טיפול בהתנהגות

acting

אחת התופעות המאתגרות ביותר להתמודדות עמן בקליניקה היא 'אקטינג אאוט': כאשר המטופל פועל, במקום לדבר. לרוב אפשר לראות בכך רגרסיה, שכן מילים הן צורת תקשורת בוגרת יותר מאשר התנהגויות, מה גם שההתנהגות המדוברת היא לרוב בלתי נעימה, לפעמים מאוד בלתי נעימה: המטופל מבריז מפגישות שוב ושוב, או מאחר אליהן, או מתעקש להישאר מעבר לזמן; הוא מתקשר בשעות מאוחרות, הופך תובעני, יוצא כמה פעמים לשירותים, אולי אפילו מלכלך אותם, וכולי. לפעמים נדמה שהמטופל פשוט רוצה לפגוע, או להכעיס, או לעצבן אותנו. ויניקוט כתב על כך בפשטות כי את האקטינג אאוט יש לשאת (to tolerate). אם נוכל לעשות זאת, נבין כי מדובר בחלק חשוב בתהליך הטיפולי, שממנו ניתן ללמוד רבות ובאמצעותו להשיג התפתחות שלא ניתן היה להשיגה בדרך אחרת.

מקורו של הכעס שמבוטא בפעולה מולנו נעוץ כמעט תמיד בכישלון שחווה המטופל בסביבה המוקדמת שלו, כעס שאולי זוכה איתנו לביטוי בפעם הראשונה. האפשרות לבטא את הכעס נובעת מהאמון שהתפתח בין המטופל למטפל, מהביטחון שחש המטופל בכך שהמטפל ימשיך לטפל בו, בחום, במסירות, באהבה, גם אם יחשוף את צדדיו הפחות נעימים. אולם אף אם מקורו acting2.jpgשל הכעס בסיטואציה מוקדמת, מדגיש ויניקוט, הוא תמיד עולה בגלל כישלון של המטפל בהווה.

מרגע שמבינים כל זאת, ניתן להיעזר באקטינג אאוט לצורך התפתחות המטופל, בדרך אותה מתווה ויניקוט בדקדקנות. ראשית, יש לנסח בבהירות מה קרה באקטינג אאוט. אחר יש לומר מה דרש האקט של המטופל מהמטפל. יש לשים לב: הפרשנות מופנית כאן לא כלפי המטופל אלא כלפי המטפל! חיוני להתייחס לכישלון של המטפל, לא לכישלון המוקדם של הסביבה ההורית – אותו בעצם שחזר הכישלון של המטפל. אם נצליח לזהות הן את הפעולה, הן את הצורך המקורי הלא-מסופק שהיא מקושרת אליו, והן את האופן בו אנחנו בעצמנו שחזרנו את הכישלון ההורי, ונכיר בכישלוננו, יזכה המטופל לתחושה חדשה, שלמה ועמוקה יותר, של מי שהוא. זהו, אגב, הגמול היחיד של המטפל. אין לצפות להכרת תודה מהמטופל על הסבל שנשאנו בעבורו.

על גוף ונפש

האם אנחנו רק גוף? האם יש לנו גם נפש? ואם כך, מה הקשר ביניהם? ראיון עם מארק סולמס, מייסד הנוירופסיכואנליזה

Image result for mark solmsבאחד הרגעים החזקים בראיון עם פרופ' מארק סולמס, מבכירי מדעני המוח בעולם, הוא נזכר פתאום בתאונה בה נפצע בראשו אחיו הגדול, שנותר בעקבותיה מוגבל כל חייו. "הייתי בן ארבע", מספר סולמס, "וראיתי במו עיניי איך אחי הפך אדם אחר, אישיות אחרת". אותו אירוע הוביל את סולמס לחיים של חיפוש אחר תשובה לחידה הגדולה – מה אנחנו?

"כשאני נזכר בתאונה אני ממש רואה אותה במחשבתי", הוא אומר בקול שקט, ואז מוסיף, בטון בוטח יותר: "אבל אם היית מסתכל על המוח שלי דרך מכשיר דימות תהודה מגנטית (fMRI), כל שהיית רואה הוא שיש פעילות באמיגדלה ובהיפוקמפוס". מהו הזיכרון – מה שרואים על הצג, או מה שרואים בעיני הרוח? סולמס משיב: "יש פה פשוט שתי נקודות מבט על אותו הדבר, שתי פרספקטיבות של תפיסה, אחת מנטלית ואחת חומרית, ששתיהן אמפיריות, ושתיהן אמתיות באותה מידה. יש תופעה בטבע שאנחנו משתמשים במילה 'זיכרון' כדי לתאר אותה, וכמו בפיזיקה, יש חוקים על פיה התופעה הזו מתרחשת. מה שאני מכוון אליו הוא מציאת סט יחיד של הסברים שיתאר את כל היבטיה".

מקור התודעה

סולמס הדרום אפריקאי נולד ב-1961 בלודריץ, כפר קטן בדרום מערב נמיביה, שם שימש אביו כמנהלו של אזור מדברי עצום של שטחי מכרות בשליטת תאגיד היהלומים דה בירס. "זו הייתה מדינה בתוך מדינה", אומר סולמס, "ושם נולדתי וחייתי עד גיל 12. זה השפיע עלי בצורה עמוקה כי קיבלתי תחושה מעוותת של מקומי – חשבתי שהעולם ריק, פתוח לרווחה, ושאני יכול לעשות הכול, לשנות את העולם".

תחושת הביטחון שסיפקה הילדות בכפר הנידח, לצד הטראומה של פציעת האח, שלחו את סולמס לקריירה יוצאת דופן, מהסוג שאכן משנה את העולם. הוא השלים דוקטורט בנוירופסיכולוגיה, עבר בלונדון הכשרה ממושכת כפסיכואנליטיקאי ובהמשך ייסד במו ידיו ענף מדעי, לו העניק את השם 'נוירופסיכואנליזה'. פרויקט חייו הוא למזג את הנוירולוגיה והפסיכואנליזה, אולי שתי הדרכים המעמיקות ביותר להתבוננות בטבע האדם. מעמיקות, אך במבט ראשון, ושני, גם מנוגדות. הפסיכואנליזה עוסקת בסובייקטיבי, באינטואיטיבי, בנפשי, ואילו הנוירולוגיה היא אובייקטיבית, לוגית, חומרית. סולמס מתנגד להפרדה. "לא יתכן שתהיה נפש (mind) למדעי המוח ונפש לפסיכואנליזה", הוא שב ואומר, "יש רק אחת".

סולמס חוקר את אותה מהות יחידנית, מבפנים ומבחוץ. הוא אחד הפסיכואנליטיקאים הבכירים בעולם, ואף נבחר לתפקיד העורך והמתרגם של המהדורה האנגלית החדשה של כל כתבי זיגמונד פרויד. לצד זאת, כחוקר מוח, הוא עסוק ברביזיה של התיאוריה שפיתח אלילו. בשונה מטענתו של פרויד, על פיה הדחפים מגיעים מהאזור הלא-מודע שהוא כינה 'סתמי' (id), הרי שמחקרים שביצע סולמס הראו שלא רק שהאזור במוח שאחראי על הדחפים הוא מודע, הוא אף זה שיוצר את התודעה.

הפילוסוף הצרפתי הגדול רנה דקארט, שהיה הראשון לנסח את הבעיה הפסיכופיזית, הציע כי הנפש משפיעה על הגוף דרך בלוטת האצטרובל במוח. הממצאים החדשים של סולמס מצביעים אולי על אזור השקה אחר. נהוג לחלק את המוח לשניים – הקורטקס, המקושר לפעילות קוגניטיבית, וגזע המוח, המקושר לפעילות אָפקטיבית (רגשית). התגלה כי המודעות, כלומר הבסיס לתחושה הנפשית של היותנו, מקורה לא בקורטקס, שהוא החלק המפותח יותר במוח, אלא דווקא בגזע המוח, הקדום הרבה יותר. הדבר התגלה במחקר על ילדים הסובלים מהידראננצפליה (hydranencephaly) – מצב בו הקורטקס נהרס ברחם. נמצא כי ילדים אלה, שנולדים עיוורים, מפגינים דחפים ותגובות רגשיות וכן מודעות. במקום "אני חושב משמע אני קיים", אִמרו אפוא מעתה: "אני רוצה משמע אני קיים".

