"טיפול טוב דורש פיתוח של האומץ שלנו"

על התפקיד החשוב של רגשות שליליים, כוחן של אמונותינו והיכולת לשנות דפוסים מקובעים בטיפול. שיחה עם חוקרת המוח ד"ר קרן בן יצחק

קרן בן יצחק אינה אדם צפוי או שגרתי. היא מחזיקה בדוקטורט מטעם המרכז לחקר המוח בבר אילן, ולא ממצמצת כשהיא אומרת "רגש הוא אך ורק תוצר של פעילות עצבית". אבל אם נדמה לכם שאתם עומדים לפגוש מדענית קרה וחמורת סבר, תופתעו עד מאוד. היא מתהדרת ברעמת שיער בלונדי ארוך, עוטה שלל טבעות ושרשראות, ומספרת בהתלהבות על כתיבת שירה כשיטה מומלצת לפתרון קשיים רגשיים. "זו דרך נפלאה למצות את הכאב ולהוציא ממנו משהו אסתטי", היא אומרת. בן יצחק עצמה כתבה את הספר "זה קורה עכשיו", בעריכת המשורר עמוס לויתן. "בספר יש 46 שירים, ש-37 מתוכם נכתבו בתקופה של שבועיים בסיטואציה משפחתית מאוד קיצונית. זה סוּפּר עזר לי להתמודד".

אם רגש הוא סתם תוצר של פעילות עצבית, בשביל מה לכתוב שירה?

"פעילות עצבית היא לא סתם! זו פעילות מאוד מורכבת שמתרחשת ב-86 מיליארד נוירונים שמרושתים בצורה מאוד מתוחכמת. זו רשת שפועלת כיחידה שלמה, וזה מה שהופך אותה לכל כך עוצמתית. כל היכולות שלנו – להבין מה את רואה, שומעת, חשה, לדעת איך להגיב לזה, לזכור מי את, את הדרך הביתה, וגם היכולת להרגיש – כל זה נוצר בעקבות פעילות עצבית. זה נשמע מאכזב להרבה אנשים, אבל יש בזה קסם. תחשוב איזה דבר מדהים זה שכתוצאה מפעילות חשמלית וכימית, אנחנו מרוויחים תודעה מורכבת שכוללת מחשבות, רגשות וזיכרונות. זה קסום בעיניי".

בואי נדבר על רגשות.

"מבחינה נוירולוגית רגש הוא תוצאה של פעילות מורכבת שמתרחשת בכמה אזורים במוח, שהעיקרי שבהם הוא האמיגדלה הימנית, שאחראית בעיקר על רגשות שליליים. אנשים שסובלים מחרדה למשל רואים אצלם פעילות מוגדלת באמיגדלה".

יש ביקורת בפילוסופיה על 'הגישה הנוירוצנטרית', שמצמצמת את התודעה האנושית למוח, רק על סמך התאמה בין פעילות מוחית לבין מצבי תודעה.

"מנקודת מבט של מדעי המוח כל התודעה שלנו נעוצה בסינפסות. יש לזה שני כיווני הוכחה. אם הולכים על דרך השלילה, אז רואים שאנשים ובעלי חיים שנפגעו באזורים מסוימים במוח מאבדים המון יכולות. יש פגיעות באונות מפתח, שבעקבותיהן נפגעת היכולת לפתח ערכים, מוסר או אמפתיה. ידוע המקרה של פיניאס גייג', שעבד בחברת הרכבות בוורמונט, היה אדם מאוד אחראי, ויום אחד נפגע בתאונה קשה, ומוט ברזל נכנס לו לגולגולת ופגע לו באותן אונות – האישיות שלו השתנתה בצורה דרסטית. כיוון ההוכחה על דרך החיוב הוא באמצעות התבוננות במוח במכשירי דימות מוחי כמו למשל fMRI".

מה לומדים מההתבוננות הזו?

"אפשר לראות שאם למשל מציגים דימוי מפחיד לנבדק, אכן יש פעילות מוגברת באמיגדלה. המחקרים מציגים תוצאות מאוד עקביות. כך אפשר למפות את המוח ולהגיד – 'זה אזור שיש לו תפקיד מרכזי כזה וכזה'. גם בניתוחים, אם משתקים אצל המנותח אזור מסוים אז אפשר לראות שיש פעילויות ספציפיות שהוא לא יכול לבצע".

אז בתפיסה שלך האדם הוא יצור שמופעל על-ידי מחשב מאוד מפותח?

"מחשבים כבר עושים פעולות מאוד מורכבות, לפעמים יותר מהר מאתנו, אבל הם לא עוברים משברים, אין להם קונפליקטים. אז אחת השאלות המעניינות היא – מהו החלקיק האנושי? למחשב אין תחושת 'עצמיות', וזה הבדל מאוד גדול".

אולי גם העצמיות היא לא יותר מתוצר של אזור במוח?

"היא לא שייכת לאזור מסוים, אלא מבוזרת בהמון אזורים במוח. כשאנו צוללים לשינה עמוקה אין לנו מושג מה היה בתוכנו או מחוצה לנו במהלכה, כאילו התודעה שלנו נגזלת מאתנו. למה זה קורה? כי המוח שלנו ברגעים האלה מתנהג בצורה שונה מאוד מאשר בזמן ערות או חלימה. ההבדל הכי בולט הוא שבשינה עמוקה ה'דיבור' בין חלקי המוח השונים כמעט ולא קיים. גם אם אגרה אזור מסוים בגירוי חשמלי, רק אותו אזור יגיב לזה ולא ישלח את המידע לאזורים נוספים. כלומר כדי שנדע שאנחנו זה אנחנו ושנדע מהו העולם וכולי חייב לזרום מידע בין חלקי המוח שלנו. אחרת אין עולם ואין אני. פשוט אין. נראה לנו הגיוני שהמיטה ואנחנו נמצאים שם כשאנחנו ישנים, אבל אנחנו לא שם בכלל, אנחנו נעלמים. וזה קורה אצל כולם, בלי הבדל דת מין גזע וגיל".

מה עוד מייחד את המוח?

"המוח הוא איבר לומד. אנחנו מגיעים למורכבות של התודעה בעקבות למידה, שמתאפשרת כאשר יש סביבה מטפחת. המוח חייב את האינטראקציה עם העולם כדי לפתח רשתות נוירונים תקינות. זו למידה מאוד מורכבת, שמתקיימת רק בהקשר אנושי. אם תביט באדם בשנות העשרים לחייו – כדי להפוך למי שהוא, היה עליו לחוות המון חוויות שהן ייחודיות לו, היה עליו ללמוד איך לחשוב, לפתח אמונות, עולם ערכים, לבנות 'אני' שהוא סובייקט עם רצונות מסוימים וציפיות ונקודת השקפה. וכל זה נלמד, לא מושתל. מחשב, מורכב ככל שיהיה, לא מייצר את עצמו, אין שם יצירתיות. המוח שלנו בונה את עצמו. לכן אני לא חושבת, אם כי אני לא בטוחה, שמכונה שהיא לא ביולוגית תוכל אי פעם לעשות את זה".

