באים מאהבה

daiga-ellaby-ND8movhPDLY-unsplash.jpg

יצר לו, ללב האדם. לא תמיד נעים להתבונן בו. מבט על ההיסטוריה, על הפלנטה, אפילו סתם על הכביש ליד הבית מראה כי הומו סאפיינס הוא מין קנאי, חמדן, אנוכי. אם רק יתנו לו (לנו) להשתולל, כמו שמאפשרת כעת הטכנולוגיה שפיתחנו, נחריב הכל.

אולם האם זו התמונה המלאה? האם זו בכלל התמונה? האם היצר רע מנעורינו, או שהוא הפך כזה, התעוות, תוצר של חינוך, סוציאליזציה, טראומה? פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין סברו כי דחפים הרסניים הם בילט-אין באדם. אמנם ישנם גם דחפים אחרים, אולם התינוק מגיע לעולם מצויד באגרסיביות דומיננטית שהיא חיונית להישרדותו.

אל מול הגישה הזו יצא מייקל באלינט, עוד פסיכואנליטיקאי יהודי, יוצא הונגריה. "אין בכוונתי לומר שניתן להתעלם מנוכחותם של הסדיזם או השנאה בחיי אנוש, או להמעיט בחשיבותם", הוא כתב. "עם זאת, אני סבור בהחלט שמדובר בתופעות משניות – תוצאה של תסכולים בלתי נמנעים".

למצב הקדום ביותר של האדם קרא באלינט "התערבבות הדדית הרמונית". זהו מצב נטול גבולות ברורים, בו הסביבה והסובייקט חודרים זה לתחומו של זה, מתקיימים יחדיו. כמו הדג באגם: המים פשוט נמצאים שם עבורו, וכל עוד הם נמצאים הוא מתייחס לעובדת קיומם כאל מובנת מאליה, הם לא משהו נפרד ממנו. כך גם מתפתח העובר, במצב של התערבבות מלאה – פיזיולוגית, רגשית, חושנית – עם סביבתו, אין הוא נפרד ממנה, אין היא נפרדת ממנו.

הלידה היא אירוע חד, חריף, שמחולל שינוי קיצוני בסביבה, מפֵר את האיזון ההרמוני. ניתן לשער שהתינוק חש ברגעים אלה אימה גדולה, איום ממשי בכיליון. מרגע זה של הכניסה לעולם, הוא נאלץ ללמוד צורת הסתגלות חדשה ומתחיל תהליך של היפרדות בינו ובין סביבתו.

מתוך ההרמוניה הנקטעת של מרחבים נטולי גבולות מתחילים להגיח אובייקטים, ביניהם האני. התינוקת מתחילה להבחין בין היבטים שונים של מה שהיה עד כה ערבוב ממוזג, מזהה את 'עצמה' כנבדלת ממה ש'אינו היא', ומתחילה לכוון כלפי עצמה בלבד חלק מן העוצמה הרגשית ומן האחיזה האנרגטית, שעד כה היו מכוונות בו-זמנית אליה ואל הסביבה, שהרי היא וסביבתה היו בלתי נפרדות. התוצאה היא המצב הנרקיסיסטי השגור של דאגה לעצמי בראש ובראשונה, שמוביל לעתים כה קרובות לאותן אנוכיות, חמדנות, קנאה. אלא  שהנרקיסיזם הזה הוא תמיד מִשני ליחסים המקוריים, למצב הבסיסי, האוהב, הממוזג, של ההתערבבות ההדדית ההרמונית.

משעה שהתינוק לומד שהוא קיים בנפרד מכל יתר האנשים, החפצים, הדברים, הוא פועל בהתאם. והסביבה, המתרחקת, מחזקת בו נטייה זו. הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא שמנו, המיוחד, השונה משמותיהם של כל היתר. אולם בבסיס לא היו שמות, כי לא היתה הפרדה. היה תוהו ובוהו, ואהבה על פני היקום. לשם אנו כמהים לחזור. המילה היפנית הפשוטה והיומיומית, "אַמַאֵרוּ" (amaeru), פירושה "לרצות או לצַפות להיות נאהב" במשמעות של אותה הרמוניה ראשונית. המילה הזו כה שכיחה בשפתם, עד כי היפנים מתקשים להאמין שבשפות האירופאיות לא קיימת מילה מקבילה. עד כדי כך שכחנו מי אנו, מאין באנו.

מה שעומד בבסיס כל פעולה אנושית, אומר באלינט, הוא הרצון להיות נאהב ואוהב, שקט ושליו, כלומר למעשה הרצון להיות במצב בו אין סובייקט אוהב הנפרד מן האובייקט הנאהב, הרצון לכונן-מחדש את אותה תחושה ראשונית של הרמוניה עם הסביבה. זוהי משאת נפשה של האנושות כולה. נכון, לעתים קרובות מאוד, כמעט תמיד אפילו, הפעולות שלנו מובילות בדיוק לכיוון ההפוך. משום כך פילוסופיה, משום כך תיאולוגיה, משום כך פסיכואנליזה, משום כך ההיסטוריה האנושית כולה, המופרעת, המגוחכת, המרתקת. אבל מה שאנחנו רוצים, יצר לבנו הכמוס, העמוק ביותר, הוא ההתמזגות.

כל חיינו נרדוף אחרי ההתמזגות, לעתים אף נשיגנה. נחוש אותה ברגעי החסד הגדולים של חיינו, בהתעלות המיסטית, באורגזמה, בפסגות אמנותיות, לעתים במפגש הטיפולי. וכמובן, ביחסים הרומנטיים. לכל המצבים הללו יש מאפיין משותף, אומר באלינט: בכולם דבר אינו פוגם בהתערבבות ההרמונית, ההדדית. "באותם רגעים חטופים יכול האדם לחוש באמת ובתמים כי יושרו כל ההדורים, הוא ועולמו מאוחדים".

את האפשרות לחוש תחושה זו, האמיתית, התמימה, אנו חוגגים היום. שיהיה ט"ו באב שמח, מעורבב, הרמוני, הדדי.

Photo: Daiga Ellaby, Unsplash

מודעות פרסומת

ללמוד מחדש להרגיש

man standing in front of the waterfalls

אלקסיתימיה (Alexithymia) היא בעיה נפשית נפוצה (עשרה אחוזים מהאוכלוסייה!) אך לא מאוד מוכרת. היא מתייחסת לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים – אם משום שאינם מכירים מילים מתאימות, ואם משום שאינם מסוגלים להבחין בין רגש אחד למשנהו. במקרים קיצוניים הם לא מצליחים להבחין בין חרדה לבין דיכאון ואפילו בין כעס לרעב. הקושי הוא גם בזיהוי ותיאור רגשות אצל אחרים, דבר היוצר בעיות חברתיות.

הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל תיארה שני סוגים של אלקסיתימיה. אצל אנשים הסובלים מן הסוג הראשון אין כל מודעות לחוויותיהם הרגשיות, בעוד שאצל אלה מהסוג השני יש מודעות לרגשות עזים, אך אלו מפוזרים מיד על-ידי עיסוק בפעולה זו או אחרת, כדי לסלק את העוררות הרגשית הבלתי-נסבלת (הסוג השני, אגב, פגיע יותר למחלות פסיכוסומטיות).

מקור ההפרעה במצבים הקיצוניים הוא כנראה בעיקר נוירולוגי. עם זאת, נראה שההפרעה יכולה גם להתפתח בעקבות חוויה של רגש עז שאיים על תחושת הזהות, לרוב בילדות המוקדמת, שבעקבותיה 'בוחר' האדם, באופן בלתי מודע, להתנתק מרגשותיו. כשיגיע לטיפול, יהיה קשה מאוד לעבוד איתו, או איתה, שכן אין שום חומר קליני רגשי גלוי לעין. הסובלים מההפרעה נראים נורמליים, אך בעומק החוויה מצויים ייאוש ותחושה של מוות פנימי.

