טראומה ותקווה, אנוכיות ואהבה: מחשבות על הורות

תינוקות הם הקשר החי ביותר שיש לנו לאבות אבותינו הרחוקים. אין כמעט שום הבדל בין תינוק שנולד במאה ה-21 ובין תינוק שנולד לפני 100 או 200 אלף שנה.

התינוק הוא בן אנוש נטו, בלי השפעות של הטכנולוגיה, התרבות או השפה הרווחות במקום ובזמן שנקלע אליהם. אולם רגע הנטו קצרצר הוא. מדי יום מקבל על עצמו התינוק עוד טפח מתבנית נוף הולדתו, והזיכרון מאותה מהות בסיסית דוהה, אצלו, וגם אצל הוריו. בני הראשון נולד לא מזמן. אני כותב מהר.

יש יתרונות גדולים להיוולדות בעידן הנוכחי. מעולם בהיסטוריה האנושית לא היתה תוחלת חייו הצפויה של רך נולד ארוכה כל כך. כנראה גם שלא היו תקופות שבהן המוצא האתני וסגנון החיים של הורי התינוק השפיעו פחות על מסלול החיים הצפוי לו.

אבל התינוק בן יומו אינו יודע זאת, וזה לא מעניינו. עכשיו הוא רק אדם נטו, גוף ותודעה נקיים מהכתמות. הרושם שקיבלתי בימיו הראשונים של בני הוא שהאדם-נטו הזה סבל מאוד. עשינו כל מה שביכולתנו כדי לקבל את פניו לעולמנו ברכות. לקראת הלידה פגשנו דולה ומיילדת, קראנו ספרים מועילים, דאגנו מראש לצרכים צפויים. בת זוגי, אמו, היא פסיכולוגית, קשובה ורגישה. בכל אלה לא היה די.

מה כבר יכול להשתבש? תינוקות ישנים, אוכלים ועושים צרכים. לא מסובך. ואכן, תינוקנו ישן רוב היום, כפי שעשו תינוקות מאז ומעולם. הוא ינק, כפי שעשו תינוקות מאז ומעולם. והוא עשה צרכיו. אך לא בדיוק כפי שעשו תינוקות מאז ומעולם. פסיכולוגים מדברים על שלל הפרעות של ינקות וילדות. אולי יש מקום להוסיף להן את טראומת החיתול.

המילה טראומה הפכה זולה, אבל נראה לי שכאן היא במקומה. בכל פעם שהחלפנו לילדנו חיתול – בסביבה בטוחה, בטמפרטורה נעימה, אחרי שהסברנו לו מה הולך לקרות – הוא צרח באימה. הבטתי בעיניו. הן שיקפו חרדה קיומית. בחיי הבוגרים כולם לא חוויתי תחושת מצוקה כמו זו שנראה לי שהוא חווה כמה פעמים ביום.

אני לא יודע מה בסיטואציה היה עבורו נוראי כל כך. האם ההיחשפות? אולי חוסר הפשר של המעשה מבחינתו? אולי שניהם. אף חיה בטבע לא מחליפה חיתול, וגם הומו ספיינס לא עשה זאת במשך רוב זמן קיומו על הפלנטה. התינוק שלנו ידע זאת, איכשהו. ידע ונחרד. שבע, שמונה פעמים ביום, כל יום, הוא סבל מאוד, מידיהם של האנשים הקרובים לו ביותר.

כל מי שסביבנו הרגיע אותנו, גם אנחנו את עצמנו – זה רק לשתיים-שלוש דקות כל פעם, זה לטובתו, זה נורמלי לגמרי. אין ברירה. והרי כל התינוקות בוכים, זה מחזק להם את הריאות. אבל גורי חיות לא צווחים ובוכים כמעט אף פעם, ועדיין, ריאותיהם מתפתחות. לפי עדויות ממחקרים אנתרופולוגיים, תינוקות בלהקות של ציידים-לקטים בוכים הרבה פחות מחבריהם במשפחות פוסט-תעשייתיות, ואם הם בוכים, הבכי שלהם נמשך זמן קצר יותר. סביר להניח שהאזעקה האימתנית הזו – שחושפת את מיקום הקבוצה ובמיוחד את קיומו בקרבה של יצור פגיע וחסר אונים, טרף מושלם – נועדה רק למקרי חירום. בחווייתו של תינוק אנושי בן ימינו בן יומו יש כמה מקרים כאלה מדי יום.

ואז הוא מתרגל, ומפסיק לבכות. זה אולי הדבר העצוב ביותר. ושאין באמת ברירה.

החיתול הוא רק דוגמה אחת. באותו אופן התינוק מתרגל לכך שקושרים אותו לכיסא מיוחד ואז לוקחים אותו במהירות מסחררת בנסיעות ארוכות כשהוא שוכב על גבו חסר יכולת תנועה כאשר ההורה שלצדו מביט משום מה כל הזמן קדימה ולא עליו, מסרב ליצור קשר עין. ומתרגל לחיות בעולם שבו הוריו וגם יתר האנשים מרוכזים יותר שעות ביממה במלבני מתכת קטנים מאשר בו. מתרגל לעולם שבו הוריו עוזבים אותו מדי יום לשעות ארוכות מגיל צעיר מאוד. ועוד ועוד.

נראה שאם יש דבר אחד שמאפיין באופן כללי את האדם בחברות המתועשות של ימינו, זו איזו מידה של אי נחת, חוסר שקט, מתח קל, עצבות מה, תחושת ריחוק מכל מה שישנו כולל ההוויה העצמית. המצב הקיומי האנושי המודרני הבסיסי ספוג באלה. רגעים של שלווה שמחה הם חריגות לא צפויות, כמו איים באוקיאנוס. לפי התיאוריה הפסיכואנליטית, ככל שאירוע הוא מוקדם יותר, כך השפעתו תהיה עמוקה ונרחבת יותר. אולי הסיבה למצב האנושי הבסיסי הנפוץ כל כך טמונה בימים הראשוניים ביותר, הנשכחים, שבהם אדם-נטו פגש סביבה זרה, שהונדסה במשך דורות רבים על-ידי אנשים-ברוטו, שהם אנחנו, שהם מי שהוא עצמו יהפוך בקרוב להיות. נורית זרחי כתבה לא מזמן בעיתון זה על משאל שערכה עם ילדים, ממנו עלה "שכל הילדים חשים עצמם זרים לעולם ויוצאי דופן". היא הוסיפה שלרוב הנושא אינו מדובר שכן "התחושה הזאת לא נתפשת באופן מדויק בשפה … אבל כשהיא אינה מדוברת היא קיימת בחוזקה".