"זה חתרני", מתלהב סולמס, "אך זה מה שמצאנו. התודעה מגיעה מאיפה שמגיעים הדחפים. זה משנה את עצם הבנתנו את מהות התודעה. אנחנו חושבים עליה כתפיסה, אבל היא בעצם הרחבה של דחפים. זה בעל השלכות עצומות".

סכנה ושמה תשוקה

אם עד כה חשבנו שהדחפים הם רק כלים אבולוציוניים-אינסטינקטיביים שמטרתם לדאוג להישרדותנו, כעת מתברר שהם אולי התשתית לתחושה הנפשית של מי שאנו. ישנם הדחפים הגופניים – רעב, צמא, עייפות והצורך להתרוקן, אולם מעבר להם ישנם דחפים רגשיים, שהם ליבת האנושיות, ומצוקותיה. "הדחף הוא התחושה המודעת לתהליכים הגופניים", מדגיש סולמס, "לא התהליכים עצמם. הדחף תמיד חותר למצב אידיאלי של איזון (הומאוסטזיס) ועל כל אדם ללמוד איך להשיב כל דחף לאיזון כשהוא יוצא ממנו. זו משימת החיים שלנו. ההפרעות הנפשיות מקורן כמעט תמיד בדחף רגשי זה או אחר שאיננו מצליחים לספקו בצורה טובה".

מבחינת פרויד, מזכיר סולמס, היו רק שני דחפים רגשיים, מין ואלימות. חוקר המוח האסטוני יאק פאנקספ ז"ל, שהיה שותפו של סולמס להקמת האיגוד הבינלאומי לנוירופסיכואנליזה, הרחיב מאוד הבנה זו. פאנקספ ביצע ניתוחי מוח, השתמש במכשירי גרייה עצבית והזריק הורמונים ומוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) לחולדות ולכלבים, כדי לזהות את הדחפים ומיקומם במוח. כחלק מהניסויים גם יצר עם מושאי מחקריו קשרים "בין-מיניים" (interspecies), כמו שקרא לכך – שיחק איתם, דגדג אותם, גרם להם לצחוק ולבכות. כך זיהה כי ישנם לא פחות משבעה מעגלי מוח מובחנים של דחפים רגשיים, אותם ממשיך לחקור סולמס.

mark jaak npsa
יאק פאנסקפ ומארק סולמס

'חיפוש', הבסיסי מכל הדחפים, הוא מעין רדאר המניע אותנו לחקור את העולם ומופעל על-ידי דופמין. דחף שני מכוון למציאת פרטנרים מיניים, ונחווה כ'תשוקה'. דחף זה מופעל בעיקר על-ידי הורמוני המין. תשוקה אינה נחשבת לדחף גופני שכן היא לא באה לשמור על האורגניזם אלא לשמר את המין. "אנשים עושים הרבה דברים מסוכנים בשל תשוקה", אומר סולמס, "דבר שמאוד קל לראות בדרום אפריקה מוכת האיידס".

הדחף השלישי הוא התרחקות מסכנה (נחווה כ'פחד'). מעגל מוח זה ממוקם באמיגדלה, כמו גם הדחף הרביעי, 'זעם', שמקביל לאגרסיה הפרוידיאנית. אם 'חיפוש' נועד לקדם סיפוק של כל יתר הדחפים, 'זעם' נועד להסיר מכשולים בדרך לכך.

הדחף החמישי, 'אכפתיות' (care), מניע אותנו לדאוג לאחרים ולטפל בהם. מעגל מוח זה מופעל על-ידי אסטרוגן, פרולקטין, פרוגסטרון ואוקסיטוצין – הורמונים שרמתם עולה בחדות בזמן ההיריון ובלידה. הדחף המשלים, שמכוון להיקשרות לאחרים שידאגו לנו, נחווה כ'פניקה' או 'יגון' ומופעל על-ידי פפטיד ממשפחת האופיואידים.

מה הקשר בין פניקה ויגון?

"הם נשמעים כמו דברים שונים בתכלית, אבל אלה שני שלבים של אותו דבר – אי-סיפוק הצורך לקשר עם מישהו קרוב שיגן עלינו. אצל כל היונקים וגם אצל הציפורים, ברגע שיש היקשרות למטפל, אם מפרידים אותם ממנו מתעוררת פניקה שמטרתה להשיבו. אם תגובה זו לא מובילה לאיחוד מחדש עם המטפל, תהיה שקיעה בייאוש. פניקה היא התגובה האקוטית, זו תגובת מחאה, שיכולה גם להתבטא בזעם כנגד האדם שהתרחק ממך; יגון הוא תגובה כרונית כאשר כבר אין מחאה. מחשבות אבדניות בבגרות קשורות לעתים קרובות לפניקה, ולזעם – שמופנה כלפי העצמי ולא כלפי האדם האהוב שנטש".

הדחף השביעי הוא 'משחק'. כן, אנחנו לא סתם נהנים מפוקר, פורטנייט או פורפליי, זה מוטבע בנו. "אם מונעים מגורים של יונקים לשחק", אומר סולמס. "הם יחושו דחף להשלים את מה שחסרו ביום שלמחרת. גם ילדים מאוד אוהבים לשחק, אם כי מחקרים מעלים שרוב אפיזודות המשחק מסתיימות בבכי או רגש שלילי אחר. העניין הוא שמבחינה ביולוגית מטרתו של המשחק היא למצוא את הגבולות של מה שמקובל חברתית. כשהמשחק כבר לא מהנה עבור השותף שלך, הגעת לגבול. כך המשחק יוצר בנו התניה לקחת בחשבון את הרגשות של הזולת. במילים אחרות, הוא הכלי העיקרי של הטבע לפיתוח אמפתיה".

כל הפרעה נפשית ניתנת להסבר לפי סולמס גם מהפרספקטיבה הגופנית – כתוצר של בעיה ביכולת להשיב את אחד הדחפים לאיזון. לפי סולמס הדבר החשוב ביותר הוא לזהות מהי המערכת שעמה מתקשה המטופל. "הדבר הראשון שאני מקשיב לו כשאדם מגיע לקליניקה הוא מהם הרגשות שהוא סובל מהם. זו משימה פשוטה מאוד, כי רגשות הם מודעים. לרוב תוך כמה משפטים המטופל יגיד מה הרגש שמפריע לו. מתוך זה אני מנסה להבין מהו הדחף הרגשי שאינו מסופק, ומה הקשר של זה לעברו של המטופל. אם המטופל סובל מחרדה למשל, אני צריך להבחין בין חרדה שקשורה לפחד, ובין חרדה שקשורה לפניקה, כי אלה מבני מוח שונים. אם כילד היתה סכנה, למשל כי אבא היה אלים, תהיה חרדה של פחד ואז עלי לגלות מה המטופל למד לעשות כדי להתחמק מסכנה, והיום כבר לא עובד עבורו; חרדה של פניקה לעומת זאת נובעת מכך שלא היה קשר טוב עם מי שטיפל בילד".

איזו בעיה נוצרת מחוסר איזון בדחף החיפוש?

"זה הדחף הכי בסיסי, כי הוא מכוון החוצה, לחקר העולם. התחושות שמלווה אותו הן סקרנות, אופטימיות, משהו טוב יקרה, ולכן אני רוצה קשר עם העולם. אם הדחף חזק מדי, זה מוביל למאניה, יותר מדי אנרגיה, אתה אופטימי מדי, לא ריאלי, יכול להתחיל להמר. קוקאין פועל על אותה מערכת. אם המצב הפוך אז אין מספיק אנרגיה, אין ציפיות, ואתה הופך דיכאוני".

לדחף החיפוש, בשונה מהאחרים, אין אובייקט קבוע – כך אנחנו יכולים ללמוד על דברים חדשים. לדברי סולמס, הוא המקור לכך שאנחנו תמיד מחפשים חידושים – מנה חדשה במסעדה, תוכנית חדשה בנטפליקס, יעד חדש בחו"ל.

אבל יש אנשים שדווקא ממש לא רוצים חידוש.

"כי זו לא המערכת היחידה. המערכת של פניקה למשל היא דווקא שמרנית, היא רוצה תמיד את אותו אדם שיטפל בי. אז יש כל הזמן דינמיקה, וזה במהות של התפיסה הפסיכואנליטית – שיש קונפליקט בין כוחות שונים. מערכת אחת מחפשת קביעות ושנייה חידוש ולכן יש קשיים. אי-אפשר להימנע מקונפליקטים, ואין לזה סוף".