אז המוח הוא איבר קסום בעינייך, לא סתם מכשיר או איבר.

"הרבה פעמים כשמסתכלים על הרקמה העצבית שקוראים לה מוח אומרים שזו תזמורת ללא מנצח. המוח כל הזמן עובד ואוי ואבוי אם לא. אבל עדיין לא ידוע לנו על איזשהו מפקד עליון שמנצח על כל הדבר הזה. אם נחשוב על מכונה שמכילה מספרים אסטרונומיים של נוירונים זה מדהים שהכול מתנהל לרוב בצורה תקינה בלי שיש מישהו שמפקח על זה".

איזה טעויות יש לאנשים ביחס למוח שלהם?

"אחת הטעויות הכי נפוצות היא שמשתמשים רק בחלק מהמוח, בשמונה או בעשרה אחוז. זה לא נכון. טעות אחרת היא לחשוב שיש מוח גברי ומוח נשי – ממש לא! אנחנו מאוד דומים, למרות המון הבדלים בינאישיים. במוח של כל אחד מאתנו יש מוטיבים גברים ונשיים שהמשקל שלהם משתנה בהתאם לסיטואציה. מעבר לכל ההבדלים גברים ונשים מאוד דומים. המוחות שלנו מעבירים את אותם חומרים, פועלים לפי אותם חוקים. חשוב לזכור את זה בעימותים".

אנחנו אחראים לשלומנו

המוח אחראי לרבות מיכולותינו וכישרונותינו, אבל באותה מידה גם לקשיינו וכאבינו. "רגש הוא מטעֵן שבאמצעותו אנו מטעינים משמעות לחיינו", אומרת בן יצחק, "וזה כולל רגשות שליליים".

למה אנחנו צריכים את הרגשות השליליים?

"יש להם הרבה תפקידים. חונכנו לחשוב שהם לא טובים ולא בריאים, כי הם לא נעימים, אבל זו גישה מאוד בעייתית. הרצון כל הזמן להרגיש טוב ולהוקיע רגשות שליליים לא מיטיב עם המוח שלנו. היכולת להבין רגשות ולדעת איך להתמודד איתם מחשלת אותנו ומשפיעה לטובה על המוח ועל הלב ומערכת החיסון. חוקרי מוח מבחינים בין מוח שנקרא 'עמיד' ומוח 'לא עמיד'. יש מצבים בהם כמה אנשים חווים אירועים מאוד דומים, אולם כל אחד מגיב אחרת. למשל כמה חיילים שהיו באותו מארב, אבל רק חלק יפתחו פתולוגיה, למשל מסוג PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית). אחד הדברים המעניינים שגילו חוקרים כמו פרופ' תלמה הנדלר מאיכילוב הוא שמוח עמיד מצליח להתאושש מהר יחסית מחוויות שמטעינות בו רגשות שליליים עוצמתיים".

מה ההבדל בין שני סוגי המוחות?

"אחד ההבדלים הבולטים הוא שבמוח עמיד התקשורת, הקישוריות, בין אזורים קדמיים במוח לבין האמיגדלה היא מאוד טובה. אם מפעילים באופן מלאכותי רגש שלילי בניסוי רואים שבמוחות העמידים לצד הפעילות באמיגדלה 'נדלקים' האזורים הקדמיים, וההידלקות הזו מפחיתה בהדרגה את הפעילות באמיגדלה. אלה שני אזורים שלמדו לעבוד ביחד, יש ביניהם ערוץ הידברות".

איזו סוג של למידה מפתחת את הקישוריות במוח?

"אם למשל אדם גדל בסביבה שמטפחת בו תחושה של מסוגלות ומעודדת אותו להרגיש מגוון רגשות, מטפחת אמונה שרגשות זה דבר נורמלי, שלא צריך להיבהל מהם, הם באים והולכים, הסיכוי שלו להצליח להתמודד עם קושי גדל מאוד, וזה ממש בעל ביטוי במוח. לעומת זאת אם אדם הפנים כילד או כמתבגר שהוא צריך כל הזמן להרגיש בסדר ויש טאבו על רגשות שליליים ואם קורה משהו שלילי זה אסון, אז זה מה שהמוח שלו ילמד".

עד כמה ניתן לשנות דפוסים כאלה שהפנמנו בגיל צעיר?

"החדשות הטובות הן שבזכות הפלסטיות המוחית גם מישהו שגדל בסביבה לא מטפחת יכול לפתח את היכולת הזו לקישוריות במוח. זה לא קורה ביום, אבל זה אפשרי. מחקרים על אנשים שסבלו מ-PTSD מראים שמי שעבר טיפול נפשי מוצלח, תפקוד האזורים הקדמיים במוח שלו הופך דומיננטי יותר. אז יש כאן משהו שאפשר לעשות בעניין של רגשות שליליים ולכן כדאי לקחת אחריות על עצמנו ולשנות דברים שנלמדו. זה הבסיס לטיפול פסיכולוגי".

את לא דוגלת בהאשמת ההורים או נסיבות החיים במה שאנו מרגישים וחווים.

"מבחינת אחריות רובנו אחראים לחלוטין לשלומנו. אנחנו הבוסים של עצמנו. אני מדברת על אנשים מבוגרים, ולא על ילדים ואפילו לא מתבגרים. אני חושבת שרוב האנשים הבוגרים שאין להם מחלות ניווניות או גידולים, בהחלט יכולים להיות אחראים לשלומם, כולל במצבים קשים. צריך להיעזר בגורמים מקצועיים כמובן, אי-אפשר לעשות הכל לבד, אבל אם מזהים שיש בעיה כדאי לעשות עם זה משהו. זה בהחלט יכול להצליח".

מה את ממליצה לעשות?

"ללכת לטיפול, מסוג כלשהו. יש הרבה סוגים של טיפולים. יש שיטה פרוידיאנית, פסיכודרמה, emdr. כל אחד צריך למצוא את השיטה שלו. אפשר גם לנסות קשיבות (מיינדפולנס), שהיא שיטה שנחקרת הרבה במדעי המוח. מה שהקשיבות מלמדת לאורך זמן הוא להיות עם מה שאני חווה באופן לא שיפוטי, בשוויון נפש, וזה מפתח את האזורים הקדמיים. בנימה אישית, אני חושבת שבשביל שינוי אמיתי שיחזיק מים לא מספיק רק לתאר את הבעיה ולהבין איך נוצרה. כדי להתגבר על בעיה צריך לעבור דרכה. צריך להתעסק ישירות עם הקושי. טיפול טוב דורש פיתוח של האומץ שלנו. אם יש פחד משמעותי שמגביל אותנו ואנחנו מתגברים עליו זה הופך אותנו למי שאנו רוצים להיות. כי אז אני יכולה לספר על עצמי סיפור חדש ומפתיע. זה רגע מכונן תודעה, וזו מטרת הטיפול".

את מדברת מניסיון אישי?