שיא האנוכיות

האם נכון להביא ילד לעולם זה? המרחק ממצב הנטו מעולם לא היה כה גדול. האוויר מזוהם, האקלים במשבר, בעלי חיים נכחדים בקצב, ובכן, רצחני. שטחי פרא מצטמצמים, מגפות מתפרצות, בינה מלאכותית משתלטת על עוד ועוד תחומים, הררי זבל נערמים, מלאים חיתולים שלא יתכלו גם עוד אלף שנים. הניכור, העוינות והחשד הם מאפייני היסוד של היחסים החברתיים. והעתיד מסתמן כקודר אף יותר.

אבל גם לפני עשרות אלפי שנים, כשהמים היו זכים, האוויר צלול והטכנולוגיה אבן, העולם היה מקום מאיים ומסוכן. הסבל האורב אף פעם לא מנע מבני אדם להוליד צאצאים.

הורות היא דחף טבעי, מהמאפיינים הבסיסיים ביותר של היות חי. כל אחד מאתנו, כל מי שקיים – נהגת האוטובוס, ראש הממשלה, הציפור בחלון, החתולה – כולם כולם כולם מצויים בסופו של רצף הורות נטול ניתוקים שנמשך מאז התא הראשון שהתחלק. הנחישות הזו – להמשיך! – טבועה בנו. מי שלא היתה טבועה בו, לא הותיר זכר.

יצירת שלב נוסף בסולם הדורות היא חלק מהותי בלהיות מי שהננו, חלק שמימושו מספק תחושת משמעות שקשה להשיגה בדרך אחרת. אך מימוש זה כרוך במעשה שאין אנוכי ממנו, שכן מכל המעשים האפשריים השפעתו על האחר היא הגדולה ביותר, ושלא בטובתו. חייהם של כל האנשים מכילים יותר רע מאשר טוב, טען, בצורה משכנעת, הפילוסוף האנטי-נטליסט דיוויד בנעטר. כמו שכתב סופוקלס ב"אדיפוס בקלונוס": "טוב מכל לא לראות חיים" (תרגם שלמה דיקמן). גם חכמינו, אחרי שהתחבטו שנתיים וחצי בשאלה, סיכמו ש"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" (מסכת עירובין).

אפשר לומר על כך: אבל כמעט כל בני האדם אוהבים את חייהם, נאחזים בהם בכל כוחם. מכאן שהחיים הם מתנה, שטוב לתתה לכמה שיותר אנשים. אלא שלא נתתי חיים לבני. הוא לא היה קיים ולכן לא יכולתי "לתת" "לו" דבר. מדויק יותר לומר שהחלטתי שאני זקוק למשהו כדי להרגיש שלם יותר בחיי, כדי למלא אותם במשמעות שלא הצלחתי למלא לבדי, ולשם כך יצרתי אדם בצלמי, גזרתי חיים. שיא האנושיות הוא גם שיא האנוכיות.

במרכז תודעת ההורה מצויים ההשקעה העצומה של זמן, ממון ומאמץ, הוויתור על הרצונות ועל העצמי, יום אחר יום, לילה נטול שינה אחרי לילה נטול שינה, שנה אחר שנה. הורות נראית להורים כמו הדבר האלטרואיסטי ביותר. אלא שבשורש כל המעשים הללו, המכוונים אכן כל כולם לאחר, עד כדי הקרבת החיים למענו, טמון אותו צעד, שאין יותר מרוכז בעצמי ממנו. אנחנו משולים לאדם שלקח הלוואה בסדר גודל של תל"ג ורואה בעצמו נדיב גדול בגלל שהוא מחזיר מדי חודש מחצית משכורתו. שום דבר שאעשה, בני, לא יוכל לשלם את חובי כלפיך. אינך שלי, אני שלך.

גולם ופרפר

החוב של הורה היום אינו גדול מכפי שהיה לפני 100 אלף שנה. החיים תמיד היו מלאי כאב. אבל דבר אחר כן השתנה. יש הרבה יותר ילדים בעולם היום מכפי שהיו אי פעם. פרינו ורבינו, מילאנו את הארץ כל כך, שלא בטוח אם תוכל להמשיך לשאת אותנו.

כדי להמשיך את שושלת החיים, חייבים להביא ילד לעולם. אלא שכיום זהו לא רק המעשה הכי אנוכי, כפי שתמיד היה, אלא גם זה שפוגע בסביבה יותר מכל מעשה אחר. בשונה מכל תקופה בהיסטוריה, הבאת ילד לעולם אינה יוצרת חוב רק כלפיו, אלא גם כלפי כל שאר הילדים, שכבר נולדו. הגדלת הצפיפות פוגעת בכל מי שכבר כאן. את תועפות האנרגיה והמשאבים שדורשת הורות, נכון יותר כנראה לא לכלות על גידול אדם בודד אלא להקדיש למטרות כלל אנושיות, למאבקים חיוניים.

ובכל זאת. אל מול שמיים צהובים מערפיח, קרחוני עד נמסים, פרפרים נעלמים, אל מול הרוע האנושי, השחיתות המוסרית, קוצר הראות, הפלגנות, אל מול הדעיכה הבלתי נמנעת, אל מול דרך כל בשר, הורות היא עוגן של תקווה, עוגן שתובע אופטימיות, אמונה באפשרות של תיקון של מה שנדמה חסר תקנה. כי החיים תלויים בזה, ואפילו לא חיי שלי, שכבר גדושים, אלא חיים אחרים, חדשים, חייו של יצור שיש לי כלפיו חוב אינסופי, חוב שלקחתי על עצמי כדי שיעשני שוב טוב.