המערכת של אכפתיות נשמעת מאוד חיובית. איזו בעיה יכולה להתעורר ממנה?

"דיכאון אחרי לידה למשל. כשתינוק שלך בוכה מתעוררת תחושה נוראית, אך אם מצליחים להרגיע אותו הדחף חוזר לאיזון. אנשים שיש להם בעיה במערכת הזו, מכל מיני סיבות, לא חוזרים לאיזון והדבר מביא לחוויה שהם לא יכולים לדאוג לילד ומכאן להפחתה עצומה בביטחון העצמי. קשיים רגשיים כאלה הם בלב כל בעיותינו בחיים".

הו אלוהים

כמובן, הרגשות הם גם המקור לכל שמחותינו. לחדר בו אנחנו יושבים נכנסת לרגע בת זוגו של סולמס, האמנית והמשוררת הדרום אפריקאית היהודייה אלייזה קנטרידג'. "אני יוצאת לארוחת בוקר", היא אומרת. התיאוריה המדעית-אובייקטיבית מקבלת המחשה נפשית-סובייקטיבית. אין צל של ספק שסולמס פשוט משתוקק להיות איתה. "אל תשכחי, יש לנו את הצהריים יחד", הוא אומר בקול רך, מתחנן כמעט.

אלייזה ומארק
מארק סולמס ואלייזה קנטרידג' (צילום: אירית ברזל-רווה)

התכוננתי להמשיך בשאלה מחוכמת על מעגלי הדחף, אבל משהו פנימי החליט אחרת. "איך הכרתם?", אני שומע את עצמי שואל. חיוך מתפשט על פניו. "לפני שאני מספר, אתה צריך לדעת שאלייזה מגיעה ממשפחה מאוד ידועה בדרום אפריקה. אבא שלה, סידני קנטרידג', היה עורך הדין שהגן על נלסון מנדלה והציל אותו מגזר דין מוות, אחיה, ויליאם, הוא האמן הכי מפורסם בדרום אפריקה. אבל לא ידעתי על כך דבר כשהכרנו. אפילו לא ידעתי את שמה. רק ידעתי, פשוט ידעתי. ראיתי אותה הולכת בקמפוס וזה היה 'הו אלוהים'. כשגיליתי מי היא מאוד נבהלתי. היא היתה אריסטוקרטית, ויפהפייה, חשבתי שאין לי סיכוי. אחרי הלימודים היא עברה לאנגליה וכעבור שלושים שנה, בביקור שלה בדרום אפריקה, הפגיש אותנו ידיד משותף. כל השנים הללו לא ראיתי אותה, אבל היא תמיד נשארה נערת החלומות שלי. לא הכרנו כלל, ובכל זאת אמרתי לה 'היה לי קראש רציני עלייך'. היא הסמיקה, אז חשבתי – אולי יש לי סיכוי… הנישואים שלה היו במשבר ושלי היו כבר אחריו".

סיבה עיקרית למשברים כאלה, שמסתבר שאפילו זוגות של פסיכואנליטיקאים אינם פטורים מהם (בת זוגו הקודמת של סולמס היא פסיכואנליטיקאית גם כן), היא שאת רוב רובן של דרכי ההתמודדות שלנו עם הבעיות שמציבים בפנינו החיים אנחנו מגבשים בגיל מאוד צעיר, בעודנו חסרי כל ניסיון וידע. סולמס מדגים עם התופעה המוכרת של אנשים שבוחרים פעם אחר פעם בני זוג לא מתאימים. "כמו כל יונק, גם תינוק אנושי חייב להיקשר למישהו, מישהו חייב לטפל בו", הוא אומר. "לעתים האפשרויות למי להיקשר הן לא מרנינות, אבל זה מה שיש לתינוק, והוא חייב להיקשר למישהו לא מוצלח. וברגע שנקשרת זה הופך לאוטומטי, כך עובדים קשרים. זה כמו התמכרות, זה אותו מנגנון. ואז כל חייך אתה מחפש סוג כזה של אנשים".

זה נכון לא רק לבחירת מושאי היקשרות. כמעט כל הפתרונות שאנו מגבשים בינקותנו הופכים לאוטומטיים. המערכת המנטלית המודעת שלנו מוגבלת מאוד במשאביה ויכולה להכיל כמות אינפורמציה זעומה בלבד (עד שבעה פריטים, המקבילים לקילובייטים בודדים). לכן כאשר המערכת הזו נתקלת באירוע שמוציא את אחד הדחפים מאיזון במידה ניכרת, היא מגבשת תוכנית פעולה להתמודדות איתו, ומשתדלת להפוך אותה לאוטומטית, כלומר – לא מודעת. אכן, מחקרים מראים כי רק חמישה אחוזים מכל הפעולות מכוונות המטרה הן מודעות. בגלל שהפתרונות מתגבשים בגיל צעיר, מדגיש סולמס, אין לצפות לשום דבר מתוחכם: "'אני לא צריך אף אחד!', או 'אני אבטל את הרצון שלי להיות בקשר עם האדם האהוב, וכך לא ארגיש כאב על התרחקותו ממני', זו הרמה שלהם".

אוטומטיזציה של דרכי התמודדות היא האופן בו מסביר חקר המוח את התהליך הנפשי של הדחקה שתיאר פרויד. "הדחקה היא פשוט המונח שאנחנו נותנים לפתרון אוטומטי לא מוצלח", אומר סולמס, "אם כי גם הפתרונות האוטומטיים המוצלחים הם מחוץ לתחומו של הזיכרון המודע".

אז הדחקה היא לא של משהו נורא שקרה?

"זה חלק מזה. אנחנו חושבים שזיכרונות הם על אודות אירועים שקרו, אבל מבחינה ביולוגית יש לנו זיכרון לא כמגירת תיוק של מה שהיה, אלא כדי שנוכל להשתמש במה שקרה בעבר כדי ליצור תחזיות בנוגע לפעולות בעתיד. המטרה של הזיכרון היא רק לצפות עתיד, אף שזו אינה החוויה שלנו. כשיש אירוע קשה, המוח יוצר פתרון לדחף שיצא מאיזון, ומכליל אותו, הופך אותו לאוטומטי, כדי שלא יצטרך להיתקע כשדברים כאלה יקרו שוב, לבזבז משאבים. זה תהליך בריא. הדבר הלא בריא הוא שלפעמים אנחנו מגבשים פתרון גם אם הוא לא ממש עובד, כי אין לנו משהו טוב יותר".

סולמס מספר על מטופלת, שאמהּ היתה אשת קריירה שעבדה שעות ארוכות. המקרים היחידים בהם האם נשארה עם הבת במהלך היום היו כאשר הילדה הייתה חולה או סבלה מאיזה כאב. "כך היא הבינה – כדי להשיג את אמא אני חייבת שיקרו לי דברים רעים. לילדה קטנה זה פתרון סביר, ובאמת, הוא עבד, היא קיבלה תשומת לב. אבל בגיל 30 זה לא פתרון טוב במיוחד, אלא שהוא כבר עבר אוטומציה, הודחק, והילדה הקטנה הפכה להיות אישה שתמיד נמצאת באיזו קטסטרופה. כולם רואים את זה, אבל היא חושבת 'החיים שלי כל כך חסרי מזל'. למעשה היא סובלת מבעיה במעגל הפניקה/יגון ולא מהאסונות שקורים לה. בקליניקה עוזרים למטופלים כאלה להבין למה שוב ושוב הם מפוטרים, עוברים תאונות, או סובלים מבעיות רפואיות – שבלי לדעת, זו הדרך שלהם לא להישאר לבד".

על אף שהם מביאים לתוצאות גרועות, הפתרונות המודחקים משוחזרים שוב ושוב, שכן המערכת המנטלית אינה מודעת אליהם ולכן לא יכולה לשנותם. "אי-אפשר להשיב למודע פתרון שהודחק. גם אם נזכרים במשהו שקרה, הזיכרון בפני עצמו אינו תרפויטי. אנחנו חוזרים לעבר לא כמטרה טיפולית, אלא כאמצעי להבין מה המטופל עושה עכשיו, על מה הוא חוזר. לא ניתן לשנות את העבר, רק את מה שהאדם עושה בהווה. הנקודה היא שהאדם מפעיל את המנגנון האוטומטי בכל הקשרים שלו, כלומר גם בטיפול, ואת זה אפשר להראות לו. בשלב הבא מצביעים על כך שאותו פתרון אוטומטי לא מספק את מה שהאדם למעשה רוצה שהוא יספק, ולכן ישנו סבל. כל מה שאנחנו עושים בטיפול זה להגיד לאדם 'אתה עושה את זה, כדי להשיג את המטרה הזו, וזה לא עובד, לכן אתה סובל'. זהו".