"עברתי לא מעט… בגיל 30 עברתי משבר מאוד גדול. זו הייתה תקופה מאוד עמוסה, אמא שלי חלתה, עבדתי בארבע עבודות במסגרות של פגועי נפש, בלי יום בלי לילה, ואז היה לי סיפור בחיי האישיים שפגע בי, והתרסקתי. חוויתי התקף חרדה, ביי דה בוק, פחדתי שאני עומדת להשתגע. מדהים שהייתי תוך כדי תואר שני בפסיכולוגיה ולא היתה לי התובנה לקלוט שזו רק חרדה. המציאות כל-כך משתנה בתוך ההתקף. הלכתי אז לטיפול לראשונה בחיי, שארך כמה שנים. בזכות הטיפול הבנתי מה היו השדים והרוחות במירכאות שאיימו עלי, ושהתקפי החרדה עמדו ביני ובינם. ההתקף אצלי מיסך כאב אותנטי שקשור לילדות שלי, כי כילדה לא יכולתי להכיל עולם כל-כך שלילי. זה הגן עלי, אבל בגיל 30 צף ועלה. אילצתי את עצמי להגיע ולגעת בכאב, וגיליתי שכשאני נוגעת בו החרדה נעלמת. אני זוכרת את הרגע אצל הפסיכולוג, שבו הייתי לרגע ממש בתחושה הנוראית, ואז פתאום חשתי בכאב תהומי שלא ידעתי על קיומו, והחנק נעלם. זה היה מאוד כואב, אבל כבר לא היתה חרדה. בהדרגה למדתי לגעת בכאב, למדתי שהוא חלק מהעולם שלי, לא להיבהל ממנו. במשך הזמן העוצמה שלו השתנתה, הממדים שלו הפכו פחות מפלצתיים".

מה שלומך היום?

"אני יכולה לספר שהכאב לא נעלם, אבל גם אין לי שאיפה כזו. השאיפה המרכזית שלי היא לגעת בעולם הרגשי האותנטי כפי שהוא קיים בתוכי. ולפעמים, אם אני צריכה עזרה, אמצא אותה. לא צריך לעשות הכל לבד. למדתי שהכי בריא לחיות את האמת שבתוכי, ולא לחיות לפי רעיון שאומר שצריך להרגיש תמיד בסדר. השאיפה הזו מאוד מעייפת ומייצרת נוירוזות. היום הכאב יכול פתאום לתקוף אותי, כשאני תולה כביסה או נכנסת להרצאה, וזה בסדר גמור. זו לא קטסטרופה ולא דרמה. דרמות הן טובות לסרטי קולנוע, לא לחיים. זה פשוט חלק מהחיים וזה בסדר".

מחשבה אכן מייצרת מציאות

ד"ר קרן בן יצחק, 45 ("בדיוק ביום שבו מדונה חגגה 60!"), נשואה למתמטיקאי ד"ר צחי בן יצחק. השניים גרים באבן יהודה עם שלוש בנותיהם, שקד, 12, הגר, 10, וירדן, 6. היא מלמדת באוניברסיטה העברית, יוצרת תוכניות במשרד החינוך, מכשירה מטפלים ומרצה בפני הקהל הרחב. אחרי תואר שני בפסיכולוגיה ניסויית מחקרית התחילה דוקטורט על אובדנות בהנחיית פרופ' ישראל אורבך ז"ל במחלקות ילדים ונוער בבתי חולים פסיכיאטריים. "דווקא שם, במקומות שבהם אנשים מנסים לברוח מתודעה כואבת, הבנתי את חשיבות מערכת הרגש, כמה חשוב להרגיש, לא לנתק את הרגשות, לדעת מה לעשות איתם". בעידודו של אורבך זנחה את חקר האובדנות ופנתה לחקר המוח.

בן יצחק מטיפה ללקיחת אחריות של האדם על חייו ובעיקר – תחושותיו. תחושותינו נובעות מבחינתה באופן מובהק מתוכנו, כלומר ממוחנו וממה שעובר בו. "יש תחום מחקר שלם שנקרא mindset כלומר, האמונות שלי לגבי משהו. אם אני מאמינה שכאב רגשי הוא דבר נוראי, שאם ארגיש כאב זה יפגע בי, יהפוך אותי חלשה – זה מיינדסט; אם אני מאמינה שכאב רגשי הוא רק עוד רגש, אמנם לא נעים אבל כזה שמותר לי להרגיש אותו, הוא לא נוראי, כדאי לתת לו ביטוי – זה מיינדסט אחר. המיינדסט קובע את התגובה הרגשית וגם הפיזיולוגית. יש למשל מחקרים מהרווארד שמראים שסטרס עצמו לא מזיק, רק האמונה שלי ביחס לסטרס היא שקובעת אם הוא מזיק. הסיכון למחלות לב אינו נובע מהסטרס, אלא מהאמונה שסטרס מזיק! וזה מחזיר לרעיון האחריות. מחשבה אכן מייצרת מציאות, יש לה משמעות פיזיולוגית. האמונה לגבי משהו לא קובעת רק חוויה סובייקטיבית אלא גם תפקוד פיזיולוגי".

זה יכול לעבוד גם להפך? אם אאמין שמשהו מועיל הוא מזיק, הוא יהפוך כזה?

"כנראה שכן, אם זו אמונה אמיתית. אתן דוגמה. במחקר הזמינו נבדקים בשתי נקודות זמן וביקשו מהם לשתות מילקשייק. בפעם הראשונה אמרו שהוא עתיר שומנים וסוכרים, כלומר יצרו מיינדסט, ולקחו דגימות דם ובדקו הפרשה של פפטיד מאוד ספציפי שנותן לגוף תמונה על מידת שובע ורעב. בפעם השנייה אמרו שהפעם נותנים להם מילקשייק דל קלוריות וסוכר – יצרו מיינדסט אחר. אף שהיה מדובר באותו משקה בדיוק, בפעם השנייה הפפטיד הופרש במידה פחותה כמעט פי שלושה. כלומר המיינדסט השונה השפיע בצורה דרסטית על הפרשת סמן ביולוגי טהור, שמדווח לגוף כמה קלוריות נכנסו, אף שנכנס אותו ערך קלורי. אז אם אני אאמין באמת שאני שורפת קלוריות באמצעות ישיבה מול המחשב – זה כנראה ישנה משהו".

עד כדי כך?

"כן, וזו לא סתם הצהרה. עשו מחקר בו הזמינו חדרניות מ-70 בתי מלון בארצות הברית ושאלו אותן אם הן בכושר. הרוב אמרו שממש לא, כי הן לא תפסו את עבודתן כעבודה שבה הן עושות כושר. בהמשך חילקו אותן לשתי קבוצות, שאחת מהן עברה הרצאה אצל מומחה גדול לכושר שהסביר להן שהעבודה שלהן מאוד בריאה ופעילה. אחרי כמה שבועות בדקו שוב את מדדי הגוף שלהן והיו הבדלים מובהקים. מי שהיו בהרצאה והשתכנעו שהן פעילות ובכושר, ירדו בממוצע במשקלן ב-3.280 ק"ג, בלי לשנות שום דבר. זה כוחו של המיינדסט. לכולנו ברור שהתודעה שלנו משפיעה על הגוף – אם אני מבוהלת ברור שזה משפיע על הגוף, כולם יודעים זאת. אבל זה שהאמונות שלי מנתבות מנגנונים גופניים זה עולם חדש. יש לאמונה המון כוח והשפעה".

