המצאת הטיפול

בני אדם תמיד היו צריכים אנשים אחרים שיוכלו לחשוף בפניהם את נבכי נפשם, לפרוק מתחים וקשיים, אנשים שיהיו מעט רחוקים, אך גם קרובים. בכל תרבות התפתח תפקיד של שאמאן, רב, כומר מוודה. לתרבות המערבית המודרנית יש את הפסיכולוג. לתפקיד הזה, המובנה והמוסדר מבחינה כלכלית-מקצועית, יש חסרונות לעומת המקבילות החברתיות האורגניות יותר, אבל יש גם כמה אלמנטים שהופכים את הסיטואציה הטיפולית בת ימינו לאחת המפעימות והמצמיחות שאי-פעם נוצרו בהיסטוריה האנושית.

הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן תמצת את הדברים בחן. הוא כתב: "המצאתו הגדולה ביותר של פרויד היא פיתוחה של סיטואציה אנושית ייחודית שבה יכולים איש או אישה לחקור את המשמעות של חייהם ואת המציאות החווייתית של חיים אלה באמצעות קשר עם אחר, כל זאת בלא הפרעה ובלי שיתמרנו אותם בכל דרך שאינה תואמת לעצמיותם ולערכיהם".

חקר בקשר, בלי מניפולציה או חדירה. מאוד פשוט – רק לכאורה.

מודעות פרסומת

סקרנות בלתי נדלית, ונדיבה

 

person watching through hole
Photo: Dmitry Ratushny

המקצועות הטיפוליים מתגמלים את העוסקים בהם בשלל אופנים. אין פלא שיש רשימות המתנה למסלולי הלימוד ותחרות עזה על כל מקום פנוי. הסיבות שמביאות אנשים להימשך למקצועות הטיפול מרובות, אולם ישנו מניע בסיסי אחד להפוך למטפל, שלמרבה הצער לרוב אינו נבחן בתהליך המיון הקפדני לכאורה. המניע הוא עניין עמוק בחייהם, מחשבותיהם, רגשותיהם של אנשים.

 

Image result for Sharpe, Ellaהאנליטיקאית הבריטית אלה שארפ (1947-1875) כתבה ב-1930 דברים שנותרו רעננים ונכונים עד היום: תחושת הדחיפות (urgency) לשנות, לתקן ולשפר מתאימה לתפקיד הרפורמטור או איש החינוך; הדחיפות לרפא מניעה את הרופא; במקרה של הפסיכואנליטיקאי עניין עמוק בחייהם של אנשים הוא שעובר התמרה לכלל סקרנות בלתי נדלית שחופשיה לנוע על פני כל תחום של החוויה והפעילות האנושית, ואשר מאחוריה יש דחיפות מסוג אחד בלבד – תשוקה לדעת יותר, ואז עוד יותר, על מנגנוני הנפש המעורבים.

"כאשר ישנם הרגל או מחשבה, סוג כלשהו של חוויה, שמולו אנו אומרים 'איני יכולה להבין כיצד אדם יכול לחשוב כך או להתנהג כך'", כתבה שארפ, "או אז אנחנו מפסיקים להיות מטפלים. הסקרנות הפסיקה להיות נדיבה (Curiosity has ceased to be benevolent)".

ואולי זהו אחד הפירות העיקריים של טיפול מוצלח: סקרנות בלתי נדלית, ונדיבה, שמבשילה אצל המטופלת כלפי עצמה. אז גם לעתים קרובות מתחולל, כמעט מאליו, שינוי, תיקון, ריפוי.

על חייו והגותו של אריך פרום, נביא האהבה

אופי ועומק הרוחניות הם הגורמים שמעצבים יותר מכל את חייו ומערכות יחסיו של האדם, כך טען הפסיכואנליטיקאי אריך פרום בשנות השישים של המאה שעברה. פרום ביקר בחריפות את הדגש הבלעדי כמעט ששמה הפסיכואנליזה בימיו על תכנים לא מודעים וזיכרונות ילדות, תוך החנקת הרוחני, והיה מראשוני הפסיכואנליטיקאים שפנו לחוכמת המזרח לשם העשרת העבודה הטיפולית.

האדם המערבי, כתב פרום, משלם "מס שפתיים" למטרות כמו אושר או אינדיבידואליזם, אך למעשה אין לו מושג בשביל מה הוא חי. אחדים אומרים שהם חיים למען המשפחה, אחרים "כדי ליהנות", ויש מי שטוענים שמטרתם היא להתעשר, אך למעשה האדם המערבי נעדר כל מטרה, למעט המשאלה להימלט מחוסר ביטחון ומבדידות. פרום הציע גישה חדשה לנפש האנושית, שתהיה מבוססת על עקרונות שהם בבסיסם רוחניים וטען כי "התפתחותו של האדם דורשת את יכולתו להתעלות מעל הכלא הצר של האגו שלו, החמדנות שלו, האנוכיות שלו, הנפרדות שלו מזולתו, כלומר, מכאן, מהבדידות הבסיסית שלו".