אחרי כמה שנים של טיפול, כותבת מקדוגל, נחשפת אצל אנשים אלה הרגשה עמוקה, אם גם בלתי מוגדרת, של אי-נחת מן החיים, שהם לא היו מודעים לה עד אז. מתעוררת תחושה של כישלון, של החמצת המהות של מה שהיו החיים אמורים להיות, או תהייה מדוע חייהם האישיים, בניגוד לחייהם של האחרים, נראים כה ריקים ומשעממים.

כאן מתחיל המסע הכואב, המרגש, בחזרה לרגש.

 

"היגון אשר אין לו פורקן בדמעות, גורם לאיברים אחרים לבכות"

(ג'ויס מקדוגל, "תיאטרוני הגוף")

A drawing of a brain, the left side illustrated with equations and the right side with splashes of bright color.

מחלות פסיכוסומטיות נחשבות לתגובות בעייתיות, פתולוגיות, משהו שצריך לפתור אותו, לרפא. אולם מה רע בכך שדיכאון, למשל, מתבטא בגוף? הרי הגוף והנפש מחוברים, מאוחדים. ההפרדה בין שני אלה אינה אלא אשליה של תרבות המערב. בכנס פסיכואנליטי שהתקיים בהודו בשנות החמישים של המאה ה-20 קם אחד המשתתפים באמצע דיון ואמר: "סומטיזציה של דיכאון (to somaticise depression) אינה בעיה, אלא הפסיכולוגיזציה שלו (to psychologise depression) – שזה מה שעושים מטפלים במערב. עבורנו בהודו דיכאון הוא תמיד מצב גופני. הגישה המערבית לדיכאון כמצב שהוא נפשי בלבד היא המוזרה".

תינוקות יכולים להגיב למצוקה רק בדרך פסיכוסומטית – שהרי אינם יכולים לדבר. הקישור בין מצב גופני למצוקה נפשית נוצר בינקות בצורה של התניה, שקשה לנתקה שכן היא פרה-מילולית. למשל, אם תינוק עוצר את נשימתו ברגעים של מצוקה קשה, הדבר עשוי להיות בעתיד בסיס לסימפטומים של אסתמה; תגובת הקצרת תופעל אז בכל מצב מעורר חרדה במקום ייצוג מילולי של רג2109843516_16ebf12691_b.jpgש החרדה, שהיה גורם לחוויה להיות נגישה למחשבה.

ג'ויס מקדוגל כתבה כי לכולנו נטייה לסומטיזציה ברגעים בהם הנסיבות הפנימיות והחיצוניות מכניעות את דרכי ההתמודדות הנפשית המקובלות עלינו. כלומר, כאשר המצוקה גדולה, ואין אליה גישה מילולית, היא תתבטא בגוף. מה שאנו מבקשים לעשות בטיפול הוא לחשוף את המקור לסימפטום בעזרת שפה. לדברי מקדוגל, תכופות קורה שתופעות פסיכוסומטיות נעלמות כתוצאת-לוואי בלתי צפויה של הטיפול, גם מבלי שמשמעותן נחקרה במיוחד, כלומר, רק מתוך זה שנמצא עבור המצוקה מוצא מילולי.

יונג כתב: "אני ראיתי מקרה של קדחת היסטרית עם חום של 39 מעלות, שנרפאה בתוך דקות ספורות באמצעות התוודעות אל הסיבה הפסיכולוגית. … ראיתי מקרה של ספחת (פסוריאזיס), שכבר התפשטה על פני כל הגוף, כאשר במקרה זה הגוף נרפא בתשעים אחוזים לאחר מספר שבועות של טיפול פסיכולוגי. במקרה אחר עבר חולה ניתוח בשל גדילת המעי הגס. 40 ס"מ הוצאו, אבל עד מהרה חלה גדילה נרחבת של מה שנשאר מהמעי הגס. החולה היה מיואש וסירב להתיר ניתוח שני, אף על פי שהמנתח חשב שהוא הכרחי לגמרי. ברגע שנחשפו עובדות פסיכולוגיות אינטימיות מסוימות, החל המעי הגס לתפקד באופן נורמלי".

 

לגדל ילדים שמחים

הורים עושים הכל למען ילדיהם כדי שיהיו בריאים, מצליחים, מחונכים וחרוצים – אבל לא תמיד זוכרים לעשות את הדברים הפשוטים שיכולים להפוך את הילדים לאנשים שמחים. הנה כמה עצות שעל פי המחקר הפסיכולוגי העדכני יסייעו לילדיכם להיות, בפשטות, יותר מאושרים

Parent - Caleb Jones

למדו אותם ליצור קשרים. הדבר שתורם יותר מכל לתחושת הרווחה והשמחה של ילדים הוא תחושה של קשר – אליכם, לבני משפחה אחרים, לחברים, למורים וגננות, לשכנים, אפילו לבעלי חיים. לא רק איכות הקשרים חשובה, אלא גם הכמות. במחקר על 90 אלף בני נוער נמצא כי תחושה של היות נאהבים, מובנים ורצויים היא המשתנה החשוב ביותר במניעת קשיים רגשיים, מחשבות אובדניות והתנהגויות מסוכנות (כמו עישון, שתיית אלכוהול ושימוש בסמים). אף שכולנו יודעים שקשרים הם חשובים, לא כל ההורים מוצאים זמן כדי ללמד את ילדיהם כיצד ליצור קשרים. התחילו בעידוד הילדים לבצע מעשים קטנים של נדיבות לאחרים – מחקרים מצאו שהדבר יוצר יכולות חברתיות בסיסיות, ובטווח הארוך הופך אותם מאושרים יותר.

קִראו, שירו, לימדו, בשלו. ארבע פעולות פשוטות שאתם יכולים לעשות יחד, שיחזקו את הקשר שלכם עם הילדים, ויעשה אותם, וגם אתכם, יותר שמחים. קִראו להם סיפורים – זה מזרז את ההתפתחות השכלית; שירו יחד – זה מפתח שמחה ומגדיל אוצר מילים; הקדישו מדי שבוע זמן ללמוד משהו חדש עם הילד שלכם – זה יטפח את סקרנותו ויכולת הלמידה שלו; וגם בשלו יחד – דרך נהדרת לבלות זמן איכות טעים ומשמח.

אל תנסו לעשות את ילדכם שמח. כדי שהילד שלכם יגדל להיות אדם שמח בטווח הארוך, עליכם להפסיק לנסות להפוך אותו שמח בטווח הקצר. הורים שדואגים כל העת לשמח ולרַצות את ילדיהם, לא מאפשרים להם ללמוד כיצד להתמודד עם רגשות שליליים – דבר שבבגרות יקשה עליהם מאוד. חשוב להבין: אינכם יכולים לשלוט במצב הרוח של ילדיכם – וטוב שכך.

דאגו לעשות את עצמכם שמחים. אינכם שולטים במצב הרוח של הילדים, אבל אתם כן אחראיים על זה שלכם. ילדים סופגים המון מההורים, ולכן מצב רוחם של ההורים קריטי. ילדים להורים מדוכאים הם בעלי סיכון גבוה פי שניים מהממוצע ללקות בדיכאון בעצמם. דיכאון גם מקשה עלינו לתפקד כהורים. לכן, ולו למען ילדיכם, חשוב מאוד שתדאגו למצב רוחכם – מִצאו זמן, לנוח, להירגע, והכי חשוב – לשמור על הרומנטיקה והאינטימיות בקשר עם בן או בת הזוג.