* * *

פורסם לראשונה בגיליון ראש השנה של מגזין "נשים"

קרן 1

מודעות פרסומת

כוכבים ביום

annie-spratt.jpg

חלומות הם אחת ההתרחשויות, או הפעולות, המסתוריות ביותר שאנו חווים/מבצעים. פרויד הדגיש את חשיבותם העצומה לטיפול, והגדירם כ"דרך המלך ללא-מודע". וילפרד ביון טען שהם חשובים אפילו עוד יותר מכפי ששיער פרויד, שכן הם אינם תופעה המתקיימת רק במהלך השינה אלא כל העת.

חלומות הנחלמים במהלך השינה קשה לזכור, שכן איננו במצב מודע. אבל את חלומות הערות קשה אף יותר לזהות ולזכור. מדוע? הפסיכואנליטיקאית אנני ריינר השוותה זאת למבט בשמיים. רק בשמי הלילה נוכל לראות כוכבים – לא מכיוון שהם נעלמים במהלך היום, אלא בשל זוהר השמש שמעוור אותנו לנוכחותם. באותו אופן, עוצמת הגירויים החושיים בזמן ערות מעוורת אותנו לתמונות ולסיפורים שהתודעה שלנו מייצרת בלא הרף.

חלומות הם סוג מיוחד של חשיבה, "חשיבה לא-מודעת", שמתקיימת כל העת – אך בשפה שונה לגמרי משפת היומיום שלנו. לכן גם אם נזכור אותם – לרוב לא נוכל להבינם. במקום במילים, שפה זו משתמשת בדימויים סמליים כדי לתאר את מה שמצוי בתודעה בלי שנדע שהוא מצוי שם.

אולם המסתורין של החלומות אינו גזרת גורל. האנתרופולוג הנודע קלוד לוי-שטראוס סיפר כי במהלך אחד ממחקריו, נתקל בבעיה שנראתה לו חסרת פשר לחלוטין. הוא איתר עדויות על פיהן בעבר התקיים שבט שחבריו היו מסוגלים לראות את כוכב ונוס (נֺגה) באור יום מלא, דבר שמבחינתו היה בלתי מתקבל על הדעת. הוא הציג את העניין לכמה אסטרונומים, שאמרו לו שבהתחשב בכמות האור שפולט הכוכב, ראייתו ביום, אף אם מאוד לא סבירה, היא בגדר האפשר. מאוחר יותר מצא לוי-שטראוס ספר מחקר ישן על ניווט ימי, ממנו עלה כי בימי קדם היו מלחים שביכולתם היה לראות את ונוס, כוכב האהבה, באור היום. "כנראה נוכל עדיין לעשות זאת", כתב לוי-שטראוס, "אם נאמן את עינינו".

 

Photo by Annie Spratt

כל התורה במילה אחת

Daiga Ellaby on Unsplash.jpg

פסיכואנליזה אינה רק שיטת טיפול, אלא דרך הבנה את האדם. יש היום מי שלועגים לה, אבל נדמה כי לא ניתן לקחת ממנה את מקומה המרכזי בתרבות. בין אם נעריך אותה כיעילה או ככושלת בהקלת סבל נפשי, האופן בו אנו תופסים את עצמנו השתנה כליל בעקבות הופעת הפסיכואנליזה לפני כמאה שנים.

פרויד עצמו קישר את הפסיכואנליזה – ונדמה לי שלא מדובר בהפרזה – למהפכות של קופרניקוס ושל דארווין. בדומה לרעיונות של קודמיו, גם אלה של פרויד הנחיתו מכה קשה על ההיבריס האנושי. קופרניקוס כזכור הראה שאיננו מרכז היקום, ודארווין לימד שאיננו מרכז עולם החי. פרויד ייצר שיטת שיח שהוכיחה את המופרכות הבלתי מעורערת של האמונה שלנו בדבר שליטתנו בחיינו המנטליים. כלומר 'אנו' איננו אפילו במרכז חיינו שלנו. המסר המהפכני הזה הוא תוצאת הדגש הפרוידיאני על הלא-מודע, ממנו עולה כי כל החשיבה וכל הדיבור שלנו, כל החוויה הנפשית שלנו, הם במהותם רבי משמעויות ומלאים בסתירות; באופן בלתי נמנע, אנחנו תמיד מתכוונים ליותר ממה שאנו מודעים לו, תוך שאנו חותרים בעצמנו תחת מה שנדמה לנו שאנו מכוונים אליו.

ההוגה נורמן או. בראון אמר שישנה מילה אחת שהיא המפתח להבנת החשיבה הפסיכואנליטית כולה. מילה זו היא 'הדחקה' (repression). זיגמונד פרויד עצמו כתב שכל המפעל הפסיכואנליטי מבוסס על תיאוריית ההדחקה.* בתמצית, אפשר לומר שמהות החברה היא הדחקת הפרט, והמהות של הפרט היא הדחקת עצמו.

הפסיכואנליזה הנחיתה מכה קשה על האדם, בהראותה עד כמה חלש הינו, בובה על שני חוטים שקופים, שאחד מהם, למרבה המבוכה, יוצא מתוך תוכו. מאידך, גילויים אלה, ההבנות הדרמטיות הללו בדבר טבע האדם, גם אִפשרו לה לפתח שיטה מורכבת לעילא לחיזוקו של הסובייקט, להעצמת אותו 'אני' חלוש, להשבתו אל עצמו, אל מול הכוחות העצומים, מבפנים ומבחוץ, שבאים לצמצמו.

* אגב, תרגום מדויק של המושג הגרמני בו השתמש פרויד אינו "הדחקה" אלא "דחייה" או "הדיפה" ("repulsion" ולא "repression").

(Photo: Daiga Ellaby)

המצאת הטיפול

בני אדם תמיד היו צריכים אנשים אחרים שיוכלו לחשוף בפניהם את נבכי נפשם, לפרוק מתחים וקשיים, אנשים שיהיו מעט רחוקים, אך גם קרובים. בכל תרבות התפתח תפקיד של שאמאן, רב, כומר מוודה. לתרבות המערבית המודרנית יש את הפסיכולוג. לתפקיד הזה, המובנה והמוסדר מבחינה כלכלית-מקצועית, יש חסרונות לעומת המקבילות החברתיות האורגניות יותר, אבל יש גם כמה אלמנטים שהופכים את הסיטואציה הטיפולית בת ימינו לאחת המפעימות והמצמיחות שאי-פעם נוצרו בהיסטוריה האנושית.

הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן תמצת את הדברים בחן. הוא כתב: "המצאתו הגדולה ביותר של פרויד היא פיתוחה של סיטואציה אנושית ייחודית שבה יכולים איש או אישה לחקור את המשמעות של חייהם ואת המציאות החווייתית של חיים אלה באמצעות קשר עם אחר, כל זאת בלא הפרעה ובלי שיתמרנו אותם בכל דרך שאינה תואמת לעצמיותם ולערכיהם".

חקר בקשר, בלי מניפולציה או חדירה. מאוד פשוט – רק לכאורה.