בני, אתה כה רחוק ממני. אתה אדם נטו, אני ברוטו. אנחנו כמו יצורים ממינים שונים, או, למצער, כמו גולם ופרפר.

אולי לידתך, כלומר לידתי כאב, יאפשרו את נס ההתחדשות. הביולוגיה לצדי. מחקר מצא לאחרונה שאבות מאבדים בין אחוז לשניים מנפח הקורטקס שלהם מיד לאחר הולדת ילדם הראשון (ורק אחריה). הצמצום הוא בעיקר ברשת ברירת המחדל במוח, שפועלת כשהמוח אינו מעבד גירויים חיצוניים ומקושרת לכן להתמקדות בעצמי ולפטפוט פנימי. אולי הרציונל הוא שככל שאדם על עצמו פחות יחשוב, כך יוכל יותר לאהוב. תמיכה באפשרות הזו מגיעה ממחקרים אחרים, שמצאו שפעילות עודפת של רשת ברירת המחדל מובילה למתח, לחרדה ולירידה בשמחת החיים.

אני נזכר בהרצאה של הדלאי למה שנכחתי בה פעם. בסוף ההרצאה הוא ירד לקהל, עצר ליד כל שורה, פטפט עם מי שהיה לידו, לחץ יד – וצחק. זה היה עבורי החלק הכי חשוב בשיעור, הצחוק שלו. לא הצלחתי להיזכר מתי שמעתי צחוק כזה אצל מישהו סביבי, מתי צחקתי אני כך. והוא פשוט צחק וצחק – מתסרוקת של מישהו, מאמירת שלום, מלהיות חי.

ועכשיו אני שוכב לצדך, אליוט, ואתה מביט בי, גולם כזה, שמקשקש קצת ועושה פרצופים. ואתה מתגלגל מרוב צחוק, וגם אני, גם אני מתגלגל מצחוק איתך. אני כמעט לא מכיר אותך כלל, אבל אני אוהב אותך.

---

פורסם במקור ב"מוסף הארץ"

ספר חדש – פסיכואנליזה ורוח

אלה לא ימים מאוד שמחים בישראל, אבל בכל זאת משהו משמח – השבוע ראה אור ספרי השלישי, והראשון שמתפרסם באנגלית, Spiritually-Sensitive Psychoanalysis.

אפשר לראות במשבר הנוכחי, בישראל וגם מחוצה לה, משבר רוחני. המצב החומרי והגופני של בני האדם השתפר מאוד בעשרות השנים האחרונות. גם למצב הנפשי ניתנת כיום תשומת לב רבה יותר מאי פעם, במידה רבה בזכות המהפכה הטיפולית שחוללה הפסיכואנליזה. אולם מעבר למישור הגופני והפסיכולוגי האדם מתקיים גם במישור של רוח. למעשה, מישור זה הוא הדרך העיקרית לספק ערך ומשמעות לחיים האנושיים. בעבר, הדת היתה אמונה על היבטים אלה של חיי האדם. אלא שלאורך השנים הפכו הדתות לכלים לשליטה ולהשגת כוח, מערכות כללים וחוקים שאין הרבה בינם ובין הרוח המוחלטת. הפסיכואנליזה היתה לאורך מרבית שנותיה עוינת לרוח, שכן קישרה אותה לדתיות מסוג זה. בספר אני מציע גישה טיפולית שאינה מתנכרת לרוחני, אלא רגישה לו. עם המטופלים המתאימים, גישה זו מאפשרת להתמודד עם מכשולים אופייניים בדרכי הרוח ולהרחיב ולהעמיק את אופן הקיום הרוחני של שני השותפים לתהליך הטיפולי. בין היתר אני כותב בספר על המטרות הייחודיות של טיפול רגיש לרוחני, על האפשרות להשתמש בטיפול בסוג מיוחד של אירועים שאני קורא להם "אירועים דמויי-חלום" וכן על מקומה החשוב של האהבה בתהליך הטיפולי, משני צדי השולחן או הספה.

ספר יצא לאור בהוצאת Routledge, בסדרה בעריכתו של פרופ' ענר גוברין. אפשר לרכוש כאן בהנחה של 20% בחודש אפריל.

מי מבין את מי

אדם פיליפס

בספר Missing Out (שתורגם לאחרונה לעברית על ידי איילת רז) מתאר אדם פיליפס בצורה יפה את אחד הגורמים הנפוצים לסבל נפשי.

הורים רבים, כותב פיליפס, רוצים שהילד שלהם יהיה הכי יפה ומוצלח – על פי הסטנדרטים המקובלים של יופי ומוצלחות – ובמקביל לשמור על רגשותיהם כלפי הילד נעימים ויפים. אלא שלעתים הילד לא משתף פעולה עם המשאלה ההורית הזו. הדוגמה הקלאסית ביותר היא של כעס. ילד כועס מפר את האידיליה שההורים מבקשים, וזה מביא לא פעם לענישתו. ילד שנענש באופן קבוע על ביטויי כעס, אומר פיליפס, יתחיל לחוש מתח כל פעם שכעס עולה בו וילמד כיצד להימנע מביטוי הכעס. כך למשל הילד יכול להגיב בהימנעות או בפסיביות כאסטרטגיה לא לחוות ולא לבטא כעס, כדי לחסוך מעצמו ענישה וביקורת מצד הוריו. אם המצב נמשך לאורך זמן, הילד יתחיל להגיב בפסיביות או בהימנעות באופן אוטומטי, כך שהוא אפילו לא מודע לכך שהוא כועס. ההגנה מחליפה את הרגש עצמו. ומה קורה עם הכעס? הוא מתבטא בסופו של דבר בסימפטום, גופני או נפשי.