שבחו נכון. מחקרים רבים מצאו קשר בין ביטחון עצמי ואושר. הורים רבים חשים זאת באופן אינטואיטיבי, ומספקים כל העת חיזוקים חיוביים לילדיהם – כל קשקוש שלהם נחשב ליצירת מופת, ואם הצליחו להשלים לגו או פאזל הם מוכרזים מיד גאונים עם קבלות. אולם השבחים הללו לרוב גורמים יותר נזק מתועלת, במיוחד אם הם ניתנים לתכונה שאינה בשליטת הילד, כמו יופי, חוכמה, או אתלטיות. מחקרים מראים שילדים שקיבלו שבחים רבים על תבונתם הפכו לעצורים מבחינה אינטלקטואלית – מתוך חשש שאם ייכשלו לא יעריכו אותם. הפתרון אינו לא לשבח, אלא לכוון את השבחים למקום מתאים: יש לבטא הערכה למאמץ ולא לתוצאה, לשבח את היצירתיות ואת הנחישות שבדרך להשגת המטרה – ולא את עצם השגתה. ילד שגדל עם תחושה שהישגים תלויים בכישרון יהיה מאושר פחות מילד שגדל עם אמונה שהישגים תלויים בעבודה קשה ואימון. כדי לעודד אמונה כזו פשוט אִמרו 'עשית זאת יפה מאוד; בטח עבדת על כך ממש קשה'.

תנו מקום גם לכישלון. אחת הטעויות הגדולות ביותר של הורים טובים היא עשיית יתר עבור הילדים שלהם. תנו להם להתנסות, וגם להיכשל. אם לא ילמדו להתמודד בכוחות עצמם עם אתגרים שבתחילה הם גדולים מיכולותיהם, לא יוכלו לפתח ביטחון אמיתי בכוחותיהם.

דאגו לסביבה שמכוונת לאושר. הסביבה בה אנו חיים משפיעה באופן עמוק על מצב רוחנו, ויש אלמנט סביבתי אחד שפוגע יותר מכל במאמציכם לגדל ילד מאושר. רוצים לנחש? יש הרבה פעילויות שיכולות לעזור לילדיכם להיות שמחים בטווח הארוך, ובהייה במסכים פשוט לא נמצאת ברשימה, גם אם הם חושבים שכן, ומנסים לשכנע אתכם בכך. כמובן, אם אתם עצמכם מבלים שעות רבות מול מסכים, יהיה קשה הרבה יותר לשכנע אותם (מה גם שבכך אתם לא מקיימים את כלל מס' 4 – 'דאגו לעשות את עצמכם שמחים').

תנו להם אחריות. בני אדם הם יצורים חברתיים בעליל, ולכן יש לנו צורך אדיר שיזדקקו לנו. אם מה שאנו עושים אינו משמעותי לאחרים – אנו עלולים להפוך מיותרים מבחינה חברתית, ואין דבר שמאיים על בני אדם יותר מכך. ככל שתתנו לילד שלכם תחושה שיש לו תרומה ייחודית למשפחה, כבר מגיל צעיר, כך יגדלו תחושת הערך העצמי שלו, ואושרו. גם בגיל 3 הילד יכול לעשות דברים משמעותיים – כמו לשים מפיות על השולחן או אוכל בקערה של החתול.

חנכו לאופטימיות. ילדים בני 10 שחונכו להסתכל על העולם בצורה חיובית הם בעלי סיכוי נמוך פי שניים ללכות בדיכאון בגיל ההתבגרות. אופטימיות כל כך קרובה לאושר, אומרים חוקרים, שאפשר כמעט לומר שמדובר בשני צדדים של אותו העניין.

טפחו אינטליגנציה רגשית. לא מדובר בתכונת אופי אלא ביכולת שניתן לפתח. אל תצפו שהילד שלכם ידע מעצמו להבין את רגשותיו או את רגשותיהם של אחרים אלא עזרו לו בכך. בכל פעם שהילד מתמודד עם רגש קשה, כמו כעס או תסכול, ראשית בטאו אמפתיה לרגש, ואז עזרו לו לתת שם לרגש שהוא חווה, ותנו לו תחושה שהרגש הוא לגיטימי ובעל תוקף (הרגש, לא התנהגות פוגעת שיכולה לנבוע ממנו).

תנו להם לשחק. כשילדים משחקים הם נהנים מהרגע הנוכחי, הם נמצאים בו בכל הווייתם. אפשר לומר שהמשחק הוא סוג של מדיטציית קשיבות (מיינדפולנס) המותאמת לגילם ומפתחת יכולות קוגניטיביות, רגשיות, גופניות וחברתיות. והכוונה היא למשחק חופשי וספונטני (ולא מוּבנה), שהוא המשחק הטוב ביותר לרווחתם ואושרם של ילדים. אלא שילדים בימינו משחקים שמונה שעות פחות בשבוע מכפי ששיחקו הוריהם. צניחה דרמטית זו תורמת ככל הנראה לירידה עליה מצביעים מחקרים ביכולות הקוגניטיביות והרגשיות של ילדים בימינו בהשוואה לעבר. אז תנו לילדים יותר זמן להיות בחוץ ופשוט לשחק.

עודדו משמעת עצמית. לצד הספונטניות המשחקית, חשוב מאוד גם לעזור לילדים לפתח משמעת עצמית, שהיא התכונה שמנבאת יותר מכל הצלחה עתידית (מבחן המרשמלו, מישהו?). ילדים שמצליחים להימנע מפיתוי גדלים להיות מבוגרים מאושרים יותר שחייהם טובים יותר. כדי ללמד את הילד משמעת עצמית, עזרו לו למצוא דרכים להסיח את דעתו מפיתוי – למשל על-ידי הסתרה פיזית של מה שמפתה אותו (דבר שמקטין את הפיתוי במידה דרמטית עבור 75 אחוז מהילדים).

אִכלו ארוחת ערב יחד. כן, גם המדע ממליץ על כך. לפי מחקרים, ילדים שאוכלים ארוחת ערב עם כל בני משפחתם על בסיס קבוע הם יציבים יותר מבחינה רגשית, ובבגרותם נוטים פחות לצרוך סמים ואלכוהול. יש להם גם ציונים גבוהים יותר, סיכוי נמוך יותר לפתח הפרעת אכילה ופחות תסמינים של דיכאון (ממצא זה נכון במיוחד עבור בנות בגיל ההתבגרות). וכל הממצאים האלה נכונים גם אחרי שהחוקרים נטרלו את עוצמת הקשרים בתוך המשפחות. אז שיהיה בתיאבון, ובשמחה.

– – –

המאמר התפרסם לראשונה במגזין "נשים"

צילום: Caleb Jonnes, Unsplash

המידע מבוסס על מאמרים מאת אריק בארקר ("טיים מגזין"), מרגריט לאמב ("פארנטס") ופאם אלין ("פסייכולוג'י טודיי").

למה מדיטציה, ולמי

Sitting Photo by Chris Ensey on Unsplash

בסיום שישה ימים של מדיטציה ויוגה תהתה שותפתי לתרגול – "כולם מדברים על מדיטציה, אבל למה בעצם? זה אמנם היה לי טוב, אבל לא כל כך ברור מדוע".

למדיטציה אינספור יתרונות, טוענים מחקרים אינספור. נמצא כי היא מפחיתה מתח, חרדה ודיכאון, מעלה את מצב הרוח, מגבירה ערנות וקשב, משפרת תהליכי למידה, מצמצמת אבדן זיכרון הקשור בהזדקנות, עוזרת במאבק בהתמכרויות, משפרת את השינה, מפחיתה כאב וגם לחץ דם, תהליכים דלקתיים והתקפי אסתמה, מאזנת כולסטרול, מגבירה יצירתיות, תורמת למערכות יחסים ולחיי המין, מאריכה את החיים.