סקרנות בלתי נדלית, ונדיבה

 

person watching through hole
Photo: Dmitry Ratushny

המקצועות הטיפוליים מתגמלים את העוסקים בהם בשלל אופנים. אין פלא שיש רשימות המתנה למסלולי הלימוד ותחרות עזה על כל מקום פנוי. הסיבות שמביאות אנשים להימשך למקצועות הטיפול מרובות, אולם ישנו מניע בסיסי אחד להפוך למטפל, שלמרבה הצער לרוב אינו נבחן בתהליך המיון הקפדני לכאורה. המניע הוא עניין עמוק בחייהם, מחשבותיהם, רגשותיהם של אנשים.

 

Image result for Sharpe, Ellaהאנליטיקאית הבריטית אלה שארפ (1947-1875) כתבה ב-1930 דברים שנותרו רעננים ונכונים עד היום: תחושת הדחיפות (urgency) לשנות, לתקן ולשפר מתאימה לתפקיד הרפורמטור או איש החינוך; הדחיפות לרפא מניעה את הרופא; במקרה של הפסיכואנליטיקאי עניין עמוק בחייהם של אנשים הוא שעובר התמרה לכלל סקרנות בלתי נדלית שחופשיה לנוע על פני כל תחום של החוויה והפעילות האנושית, ואשר מאחוריה יש דחיפות מסוג אחד בלבד – תשוקה לדעת יותר, ואז עוד יותר, על מנגנוני הנפש המעורבים.

"כאשר ישנם הרגל או מחשבה, סוג כלשהו של חוויה, שמולו אנו אומרים 'איני יכולה להבין כיצד אדם יכול לחשוב כך או להתנהג כך'", כתבה שארפ, "או אז אנחנו מפסיקים להיות מטפלים. הסקרנות הפסיקה להיות נדיבה (Curiosity has ceased to be benevolent)".

ואולי זהו אחד הפירות העיקריים של טיפול מוצלח: סקרנות בלתי נדלית, ונדיבה, שמבשילה אצל המטופלת כלפי עצמה. אז גם לעתים קרובות מתחולל, כמעט מאליו, שינוי, תיקון, ריפוי.

על חייו והגותו של אריך פרום, נביא האהבה

אופי ועומק הרוחניות הם הגורמים שמעצבים יותר מכל את חייו ומערכות יחסיו של האדם, כך טען הפסיכואנליטיקאי אריך פרום בשנות השישים של המאה שעברה. פרום ביקר בחריפות את הדגש הבלעדי כמעט ששמה הפסיכואנליזה בימיו על תכנים לא מודעים וזיכרונות ילדות, תוך החנקת הרוחני, והיה מראשוני הפסיכואנליטיקאים שפנו לחוכמת המזרח לשם העשרת העבודה הטיפולית.

האדם המערבי, כתב פרום, משלם "מס שפתיים" למטרות כמו אושר או אינדיבידואליזם, אך למעשה אין לו מושג בשביל מה הוא חי. אחדים אומרים שהם חיים למען המשפחה, אחרים "כדי ליהנות", ויש מי שטוענים שמטרתם היא להתעשר, אך למעשה האדם המערבי נעדר כל מטרה, למעט המשאלה להימלט מחוסר ביטחון ומבדידות. פרום הציע גישה חדשה לנפש האנושית, שתהיה מבוססת על עקרונות שהם בבסיסם רוחניים וטען כי "התפתחותו של האדם דורשת את יכולתו להתעלות מעל הכלא הצר של האגו שלו, החמדנות שלו, האנוכיות שלו, הנפרדות שלו מזולתו, כלומר, מכאן, מהבדידות הבסיסית שלו".

פרום, שהיה ממייסדי הזרם ה"ניאו-פרוידיאני" בפסיכואנליזה, זכה בימי חייו להצלחה אדירה בהפצת רעיונותיו בנוגע לנפש האדם ומטרת קיומו. חשיבתו תרמה רבות להתפתחותן של גישות טיפוליות עכשוויות כמו הפסיכואנליזה ההתייחסותית והאינטרפרסונלית, והיא עודה רלבנטית ומעוררת השראה גם למחפשי-דרך, בין המזרח למערב.

Image result for erich fromm

אריך זליגמן פרום נולד בפרנקפורט ב-1900 למשפחה אורתודוקסית, בן יחיד לאב חרדתי ואם נוטה לדיכאון, שתלו בו את כל תקוותיהם. הוא נמלט מתחושת החנק שחש בבית ללימודי תנ"ך עם מורים שנתנו לו השראה והנחייה ובין 1918 ל-1921 אף למד אצל רבי נחמיה נובל, יחד עם מרטין בובר, ליאו בק וגרשם שלום.

בגיל 26 פגש פרום את הפסיכואנליטיקאית פרידה רייכמן, שהייתה אז בת 36. הוא הפך למטופל שלה, אך במהלך האנליזה הם התאהבו והטיפול הופסק. מהספה עברו למיטה. הם התחתנו ונותרו נשואים חמש שנים, אם כי התגרשו בפועל רק כעבור 19 שנים. בהמשך נודעה פרום-רייכמן כמטפלת של ג'ואן גרינברג, שכתבה על סמך הטיפול איתה את הספר המצליח "לא הבטחתי לך גן של ורדים" (שעובד גם לסרט ולמחזה).

אשתו השנייה של פרום הייתה הצלמת הני גורלנד, שנמלטה יחד עם בנה ז'וזה ועם ההוגה ולטר בנימין מצרפת לספרד בימי מלחמת העולם השנייה. במהלך הבריחה הנועזת דרך הרי הפירנאים נתפסה הקבוצה הקטנה על-ידי המשמר הספרדי ובנימין שם קץ לחייו. בזכות שוחד, הצליחו גורלנד ובנה להימלט, אולם היא נפצעה קשה במסע המפרך. לבסוף הגיעו השניים לארה"ב, שם הכירה גורלנד את פרום ונישאה לו, אולם כעבור כמה שנים שמה אף היא קץ לחייה.

אשתו השלישית של פרום הייתה אניס פרימן, אלמנה שלוש פעמים, צעירה ממנו בשנתיים. היא הייתה אישה מבריקה ויפהפייה, שעסקה במדיטציה, אסטרולוגיה וטאי צ'י. בין השניים התפתח רומן לוהט ולאורך שנות חייהם יחד כתבו דברי אהבה זה לזה מדי יום ביומו. באחד מפתקיו כתב לה פרום: "אהובתי היפהפייה, אני אוהב אותך כל-כך שזה כואב, אך הכאב מתוק ונפלא. אני מקווה שאת חשה אותו בשנתך".

בהשראת אהבתם כתב את הספר "אמנות האהבה", שתורגם ליותר מחמישים שפות ומכר מעל לשלושים מיליוני עותקים. הקשר עם פרימן הצליח ליצור בפרום אהבה עצמית, אולי לראשונה בחייו, ובספר הוא הדגיש את חשיבותה של זו, וההבדל בינה ובין אנוכיות: "אם אדם מסוגל לאהוב בצורה יצרנית ופורה, הוא אוהב גם את עצמו; אם הוא מסוגל לאהוב רק אחרים, אין בכוחו לאהוב כלל. … אנוכיות ואהבה עצמית, לא רק שאינן זהות, הן לאמיתו של דבר הפכים. האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מדי אלא פחות מדי; למעשה הוא שונא את עצמו".