פיליפס מתמצת נפלא את הטרגדיה האנושית שחוזרת על עצמה מחדש בכל דור: "ילדים תמיד יצטרכו לנסות לגרום סיפוק להוריהם, להפוך להיות מה שהם משערים שההורים שלהם צריכים, ולגלות שהם גם לא רוצים וגם לא מסוגלים לעשות זאת". ועל כך הוסיף: "אף ילד לא מחלים מכך שלא הצליח לרפא את הוריו".

אבל אולי יש בכל זאת דרך להחלמה. אחד הקטעים היפים בספר הוא וינייטה קצרה מאוד של פגישה טיפולית ראשונה, שבסופה ציטט המטופל מספר, שהוא אחד האהובים על פיליפס – בלי שידע זאת. זה היה רגע מפתח בטיפול, שגרם לפיליפס לחוש חיבה גדולה – שכן הרגיש שהמטופל הבין אותו. פיליפס הזכיר בהקשר זה שאחרי מותו של ויניקוט, אחד הסופדים אמר עליו שזה לא שוויניקוט הבין ילדים, אלא שילדים הבינו אותו. מעניין מאוד לחשוב כך על המעשה הטיפולי. יש אמנם ערך להבנה של המטפל את המטופל, אבל אולי מה שמאפשר שינוי עמוק הוא במקרים רבים ההצלחה של המטופל להבין את המטפל – שמגיעה על בסיס של חוסר ציפייה ודרישה מצד המטפל, ושאינה מלווה באפשרות של כישלון בכך.

חיים ומוות, ומה שביניהם

בעולם הטבע יש שני מצבי קיום מנוגדים, שנראה שהכל סובב סביבם – חיים ומוות. אבל בין שני אלה יש עוד שני מצבי ביניים ביולוגיים. אחד, מוכר, הוא של תרדמת. השני, שהתגלה ממש עתה, הוא של קיום כאוטי או מופרע (disrupted). מצב הקיום החדש תואר במחקר על חיידקים שביצעו מדענים ישראליים ושפורסם השבוע. יש לו השלכות חשובות על מחקר רפואי (אפשר לקרוא עליהן בכתבה שקישור אליה מופיע בתגובה הראשונה), אבל מעניין גם לחשוב מה אומרים ארבעת מצבי הקיום האלה על כל אחד מאתנו, ברמה הנפשית.

במחקר נמצא שהכניסה למצבי הביניים היא תמיד תגובה הגנתית לדחק או מצוקה. כאשר המצוקה היא נסבלת, בוחר האורגניזם להיכנס לתרדמת, מעין כניסה לקונכייה פנימית, שאמנם מונעת התפתחות, אבל גם מגינה מפגיעה. כאשר מצב הדחק הוא בלתי נסבל, מפסיקות המערכות לפעול, והתוצאה היא המצב המופרע. שני המצבים מתאפיינים בכך שאין בהם צמיחה וגדילה, ולכן עד עתה לא הבחינו ביניהם. את ההבדל בין שני המצבים זיהו החוקרים כאשר בדקו מה קורה כאשר מצב הדחק מסתיים. אם האורגניזם יוצא ממצב של תרדמת, הוא חוזר לצמיחה והתפתחות כפי שהיו צפויים לפני מצב הדחק. אולם היציאה מהמצב הכאוטי היא בעצמה כאוטית. הדחק הבלתי נסבל דחף את האורגניזם למצב חריג וקיצוני, וביציאה ממנו הוא לא שב אל עצמו.

ואולי משהו דומה קורה בחיים הנפשיים. יש מצב 'חי', של קיום אותנטי, מתפתח, משתנה, מצב 'מת' של קיום כוזב לגמרי, מנוון וביניהם רגעים או תקופות שבהם אנו מרדימים או מקפיאים משהו בתוכנו, ומצבים חמורים יותר, של הפרעה קשה שמביאה לשיבוש כאוטי.

הכתבה כאן, המחקר המדעי כאן

לא ניתן לרפא אותנו במנותק מהכוכב שעליו אנחנו חיים

לזכרו של ג'יימס הילמן

העולם חולה. בימים אלה, בהם מתכנסים מנהיגי האומות בגלזגו מתוך ניסיון, מאוחר מאוד, להביא לריפוי, טוב להיזכר באחד הפסיכואנליטיקאים הראשונים שהתייחסו לקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין האדם וסביבתו. אחד מהפרויקטים הגדולים של הפסיכואנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הילמן היה ניסיון לבטל את ההבחנה החדה בין פנים וחוץ שמאפיינת את תרבות המערב. שלווה פנימית אינה יכולה להתקיים בהעדר הרמוניה עם העולם ה'חיצוני', חזר ואמר.

אחרי 40 שנים בהן עבד כאנליטיקאי, הגיע הילמן למסקנה שהחוליים של אנשים רבים נעוצים במידה רבה בעולם, ולא רק בנפש האישית. "כדי להבין את חוליי הנשמה היום", כתב, "עלינו לפנות לחוליי העולם, לסבלו. … לפעמים אני תוהה כיצד הפסיכולוגיה התנתקה כל כך מהמציאות. … הפסיכולוגיה, המוקדשת לעירור התודעה האנושית, צריכה להתעורר בעצמה לאחת האמיתות האנושיות העתיקות ביותר: לא ניתן ללמוד אותנו או לרפא אותנו במנותק מהכוכב שעליו אנחנו חיים".

אחד המפעלים העיקריים של התרבות המערבית היה להכחיש את הסובייקטיביות של העולם. הילמן ביקש להשיב לו אותה. לעולם עצמו יש נשמה, טען, שנתונה בכל דבר ודבר, בין אם הוא 'טבעי' ובין אם מעשה ידי האדם. את כל התובנות של הפסיכואנליזה, ביחס ללא-מודע, לפסיכופתולוגיה ואפילו למושג האישיות עצמו הוא ביקש ליישם גם ביחס לעולם, "שכן אם העולם הוא בעל נשמה, הרי שהשפה שאותה פיתחה הפסיכואנליזה עבור הנפש מתאימה גם לעולם ולאובייקטים שלו".