כמובן, לא רק אנשי האקדמיה נלהבים. מורים למדיטציה במערב מבטיחים שאם רק נשב קצת מדי יום בעיניים עצומות נתחיל למשל 'לזהות הנחות לא בדוקות שמפריעות לאושרנו', 'נפסיק להגביל ולצמצם את עצמנו', 'נישא בקלות רבה יותר תקופות קשות', 'נגלה מה באמת חשוב לנו', 'נזכה מחדש באנרגיה שבזבזנו עד כה בניסיון לשלוט במה שלא ניתן לשלוט בו' ו'נבין כיצד להתייחס בצורה נבונה יותר לשינוי – נקבל את העובדה שהוא בלתי נמנע ונאמין שהוא אפשרי'.

לרגע נדמה היה שמדיטציה, או בשם המותג המצליח שקיבלה במערב, מיינדפולנס (קשיבוּת), היא הפתרון לכל בעיה כמעט, "תרופת קסם" כפי שתיאר אותה כתב העת של בית הספר לרפואה של הרווארד. אולי כוח הקסם הזה הוא שהפך אותה לתעשייה המגלגלת על פי "פורצ'ן" מיליארדי דולרים בשנה, אף שבשביל לתרגל מדיטציה לא נדרש דבר, מלבד תודעה, שכבר יש לנו, וקיבלנו בחינם.

אלא שלאחרונה משהו באופטימיות הקוסמית הזו נסדק. מאמרים עדכניים מטילים ספק בכוחה של גיבורת-העל של העידן החדש. לפני כשנה פרסמו 15 חוקרים בולטים בתחום מאמר דעה ובו קבעו כי מחקרי מיינדפולנס רבים לקו במתודולוגיה בעייתית, וכתוצאה מכך תוצאותיהם עלולות להביא להטעיית הציבור ואף לפגיעה בו (על הבעיות המתודולוגיות אפשר לקרוא כאן; על נזקים אפשריים כאן). האם מדע הקשיבות סובל מהפרעת קשב? תהה מאמר אחר.

נראה שאכן איבדנו ריכוז. החיפוש הקדחתני אחר אישוש אמפירי לכוח הקשב רחוק מרוח המדיטציה, כרחוק, ובכן, מזרח ממערב. את הניכוס על-ידי אנשי מדע של תרגול המבקש לחרוג מעולם המדידה והחומר אפשר לראות כעוד ניסיון מערבי כוחני, הישגי, תועלתני, להשתלט על דרך חיים אלטרנטיבית – אף כי מה שמציעה האלטרנטיבה הוא בדיוק ביטול הכוחניות, ההישגיות והתועלתנות.

המדיטציה לא פותחה כמוצר שמטרתו לשפר את חיי הצרכן, כמעט אפשר לומר שתכליתה הפוכה. במהותה, זוהי פרקטיקה שנראית זרה לחלוטין לתרבות המערבית בה אנו חיים ולאורחותיה. עולה השאלה: האם יש בכלל טעם שנעשה מדיטציה?

הדבר החשוב ביותר בחיינו

מדיטציה מכוונת להפנמה של שלוש העובדות המכריעות אך החמקמקות של הקיום: כל הדברים כל העת משתנים; כל הדברים זה בזה תלויים – אף אורגניזם אינו יכול להתקיים ולו לרגע בלי שאר הצמחים, הכוכבים, היצורים; וכל הדברים מחוברים, בעבותות של חומר שזורים (כפי שמעידה תופעת ה-entanglement במכניקת הקוונטים) עובדות אלה זרות לחשיבה האנושית – המזרחית כמו המערבית. באופן ספונטני ואוניברסלי בני אדם תופסים דברים כקבועים, כעצמאיים, וכנפרדים – ובראש ובראשונה תופסים כך את ה'אני'. תפיסה שגויה זו, לפי הבודהיזם, היא המקור הבסיסי לסבל האנושי.[1]

קל יחסית להבין את שלוש העובדות באופן אינטלקטואלי, אולם חוויה ישירה שלהן היא שהופכת אותן לבעלות ערך אמיתי, ולכך מכוונת המדיטציה – באמצעות חשיפה מתמשכת וסבלנית. אכן, פירושה של המילה הטיבטית למדיטציה, גוֹם, הוא פשוט 'הרגלת המחשבה' (making the mind familiar with). כדי שהמחשבה תתרגל למשהו חדש, עליה להתרכז בו לאורך זמן – ותרגול הקשיבות נועד כדי לאפשר לה זאת. התודעה הקשובה, המרוכזת, היציבה, אינה מטרה בפני עצמה, כפי שמציעה הווריאציה המערבית, אלא היא תנאי מקדים לשם פיתוח חכמה וחמלה.

החוויה החדשה אליה מכוונת המדיטציה מתרחשת באזור מוח שהתנכרנו אליו. האדם מתחיל את חייו כיצור לא-ורבלי, שעיקר פעילותו המוחית נעשה בהמיספרה הימנית, אך עד גיל שלוש וחצי מרכז הפעילות כבר מצוי בהמיספרה השמאלית. החיים הלא-ורבליים מוגבלים בהרבה בחינות, כתב חוקר התודעה והפסיכואנליטיקאי דייוויד בלאק, אולם יש להם יתרון אחד גדול. ברגע שהעולם כולו והחוויה מתווכים על-ידי שפה, הם נעשים בדיוק כאלה – מתווכים. הפעוט הפרה-ורבלי נוכח בעולמו בצורה על-זמנית, מלאה וישירה, מיידית ושלמה – וזה אולי מה שחש גם האדם הבוגר כשהוא מצוי במדיטציה עמוקה[2]. מכאן חשיבות השקטת התודעה – פשוטו כמשמעו. המוח 'מפריש' כל העת מחשבות, שרובן מבוססות מילים. אם מצליחים להתמקד בנשימה, למשל, שהיא א-מילולית, אז הפעילות בהמיספרה השמאלית פוחתת – ונפתחת אפשרות לחוש את העולם באופן ישיר ולא-מתווך. כלומר: להיות.

הניסיון להגיע למצב זה של 'היוֹת', לפתור באופן חווייתי את חידות הקיום באמצעות פנייה פנימה, אינו ייחודי לתרבויות המזרח. לא רק בודהא הבין שאין לנו שום כתובת אחרת לפנות אליה. מרקוס אורליוס כתב: "אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; אף אתה רגיל עד מאוד לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטוּת לשמה, היות שאפשר לךkafka, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה" (תרגום: אברהם ארואטי). גם אם נתפתה ונצא לאזורי הכפר, חופי הים, ההרים – מי שיראה ויחווה אותם, הוא תמיד אנו עצמנו. כה אמר קפקא לגוסטב יאנוך: "החיים כבירים הם ועמוקים כשמי הכוכבים. האדם יכול רק להביט עליהם דרך חור המנעול הצר של קיומו האישי, אך דרכו תופס הוא יותר מאשר ביכולתו לראות. לכן הדבר החשוב ביותר בחיינו הוא לשמור את חור המנעול נקי".

המרווח בו מצוי הסבל

מדיטציה היא דרך לסגת אל עצמנו, לנקות את חור המנעול, להביט במכמני החיים. פירותיה מתוקים. אך עם הטעימות הראשונות, מתעורר תיאבון מסוג חדש. כמו שהעירה שותפתי לרטריט: מה הטעם במדיטציה אם אף היא מובילה לשאפתנות או נוקשות? נראה שכך אכן קורה. לא מעט מתרגלים רוחניים מתאמצים להאריך את תקופות ההתבודדות שלהם, מקפידים על סדרי יום שמרחיקים אותם מסביבתם. באופן הדרגתי ובלתי מוחש הופכת העשייה השקטה, הפנימית, להישגית. ומדוע בכלל נדרש תרגול, משהו קבוע, יומיומי, מוסדר? הן כדבר הקיסר, בכל עת אפשר להיסוג אל תוך עצמנו.