בני הזוג חיו במקסיקו סיטי במשך 20 שנה, שם הפכו לדמויות בולטות בחיי הרוח והחברה. באופיו נטה פרום לעליזוּת רבה והוא ערך מסיבות פאר שהפכו לשם דבר, בהן התנהלו שיחות מרתקות לצד אוכל גורמה ויין משובח. עם זאת, לעתים סבל מפרצי דיכאון – סביב ההתאבדות של אשתו השנייה וכן של כמה ממטופליו.

כדי להתמודד עם נטייתו לדיכאון שמר פרום על סדר יום קבוע. מדי בוקר הלך במשך 20 דקות, אז הקדיש ארבע שעות לכתיבה, שעה למדיטציה, ואחרי ארוחת הצהריים עסק בטיפול ובפרויקטים שונים שנטל על עצמו.

אך הדבר ששמר על פרום והצמיח אותו יותר מכל, כך לפי מחבר הביוגרפיה שלו, לורנס פרידמן, היה העיסוק הרוחני שלו, ששילב יהדות, מיסטיקה נוצרית וזן בודהיזם. את הממד הרוחני זיהה פרום ככזה המתקיים בתוך העצמי, אך משתרע גם מעבר לעצמי ואף לחברה. הרוחניות שלו הייתה נבואית באופייה, במסורת הנביאים התנ"כיים שמהם שאב השראה, אם כי היא לא דרשה כתנאי את קיומו של אל. קריאתו המתמדת היתה לחרות, צדק ואהבת החיים. זו הייתה רוחניות רגשית במהותה, שהצורה הבסיסית והאינטנסיבית ביותר שלה הייתה מבחינתו אהבת אם לתינוקה שאך זה נולד; מטרת החיים, סבר, היא לבסס יחס רוחני כזה בכל הקשרים שיש לו לאדם לאורך חייו. פרום עצמו לא הביא ילדים לעולם, ופעם אמר לאחד מחבריו כי נמנע מכך שכן הורות מאלצת את האדם להיצמד לתרבות הרווחת ולערכיה.

פרום ידע להעביר בשפה מובנת רעיונות מורכבים על נפש האדם ומטרת קיומו, אותם שאב מפסיכואנליזה, פילוסופיה ותאולוגיה. כל 20 ספריו (מלבד אחד) מכרו מעל מיליון עותקים, וברבות הימים הוא הפך לאינטלקטואל בעל השפעה בינלאומית. בין קוראיו היה ג'ון פ. קנדי, שעל פי דיווחים אף התקשר לפרום להתייעצות במהלך משבר הטילים בקובה. כוכבים כאליזבת טיילור שכבו על ספת הטיפולים של פרום, שבמקביל לכתיבה ולטיפול סייע להקים את ארגון אמנסטי ותרם כספים רבים למטרות הומניטריות.

ספרו האחרון של פרום, "בעלנות או מימוש עצמי", מכר מעל 10 מיליון עותקים, והפך אותו באופן סופי לגורו במעמד עולמי. האפיפיור ג'ון פול השני אמר על פרום שהוא מורה גדול של האנושות וכי הספר הנו "ספרות רוחנית נעלה". הוא אף הזמין לוותיקן את פרום, שהיה אז בן 76, לדון איתו בתפיסותיו הרוחניות.

לקראת מותו כתב פרום לאחד מידידיו: "ליהנות מכל רגע הוא הדבר החשוב ביותר שיש; החיוך על פניהם של אחרים, מחשבה, מראהו של עץ". הוא נפטר מהתקף לב, חמישה ימים לפני יום הולדתו ה-80.

erich fromm1

על פי תפיסת האדם של פרום, המהות האנושית היא של סתירה, זאת שכן האדם הוא חלק מהטבע (נתון לתכתיביו ותקריותיו) אולם מצוי גם מעבר לו, בן-חורין במחשבותיו. מהות האדם, כתב, מעוגנת בשאלה שהסתירה מעוררת – מה יכול האדם לעשות כדי להיחלץ מהחרדה ומייסורי הבדידות, כך שירגיש בבית בתוך העולם; ובצורך לתת תשובה.

לפי פרום, הפתרון הנכון לבעיה בפניה ניצב האדם הוא מימוש העצמי באופן חופשי וספונטני. האדם יוצר ילדים, חפצים, יצירות אמנות, שיטות מחשבה, אבל התוצר החשוב ביותר של עשייתו, כתב פרום, "הוא האדם עצמו".

יצירת העצמי אינה דבר מובן מאליו. בניגוד לצמיחת הגוף, המתרחשת מאליה כל עוד קיימים התנאים הדרושים, צמיחת הרוח כרוכה במאמץ רב, ורבים אינם מממשים אותה. וכך כתב פרום:

בן-דורנו יסכים, כי קריאה וכתיבה הן אמנויות שיש ללמדן; שאין אדם יכול, בלא ללמוד, להיות אדריכל או מהנדס או אומן מיומן. אבל לחיות – הרי זאת יודע כל אחד, ואין כאן מה להתאמץ וללמוד. הרי כל אדם 'חי' איכשהו – משמע, כל אחד מומחה לדבר. … [אולם] מיעוט חדוות-החיים והאושר שמסביבנו סותר הנחה זו. עם כל החשיבות שחברת האדם מייחסת בימינו לאושר, לטיפוח העצמות, לסיפוקם של אינטרסים אישיים, היא מוסיפה לבצר בלב האדם את ההכרה, כי לא אושרו (או, בלשון חכמי הדת, גאולתו) היא תכלית חייו, כי אם מילוי חובתו בעבודה או הצלחתו. הממון, היוקרה והכוח היו למניעי מעשיו ולמשאות-נפשו. הוא פועל מתוך אשליה, כי פעולותיו משרתות את ענייני עצמו אף-על-פי שלאמיתו של דבר הוא משרת הכול מלבד האינטרסים של עצמותו האמיתית. (אדם לעצמו, עמ' 20-19)

כדי ליצור את עצמו באופן ספונטני ואותנטי בתוך הקונטקסט החברתי, נדרש האדם לבחור בשביל הנכון במגוון צמתים שמזמנים לו החיים, הציע פרום. הצומת הראשון שתיאר הוא של בחירה בין כניעה לתכתיבים חברתיים ובין פעולה המעוגנת באני האמיתי. לכאורה נראה כי כל אדם יעדיף לפעול באופן חופשי על פי נטיותיו, אולם בפועל אין זה כך. בימי מלחמת העולם השנייה התברר כי מיליוני גרמנים ויתרו על החופש שלהם באותה מידה של התלהבות שבה נלחמו אבותיהם להשיגו: "במקום לשאוף לחופש ביקשו דרכים לנוס ממנו". תוצאותיה המחרידות של תופעה זו הביאו את פרום לניסיון להבין את מקורותיה.