סולמס מזהיר שהשינוי איטי. גם כשנותנים פרשנות מדויקת, שגורמת להבנה ולהקלה – לרוב בשבוע הבא המטופל יחזור ויספר את אותו סיפור. "כל מה שאפשר לעשות זה לחזור ולהגיד את הדברים. ומתישהו יגיע שלב שבו המטופל בעצמו יאמר 'עשיתי את זה שוב!', ולבסוף 'אני עושה את זה שוב', ואז הוא לא צריך אותך יותר, הוא יתחיל ליצור פתרון חדש, פתרון שעובד. הפתרון המודחק לא יעלם, אבל הפתרון החדש בהדרגה יתפוס את מקומו. זה לוקח זמן. לכן צריך הרבה פגישות, לפעמים כמה פגישות בשבוע. פתרונות מודחקים קשים להתרה".

הטיפול הדינמי עובד לאט, אבל בטוח, משתי נקודות המבט שסולמס חוקר ומנסה למזג. מחקרים שבודקים את החוויה הנפשית של אנשים אחרי טיפול פסיכואנליטי מראים באופן עקבי כי השפעתו המיטיבה חזקה ויציבה. לצדם, וזהו חידוש, מחקרים נוירופסיכואנליטיים מראים כי אחרי טיפול חל שינוי מובהק גם באופן פעילות המוח. אצל אנשים שסבלו מדיכאון למשל התגלתה הפחתה של פעילות יתר באמיגדלה ובקליפת המוח הקדם-מצחית, ואילו אצל מי שסבלו מהפרעת פאניקה שבה לסדרה פעילות המערכת הלימבית.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
אירית ברזל-רווה

סולמס עצמו הפסיק לפני כשנתיים לטפל, בשל נסיעותיו התכופות (רק בשנה החולפת הוא הרצה ב-43 כנסים וסדנאות ברחבי העולם, מסאו פאולו לשנחאי), אך הוא ממשיך להדריך מטפלים, ובין היתר נפגש פעם בחודש בסקייפ עם אנשי טיפול ישראליים. "יש לכם את אחת הקבוצות החזקות בעולם בתחום הנוירופסיכואנליזה", הוא אומר. "מבחינתי זו לא הפתעה שהשדה הזה תפס חזק דווקא בישראל. זו חברה יצירתית, פתוחה ומאוד אינטליגנטית". הוא מצביע על אירית ברזל-רווה, מייסדת ויו"ר הפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה וחברת הנהלה מייסדת של החברה העולמית לנוירופסיכואנליזה, שהצטרפה לסשן שלנו כמה דקות קודם לכן. "אירית למשל חוקרת חיקוי – שהוא מנגנון למידה בסיסי וחיוני. זו דוגמה לחידוש ישראלי".

האפרטהייד בתוכנו

החיקוי-חידוש הישראלי מעלה אצל סולמס עוד אסוציאציות, לאו דווקא חופשיות. בימי האפרטהייד עזב בייאוש את מדינתו, אך אחרי 14 שנים באנגליה, כשהמצב הפוליטי השתנה, הרגיש מחויבות לחזור. "בדרום אפריקה, כמו כאן, שאלת ההצדקה ההיסטורית של הבעלות על אדמה היא שנויה במחלוקת. אצלנו הקולוניאליסטים לקחו מהתושבים המקומיים את האדמה ואז הביאו עבדים שיעבדו אותה. אני מגיע ממשפחה שמייצרת יין מאז המאה ה-16. כשירשתי את הנחלה המשפחתית, חיו עליה 180 אנשים שזו הייתה האדמה של אבותיהם או שאבותיהם נלקחו מאדמתם שלהם והובלו אליה כעבדים".

סולמס מספר שמהר מאוד היה לו ברור מה עליו לעשות עם הירושה. היישום הוא שהתגלה כקשה. בעיה פסיכו-פיזית מסוג אחר. "הבנתי שהדבר הנכון מבחינה מוסרית הוא לתת את האדמה לאנשים שחיים עליה, אבל שהמציאות הפסיכולוגית שלי היא שלא אוכל לעשות זאת. זו הייתה הכרה במגבלות של הטוב שלי, בכך שיש לי גם אינטרס עצמי, שאני לא קדוש. בסופו של דבר השתמשתי באדמה הזו ליצירת הלוואה לאיכרים כדי שיוכלו לקנות שטח סמוך, באותו גודל. אחרי שעשו זאת הפכנו לחברה משותפת. אז לא ויתרתי על מה שהיה לי אבל גם לא התעלמתי מכך שלהם אין, כתוצאה ישירה מכך שלי יש".

הצעד של סולמס עלה לכותרות בדרום אפריקה. "האפרטהייד לא נעלם, הוא בתוכנו, כפרטים וכאומה", הוא אומר. "יש לי הרבה אויבים. אם אתה עושה משהו שגורם לשכנים שלך להיראות רע, הם יתנגדו".

וכן, הוא מסכים, משהו דומה קורה עם פסיכואנליטיקאים ומדעני מוח. בכל קבוצה הוא מעורר עליו תרעומת – אלה מרגישים שהוא גורם להם להיראות ארכאיים, אלה שהם מצטיירים לעומתו כטכנוקרטים חסרי נשמה. "יש לי גורל כזה – שאני שוב ושוב צריך להגיד דברים שמייצרים לי אויבים. אבל המדענים אומרים 'זהו האדם', והפסיכואנליטיקאים אומרים, 'לא, כזה הוא', וזה פשוט לא יכול להיות. אין שני בני אדם, יש אחד. אז חייבת להיות תשובה אחרת. הייתה לי הפריבילגיה לגדול בצורה כזו שאחשוב שאם יש משהו שלא מסתדר לי, בין אם זה נוגע למצבם של 180 אנשים אומללים, ובין אם זה נוגע לתיאוריה מדעית, אני יכול לפתור אותו".

לפני סיום אני שואל את סולמס על העתיד הצפוי לאנושות. האם הדגש המופרז על הפיזי, על חשבון הפסיכי, לא עשוי להוביל לנזק בלתי הפיך? "אני דווקא אופטימי", הוא משיב בחיוכו הרחב, הבוטח. "לפני 150 שנה הייתה חרדה גדולה מהשפעת הרכבות, חשבו שזה לא מתאים ליצור האנושי לנוע במהירות כזו. לי רכבות נראות ממש בסדר. עבור ילדינו, בינה מלאכותית ורשתות חברתיות הם כמו רכבות עבורי. מה שחשוב יותר מכל המצאה או חידוש הם אותם דחפים רגשיים שדיברתי עליהם. הדחפים הם המקום ממנו מגיעים הערכים שלנו, הם כוללים בתוכם חוכמה של מיליוני שנים, ואנחנו לא יכולים להמציא אותם או לשנות אותם. אנחנו נולדים איתם ויש אותם לכולנו. יש המון שמאחד אותנו, הרבה יותר ממה שמפריד".


פורסם לראשונה בגרסה מעט קצרה יותר במוסף "הארץ"

חלום עכשיו

לפני 120 שנה פרסם פרויד את ספרו הגדול, "פירוש החלום". שורת מחקרים עדכניים מעמיקה את תובנותיו ביחס להתרחשות הנפשית החשובה מכולן

הנרי רוסו, החלום
אנרי רוסו, "החלום"

"חלמתי שאני לובש שוב את מעיל החורף שלי, וזה נורא", סיפר הבחור הצעיר לגבר המזוקן שישב על הכורסה שמאחוריו. העילה לחלום היתה לכאורה תחילת החורף, אולם מבט חוזר מראה שאין קשר בין שני חלקי המשפט. מדוע לבישת מעיל היא "נוראית"? בהמשך הפגישה הטיפולית נזכר הצעיר בשיחה שהיתה לו ביום הקודם עם ידידה, שסיפרה לו בסוד שילדהּ האחרון נולד בגלל קונדום שנקרע. מכאן, הסיק המזוקן, השתלשלה שרשרת המחשבות: המעיל מייצג את הקונדום, הוא משהו שלובשים, מַעֲטֶה, בעייתי תמיד – דק הוא מסוכן, עבה הוא רע. תיאור החלום התמים לכאורה דרש פחות מעשר מילים, שהסתירו חרדות ותשוקות מיניות עמוקות. כמו תמיד, חייך לעצמו המזוקן, שואף בסיפוק מסיגרו.

