שינוי ויציבות (לזכרו של פיליפ ברומברג)

פיליפ ברומברג, מאבות הפסיכואנליזה ההתייחסותית, נפטר ביום שני השבוע. במאמרו "צל ומהות: השקפה התייחסותית על התהליך הקליני" (מופיע בתרגום לעברית בספר פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת) הוא נגע באחת הנקודות המהותיות של הטיפול: היציבות של תחושת הזהות האישית היא בעלת ערך גבוה מאוד; מדוע אם כן שמישהו ישתנה? התשובה של ברומברג היא שלאישיות האנושית "יכולת יוצאת דופן לעסוק ביציבות ובשינוי בעת ובעונה אחת והיא תעשה כן תחת התנאים המתאימים". יכולת זו היא למעשה הבסיס המאפשר את הטיפול הנפשי.

כל מטופל נכנס לטיפול עם אותה משאלה "לא הגיונית", כתב ברומברג – "המשאלה להישאר כפי שהוא בעת שהוא משתנה". באופן מסורתי תוארה משאלה זו כמשקפת "התנגדות" (מונח המתאר את מאמציו ההגנתיים של מטופל להימנע מידיעה עצמית). ברומברג ראה זאת אחרת – ה"התנגדות" לשיטתו היא חלק הכרחי מהמרחב המעברי שבין הרצון לשמור על יציבות ובין בקשת השינוי.

המשימה הראשונה במעלה בתפקידו הטיפולי של האנליטיקאי, כתב ברומברג בהקשר זה, "היא לסייע לקיים את אשליית המטופל שהוא יכול להישאר כפי שהוא בזמן שהוא משתנה". כדי לעשות זאת, על המטפל להימנע מתפיסה פרשנית, שגלומה בה מידה של שיפוטיות, של רמות שונות בתפקודו של המטופל. תפקיד המטפל אינו לתקן את אשליות המטופל, כלומר עיוותים שונים בתפיסת העצמי והמציאות שלו, אלא להכיר אותן עם המטופל, כך שהמטופל יוכל להשתמש בהן באופן יצירתי ככל שניתן. אם ישנן תובנות בטיפול, הן צריכות לעלות מהמטופל, ולא מהאנליטיקאי. תובנות אלה, המשקפות שינוי בפני עצמו, הן מה שאנו מבקשים ומאפשרים, ולא את תוצאותיהן (קרי הפחתה בסימפטום, שינוי התנהגותי וכולי). ברומברג ציטט את פרידמן שכתב: "תובנה היא היצירה המוזיקלית שהמטופל לומד כאשר הוא מתאמן על אנליטיקאי מכוון-היטב".