החופש הרב של האדם המודרני הושג במחיר ניתוק קשרים חברתיים, ולכן הוא מופיע לרוב מלווה בתחושה של בדידות, שהיא, לפי פרום, הדבר המאיים ביותר על האדם. פרום מנה שלושה מנגנוני מנע שהיחיד מפעיל כנגד תחושת הבדידות: התבטלות והתכחשות לעצמי (זהו המזוכיזם), נסיגה מהעולם (סכיזופרניה) והמנגנון הנפוץ ביותר – התעלמות מהעצמי ובחירה להיות "כמו כולם". כאשר האדם הופך להיות "כמו כולם" מיטשטש ההבדל בין האני והאחרים, ועמו גם אימת הבדידות וחוסר-הישע, אולם המחיר גבוה ביותר: "זהו איבוד כל העצמי שבאדם".

האדם שמוותר על עצמיותו האינדיבידואלית פועל בשמו של "אני חברתי", כלומר "אני" המורכב בתמציתו מהתפקידים שעל הפרט למלא. גם התמקדות נרקיסיסטית בעצמי אינה אלא טיפוח האני החברתי. אדם יכול למלא תפקידים רבים, ולשכנע את עצמו כי זהו "הוא" בכל אחד מהם, אולם בשביל אנשים רבים העצמי המקורי שלהם חנוק לגמרי על ידי זה המוכתב. כך גם רוב המחשבות והרגשות של האדם המודרני אינם 'שלו', אף כי הם מרגישים לו כאלה – הוא סופג אותם מסביבתו, בעיקר בתוך מערכת החינוך הדכאנית, ומאמץ כאילו היו שלו. לאדם המודרני החש אוטונומי זה נשמע אולי חריג, אבל לטענת פרום אין זה מצב נדיר. תוכן המחשבות, הרגשות והאיוויים שלנו מושפע לדעתו הרבה יותר מהחוץ מאשר מהפעולות הנפשיות העצמיות האותנטיות.

צומת שני שציין פרום הוא זה שבו בוחר האדם בין "התנוונות" ל"צמיחה". שתי אלה הן למעשה קונפיגורציות העצמי הבסיסיות, ולפי תורתו ההבחנה בין אוהבי-מוות לאוהבי-חיים היא ההבחנה העמוקה והיסודית ביותר בין בני-אדם, מבחינה פסיכולוגית ואתית כאחד. רוב האנשים נמצאים אי-שם בתווך, רק מעטים מצויים באחד מקצות הסקלה, אך כל אדם מתקדם על פי מידת הבחירה שלו בכל כיוון: החיים או המוות, הטוב או הרע.

"האתיקה הביופילית" (אוהבת החיים) של פרום קובעת כי הטוב פירושו הוקרת החיים, העלאת ערכם, עידוד של צמיחה והתפתחות ואילו הרע משתקף בכל מה שמחניק את החיים, מצר אותם, מפורר אותם. "השמחה היא מידה טובה והעצבות – חטא". מכאן שהתמסרות מלאה לחיים היא מימוש התכלית הגבוהה ביותר שמסוגל אדם להגיע אליה.

המתח ביופיליה/נקרופיליה קשור כמובן הדוקות בזה שבין חופש למנוס-מחופש. פרום הדגיש כי החופש, שדורש מהפרט להיות פעיל ואחראי, לא עבד או בורג משומן-היטב במכונה, הוא התנאי להתפתחותה של ביופיליה.

צומת שלישי שבו בוחר האדם את צורת הקיום של העצמי הוא זה שבין פנייה לבעלנות (having) ובין פנייה להיוֹת (being). "הבחנה זו", כתב פרום, "יחד עם ההבחנה בין אהבת החיים לאהבת המוות, מייצגת את בעיית הקיום הנוקבת ביותר".

כמו ביתר הצמתים, גם כאן בוחרים רוב בני-האדם בשביל ביניים, נמשכים לשני הקצוות במידות משתנות. מצד אחד קיימת בנו הנטייה לרכוש, לשלוט, שמקור כוחה בצורך הביולוגי לשרוד, ומן הצד השני נוכחת הנטייה להיות, לממש את עצמנו, לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בצורך האנושי הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים. מי שקובע איזו משתי המגמות תשלוטנה, הוא במידה רבה הסדר החברתי, ערכיו והנורמות שלו: תרבויות שמעודדות את התאווה לרכוש, וכך את צורת הקיום הבעלנית, יסודן בפוטנציאל אנושי אחד, ואילו תרבויות שמעודדות מימוש עצמי ושיתוף יסודן בפוטנציאל האחר. לא נדרש מאמץ כדי להבין באיזה מהסדרים החברתיים אנו מתקיימים כיום.

פרום הדגים כיצד מתבטא ההבדל בין שתי צורות הקיום במגוון פעולות וחוויות. כך למשל קיים פער עמוק בין "להיות בעל ידע" ובין "לדעת". בתחום הדתי כתב פרום כי אמונה בעלנית "אינה אלא בעלות על תשובה חסרת ביסוס רציונלי. היא כוללת ניסוחים פרי יצירתם של אחרים, שאדם מקבלם משום שהשתעבד לאחרים". אמונה כזו נוסכת על האדם ביטחון, שכן היא מתיימרת להביע ידיעה סופית, שאין עליה עוררין. לעומתה, האמונה בצורת של ההיוֹת אינה בהכרח ברעיונות מסוימים, אלא מדובר באוריינטציה פנימית, עמדה. "מוטב לומר שאדם שרוי באמונה מאשר שלאדם יש אמונה".

הדבר העיקרי שהאדם מרגיש "בעליו" הוא האני שלו עצמו. 'אני' (אגו) זה כולל מרכיבים כמו גופנו, שמנו, מעמדנו החברתי, רכושנו (לרבות הידע שלנו), הדימוי העצמי שלנו. בצורת הקיום הבעלנית, "העיקר אינו בתוכן האגו, אלא בהתנסות בו כב'דבר' שבבעלותנו, ו'דבר' זה הוא יסוד תחושת זהותנו".

דרך טובה לזהות את צורת הקיום הדומיננטית שלנו היא לבדוק את תוצאות מעשינו. מה שהאדם הוא בעליו הולך וקטן עם השימוש בו, בעוד שמה שהאדם הינו דווקא גדל עם ההתנסות. "כוחות התבונה, האהבה, היצירה האמנותית והאינטלקטואלית, כל הכשרים העיקריים מתפתחים כשהם באים לכלל הבעה. מה שמעניקים איננו יורד לטמיון, נהפוך הוא, מה שמחזיקים בו אובד". פרום ציין תובנה זו מופיעה בתנ"ך בצורה מרומזת בסיפור הסנה הבוער, שאיננו אוכל.

erich fromm2.jpg

פרום אהב לספר מעשייה חסידית, שמסכמת יפה את תמונת-האדם שלו. תלמיד ראה את רבו כשהוא שרוי בעצב ושאל אותו, "רבי, מדוע עצוב הנך? האם אתה עצוב כיוון שלא השגת את הידע הגבוה ביותר? או שמא כי אין לך את המידות הטובות הנעלות ביותר?". הרב השיב: "לא, אינני עצוב בשל כך. עצוב אני על שלא הפכתי להיות עצמי באופן מלא".