מוצרט כתב פעם שכל אימת שניגן למלחין פרנץ ריכטר, היה זה לוטש עיניו באצבעותיו בלי להתיק מבטו. באחד המפגשים ביניהם לא התאפק ריכטר וזעק: "אלוהים! עד כמה אני נאלץ לייסר את עצמי ולהזיע ולגביך, ידידי, זה פשוט משחק!". "כן", ענה לו מוצרט, "פעם היה עלי להתאמץ כדי לא להראות מאמץ עתה". גם כאשר מדובר ביכולות נפשיות ורוחניות יש צורך בהתמסרות והתכוונות לאורך זמן. אנו מקווים שתכונות כמו נדיבות, איזון או חירות פנימית יופיעו מאליהן, אך כדברי הנזיר הבודהיסטי ממוצא צרפתי מתיה ריקאר, "זהו אבסורד לחשוב שאיננו זקוקים לאימון כדי להזין מידות כאלה".

ועדיין, פיתוחן של התכונות החיוביות הללו יכול להיתפס כמעין 'פרס' על התנהגות טובה וקשובה, ואילו המרחב אליו מכוונת המדיטציה, בסופו של דבר, מצוי מעבר לטוב ולרוע, מעבר לשיקולי בריאות וחולי ולחישובי שכר ועונש, מעבר לכל תפיסה של המציאות כמפוצלת, דואלית.

המדיטציה היא בראש ובראשונה ניסיון להיות במגע עם הדבר החשוב ביותר והבלתי נגיש ביותר בקיומנו, ואולי ביקומנו, התודעה. הפילוסוף היווני אנקסגוראס לימד, 480 שנה לפני הספירה, ש"הדברים כולם" נוצרים על-ידי התודעה, שמחזיקה את היקום. אל תפטרוהו כקוריוז ארכאי. בעקבות גילויי מכניקת הקוונטים הפכה תפיסתו לשגורה גם בקרב מדענים, מהבולטים ביותר. הפיזיקאי והמתמטיקאי הבריטי סֶר ג'יימס ג'ינס למשל כתב: "היקום מתחיל להיראות יותר כמו מחשבה כבירה מאשר כמו מכונה כבירה. התודעה כבר אינה מצטיירת כתאונה בממלכת החומר, אלא כיוצרת וכמנהלת של ממלכת החומר".

בחיי היומיום אנו נשאבים, לרוב בכל רגע ורגע, לממלכת החומר, לתופעות הנצפות, קווארקים וכוכבים וכל מה שבפנים, מתעלמים כליל מהתודעה הצופה ("פּוּרוּשָׁה" כפי שהיא מכונה בכתבים הודיים קדומים). מה שמשותף לכל צורות המדיטציה הוא הניסיון לעבור מעמדת ה'אני' או האישיות ('אגו', כפי שלעתים הם נקראים), לעמדת ה'צופה' או ה'עֵד' (the Witness). רק העֵד הוא סובייקט, ציין הפילוסוף קן וילבר, בעוד שהאגו הוא בסך-הכול עוד אובייקט, שהרי אפשר להיות מודעים לו. האגו הוא למעשה אוסף דפוסים מכניים שמבוסס על רעיונות, מושגים וזיכרונות, שהזדהות עמו מkrishnamurtiובילה לכך שאנו סבורים שהוא הדבר באמצעותו נעשית ההתבוננות. "במרווח שבין הסובייקט ובין האובייקט מצוי כל הסבל של האנושות", אמר קרישנמורטי. מה שעושים במדיטציה הוא בחירה בנקודת המבט של הסובייקט, של העֵד, במקום בזו של האובייקט, האישיות. משם מתבוננים בכל מה שעולה, בכל מה שקורה, בלי הזדהות ובלי שיפוטיות, עד שההבנה מבשילה: מכיוון שאפשר לראות את כל הדפוסים, כל המושגים, כל הצורות, הרעיונות, הזיכרונות, הם אינם יכולים להיות הרואה, הם אינם אני.

והתודעה היא אז כמרחבי שמיים, כפי שתמיד הייתה, מרחבי חירות חסרי גבול, בהם עפים ציפורים, עלים נושרים, עננים ממהרים, מרחבים המכירים בכך כי כל אלה עִקבה לא מותירים.

שירות קוסמי

התודעה תמיד מודעת. בין אם אנו מאושרים ובין אם אומללים, בין אם מצליחים ובין אם נכשלים, בין אם אנו פיכחים ובין אם שיכורים, בין אם חומלים ובין אם מתנכרים  – היא רק מודעת, לכך, או לכך. למה שישנו. היא ממילא שם, צלולה מכל צליל, אצל הגאון הגדול, אצל האוויל המטריל. אך ככל שנצמצם את היבטי הקיום שאינם פשוט מודעות, כלומר, נצמצם את כל מה שתודעה לו עדה – תפיסה, רצייה, פעולה – יתבהרו שָׁמֵינוּ. צמצום זה הוא המדיטציה. אילו היתה מספר, חפצה היה אפס – שאם יושבים מעליו, מגיעים לאינסוף. הגב ישר, העיניים עצומות, איננו נעים, איננו נמים[3]. עד כמה שהדבר ניתן לנו, אין אנו רוצים, אין אנו פועלים, אנחנו בוחרים פשוט לשבת, לשבות, מכל עשייה.

ישיבה כזו היא אולי הפעולה המכוונת, המודעת והממוקדת היחידה שהיא נטולת מטרה וערך עבורנו. כל דבר אחר בחיינו הוא בעל תכלית כלשהי – מלבדה. אנחנו לוקחים זמן – ומשתמשים בו כדי לא לעשות כלום, רק להיות עם הדברים כפי שהינם כבר ממילא. כמו שכתב יעקב רז, אין לנו שום מטרה, "לא שיפור איכות החיים, או שיפור הרוחניות, או חירות גדולה יותר, רגיעה, הקלה על כאבים, חיי נצח, או כל דבר אחר שיעלה על הדעת". אין כל העדפה בנוגע למה שיעלה בתודעה, אף לא העדפה של אי-העדפה.

אי-ההעדפה מאליה מופיעה. לא כי זה 'טוב' או 'רוחני', אלא משום שכאשר אנו שבים לישיבה, יום אחרי יום, שעה אחר שעה, מתברר מעט מעט שאין טעם בהעדפה או רצייה. כל הדברים משתנים, כל הדברים קשורים, כל הדברים שזורים, ומכאן שאין מישהו קבוע, עצמאי, נפרד, שיעדיף. תודעה אינה אישית. היא סובייקטיביות טהורה, ועל כן נטולת מאפיינים. היא לא חכמה ולא טיפשה, לא טובה ולא רעה, לא ימנית ולא שמאלנית, לא נשית ולא גברית, לא יהודית או מוסלמית, הינדואיסטית או בודהיסטית. אין לה דעות, אין לה השקפות, אין לה עמדות, אין לה השגות, אין לה תשוקות, אין לה תכונות, אין לה נטיות, אין לה אין לה. היא רק מודעת, הינה באשר הינה.

גם כאן, זכויות היוצרים אינן שמורות למחוזות מזרחיים. הפילוסופים היווניים פרמנידס ואמפדוקלס, מִמְּניחי התשתית לתרבות המערב, ישבו, ולא כדי להפוך טובים יותר או שלווים יותר. מבחינתם המדיטציה כלל לא נעשתה למען המתבונן, אמר חוקר יוון העתיקה פיטר קינגסלי, אלא כ"מעשה של שירות למען הקוסמוס". ציפורים מאפשרות לתודעה את חוויית התעופה, דגים נותנים לה לדעת ציפה; באמצעות עצים היא מודעת לטעם האור, דרך הקרח לטבע הקור. המדיטציה לא 'נותנת' דבר למודטת, אלא מאפשרת לה להפוך קשובה ורגישה, מכווננת לתדר של הקוסמוס, עבורו. אולי זו תמצית האהבה.