לדבריו, ההפרדה בין הפנימי לחיצוני – שרואה את העולם כחומרי, מת, תפאורת רקע נטולת סובייקטיביות שכנגדה מופיעה הסובייקטיביות האנושית – הורגת את העולם, ובעקבות זאת, אותנו. "הניסיון הקליני שלי מורה לי שלא ניתן עוד להבדיל בין פסיכופתולוגיה של העצמי ופסיכופתולוגיה של העולם". משום כך טען הילמן שעל הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה לפעול לשינוי הפוליטיקה, הערים, הבניינים, מערכת החינוך והקשר שלנו עם הטבע, במקום להתמקד אך ורק בחיים הפנימיים של המטופלים.

כל עוד איננו מכירים בנשמתו של העולם, וממשיכים להתעלל בו, תהפוך הסביבה לרעילה יותר ויותר. המודל של עולם נטול נשמה מניב רווחים כלכליים עצומים לבני האדם, אולם כפי שחזה הילמן, אנו עומדים כיום נוכח התוצאות הרות האסון שלו. וכפי שצפה עוד, האסון הזה מעורר בקרב בני האדם, סוף סוף, הכרה מחודשת בנשמה הקיימת בעולם. אחרי שנים רבות של ניכור ואדישות, אנחנו מתחילים לאהוב את העולם, שוב אכפת לנו ממנו. "היכן שיש פתולוגיה, ישנה נפש", כתב, "והיכן שיש נפש, ישנו ארוס. הדברים בעולם הופכים מחדש ליקרי-ערך, לנחשקים ואפילו למעוררי-חמלה בסבלם המתמשך עקב הזלזול היהיר של האנושות המערבית בדברים החומריים".

במוסף 'הארץ' של היום התפרסמה כתבה שלי על הילמן, לרגל עשר שנים למותו ולרגל הוצאת תרגום ראשון של עבודתו לעברית.

כיצד מרפאת האנליזה

(לזכרו של היינץ קוהוט)

באוקטובר 1981 נפטר היינץ קוהוט, אחד מההוגים החשובים ביותר בתולדות הפסיכואנליזה. המושג המרכזי שלו היה זולתעצמי (selfobject). המושג נשמע אכן מוזר, ולא מעט מטפלים מסתבכים עם פירושו.      

הרעיון של קוהוט הוא שכדי שאדם יחוש את עצמו כיחידה אחת שלמה והרמונית, המחוברת לעבר ומכוונות בצורה משמעותית ויצירתית לעתיד, הוא זקוק, בכל שלב ושלב של חייו, לחוות אנשים מסוימים בסביבתו כמגיבים אליו בחדווה וכזמינים לו כמקורות לשלווה ולאידיאליזציה. בנוסף, על אנשים אלה להיחוות כדומים לאדם במהותם, וכמי שמסוגלים להבין את מה שקורה בתוכו במידה מדויקת דיה כך שיוכלו להגיב בצורה שמותאמת לצרכיו. אם יש לו לאדם קשרים עם אנשים כאלה לאורך חייו, יתפתח עצמי בריא, כלומר עצמי שאינו מועד להתפרקות, להיחלשות או לדיסהרמוניה בבגרות, לפחות לא באופן חמור או לתקופות ארוכות.

היחסים הבריאים של האדם עם זולתיעצמי מתרחשים בשני צעדים. ראשית, יש מכווננות (in-tuness) בסיסית בין העצמי לזולתעצמי שלו. שנית, מתרחשים כישלונות זולתעצמי ברמה לא טראומטית. כלומר, מדי פעם הזולתעצמי (שהוא לרוב אב או אם, אבל גם סבא או סבתא, אח או אחות גדולים, חבר או חברת נפש וכולי) מפספס, מאכזב, מגיב בצורה לא מדויקת. מכיוון שהכישלונות הללו אינם חריפים, אינם גורמים לטראומה, קוהוט כינה אותם "תסכולים אופטימליים".     שני הצעדים מתרחשים אינספור פעמים בילדות. השילוב בין המכווננות הבסיסית ובין התסכולים מביא להקמת מבנים עמידים בנפש, כך שבהדרגה העצמי כבר לא נשען על מצבים נרקיסיסטים של הינקות והוא הופך לעצמי שיכול להיות מוחזק על-ידי האמפתיה שאפשר להשיג מזולתיעצמי בחיים הבוגרים.     כאשר אין לו לאדם יחסים עם זולתיעצמי מהסוג שתואר, נוצרת הפרעה או פתולוגיה. באנליזה מוצלחת הופך המטפל לזולתעצמי בהעברה, והמטופל מפעיל מולו מחדש את צרכיו שסוכלו בילדות. או אז יכולים לבוא לידי מימוש שני הצעדים שתוארו לעיל. ראשית, מאמציו המתמשכים והעקביים של המטפל להבין את המטופל יוצרים מידה מספקת של מכווננות כלפיו וכך להכרה גוברת אצל המטופל, שבניגוד לחוויותיו בילדות, תהודה אמפתית מזינה ומקיימת היא אכן זמינה בעולם. מעבר לכך, כישלונותיו המזדמנים של המטפל – פירוש לא מדויק, היסח דעת, ביטול פגישה בגלל חופשה או מחלה וכולי – המהווים תסכולים אופטימליים, מביאים להקמת מבנה העצמי אצל המטופל. תהליך טיפולי זה מאפשר למטופל לזהות ולבקש לעצמו גם מחוץ לקליניקה זולתיעצמי הולמים במקום שישחזר את דפוסי היחסים הלקויים של ילדותו. אגב, המצב ה'בריא' הוא ייחודי לכל מטופל. לפי קוהוט אין 'בריאות' אחת, אוניברסלית: "כל אדם 'מתמכר' לסוג הבריאות הנפשית המסוים שלו".    