כולנו חולמים, שלושה עד חמישה חלומות כל לילה. לאורך חיים ממוצעים נחלום מעל ל-100 אלף חלומות, להם נקדיש כשש שנים מלאות, יותר מהזמן שאנחנו מקדישים לאכילה (ארבע וחצי שנים), חופשות (שלוש שנים וחודש), רשתות חברתיות (שלוש שנים), סקס ורומנטיקה (שנה וחצי), פעילות גופנית (שנה וארבעה חודשים) או בית ספר (י"ב השנים ברוטו הן שנה וחצי נטו). ובכל זאת, אין משרדי ממשלה, מדורים בעיתונים, חוגי לימוד או תוכניות ריאליטי המוקדשים לחלומות.

חלימה היא חיונית. רצף של כמה ימים בלעדיה ויקיץ עלינו הקץ – מהר יותר מאשר רצף ימים בלי אכילה, שתייה, או צפייה בנטפליקס. היא גם מהפעולות היצירתיות ביותר שאנו מבצעים. פול מקרטני חלם את "יסטרדיי", דימיטרי מנדלייב חלם את מבנה הטבלה המחזורית. לא רק הם. בלילה כולנו גאונים. מחקרים מראים כי ציונים במבחני יצירתיות הם גבוהים בהרבה אחרי שינה עם חלימה. אפילו מפתחי רשתות נוירונים ממוחשבות – סוג של בינה מלאכותית המבוססת על מערכות נוירונים ביולוגיות – גילו השנה את כוח החלום. הם תכנתו אופציה שמדמה בצורה מתמטית את דפוסי פעילות המוח האנושי בזמן שינה והריצו אותה על הרשת הממוחשבת בזמן שהיא נמצאת במצב 'אוף-ליין'. הדבר הביא לשיפור דרמטי בביצועי הרשת: בלי 'חלימה' מספר הביטים (יחידות המידע) המקסימלי שאצרה כל סינפסה ממוחשבת היה 0.14, אך עם אופציית השינה הגיע המספר ל-1, הגבול התיאורטי המקסימלי לרשתות מסוג זה. אכן, אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות.

ובכל זאת, ההומינידים שוכחים את רוב יצירותיהם הליליות, ואלה שנזכור נראות לנו כמעט תמיד תמוהות או בנאליות. אך חלומות הם אף פעם לא כאלה. אליס רוב, שספרה "מדוע אנו חולמים" (Why We Dream) ראה אור השנה, אמרה כי התעלמות מחלום משולה להשלכה לאשפה של מתנה מהמוח שלנו, בלי שטרחנו לפתוח אותה.

השאלה היא: איך לפתוח? כיצד ניתן לרדת לפשר החלומות? על כך כתב אותו גבר מזוקן לפני 120 שנה חיבור ששינה את פני האנושות.

"ביג לבובסקי". ללא ספק מסצנות החלום הקולנועיות היפות ביותר

השפה האוניברסלית היחידה

חלום הוא "סיפור שרואים כשישנים" כתבה תרצה אתר. אין זה מובן מאליו, שיש סיפור, שאנחנו רואים אותו – בעיניים עצומות. בזמן החלימה מגיעים אותות מגזע המוח לקליפת המוח, ובמיוחד לאזור הקשור לראייה, ופעילים אזורי הזיכרון והרגשות. גם באזורים נוספים מתבצע עיבוד דומה לזה שמתרחש בזמן ערות, ובכלל, המוח ממש לא נח בזמן השינה. פעולת החלום מיוחסת בעיקר לפרק השינה המכונה REM או רע"מ (ריצודי עיניים מהירים). כשמעירים אדם בשלב זה של השינה, הוא ידווח ב-85% מהמקרים על חלום.

חלום הוא סיפור, שרואים. הוא אינו מקודד באותיות או מילים, אך יש לו שפה, שפת הסמלים. כפי שהעיר אריך פרום, זוהי אולי השפה היחידה שהיא בעלת תוקף אוניברסלי, בכל התרבויות, בכל התקופות. שפה זו, שמאפיינת לפי פרום גם מיתוסים ואגדות, נזנחה במידה רבה על-ידי הגישה המערבית המדעית-מטריאליסטית, שבמשך שנים רבות פטרה חלומות כלא יותר מירי מקרי של נוירונים, חסר הגיון ומשמעות.

https://d3hb4faco7nbjh.cloudfront.net/media/catalog/product/cache/1/image/300x/9df78eab33525d08d6e5fb8d27136e95/0/1/011563391.jpgאך אולי שפת החלום פועלת על פי חוקי הגיון משלה, שונים מאלה המוכרים לנו בערות? חוקים כאלה ניסה לזהות זיגמונד פרויד בספרו "פירוש החלום". הספר, בו ראה פרויד עד סוף ימיו את החשוב בכתביו, התפרסם ב-4 בנובמבר 1899, אולם פרויד ביקש לכתוב על כריכתו את התאריך 1900 מתוך אמונה שהוא יהיה מהספרים המשפיעים ביותר על פני האנושות במאה החדשה. הוא צדק. אבל האנושות לא התמסרה בלי מאבק. עד 1908 נמנמו במחסן ההוצאה רוב ספרי המהדורה הראשונה, בת 600 העותקים (המו"ל, כדרך המו"לים, היה פחות אופטימי).

כיצד להבין חלומות היא אחת השאלות העקשניות בהיסטוריה האנושית. ספרים המציעים מפתחות לפענוחם הם מהטקסטים הקדומים ביותר שיש בידינו, ויורשיהם ממשיכים כיום לשגשג ברשת. השימוש במפתחות כאלה הוא תלוי-תרבות במידה רבה. חלום על צואה, אם לבחור בדוגמה אנאלית, מרמז לפי מפתח-חלומות בן ימינו על כך ש"איזה חלק בחייך דורש ניקוי". לעומתו, פפירוס מצרי מהאלף השני לפני הספירה, אנאלי ואוראלי בו"ז, הסביר לחרטוֹם הנבוך כי אם חלם שהוא אוכל צואה פירוש הדבר שהשפע בביתו צפוי לגדול.

בשונה ממפתחות-הפענוח, שבהם לכל סמל יש פירוש אוניברסלי, פרויד ראה את החלום כחלון פרטי לחלוטין – המשקיף על המציאות הפנימית שלנו. בזמן החלימה, ורק אז, אנו משוחררים לחלוטין מהצורך להתייחס לעולם החיצוני, לתקשר, לעבוד, להתגונן או לתקוף. חלימה היא הביטוי המובהק ביותר למצב של שיח-עצמי: יוצר החלום והנמען שלו הם אותו אדם. לכן אמר פרויד כי מלאכת הפירוש מוטלת על החולם עצמו ולא על מומחה-מפרש. טענה זו, מובנת מאליה עבורנו כיום, היא אחד החידושים הגדולים של פרויד. ההנחה הבסיסית שלו היתה פשוטה: לכל חלום יש מובן אישי, ומובן זה הוא בעל משמעות רבה לחיי האדם.

מה שיותר עמוק

פרויד היה פרקטי. ב"פירוש החלום" הוא הציע שיטת פירוש פשוטה וברורה. ראשית, כתב, יש להבחין בין עלילת החלום כפי שאנו זוכרים אותה בבוקר (תוכן החלום הגלוי, ה'מניפסטי'), ובין המחשבות שנמצאות 'מאחורי' החלום, אותן למעשה מבקש החלום לבטא (התוכן הסמוי, ה'לטנטי'). מחשבות אלה, התעקש פרויד, הן תמיד מאותו סוג, הן תמיד משאלות. הבנה זו היתה מבחינתו התגלית הגדולה ביותר שהשיג בחייו: "החלום מציג מצב עניינים מסוים שאני משתוקק אליו; תוכנו הוא, אפוא, מילוי משאלה, והמניע שלו הוא – משאלה" (תרגום: רות גינזבורג).

החלומות הבולטים ביותר במסורת העברית, של יעקב ושל יוסף, משקפים זאת היטב. יעקב חלם על סולם המחבר בינו ובין האלוהים, ככל הנראה המשאלה הגדולה ביותר בימים שלפני "האח הגדול", בנו הסתפק בחלומות על כבוד, תהילה והערצה מצד בני משפחתו.