המסע אל כאן

הגב ישר, העיניים עצומות. המחשבות שופעות, כדרכן. החזה עולה ויורד, עולה ויורד. שריר הלב מתכווץ ומתרחב, מתכווץ ומתרחב. יכולים להיות עניין או שעמום, סיפוק או תשוקה, תזזית או שלווה, אך התודעה אינה אף אחד מאלה, היא רק מודעת. ולעתים יש אחר כך תחושה שהמרץ עלה, אולי הכולסטרול התאזן, דפוסים נוקשים התרככו, חיי המין השתפרו, אנשים מסביב מרגישים אתנו יותר בנוח, גם אנחנו, רעיונות יצירתיים צצים, מאמרים נכתבים, נסים מתרחשים. כל אלה קורים ל'אישיות' והיא שמחה בהם. מנקודת המבט של תודעה, כפי שמתחוור מתוך הישיבה, השמחה הזו, כמו גם כל יתר ההתרחשויות, הן פשוט כאלה – התרחשויות. הן אינן חשובות או טובות יותר מכל התרחשות אחרת, שהרי אין התרחשות אחרת. הן, ורק הן, מה שישנו. הגב נשאר ישר, החזה יורד, עולה.

התודעה תמיד מודעת. אם נאמין למיסטיקנים, לפילוסופים, לפיזיקאים, יכול להיות שהיא הכול, ובכול. אין טעם להתאמץ ליצור את מה שממילא קיים ומקיים. לכן, מבחינה מהותית, בישיבה אין תהליך שמתרחש, אין העמקה, התקדמות הדרגתית, ניסיון שנצבר. כל פעם יוצאים לגמרי מחדש בדרך למקום המדויק שבו אנחנו נמצאים, מתחילים מאפס, ומסיימים שם. יושבים לא כדי להשיג דבר, לא כדי לשנות דבר, לא כדי להבין דבר, אלא, כפי שכתבה ליאת ברמן, כדי להחיות ולחיות את מה שישנו, לבטא אותו. הישיבה לא יוצרת תודעה אחרת אלא חושפת את טבע התודעה כפי שתמיד היה ותמיד יהיה.

אנחנו יושבים לא כדי להפוך לבודהות, אמר מורה הזֶן שונריו סוזוקי, אלא משום שזה מה שבודהות עושים. הם יושבים.

Lotus2 Photo by Zoltan Tasi on Unsplash.jpg

פורסם לראשונה, בגרסה מעט שונה, במוסף "הארץ", 28.6.2019

צילום ראשי: Chris Ensey on Unsplash
צילום לוטוס: Saffu on Unsplash

[1] גורם נוסף לסבל לפי הבודהיזם הוא התפיסה לפיה לחוויות יש טבע מספק, כלומר, שחוויות מסוגלות בפני עצמן להעניק סיפוק. למעשה מקור הסבל הוא תמיד באדם, ולא בתופעות מחוץ לו. גם החוויה הרצויה ביותר היא בעלת גרעין של אי-סיפוק, יכולה להוביל לתסכול או לעצב (עם סיומה למשל). עם זאת, כפי שעוד נראה, הטבע הלא-מספק של הדברים ('דוקהא') אינו עובדה של הקיום, אלא רק עובדה נפשית-אנושית-פסיכולוגית.

[2] עירור מחודש של מה שחשנו כתינוקות שבעים ושלווים נמצא אולי ביסוד תחושת הטרנסצנדנציה הצלולה ונטולת הזמן שחווים מיסטיקנים וכן בבסיס החוויה שמאפשרים סמים הלוצינוגנים מסוימים.

[3] מדיטציה אמנם יכולה להתקיים בכל תנוחה, ובכל זאת מקובלת התנוחה הקלאסית. כך הנחה מורה הזֶן אייהי דוגן: "שב על כרית באופן הנוח לך ביותר, לבוש בבגדים נוחים. החזק את הגוף ישר מבלי לנטות ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה, האוזניים בקו ישר עם הכתפיים, האף בקו ישר עם הטבור. שמור על הלשון במעלה חלל הפה, השפתיים סגורות. השאר את העיניים פתוחות רק כדי סדק, ונשום דרך הנחיריים" (תרגום: ליאור גלעד, בשינויים קלים).

"אנשים לא מחפשים כסף, לא מחפשים מין, לא מחפשים כוח, אפילו לא אושר – אלא איך להתמודד עם אובדן"

כולנו לכודים בדפוסים מקובעים שמובילים, ברמה זו או אחרת, לפגיעה בנו עצמנו ובמי שסובבים אותנו. הפסיכולוג הקליני ד"ר עמית פכלר מציע הסבר פשוט ומפתיע למקור האוניברסלי לסבל האנושי הנפשי, ולאופן שבו מסייע הטיפול הפסיכולוגי להשתחרר ממנו

person running near white painted wall

"כל האנשים באים לטיפול עם עניינים לא פתורים בנושאי גבולות", אומר הפסיכולוג הקליני הבכיר ד"ר עמית פכלר. "יש לנו בעיה משותפת: כולנו הולכים לאותו מקום, בין אם אנחנו קים ג'ונג און ובין אם אנחנו עמית מפתח תקווה. עם העובדה הזו אנחנו צריכים לחיות ועם העובדה הזאת אנחנו מנהלים יחסים מורכבים. כל גבול, כל חוק, כל גדר, כל סייג, מזכירים לנו באופן לא מודע את הגבול המוחלט של חיינו, שהוא עובדת המוות שלנו ושל היקרים לנו. לא משנה איך אדם יגדיר את הסיבה שלו לבוא לטיפול, אפשר יהיה לתרגם את זה בצורה מדויקת וקולעת לנפש שלו לעניינים לא פתורים עם גבולות ופחד מוות. כל האבחנות כמעט מתאימות להגדרה הזו: פוסט טראומה, אובססיות, דיכאון, מאניה, נרקיסיזם".

בוא תסביר למשל אובססיה. הולך טוב עם פסח.

"מה זו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) בעצם? חוסר יכולת של אדם להשתחרר ממחשבות שפוקדות אותו שוב ושוב, שיכולות להיות מלוות בפעולות חזרתיות ולא פוריות, מה שנקרא טקסים. פסח הוא חג שצריך לבער בו את החמץ והביטוי המעשי של זה הוא ניקיון מסיבי של הבית. יש אנשים שאצלם הצורך לנקות מקבל פרופורציות מוגזמות, כאלה שאם נופל פירור זה גורם להם להתפרצות. טקסים ופעולות חזרתיות שקשורים לניקיון מבטאים ניסיון של הנפש לשלוט בגורל בלתי נשלט. יש מאחוריהם מחשבה לא מודעת לפיה אם אני אצליח להשפיע על הסביבה שלי ולהציב סטנדרט של ניקיון כזה שכולם יעמדו בו, אני אצליח לקחת את הגורל בידיים שלי באופן חדש ומנוגד למה שהחיים זימנו לי עד עכשיו. ולכן פירור הוא לא רק פירור וניקיון פסח הוא לא רק ניקיון פסח, אלא ביטוי לניסיון נואש להתגבר על טראומה לא מזוהה. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט גרס שהפחדים הכי גדולים שלנו הם לא מפני העתיד אלא מפני מגע עם טראומה שאירעה בעבר".

מתי דפוס נחשב בעייתי, כזה שצריך לפנות בגללו לטיפול?

"כשהוא מפריע לך. אם לא, הכל בסדר. וכמובן, גם אם הוא מפריע לאחרים. זו כל התרפיה על רגל אחת – להיות טוב לעצמי וטוב לאחרים. הלל הזקן סיכם את זה יותר קצר ויותר עמוק מכל מי שבא אחריו. אנשים באים לטיפול כשהם מבינים אינטואיטיבית שהם מזיקים לעצמם ולאחרים. וזו עילה טובה לבוא לטיפול".