הטיפול לפי קוהוט משול לסולם, שאחרי שטיפסנו עליו, אפשר להשליכו. אין טעם להמשיך לסחוב אותו על הגב. זה נכון לכל שלב בתהליך הטיפולי. אנחנו מתמודדים בקליניקה עם איזה קושי, לפעמים במשך חודשים, וברגע שהוא נפתר, הוא מתפוגג כליל. עברנו לשלב הבא. בסיומו של טיפול מוצלח באמת המטופל לא יהיה לכן טרוד כלל בזיכרונות של ההתערבויות והתגובות הרבות של המטפל לאורך הדרך, שסייעו לו להגיע למצב של לכידות-עצמי. באותו אופן, מי שהיו לו הורים טובים דים לא יהיה עסוק במיוחד במה שקרה לו בילדותו.      

עם זאת, אנחנו תמיד זקוקים לזולתיעצמי, גם אם היתה לנו ילדות נהדרת או אם עברנו את הטיפול הכי מוצלח בעולם. חוויות אלה יביאו להתפתחות ביטחון עצמי יחד עם שאיפות, ערכים ומטרות פנימיים, אך לא די בכך. קוהוט ממשיל זאת למערכת הנשימה. "אנו זקוקים למנגנון ביולוגי כדי לנצל את החמצן הסובב אותנו", כתב, "אך איננו יכולים לחיות בלא חמצן". הביטחון העצמי, השאיפות והערכים הם המנגנון הנפשי שמאפשר נשימה, אבל אנחנו עדיין זקוקים, תמיד, ל'חמצן' – לאנשים (זולתיעצמי) שיהוו עבורנו מראָה, שהיענותם לנו תזין אותנו, ושהתלהבות שאנו חשים כלפיהם תמלא אותנו חיוּת.

מה מעמיק את הנשמה

חלק גדול מהסבל בעולם הוא תוצרת בית. נכון, ישנם גם מקורות חיצוניים לסבל – אסונות, אובדנים, פגיעות; אבל לכל סבל שמטופל בקליניקה יש גם מרכיב פנימי, מעבר להתרחשות הקשה עצמה. את הקשיים שהחיים מזמנים, אנחנו 'מגדילים ומכפילים', באמצעות שחזור אובססיבי, העצמה, האשמה עצמית, דמיון שלילי. זהו עיקר העבודה הטיפולית – לנסות לצמצם את התוספות מעשה נפשנו לקושי ולכאב שממילא ישנם, להקטין את המכשולים שאנו עצמנו מציבים בדרך לקיום יותר רגוע, מספק, מאושר.    

ומה עם הקשיים האובייקטיביים? אלה, לכאורה, מצויים מחוץ לטווח המעשה הטיפולי, אין לנו מה לעשות בנוגע אליהם. כאשר קורה משהו קשה – הכאב, הצער, האבל, הם תגובות מתבקשות, אפילו חשובות. לא יהיה זה נכון לצמצמן או לטשטשן.     

ובכל זאת, מה עושים בקליניקה עם הקשיים של החיים? מטופל מגיע אחרי שפוטר מעבודתו לא בגלל שבאופן לא-מודע קלקל את היחסים עם הבוס, אלא בגלל שהמפעל פשט את הרגל. מה יש לומר על כך מבחינה פסיכודינמית? כלום. את הקשיים הללו, האובייקטיביים, אפשר פשוט לחוות יחד, ואם מצליחים – לתת להם הקשר.

את אחד ההקשרים היפים והעמוקים ביותר לתלאובות החיים הציע המשורר ג'ון קיטס. הוא אמר "אפשר לקרוא לעולם 'גיא יצירת הנשמה'" (‘the vale of Soul-making’). מי שמצליח לעשות זאת, הוסיף, "מבין את מטרת העולם".  

הפסיכואנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הילמן סיפר כי המשפט הזה של קיטס היה המוטו שלו לתרפיה במשך יותר מ-15 שנים. לדבריו, הוא עזר לו לראות במצוקות החיים, שלו ושל מטופליו – תרומות חשובות לנפש.

יצירת נשמה, ופיתוחה, אינן עניין של מה בכך. העולם הוא כמו בית ספר, כתב קיטס, שמלמד את הנשמה באמצעות הרגשות העזים שהוא מפתח בקרבה, לרוב נוכח קושי.

נכון, ישנם אהבה, יופי, שירה. וטוב שכך. אך מי שמעצבים לרוב יותר מכל את הנפש הם הקשיים שהיא צריכה לשאת במסעה בעולם. אם זוכרים זאת, הקשיים לא בהכרח פוחתים, העצב לא הופך לשמחה, הכאב לא מותמר לעונג – אבל ניתן למצוא בהם משמעות, ובכך לפתח עוד קצת את הנשמה.

ג'ון קיטס

---

אגב, היום קיבלתי הןדעה על צאתו לאור של הספר "מחשבת הלב ונשמת העולם" (בבל). תרגום ראשון ככל הידוע לי של הילמן לעברית.

'הרגתי את אמא שלה' (על העברה נגדית)

מי שמעולם לא עבד כמטפל ככל הנראה אינו מודע לעוצמת הרגשות הנלווים לעבודה הזו. מהצד אולי נדמה שטיפול ממוצע מתקיים בצורה מהוגנת ומקצועית, לפחות מצד המטפל – המטופל מדווח על זיכרונות ועל מחשבות, למטפל שמסביר ברוגע על מקומם של אלה בתוך המערכת הנפשית, בהתבססו על ידע שרכש בשנות לימודיו על עניינים כמו לא-מודע, ילדות, פנטזיה וכולי. מה שקורה בפועל לרוב שונה למדי. מצבו הנפשי של המטפל עובר טלטלות עזות לאורך הפגישה, רגשות חזקים מתעוררים בו, פנטזיות שונות מופיעות בתודעתו. המאפיינים הללו בחוויה של המטפל, שהם מרכזיים לעשייה הטיפולית, מכונים, בצדק או שלא, 'העברה נגדית'.

ויניקוט דיבר כידוע על שני סוגים בולטים של העברה נגדית. הוא כתב: "תהיה אהבתו [של המטפל] למטופלים שלוה רבה ככל שתהיה, אין הוא יכול להימנע מלשנוא אותם". חשוב מאוד להכיר גם ברגשות הקשים שלנו כלפי מטופלים, שכן ככל שניטיב לדעת אותם כך יפחת משקלם כמניעים הקובעים כיצד נגיב למטופלים.