תמיכה ברעיון כי החלום מבטא מילוי משאלה מגיעה ממחקר מקורי שנעשה לאחרונה ביוניברסיטי קולג' לונדון (UCL). במהלך היום הראו חוקרים לחולדות מזון טעים בקצה מבוך שהכירו, אליו לא ניתן להן להגיע. בשעת השינה נמדדה הפעילות במוחן של החולדות ונמצא כי הנוירונים שם ירו בדפוס זהה לירי שהיה מתבצע אילו רצו במבוך במסלול המוביל לסעודה המפתה, כאילו חלמו שהן רצות כך.

"ראשמור". נפתח בסצנת משאלה חלומית

אולם, יקשה החולֵם, חלומות רבים כלל אינם נראים כמילוי משאלה. כאן נכנסת לתמונה התגלית הגדולה השנייה של פרויד: "העובדה של עיוות החלום".

משאלת החלום, חשוב להבין, היא לעתים קרובות משאלה אסורה, מסוכנת או קונפליקטואלית. אחרת לא היינו זקוקים לחלום כדי לבטאה. במערכת הנפשית מתקיימים שני כוחות: האחד יוצר את המשאלה שהחלום נותן לה ביטוי, בעוד האחר מפעיל צנזורה על משאלת חלום זו וכך מעוות את ביטויה. החלום הוא מעין גשר בין שני אזורי הנפש – הלא-מודע והמודע. הוא יוצא מהלא-מודע עם טרולי, ועל הגשר נתקל במעבר גבול, שם עושים חיפוש מדוקדק בחפצים ומצנזרים או מסווים את כל 'החומרים המסוכנים', מתוך מטרה לשמור מפני התפתחות חרדה, אשמה או בושה.

מכאן ניתן להעלות ניסוח מדויק יותר של העיקרון הבסיסי: "החלום הוא מילוי (מחופש) של משאלה (מדוכאת, מודחקת)".

הצנזורה הזו, הלבשת התחפושת, הם שגורמים לכך שקשה לפענח חלומות. משהו בתוכנו לא רוצה שנבין את החלומות שלנו עצמנו – יש סיבה מדוע הלא-מודע הוא לא מודע!

מחקר מהרווארד מצא כי תכנים מודחקים אכן מככבים בחלומותינו. החוקרים שיערו שהסיבה לכך היא שאזורי המוח האחראיים על שליטה מחשבתית פעילים פחות בזמן שנת REM. ומהם התכנים שאנחנו הכי רוצים לשלוט בהם ולהסתיר מעצמנו? לפי פרויד לפחות, ניחשתם נכון, אלה תכנים מיניים. גם אם בחלום מופיע מעיל תמים, אנחנו כנראה חולמים על משהו מיני – קונדום, הריון לא רצוי וכו'.

יש שיאמרו שלפרויד היתה פיקסציה למין. אמת בידם. אולם גם כאן המחקר העדכני תומך בגישתו. בחלום אנחנו לא יכולים לזוז, כי מרכזי התנועה במוח משותקים, אבל בכל זאת מתרחשת איזו תנועה. אצל נשים יש בזמן שנת רע"מ זרימה מוגברת של דם לדגדגן, לגברים יש זקפות חזקות במיוחד (כך אגב ניתן לזהות מצבים בהם אין-אונות נובעת ממקור רגשי ולא פיזיולוגי). במקביל, בזמן החלימה הופכים מרכזי התגמול והעונג במוח פעילים במיוחד. חזיז ורע"מ!

אז אני צנצנת

לכל חלום יש אפוא שני צדדים: גלוי וסמוי. החלק הגלוי הוא התוכן המוכר לנו, הוא מה שהצנזורה אישרה. החלק הסמוי הוא המחשבות שמאחורי החלום, שמבטאות משאלה אסורה או קונפליקטואלית שהודחקה משום כך.

כדי לחשוף את המחשבות הסמויות צריך להבין מהם תהליכי הצנזורה שמשנים אותן לכלל התוכן הגלוי. פרויד זיהה שניים עיקריים כאלה: עיבוי (condensation) והיסט (displacement). הראשון הוא מנגנון של דחיסת שפע מחשבות החלום לתוכן החלום שהוא יחסית דל ולאקוני. כך למשל דמות יחידה בחלום יכולה להיות עם מאפיינים ותכונות ששייכים לכמה אנשים שאנחנו מכירים. המנגנון השני מביא להעברת העוצמות הנפשיות שמתקשרות לדימוי קונפליקטואלי, דימוי שהנו מעורר החלום, לדימוי פחוּת-ערך או אף סתמי (שלרוב קשור למאורעות היום האחרון). כך למשל אישה חלמה שהיא הולכת בשדה וקוטפת פרח. לאחר שסיפרה את החלום בטיפול נזכרה שבאותו יום ראתה אגרטל פרחים על שולחנו של המנהל שלה.

כדי לחמוק מטורפים, עוטה חרק מראה תמים, כשל משהו חסר חשיבות – ענף או עלה למשל. כשמשאלה לא-מודעת רוצה שלא ילכדו אותה, היא עוטה את המקבילה הנוירונלית של עלה יבש – ונדמית לפעילות מוחית אקראית, חסרת הגיון או חשיבות. כאן מופיע העיקרון המרכזי השלישי של הבנת חלומות: "לעולם אין החלום עוסק בזוטות". החלום תמיד נוגע בחומר רב-משמעות עבורנו, אך מנגנוני העיבוי וההיסט מסווים עובדה זאת וגורמים לכך שהדבר החשוב בחלום לרוב כלל אינו מוצג בו. מטריד אותנו הריון – אין סיכוי שנראה קונדום; מדליק אותנו הבוס – אין סיכוי שיופיע בחלום.

פרויד הדגים עם חלום קצרצר משלו: "ידידי ר' הוא דודי. אני חש כלפיו חיבה רבה". הוא סיפר שכאשר נזכר בחלום, בשעות הצהריים של היום, פרץ בצחוק ואמר "חלום זה הוא שטויות". אולם אחר כך נזף בעצמו – אם החלום נראה לך כמו שטות, כנראה שמאחוריו מסתתר משהו לא נעים במיוחד, שאינך רוצה להכיר בו. הוא התחיל לנתח את החלום בן תשע המילים, ניתוח שתופס בספר 1,515 מילים, וגילה כי הוא מקפל בתוכו דרמה משפחתית, קנאה בחבר קרוב, אמביציה מקצועית ותככים במקום העבודה שלו.

אנחנו מגיעים לגשר בין הרשויות עם ג'רה של חומרים אסורים. ראשית, אנשי ביקורת הגבולות אומרים שאי-אפשר להכניס הכול, צריך לצמצם; זהו העיבוי – מותר להכניס רק צנצנת. שנית, הם אומרים שאסור שייוודע שאנחנו מעבירים חומר פסיכדלי, גם אם בכמות קטנה; זהו ההיסט – יש להסוות את הצנצנת עם תווית תמימה.

כך התמודד פרויד עם הבעיה הגדולה של התיאוריה שלו: חלומות הבלהה, שנראים בדיוק ההפך ממימוש משאלה. אך אם ישנה צנזורה מחמירה, אפשר להבין את הסיוט כהסוואה קפדנית במיוחד.

"שרק". סיוט מפלצתי

פיתוחים מאוחרים יותר של התיאוריה מרחיבים את הגדרת 'משאלה'. יונג למשל אמר כי החלום מבטא לעתים עמדה חלופית לגישה חד-צדדית ונוקשה המוחזקת במודע. כלומר, בעקיפין, יש כאן מימוש משאלה להגמשת התפיסה. במקרים אחרים, נפוצים, החלום משחזר או מעבד אירוע שהיה בעל השפעה נפשית חזקה, לרוב קשה, דבר שהוא בפני עצמו מימוש משאלה של הנפש.

אכן, על פי מחקרים עדכניים אחד מתפקידי החלום הוא להחליש תגובות רגשיות חזקות (לאירוע, לציפייה, לקונפליקט) באמצעות התמודדות עמן, עיבודן, ואינטגרציה שלהן עם מבנים וזיכרונות קיימים. הרגשות המרכזיים בחלומות, מצאו מחקרים רבים, הם שליליים, והנפוצים ביותר הם מתח, חרדה, אשמה וחוסר אונים. בתחילת הלילה החלומות קשים במיוחד, אך עם כל פרק של שנת רע"מ הרגשות נעשים חיוביים יותר. החלימה, הסיקה חוקרת השינה רוזלינד קרטרייט, היא סוג של תרפיה לילית. נחוצה ביותר, יש לומר: אצל הסובלים מדיכאון התמונה הפוכה, והרגשות המופיעים בחלומות נעשים שליליים יותר לאורך הלילה.