פרום, שהיה ממייסדי הזרם ה"ניאו-פרוידיאני" בפסיכואנליזה, זכה בימי חייו להצלחה אדירה בהפצת רעיונותיו בנוגע לנפש האדם ומטרת קיומו. חשיבתו תרמה רבות להתפתחותן של גישות טיפוליות עכשוויות כמו הפסיכואנליזה ההתייחסותית והאינטרפרסונלית, והיא עודה רלבנטית ומעוררת השראה גם למחפשי-דרך, בין המזרח למערב.

Image result for erich fromm

אריך זליגמן פרום נולד בפרנקפורט ב-1900 למשפחה אורתודוקסית, בן יחיד לאב חרדתי ואם נוטה לדיכאון, שתלו בו את כל תקוותיהם. הוא נמלט מתחושת החנק שחש בבית ללימודי תנ"ך עם מורים שנתנו לו השראה והנחייה ובין 1918 ל-1921 אף למד אצל רבי נחמיה נובל, יחד עם מרטין בובר, ליאו בק וגרשם שלום.

בגיל 26 פגש פרום את הפסיכואנליטיקאית פרידה רייכמן, שהייתה אז בת 36. הוא הפך למטופל שלה, אך במהלך האנליזה הם התאהבו והטיפול הופסק. מהספה עברו למיטה. הם התחתנו ונותרו נשואים חמש שנים, אם כי התגרשו בפועל רק כעבור 19 שנים. בהמשך נודעה פרום-רייכמן כמטפלת של ג'ואן גרינברג, שכתבה על סמך הטיפול איתה את הספר המצליח "לא הבטחתי לך גן של ורדים" (שעובד גם לסרט ולמחזה).

אשתו השנייה של פרום הייתה הצלמת הני גורלנד, שנמלטה יחד עם בנה ז'וזה ועם ההוגה ולטר בנימין מצרפת לספרד בימי מלחמת העולם השנייה. במהלך הבריחה הנועזת דרך הרי הפירנאים נתפסה הקבוצה הקטנה על-ידי המשמר הספרדי ובנימין שם קץ לחייו. בזכות שוחד, הצליחו גורלנד ובנה להימלט, אולם היא נפצעה קשה במסע המפרך. לבסוף הגיעו השניים לארה"ב, שם הכירה גורלנד את פרום ונישאה לו, אולם כעבור כמה שנים שמה אף היא קץ לחייה.

אשתו השלישית של פרום הייתה אניס פרימן, אלמנה שלוש פעמים, צעירה ממנו בשנתיים. היא הייתה אישה מבריקה ויפהפייה, שעסקה במדיטציה, אסטרולוגיה וטאי צ'י. בין השניים התפתח רומן לוהט ולאורך שנות חייהם יחד כתבו דברי אהבה זה לזה מדי יום ביומו. באחד מפתקיו כתב לה פרום: "אהובתי היפהפייה, אני אוהב אותך כל-כך שזה כואב, אך הכאב מתוק ונפלא. אני מקווה שאת חשה אותו בשנתך".

בהשראת אהבתם כתב את הספר "אמנות האהבה", שתורגם ליותר מחמישים שפות ומכר מעל לשלושים מיליוני עותקים. הקשר עם פרימן הצליח ליצור בפרום אהבה עצמית, אולי לראשונה בחייו, ובספר הוא הדגיש את חשיבותה של זו, וההבדל בינה ובין אנוכיות: "אם אדם מסוגל לאהוב בצורה יצרנית ופורה, הוא אוהב גם את עצמו; אם הוא מסוגל לאהוב רק אחרים, אין בכוחו לאהוב כלל. … אנוכיות ואהבה עצמית, לא רק שאינן זהות, הן לאמיתו של דבר הפכים. האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מדי אלא פחות מדי; למעשה הוא שונא את עצמו".

בני הזוג חיו במקסיקו סיטי במשך 20 שנה, שם הפכו לדמויות בולטות בחיי הרוח והחברה. באופיו נטה פרום לעליזוּת רבה והוא ערך מסיבות פאר שהפכו לשם דבר, בהן התנהלו שיחות מרתקות לצד אוכל גורמה ויין משובח. עם זאת, לעתים סבל מפרצי דיכאון – סביב ההתאבדות של אשתו השנייה וכן של כמה ממטופליו.

כדי להתמודד עם נטייתו לדיכאון שמר פרום על סדר יום קבוע. מדי בוקר הלך במשך 20 דקות, אז הקדיש ארבע שעות לכתיבה, שעה למדיטציה, ואחרי ארוחת הצהריים עסק בטיפול ובפרויקטים שונים שנטל על עצמו.