העניין הוא להכיר ברגשות הקשים, ואותם, לא לבטלם. לפי ויניקוט יש לעתים רגעים בהם המטופל ממש מחפש את שנאתו של המטפל, ואז עלינו להיות מסוגלים לספק אותה, כלומר לשנוא אותו. לא לשנוא כאילו, אלא לחוות שנאה, ממש. אם זה לא יקרה לנו, המטופל לא ירגיש שהוא מסוגל להגיע ל'שנאה אובייקטיבית' (או 'מוצדקת'), ואזי כיצד יוכל להרגיש שביכולתו להגיע לאהבה אובייקטיבית? זו רק דרך אחת בה ההעברה הנגדית, שהיא משהו מוחשי וממשי וחזק מאוד עבור המטפל – תופסת מקום מרכזי בעבודה הטיפולית.

הפסיכואנליטיקאי הבריטי אנדרו סמואלס שאל עשרות אנשי טיפול על חוויות נפשיות שהיו להם במהלך טיפולים. הוא אסף מגוון רחב של דוגמאות למה שהנשאלים הגדירו כ'העברה נגדית'. הוא מצא כי הן ניתנות לחלוקה לשלוש קבוצות: תגובות גופניות והתנהגותיות, תגובות רגשיות ותגובות של פנטזיה. תגובות גופניות והתנהגותיות למשל היו לבישת אותם בגדים כמו המטופל, היתקלות בעמוד תאורה אחרי פגישה, כאב, עוררות מינית, שינה. תגובות רגשיות, מעבר לשנאה ולפחד הוויניקוטיאניים, היו למשל כעס, חוסר סבלנות, קנאה, דיכאון, הצפה, שעמום. תגובות פנטזיה לדוגמה היו: משהו לא בסדר עם הרגל שלי, הרגתי את אמא שלה, אני זונה, כל הצבע דלף מהחדר, אלוהים לצדו, אני הולכת להיות מעורבת בתאונת דרכים אחרי הפגישה, המטופל הולך ונעשה גדול יותר ויותר וממלא את החדר.

מטפלות ומטפלים יכולים לעצור רגע ולבדוק: ומה הרגשתי אני לאחרונה בקליניקה?  

לעזור למטופל לעזור לעצמו

המוקד של השינוי התרפויטי תמיד מצוי בקליינט, כך טוען מאמר מ-1996 שפורסם ב-Journal of Humanistic Psychology. לכן, בסופו של דבר, "כל תרפיה היא עזרה עצמית" (“all therapy is self-help”). זה מסביר את הממצא החוזר על עצמו במטא-אנליזות רבות, לפיו כל שיטות הטיפול משיגות תוצאות דומות מאוד. למרות הבדלים תיאורטיים וטכניים גדולים מאוד בין טיפול דינמי, נרטיבי, קוגניטיבי, אקזיסטנציאליסטי או התנהגותי – בכל הגישות השיפור במצבם של המטופלים דומה למדי.

גיאורג גרודק (מי שטבע את המושג Id, שפירושו בפשטות 'זה') אמר דברים ברוח דומה שבעים שנה לפני שהממצאים האמפיריים הוכיחו דבריו: "משמצאתי כי כל הדרכים מובילות לרומא, אני לא מייחס חשיבות רבה לדרך שהאדם בוחר, כל עוד הוא מוכן להמשיך וללכת באטיות". התרומה העיקרית להחלמת הפציינט אינה מאמצי המטפל, אמר גרודק, אלא הרצון של הפציינט להחלים.   

מאמצים מחקריים רבים מוקדשים לאיתור 'שיטת הטיפול הכי יעילה', אלא שמדובר כנראה בבזבוז זמן וכסף – שכן מתברר שלא השיטה היא הגורם המשמעותי בתוצאה הטיפולית. המילה 'טיפול' עצמה היא בעייתית. ברוח דבריו של גרודק אנחנו לא 'מטפלים' בבעיה של הלקוח, אלא רק עוזרים לו להמשיך וללכת באטיות, לכיוון של מימוש, החלמה, סיפוק, שמחה. במובן זה, התהליך הפסיכולוגי הוא במידה רבה תהליך של לימוד ולא של ריפוי. הקליינט לומד את בעייתו, ואז, באמצעות מה שלמד, אם הוא מוכן להשקיע מאמץ, פותר אותה. לא ה'מטפל' הוא שמוביל לפתרון, אלא מאמצי הקליינט.   

אם מקבלים השקפה זו, מבינים שהדגש העיקרי של המטפל צריך להיות לא על הידע והתיאוריה (גם אם יש להם ערך), לא על טכניקה זו או אחרת (אף שחשוב לשלוט לפחות באחת), אלא על משהו אחר לגמרי: מה ב'זה' של המטופל חוסם את הריפוי העצמי.

"הכלי הנפלא ביותר של האדם, נפשו, נזנח ונשכח"

לזכרו של קרל גוסטב יונג

לפני 60 שנים בדיוק נפטר קרל גוסטב יונג. הוא היה הוגה ומטפל גדול. את הדברים הבאים כתב לפני זמן רב, אך נראה שהם רק הפכו נכונים יותר עם חלוף השנים. "בתקופה שבה כל האנרגיה מופנית לחקר הטבע, מעט מאוד תשומת לב ניתנת למהותו של האדם, שהיא נפשו. מתקיים אמנם מחקר ענף שמנסה להבין את התפקוד הקוגניטיבי המודע, אולם החלק הלא ידוע הוא עדיין מחוץ לטווח החקירה במידה רבה. חלק זה בתוכנו שולח לנו אותות מדי לילה, אולם פענוחם של מסרים אלה נראה כה מפרך, שרק מעטים בעולם המערבי מטריחים עצמם לכך. הכלי הנפלא ביותר של האדם, נפשו, נזנח ונשכח, ולעתים אפילו מבוזה ממש. האמירה 'זה רק פסיכולוגי' באה הרבה פעמים לומר 'זה שום דבר'".   