החלום הגדול

המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו כתב:

תוכל לדעת את עצמך אם תעלה בעיני רוחך
את בדי הציור המעוננים של שנתך
היום, היום הזה, בעודך מהלך
ער, עיניך פקוחות.

הזיכרון הוא בעל ערך בשל דבר אחד,
מהמם: הוא משיב חלומות.

החלומות יצירתיים, תרפויטיים, שופכים אור על מי שהננו בתוך תוכנו, על משאלותינו וכמיהותינו העמוקות, הסמויות. הם תופסים נתח עצום מחיינו, אולי אפילו גדול יותר משש שנים. לפי מחקר חדש ומהפכני אנו חולמים לכל אורך השינה. חלומות בפרק הרע"מ הם פשוט היחידים שאנו זוכרים, אם בכלל.

ואולי העלילות הללו נקלעות לא רק בעיניים עצומות. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון הציע כי אנו חולמים תמיד – זוהי פעילות שהמוח לעולם אינו חדל ממנה. בזמן הערות קשה עד מאוד להבחין בכך, בשל תשומת הלב הרבה שתופסים הגירויים החיצוניים והצורך להגיב אליהם, אולם החלומות ממשיכים לנצנץ בשמי הנפש – כמו כוכבים ביום.

החלום מצמצם, מסיט, מצנזר, מסתיר, טען לפני 120 שנה פרויד בספר החלומות שלו. אך למעשה פעילותנו המנטלית כולה היא מלאכת הסוואה אחת גדולה. המציאות כפי שהיא שונה בתכלית מהאופן בו אנו קולטים אותה. במקום בו אנו תופסים קביעות ויציבות יש השתנות מתמדת, במקום בו אנו תופסים קיום חומרי מוצק יש תנודות ורִיק. אולי החלימה חשובה כל כך כי היא הדימוי המדויק ביותר לאופן קיומנו, תזכורת למה שבאמת.

החכם הסיני ג'ואנג דזה כתב לפני 2,600 שנה: "באמצע חלום איננו יודעים שזה חלום. באמצע חלום, אנחנו אפילו יכולים לנסות לפענח חלום. כשאנו מתעוררים, אנו יודעים שזה היה חלום – אולם רק אחרי התעוררות גדולה, אנו יודעים שכל זה הוא חלום גדול. קונפוציוס הוא חלום, ואתה חלום. וכשאני אומר ששניכם חלום, גם אני חלום". בוקר טוב.

– – –

פורסם לראשונה ב"מוסף הארץ".

מוקדש לזכרו של קרלו שטרנגר, שהנחה אותי בחוכמה, בנדיבות ובחיוך שובבי בצעדיי הראשונים בנתיבי ארץ הלא-מודע והחלום.

לחזור לעצמי האמיתי

baby lying on inflatable ring

למורת הזֶן שרלוט ג'וקו בק תיאור יפה של המצב האנושי.

כולנו באים לעולם כיצורים תמימים, מלאי אהבה, אמון ותחושת ביטחון. בימינו הראשונים אנחנו מתקיימים במצב של פתיחות מלאה למה שקורה, מצב של 'עצמי אמיתי' כמו שהיה קורא לכך ויניקוט, או 'טבע הבודהא' כמו שזה מכונה בבודהיזם. אולם עד מהרה אנחנו נתקלים במצבים שמערערים את הביטחון הטבעי שלנו בעצמנו ובעולם הסובב אותנו. זה קורה לתינוקות במשפחות הכי טובות-דין. מספיק שכואבת הבטן וההורים לא מוצאים מענה מיידי, או שאמא עסוקה לרגע בדיוק כשממש צריכים אותה. המצבים הללו הם זמניים, אין בהם שום סכנה, אולם התינוק חסר הישע אינו יודע זאת. הוא חש אימה קיומית ונאלץ להגיב, להגן על עצמו.

החוויות הפעוטות אך מעוררות האימה הללו מצטברות, ועד גיל חמש, פחות או יותר, כולנו כבר מרוחקים מאוד מהמצב הבסיסי שלנו. מה שמכסה אותו הוא מערך מסועף של דרכי תגובה והתגוננות – כל ילד על פי אופיו וחוויות חייו. יש מי שמנסה להגן על עצמו באמצעות מאמץ להצטיין בכל דבר, אחר ישתדל להיות נחמד ולרַצות את כולם, שלישי יבחן בכל סיטואציה את כל האפשרויות, רביעי יעדיף אסטרטגיה של טמינת ראש בחול, או שאפשר לבחור להיות תמיד אמיץ, תמיד צודק, תמיד קורבן, וכן הלאה וכן הלאה. יש לנו שניים-שלושה מערכי תגובה מרכזיים, ועוד עשרות, אם לא מאות משניים. מכיוון שהתגובות הללו נלמדו בגיל צעיר מאוד, איננו זוכרים שנלמדו, ואומצו, ואנו ממשיכים לפעול על פיהן באופן לא-מודע. האוסף הכולל של מערכות התגובה הוא ה'אישיות' שלנו והוא מנהל אותנו לכל אורך חיינו – אנשים מבוגרים הפועלים על סמך אוסף החלטות שקיבל תינוק מבוהל.

אין אפשרות, וגם אין צורך, לבטל את כל מערכי התגובה. עם זאת, כדאי להחליש אותם. ג'וקו בק מציעה שתי דרכים לעשות זאת. הראשונה, החשובה יותר, היא פשוט לזהות אותם. זה מה שעושים במדיטציה, או בטיפול. פשוט מתבוננים בתגובות האוטומטיות שלנו. עצם המבט, יוצר שינוי. מכיוון שהתגובות מכסות על טבענו הטוב, הן תמיד גובות מחיר. כך ניתן לזהות פעולה המגיעה מן ה'אישיות' המתגוננת, ולא מן העצמי האמיתי – היא תמיד מלווה בחרדה, ייאוש, כעס, דיכאון, אף אם קלים מאוד ועדינים. אם אתם חווים רגש שלילי כזה – סימן שהופעל אצלכם מערך תגובתי. אפשר לתלות את האשם ברגש הלא-נעים באדם שמולנו או בנסיבות, אולם מועיל יותר לזהות את המערך הפנימי, ולנסות להבין – האם התגובה הזו חיונית? בק מדגישה: אין פירוש הדבר שעלינו לאפשר לאחרים לרמוס אותנו; נמשיך לשמור על עצמנו בצורה נאותה, אולם תוך זיהוי החלקים התגובתיים הלא-מודעים בפעולותינו.

הדרך השנייה להחליש המערך הכוזב היא ללכת נגדו, לעשות בדיוק את מה שהוא מנסה לחסוך מאתנו. כזכור, התינוקת נתקלה באינספור מצבים יומיומיים, שבשל חוסר ידיעה פירשה אותם כמסכנים את חייה ('אוי ואבוי, אני רוצה לאכול ואמא לא כאן! אני אגווע ברעב!!'). האימה הזו נחווית תמיד בצורת תחושה גופנית, מאוד לא נעימה, שכלפיה מפתחת התינוקת את מערך התגובות. מה שבק מציעה לעשות בבגרותנו הוא דווקא להחיות מחדש את תחושות האימה, במקום להרחיקן; לזהות פעולה אוטומטית – ולעשות את ההפך ממה שהיא מכתיבה לנו. ככל שנחווה מחדש את אותן תחושות גופניות בלתי נעימות, ונראה כי אנו שורדים אותן בלי צורך להגיב, נוכל להתקרב אל מה שמצוי מאחוריהן, אל מה שהן, יחד עם התגובות לשיכוכן, כיסו עם השנים – העצמי האמיתי.