בראיון שהתקיים ב-1979, זמן קצר לפני מותו, העיר פרום: "בכל אדם יש מקסימום שהוא יכול להפוך לו, ויש דברים שלעולם לא יוכל להיות. אנשים כה רבים מבזבזים את חייהם בניסיון להפוך למה שלעולם לא יוכלו להיות, תוך הזנחת מה שיכלו להפוך לו".

"בזבוז החיים" הוא הבחירה בהמוני, במנוון, בבעלני. אל מול אלה הציב פרום אפשרות אחרת, את אפשרות הפיכת האדם למי שהוא – ישות אותנטית, צומחת, חופשית.

* * *

המאמר מסתמך על הביוגרפיה מאת לורנס פרידמן, The Lives of Erich Fromm: Love's Prophet (Columbia University Press, 2013) וכן על ספריו ומאמריו הבאים של אריך פרום:

מנוס מחופש. תרגום: גרץ, א. תל אביב: דביר (1941).

אדם לעצמו: עיון בפסיכולוגיה של המוסר. תרגום: בן-חיים, מ. ד. תל אביב: אוצר המורה (1947).

אמנות האהבה. תרגום: לוי, ד. לוד: הוצאת מחברות לספרות (1956).

לב האדם. תרגום: רוזלר, י. ירושלים: אלחנן רובינשטין (1964).

בעלנות או מימוש עצמי. תרגום: צינגל, ש. ירושלים: אלחנן רובינשטין (1976).

Zen Buddhism and Psychoanalysis. With Suzuki, D. T. & de Martino, R. London: Souvenir Press (1960).

You shall be as Gods: A radical interpretation of the Old Testament and its tradition. New York: Holt, Rinehart and Winston (1966).

The Revolution of Hope: Toward a Humanized TechnologyHope. New York: Harper & Row. (1968)

Autobiographical Sidelights by Erich Fromm. International. Forum of Psychoanalysis, 9: 251-253 (2000).

* * *

התפרסם לראשונה במגזין "חיים אחרים" גיליון 262, יולי 2018, תחת הכותרת "הרוח של הרגש"

 

 

 

אופס, עשיתי זאת שוב

אחד ההסברים שאנחנו נותנים לעצמנו כשקורה משהו חריג, לא נעים, הוא 'זה היה רק מקרה'. אבל בחיי הנפש שלנו מקריוּת (chance) יכולה לא אחת להיות למעשה הישָׁנוּת (repetition). האנליטיקאי מייקל אייגן קרא לכך 'עיקרון קליפת הבננה של החיים': כשאני הכי פחות מצפה לכך, אני מחליק על איזו תקרית שהאישיות שלי מושכת, אם לא יוצרת. זה יכול להיות עוד בוס מרושע, אובייקט אהבה הרסני, דפוס תגובה מוגבל, התקף של אכזריות, "איזו פורענות שמשקפת את העצמי הפגום שלי – התחושה של – או-או – הנה זה מגיע שוב! פַּאוֹ! בּוּם! זַאפּ! אַאוּץ'!
איך הסתבכתי בזה שוב?"powמה שנראה כמו אירוע מקרי מתקשר לעתים לדפוסים עמוקים מהינקות ומהילדות המוקדמת. עם זאת, לעתים אירוע מקרי יכול לשמש זרז לשבירת דפוסים כאלה. פעולה הרסנית יכולה להיות חזרה על דפוס, או אקט אמיץ שנועד לברוח מקיום חונק. "לעתים בלתי אפשרי להבחין בין מקריות כהישָׁנוּת או כשבירה של הישָׁנוּת", כתב אייגן. "הרבה יותר קשה להבחין בין ישן וחדש ממה שאנו סבורים".

חשבתי על ד', שנישאה לגבר לאחר היכרות של חודשים ספורים. תוך זמן קצר הנישואין הגיעו למשבר והיא פנתה לטיפול. היא היתה אשתו הרביעית של אותו גבר. גם בתקופת היכרותם הקצרה היא נמלטה ממנו כמה פעמים, עזבה את ביתם, והלכה לישון אצל קרובי משפחה. בטיפול היא האשימה אותו – הוא קשה, מנוכר, מניפולטיבי. הסכמתי, אבל אמרתי: את זו שבחרה גבר כזה. מדוע? ברגע הראשון שיערתי שעשתה זאת כשחזור של דפוס מהילדות (בן הזוג הזכיר את אביה במובנים רבים), אולם אולי המניע העמוק היה דווקא רצון לשבור דפוס שבו נתקעה (למעלה מעשור לא היתה בקשר זוגי, אחרי גירושיה מגבר עדין ומתחשב)?boom.pngואגב הישָנוּת, האנליטיקאי חורחה בוקאי סיפר את הסיפור הבא:

מדען אחד הגיע להימלאיה כי אמרו לו ששם נמצא יֶטי, הענק שהוא החוליה החסרה בשרשרת שבין הקוף לאדם. החוקר הצליח להבחין ביטי וביקש לתפוס אותו, אולם הדבר לא עלה בידו, אז הוא החליט להרוג אותו, כך שיוכל לפחות לחקור את גופת היצור.

המדען לקח את הרובה שלו ויצא לצוד את היטי. הוא איתר אותו, כיוון, ירה, והרג אותו. הוא התקרב לגופה וכשהתכופף אליה, הרגיש פתאום יד ענקית ושעירה על כתפו. הוא הסתובב, ומצא לפניו יטי ענק: 'אתה הרגת את אחי. אני הולך לכסח אותך, לענות אותך ולחסל אותך'. 'הו, בבקשה', התחנן המדען, 'לא שמתי לב, לא ידעתי שזה אח שלך'. 'לא, זה לא יסולח, זה האח שלי'. 'אני מתחנן, אעשה כל דבר כדי לפתור את הבעיה'. היטי מסתכל עליו ואומר, מהורהר: 'היינו שנינו פה לבד בהרים… מעט אפשרויות לחיי מין…'. המדען עצם את העיניים.zapכואב ודואב, חוזר החוקר לבקתה שלו, זוחל למיטה ומתחיל לתכנן את הנקמה. למחרת הוא מוציא רובה יותר גדול, כדי להרוג את האח של היטי. הוא יוצא, מאתר והורג גם אותו. הוא מתקרב לגופה, ויד ענקית ושעירה נוקשת לו על הכתף: 'הרגת את שני האחיינים שלי. יש רק פתרון אחד'. החוקר כבר לא שואל.

היטי גומר את ענייניו, החוקר חוזר כאוב לבקתתו, זוחל למיטה ומתכנן נקמה עצומה. למחרת הוא מתחמש בתת-מקלע ויוצא לחפש. הוא מאתר את היטי ומרסס אותו עם התת-מקלע, מתקרב לגופה, מתכופף, ופתאום חש כף יד ענקית ושעירה על הכתף. אומר לו היטי: 'בוא לא נרמה את עצמנו יותר, אתה לא באת לכאן לצוד יטי'.

ouch2בואו לא נרמה את עצמנו יותר