העקרב והצפרדע

פכלר, גבה קומה ורזה, מדבר במהירות ומתוך ביטחון, גם כאשר הוא מבטא עמדות טיפוליות לא שגרתיות. לצד הרצינות הרבה והמחשבה המקורית, מסתתר תמיד מאחורי משקפיו זיק שובב שמתרחב לעתים לצחוק רועם. מבחינתו 'דפוס' הוא כל התנהגות שחוזרת על עצמה ולא עולה בקנה אחד עם הכלל של הלל הזקן, כלומר פוגעת בי או באחר. והוא מדגיש: אין אפשרות לפגוע במישהו אחר בלי לפגוע גם בעצמי. הוא מדגים עם המשל האפריקני הידוע: "העקרב ניגש לצפרדע שיושבת על גדת האגם ומבקש ממנה 'תעבירי אותי לשפה השנייה, אני לא יודע לשחות'. היא עונה לו 'אני מכירה אותך, אתה תעקוץ ואמות'. 'אבל אני לא יודע לשחות', עונה לה העקרב, 'אם אעקוץ אותך אטבע'. הצפרדע משתכנעת, מעמיסה את העקרב על גבה, וכשהם באמצע האגם הוא עוקץ אותה. במילותיה האחרונות היא אומרת לו 'מה עשית?! גם אתה טובע'. והוא אומר 'כן, זה הטבע שלי'. יש פה שני דפוסים – הצפרדע לא יכולה להשתחרר מעשייה שמסוכנת לה, העקרב לא משתחרר מזה שהוא עוקץ ומביא את מותו. כל הדפוסים האנושיים נמצאים בטווח הזה, שבין פגיעה בעצמי ובין פגיעה בעצמי ובאחר".

איך דפוסים נוצרים?

"הדעות חלוקות. אני בטוח שגנטיקה משחקת תפקיד, וגם מה שרואים בבית – המודלינג שקיבלנו. אבל מה שאותי מעניין במיוחד זה אילו הרגלים שליליים אנחנו מסגלים לעצמנו בתגובה לטראומות. אני מסתכל על זה דרך עדשה שנקראת אשמה שקיימת אצל כולם".

באיזה מובן אנחנו מרגישים אשמה?

"אנחנו מהר מאוד לומדים להרגיש, בוודאות מודעת יותר או פחות, לרוב פחות, שמגיע לנו עונש על דברים שלא היו תלויים בנו. ואז, כדי להתמודד עם זה, אנחנו נוטים באופן שלילי להתנהג בצורה שתצדיק את החוויה הזו, אנחנו פועלים ככה שנקבל סיבה לזה שאנחנו מרגישים כמו פושעים. את הדבר הזה פרויד זיהה ראשון".

מה עושים בטיפול עם האשמה?

"אחת הדרכים שנוקטים בהן כדי להתמודד עם אשמה היא פעולות של תיקון. כלומר, לזהות איפה אני יכול ליישם עוד יותר ונכון יותר את הכלל של הלל".

מה, פשוט להגיד לאנשים לעשות מעשים טובים? אין מצב שזה יצליח.

"נכון, לפעול כך זה קואצ'ינג, וזה לא יעבוד".

אז איך עושים שזה יעבוד?

"האדם מגיע לטיפול עם הדפוסים שלו, לכן אין מנוס מכך שהם יופיעו שם. כלומר האדם יעקוץ את הפסיכולוגית והפסיכולוגית תעקוץ אותו. ואז השאלה היא האם שניהם יכולים לא רק לפעול אלא גם להתבונן – בדיוק בזה. בעקיצות. היכולת להתבונן, והמוכנות של הפסיכולוגית לקחת אחריות על העקיצות שלה, זה שמבדיל את הטיפול מכל מערכת יחסים אחרת בחייו של אדם שלכוד בדפוסים כאלה".

ומה משחרר אותם?

"ההתבוננות ולקיחת האחריות יוצרים תקדימים רגשיים, וכך נוצרות התנהגויות חדשות. המטופל מזדהה עם דמות הפסיכולוגית ומפנים אותה, ואז הוא יכול להביא את ההתנסות הזאת לאינטראקציות חדשות, ובראש ובראשונה לאינטראקציות שבינינו ובין עצמו. הוא יכול להכיר בטעויות, להתבונן בהן ולפעול אחרת".

נשמע מאוד פשוט.

"זה באמת מאוד פשוט, ולכן זה תהליך זול וקצר" (פורץ בצחוק).

אז למה צריך את כל התיאוריות?

"לא צריך. כל התיאוריה היא משפט. מה ששנוא עליך – אל תעשה לרעך. כל השאר זה פיתוחים, הרחבות, קשקושים. הם בכלל לא משנים". 

מה ההבדל בין טיפול לתורת מוסר?

"אין הבדל. טיפול הוא פשוט פרקטיקת מוסר".

מפחיד ומסקרן

לכולנו יש דפוסים, אבל לא תמיד אנחנו רוצים לטפל בהם ולהשתחרר מהם. פכלר לא מופתע. "הפנייה לטיפול נעשית תמיד תמיד תמיד, לא משנה אם זה גבר או אישה, פנסיונר או רווקה בת 20, ברגשות מעורבים. ללכת לטיפול זה להפקיד את עצמי בידי אדם זר מתוך תקווה ששיחות איתו ישחררו אותי מהדברים שגורמים לי סבל. זה צעד שבהכרח מלווה בחששות כבדים. פחד אחד הוא – מה יהיה אם זה לא יצליח? אז התקווה האחרונה שלי נגוזה".

התקווה האחרונה?

"אדם שפונה לטיפול, כנראה הגיע למצב שכלו כל הקיצין. ואם זה לא ילך, אז מאין יבוא עזרי? לכל אדם לדעתי יש אמונה חבויה שאם יכירו אותו באמת לא יוכלו לעזור לו, כי הוא מדי חולה".

ומה הפחד השני?

"שזה כן יצליח. כי אם כך, אז אני מכניס לחיים אדם שיהפוך עבורי משמעותי כל כך שלא אוכל בלעדיו. מעבר לכך, מה יקרה אם אשתחרר מהרגלים ישנים? זה מאוד מפחיד, פתאום אהפוך למישהו אחר".

או שתגלה שמלכתחילה היית מישהו אחר, ולא ידעת.

"טיפול פסיכולוגי-דינמי, כלומר טיפול שמניח שלכל התנהגות יש מקורות מודעים וגם לא מודעים, מצהיר מראש שבקשר הטיפולי האדם ילמד להכיר את הלא מודע שלו טוב יותר. וזה מאוד מפחיד. הרי לא סתם הוא הפך לא מודע".

איך מתגברים על הפחד?

"כאן מגיעות החדשות הטובות. זה תהליך מפחיד, אבל גם מאוד מסקרן, וזה מאפשר להמשיך לבוא לטיפול. בתנאי כמובן שיש איש מקצוע שיודע מה לעשות עם זה ואיך לעמוד בזה".

חילול מתמשך של קודש קודשים

המצוקות הנפשיות לפי פכלר עתיקות כימי האנושות, ובלתי משתנות. "אנשים פונים היום לטיפול מאותן סיבות שפנו בגללן לטיפול לפני 120 שנה כשפרויד התחיל ומאותן סיבות שפנו בגללן לשאמאן או לזקן השבט לפני 1,200 שנה. והסיבה היא שאנשים רוצים להפסיק לפגוע בעצמם ובאחרים. בדיוק כמו שאמר הלל הזקן".

אתה לא רואה שינויים בקליניקה בעקבות השינויים המהירים שהחברה עוברת בעשורים האחרונים?