חשוב להבין שהלא-מודע כולל הרבה יותר מאשר חומר טראומטי שהודחק אליו מהמודע, אמר יונג. יש גם חומרים שצומחים במקורם בלא-מודע, ומשם עושים דרכם לעבר המודע. לגבי החלום עצמו, אותם "אותות" שהלא-מודע שולח אלינו מדי לילה, היתה ליונג תפיסה מעניינת מאוד. לדבריו, מטרת החלום היא לפצות על משהו שחסר בחיי הנפש המודעים. לאור זאת, הדרך לנסות להבין חלום עוברת דרך בירור השאלות 'על מה מפצה החלום? מה חסר במודע, שחייב את החלום להיחלם?'.     

מבחינה קלינית, יונג הדגיש שבפסיכותרפיה הבעיה היא תמיד האישיות בשלמותה, לעולם לא הסימפטום הבודד. לאור זאת, "עלינו להציג שאלות אשר יחדרו אל כל מרחב האישיות". עוד כתב שהסיכוי היחידי של המטפל לסייע למטופל הוא אם יכיר את החומרים הנפשיים עמם מתמודד המטופל באופן ישיר, מחייו שלו עצמו. "אחרת כל מה שיש לנו היא רק תיאוריה, שערכה מוטל בספק".    

ולבסוף, מתוך האוטוביוגרפיה הנהדרת שלו, "זיכרונות, חלומות, מחשבות",הגדרה מופלאה של האדם. ובכן, לפי יונג "אנחנו התרחשות נפשית שאינה בשליטתנו, ויכולתנו לכוון אותה מוגבלת בהחלט. לפיכך לא נוכל להגיע למושג סופי אודות עצמנו".

דרך מלך חדשה

פעם העבודה על הלא-מודע נעשתה באמצעות ניתוח חלומות והעברה. היום האנליטיקאית דניאל כנפו ממליצה לברר את הרגלי הצפייה בפורנו של המטופל

ד"ר דניאל כנפו היא יהודייה-אמריקאית ממוצא מרוקאי, פסיכואנליטיקאית, חוקרת מיניות ובכלל, אישה חכמה ומקסימה. זכיתי לפגוש אותה בביקור קצר שלה בארץ לפני כמה שבועות. בין השאר דיברנו על פורנוגרפיה וטיפול.   

 בימיו של פרויד הטענות שלו על מרכזיותה של המיניות נתקלו בהתנגדות ואפילו לעג. היום זה לא היה קורה. "אם אתה רוצה להבין עד כמה סקס חשוב, אתה צריך רק להיכנס לרשת", אומרת כנפו. "הפורנוגרפיה היא זו שמקיימת את האינטרנט, בלעדיה הרשת היתה קורסת. אחת מכל שש כניסות היא לפורנוגרפיה".    

לפרקטיקות האנליטיות הוותיקות של עבודה על הלא-מודע – חלומות, פנטזיה והעברה, כנפו מוסיפה את הפורנו. "אני אומרת לסטודנטים שלי – כדי ללמוד על הלא-מודע של המטופלים שלכם, שאלו אותם לאן הם גולשים, לאיזה אתרים. אם הם בפורנוגרפיה, מה הם רואים, עם מי הם מזדהים".    

ה"ט: את ממש שואלת את המטופלים שלך מה הם עושים אונליין?   

ד"כ: "לגמרי! אני שואלת כשזה מתאים, אבל אני בהחלט שואלת. והתשובה היא תמיד הפתעה. אני מטפלת הרבה מאוד שנים, עבדתי עם מאות מטופלים, ואני כל פעם מופתעת כשאני לומדת על חיי המין של מטופלים, על הרגלי צפיית הפורנו שלהם. זה אחד הדברים שהכי מפתיעים אותי, שאני לא יכולה לנחש מראש".    

למה המיניות היא היבט כל כך בלתי צפוי באישיות שלנו?   

"כי היא אזור התנהגות ממודר (compartmentalized), שעושים לו דיסוציאציה. האישיות שלנו יחסית מגובשת, אבל זה משהו שלא שייך אליה. חיי המין שלנו מופרדים משאר החיים, כבר מילדות. הורים משקפים כל מה שהילד עושה: הילד אוכל, ההורה אוכל איתו, הילד אפילו הולך לשירותים יחד עם ההורה. אבל מין הוא תמיד מאחורי דלתות סגורות, את זה ההורה לא ישקף. אם הילד מתחיל לגעת בעצמו אנחנו לא אומרים 'איזה חמוד! הוא גילה את הבולבול הקטן שלו!'. המסר הוא שזה פרטי, זה סודי. זה אזור ההתנהגות היחיד שההורים שמים אותו בצד. וככל שהילד גדל זה נהייה בעייתי עוד יותר עבור ההורים. לכן החלק הזה ממי שאנחנו הופך לזר עבורנו".     

לא רק שההורים לא משקפים, הם גם אוסרים.   

"ההורים אומרים כל הזמן 'עוד לא, עוד לא. כשתגדל'. אבל לילדים אין יכולת לדחות סיפוקים. מה, לחכות 15 שנים? בא לי עכשיו! אז מה עושים? מפנטזים. לכן פנטזיה היא חלק כל כך מרכזי מהמיניות האנושית. מגיל צעיר אומרים לנו 'שימו את זה בצד, חכו', אבל אנחנו לא שמים שום דבר בצד, אלא מפתחים סיפורים, שהופכים לחלק מהמיניות שלנו, שהיא בעיקרה לא מודעת. אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו אוהבים מה שאוהבים, למה לא אוהבים מה שלא, למה מתביישים במה שמתביישים, כי כל כך הרבה מזה מתגבש בגיל שבו עדיין איננו יכולים לחבר דברים, להיות מודעים".

---

הריאיון המלא עם כנפו התפרסם היום במוסף "הארץ". אפשר לקרוא כאן, וגם כאן