ואולי זה גם מה שעושים בסוכות. אנחנו רגילים כל כך לביתנו, לגג שמעל ראשינו, לקירות שמגנים עלינו. אך למשך שבעה ימים אנחנו חוזרים למצב לא מוגן. בלי גג, בלי קיר. אם ירד גשם, נירטב, אם יגיעו יתושים – ניעקץ. בלילה הראשון קשה להירדם, תחושות חרדה עולות. אולם אם נעמוד בהן, נזכה להזדמנות לשוב להיות מי שהיינו – הן ברמה האישית, הן ברמה הקולקטיבית של המין האנושי. הרי במשך מאות אלפי שנים חיינו בעולמנו היפה בלי איטונג, בלי חומות, כי אם בתמימות, בביטחון, באהבה.

– – –

כאן אפשר לשמוע את השיחה של ג'וקו בק (כדאי!)

 

Photo: Valeria Zoncoll

החיים עצמם

החגים יצאו השנה כולם בימי עבודה. המון פגישות מתבטלות, רבים יוצאים לחופשה. את מטופלי יום שלישי לא אראה חודש תמים.

ההפסקות האלה לעתים קרובות מעוררות חשש מה, גם מצדנו. טוב להיזכר במה שכתב ויניקוט על סיומי טיפול, דברים שנכונים גם לקראת הפסקה ארוכה:

פסיכואנליזה אינה דרך חיים. כולנו מקווים שהמטופלים שלנו יסיימו את הטיפול וישכחו אותנו, ויגלו שהחיים עצמם הם הטיפול בעל המשמעות.

נצא לחופשה ונחזור בסיומה לקליניקה, להיות יחד, עם מה שקורה בטיפול בעל המשמעות.

שתהיה שנה טובה, של הרבה חיים, והשראה

להוציא את האסוציאציות לחופשי

לפסיכואנליזה יש כלל יחיד. בכל פגישה טיפולית ראשונה, אחרי הסבר קצר על מבנה המפגש ועל סודיות, אני נותן אך הנחיה אחת: נסי או נסה להגיד כל דבר שעולה בדעתך, גם אם הוא נראה חסר קשר, לא רלבנטי או מביך. הכלל הפשוט הזה, שזכה לכינוי 'שיטת האסוציאציות החופשיות', הוא הכלי שבאמצעותו ביקש פרויד להגיע לאזורי נפש לא-מודעים, את החפירה היחיד שהותיר בידי המטפלים שבאו בעקבותיו.

אלא שפרויד כלל לא דיבר על "אסוציאציות חופשיות". על פי ברונו בטלהיים, שכתב ספרון נהדר על האופן בו תורגם פרויד לאנגלית, מה שהוא למעשה ביקש מהמטופלים היה לומר "כל רעיון/דבר/מחשבה/זיכרון שיצוצו לפתע בתודעתם". ההבדל משמעותי: כשמדברים על "אסוציאציה" חושבים על קשר הגיוני בין שני דברים (למשל, אסוציאציה ל"קור" תהיה "חורף"); בטכניקה של פרויד מחפשים דברים שאין ביניהם שום קשר, למעט קשר ששורשו בעולם הנפשי הלא-מודע, הלא-רציונלי, של המטופל – אותו יש לפענח. ב"אסוציאציה חופשית" הדומיננטיות היא של המחשבה, ב"משהו שצץ לפתע" יש ללב סיכוי גדול הרבה יותר לדבר.

אדם פיליפס כתב על הבקשה ל"משהו שצץ" שפירושה לקחת את הסיכון לא לדעת מה אנו עומדים לומר. בשונה מכל צורת שיח אחרת, בשיחה האנליטית אנחנו מפתיעים גם את עצמנו. ולומדים מכך רבות.

Image result for free association

 

נשמת הפסיכואנליזה

(ואיך כמעט הוכחדה)

היום לפני 80 שנה נפטר זיגמונד פרויד. הדבר קרה שנים רבות לפני שנולדתי, ובכל זאת, הוא ללא ספק אחד האנשים בעלי ההשפעה הישירה והגדולה ביותר על חיי.

רבים רואים בפרויד אדם נוקשה, שפיתח שיטת טיפול ארכאית, מרוחקת, קרה. למעשה, הוא היה הומניסט גדול, אדם שמה שעניין אותו ומה שייחד את עבודתו הוא העיסוק בנפש האנושית, בנשמה.

אחת הסיבות לתפיסה השגויה והנפוצה את פרויד, גם בקרב מטפלים ואפילו פסיכואנליטיקאים, הוא האופן בו תורגמו ספריו לאנגלית – השפה הנגישה ביותר עבור רוב קוראיו. כפי שהעיר ברונו בטלהיים בספרון נהדר שכתב על סוגיה שולית לכאורה זו, מתרגמיו האמריקאים של פרויד, אנשי רפואה, לקחו את הטקסטים הספרותיים שלו וניסו להפוך אותם למדעיים, תוך שהם מעקרים אותם מכל רגש ותהייה, הופכים את הפסיכואנליזה, שהיתה במקור תורה מובהקת של חיפוש-עצמי, רוחני אפשר לומר, לעיסוק אובייקטיבי ומנוכר. הפרק העשירי בספר דן כולו במחיקה המוחלטת בתרגום לאנגלית של ההתייחסויות – המרובות מאוד! – של פרויד לנשמה, Seele, והחלפתה ב"מיינד"; משהו רגשי, עמום, סובייקטיבי, טרנסצנדנטי, הוחלף במונח שכלי, ברור, אובייקטיבי, אימננטי.

בחירה מכריעה נוספת של המתרגמים לאנגלית, ששיבשה לחלוטין את המסר של פרויד, היא החלפת "אני", כמו שכתב פרויד במקור, ב"אגו". החלפה זו משפיעה באופן הכרחי על כל קורא בכתבי פרויד באנגלית. כמו שכתב בטלהיים, אין עוד מילה בעלת משמעויות אינטימיות כמו "אני". דיבור על כוחות-"האני" מחייב את הקורא להתבונן בעצמו. לעומת זאת את מנגנוני-"האגו" אנחנו בוחנים מבחוץ, על-ידי התבוננות באחרים. התרגום הזה הפך פסיכולוגיה אינטרוספקטיבית למדע התנהגותי. אגב, באותו אופן פרויד לא דיבר על "סופר-אגו" אלא על "אני עליון" ולא על "id" (שתורגם לעברית כ"סתמי") אלא, פשוט, על "it" ("זה").

בטלהיים מצביע בספר הקצר על שלל החלטות תרגום. תמיד הן מביאות לחוסר-בהירות ולהזרת הקורא בשל שימוש בטרמינולוגיה לא מובנת במקום בשפה היומיומית עליה התעקש פרויד (שהרי הפסיכואנליזה באה להנהיר ולא לטשטש, להאיר ולא לעמעם, להגדיל הבנה ולא בלבול). עוד כמה דוגמאות בולטות:

– פרויד, מסתבר, בכלל לא דיבר על "מנגנוני הגנה". "הגנה" מתייחסת לעמידה מול אויב חיצוני, מפניו מתגוננים. זה לא מה שקורה בנפש. לכן השתמש פרויד במילה שמשמעותה דומה יותר ל"להדוף", שכן מה שנהדף, מה שממנו מתחמקים, הוא משהו מתוכנו. "מנגנוני הגנה" נתפסים כמשהו זר לנו, שמגן עלינו מפני משהו חיצוני אחר. פרויד לעומת זאת בא להראות שמה שאנו מנסים להדוף וכן עצם ההדיפה הם חלק משמעותי ממי שאנחנו. בדומה, הוא כלל לא דיבר על "הדחקה", אלא על "דחייה" או "הדיפה" ("repulsion" ולא "repression").

– "Cathexis", הבלתי-מובן בעליל, הוא בגרמנית פשוט "לתפוס מקום" (occupy). פרויד התכוון למשהו – רעיון, דמות, אובייקט – שמושקעת בו כמות גדולה של אנרגיה, שהפכה למקובעת שם. אותו 'משהו' הופך אז, בשל אנרגיה זו, לבעל עוצמה, שליט על-פני שאר הנפש.

– התרגום המזעזע ביותר בעיניי (אף שהוא נוגע למונח שולי) הוא של מילה שמשמעותה היא "ההנאה המינית שבהסתכלות", בה השתמש פרויד כדי לתאר תופעה מוכרת לכל אדם. המקבילה שנמצאה באנגלית היא המילה חסרת המובן "scopophilia".

בטלהיים ציטט את המימרה הידועה "traditore, traduttore" – מתרגמים הם בוגדים. אכן, מתרגמיו של פרויד בגדו ברעיונותיו.

לזכרו, ולזכרם.

– – –

ציור: Consuelo Buesa