"מבחינה חברתית יש בהחלט שינוי לרעה שמתבטא בעיקר בשני דברים. הראשון הוא שהפעלת שיפוטיות וביקורתיות על תופעות חברתיות נחשבת לא אופנתית ולא מתקדמת. זו בעיה וזה שקר. אם יש יום עיון שמעלה על נס יחסים פוליאמוריים אנחנו בבעיה מבחינה חברתית. לא הכל הולך, יש ערכים שאינם יחסיים. כמו למשל שמטפל לא אמור לנהל רומן עם אקסית של מטופל שלו".

הבעיה החברתית השנייה שמזהה פכלר נוגעת לערך ספציפי שמצוי ממש בסכנת הכחדה: הפרטיות. "אנחנו יכולים מאוד להזדעזע כשאנחנו שומעים על מעשה אונס, אבל מה שאנחנו לא מביאים בחשבון הוא שהעידן שאנחנו חיים בו מעודד אותנו לאקטים יומיומיים של אונס נפשי. התקשורת ברשת ובכלל מביאה את כולנו להיחשף כצופים וכמאזינים לאינטראקציות בינאישיות שמבחינה נפשית לא נועדו להיות נחלת הכלל".

מה זה עושה לנפש?

"אנשים מסתובבים בתחושה לא מודעת מתמשכת של חילול קודש קודשים נפשי שהם גורמים לאחרים ושהם גורמים לעצמם. אובדן הפרטיות קיבל חזות של נורמה רצויה. אפשר לראות את זה בתוכניות ריאליטי או בהקלטה של נהג שהסיע את בנו של ראש הממשלה. כולם חוגגים על זה ואלה מעשים שפוגעים נפשית, בכל המעורבים. כמו לשון הרע, עליה נאמר שהיא פוגעת בשלושה צדדים – בזה שמדברים עליו אך גם בזה שהוציא אותה ובזה שנחשף אליה".

איפה אפשר לראות את ההשלכות של הנזק הזה ביומיום?

"קודם כל בקשיים באינטימיות. מה זו אינטימיות? מציאה של מידה נכונה של קרבה ומרחק, במובנים גופניים ונפשיים. אנשים לא מבינים למה קשה להם באינטימיות, והתשובה היא שאנחנו חיים בעידן של אין-טימיות. 'האח הגדול' זו לא רק תוכנית, באמת מסתכלים עלינו".

אתה צופה בתוכניות האלה?

"ודאי. אני לא קדוש. הפיתוי בזה הוא גדול. אני מנסה להימנע, וחלק גדול מהזמן אני לא נמשך לזה, אבל זו מחלה חברתית שהעולם לוקה בה. הסקרנות האנושית תמיד היתה קיימת, תצרף אליה את נגישות המידע ואת הקלות הטכנולוגית להקליט ולצלם והתוצאה היא שאנשים מסתובבים בחרדה. זה לא סתם שכל תל-אביב לוקחת ציפרלקס".

איך לטפל ביתום?

פכלר עובד כפסיכולוג קליני בבית החולים גהה ומלמד במסגרות רבות. הוא מחבר הספר "אבא בלי אבא: אהבה, אשמה ותיקון בחיי יתומים מאב" (הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס) וכן עורך סדרת הספרים הפסיכואנליטית "פגישות" של הוצאת כרמל. לפני שפנה לעולם הטיפול, למד משחק במשך שלוש שנים בסטודיו של ניסן נתיב. "המנחה שלי לדוקטורט, פרופ' רות שרבני, למדה באחד המחזורים הראשונים של החוג לתאטרון באוניברסיטת תל-אביב", משיב פכלר בסיפור, כדרכו, כשהוא נשאל על הקשר בין משחק וטיפול. "היא אמרה שלימודי התיאטרון היו הכי חשובים שלה במסלול הפסיכולוגי. אני מסכים. בתיאטרון עוסקים בנפש האדם, בדרמה הפנימית ובביטוי שהיא מקבלת בחוץ. וחוץ מזה למדנו שם בעל פה את 'אדיפוס'", הוא צוחק.

ההומור חי בשלום עם העיסוק המעמיק שלו בחוויות של אובדן ויתמות בגיל צעיר. "זה משהו שעניין אותי מאוד – אנשים שגדלים בלי אב והופכים בעצמם לאבות – ולא מצאתי על כך שום חומר. אז החלטתי לכתוב על כך בעצמי דוקטורט, שהפך לספר".

למעשה, פכלר ביקש למצוא מענה לשאלה "איך לטפל ביתומים?". הוא הגיע לדבריו לתשובה ברורה ופשוטה: כמו שמטפלים בכל אחד אחר. "כי בעצם כולם סובלים מאובדן ומתמודדים איתו", הוא מסביר. "גם אם מישהי רוצה להתמיד בדיאטה ולא מצליחה, היא  מתמודדת עם אובדן. אם מישהו בן 48 הוא בררן מדי ולא מצא את האחת – הוא מתמודד עם אובדן. אם למהנדסת תוכנה אין אומץ להופיע מול מועצת המנהלים – היא מתמודדות עם אובדן. בסוף כל פנייה לטיפול שאתם אומרים בעברית יושב אובדן. ומי שאומר אחרת, מתרחק מהאמת. אנשים לא מחפשים כסף, לא מחפשים מין, לא מחפשים כוח והשפעה, הם אפילו לא מחפשים אושר לכשעצמו – אלא איך להתמודד עם אובדן. כל השאר זה מה שהם אומרים לעצמם שהם מחפשים".

את העקבות הסמויים, אך הנוכחים בכל של האובדן פכלר מוצא גם בחגים היהודיים. "הם הרי כולם חגים של טראומה", הוא אומר. "איך אומרת הבדיחה: 'מה זה חג יהודי? רצו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל'. פסח אינו יוצא מן הכלל. אנחנו חוגגים על זה שאלוהים פסח על הבתים של היהודים כשהרג כל בכור! טראומה לעם אחר, וגם לעם שלנו. ואיך חוגגים את זה? ב-OCD. אנחנו אומרים לעצמנו שזה בגלל 'והגדת לבנך' ושבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. זה נכון שכך, אבל זה לא רק בגלל זה, אלא גם בגלל הטראומות הפרטיות של כל אחד. אנחנו מגיבים חזק כאילו אכן היינו שם, ביציאת מצרים, או בגטו, כי אנחנו אכן למודי אובדנים, כל אדם ואדם".

– – –

הריאיון פורסם בגיליון החג של מגזין "נשים"

צילום: Verme Ho, אנספלאש

 

האוצרות שבתוכי

היום לפני 75 שנה נרצחה אתי הילסוּם באושוויץ. היומנים שכתבה האישה הצעירה הזו, בסך הכל בת 29 במותה, הם מהטקסטים היפים שקראתי מעודי.

Etty2

בין היתר, כבדרך אגב, היא הציעה שם את אחד הדימויים הנפלאים ביותר לעבודה הפסיכולוגית:

הרבה ספינות נושאות אוצרות כסף טבעו באוקיינוס. והרבה ניסיונות נעשו לשלות את האוצרות מן הים. בלבי טבעו המון אוניות כאלה, וכל חיי אנסה להעלות אל פני השטח את האוצרות המונחים של קרקעיתו. עדיין אין לי הכלים הדרושים לכך. אצטרך ליצור אותם בעצמי, יש מאין." (השמים שבתוכי, עמ' 139)

אלה הם חיינו. בגאות ובשפל, בין שִרטונים, סערות, ספינות שודדים, אנו משייטים. הפגיעות והצלקות של החיים, אותן יוצרים קשרים מאכזבים, מזניחים, מטביעות את 'ספינות הלב'. אך האוצרות נשמרים תמיד על הקרקעית. האם נדע, כל אחת ואחד, לייצר את הכלים להעלותם לפני השטח? זו משימת חיינו.

– – –

היום אחר הצהריים אקיים בחיפה מפגש לזכרה של הילסום, פרטים כאן.