אך הדבר ששמר על פרום והצמיח אותו יותר מכל, כך לפי מחבר הביוגרפיה שלו, לורנס פרידמן, היה העיסוק הרוחני שלו, ששילב יהדות, מיסטיקה נוצרית וזן בודהיזם. את הממד הרוחני זיהה פרום ככזה המתקיים בתוך העצמי, אך משתרע גם מעבר לעצמי ואף לחברה. הרוחניות שלו הייתה נבואית באופייה, במסורת הנביאים התנ"כיים שמהם שאב השראה, אם כי היא לא דרשה כתנאי את קיומו של אל. קריאתו המתמדת היתה לחרות, צדק ואהבת החיים. זו הייתה רוחניות רגשית במהותה, שהצורה הבסיסית והאינטנסיבית ביותר שלה הייתה מבחינתו אהבת אם לתינוקה שאך זה נולד; מטרת החיים, סבר, היא לבסס יחס רוחני כזה בכל הקשרים שיש לו לאדם לאורך חייו. פרום עצמו לא הביא ילדים לעולם, ופעם אמר לאחד מחבריו כי נמנע מכך שכן הורות מאלצת את האדם להיצמד לתרבות הרווחת ולערכיה.

פרום ידע להעביר בשפה מובנת רעיונות מורכבים על נפש האדם ומטרת קיומו, אותם שאב מפסיכואנליזה, פילוסופיה ותאולוגיה. כל 20 ספריו (מלבד אחד) מכרו מעל מיליון עותקים, וברבות הימים הוא הפך לאינטלקטואל בעל השפעה בינלאומית. בין קוראיו היה ג'ון פ. קנדי, שעל פי דיווחים אף התקשר לפרום להתייעצות במהלך משבר הטילים בקובה. כוכבים כאליזבת טיילור שכבו על ספת הטיפולים של פרום, שבמקביל לכתיבה ולטיפול סייע להקים את ארגון אמנסטי ותרם כספים רבים למטרות הומניטריות.

ספרו האחרון של פרום, "בעלנות או מימוש עצמי", מכר מעל 10 מיליון עותקים, והפך אותו באופן סופי לגורו במעמד עולמי. האפיפיור ג'ון פול השני אמר על פרום שהוא מורה גדול של האנושות וכי הספר הנו "ספרות רוחנית נעלה". הוא אף הזמין לוותיקן את פרום, שהיה אז בן 76, לדון איתו בתפיסותיו הרוחניות.

לקראת מותו כתב פרום לאחד מידידיו: "ליהנות מכל רגע הוא הדבר החשוב ביותר שיש; החיוך על פניהם של אחרים, מחשבה, מראהו של עץ". הוא נפטר מהתקף לב, חמישה ימים לפני יום הולדתו ה-80.

erich fromm1

על פי תפיסת האדם של פרום, המהות האנושית היא של סתירה, זאת שכן האדם הוא חלק מהטבע (נתון לתכתיביו ותקריותיו) אולם מצוי גם מעבר לו, בן-חורין במחשבותיו. מהות האדם, כתב, מעוגנת בשאלה שהסתירה מעוררת – מה יכול האדם לעשות כדי להיחלץ מהחרדה ומייסורי הבדידות, כך שירגיש בבית בתוך העולם; ובצורך לתת תשובה.

לפי פרום, הפתרון הנכון לבעיה בפניה ניצב האדם הוא מימוש העצמי באופן חופשי וספונטני. האדם יוצר ילדים, חפצים, יצירות אמנות, שיטות מחשבה, אבל התוצר החשוב ביותר של עשייתו, כתב פרום, "הוא האדם עצמו".

יצירת העצמי אינה דבר מובן מאליו. בניגוד לצמיחת הגוף, המתרחשת מאליה כל עוד קיימים התנאים הדרושים, צמיחת הרוח כרוכה במאמץ רב, ורבים אינם מממשים אותה. וכך כתב פרום:

בן-דורנו יסכים, כי קריאה וכתיבה הן אמנויות שיש ללמדן; שאין אדם יכול, בלא ללמוד, להיות אדריכל או מהנדס או אומן מיומן. אבל לחיות – הרי זאת יודע כל אחד, ואין כאן מה להתאמץ וללמוד. הרי כל אדם 'חי' איכשהו – משמע, כל אחד מומחה לדבר. … [אולם] מיעוט חדוות-החיים והאושר שמסביבנו סותר הנחה זו. עם כל החשיבות שחברת האדם מייחסת בימינו לאושר, לטיפוח העצמות, לסיפוקם של אינטרסים אישיים, היא מוסיפה לבצר בלב האדם את ההכרה, כי לא אושרו (או, בלשון חכמי הדת, גאולתו) היא תכלית חייו, כי אם מילוי חובתו בעבודה או הצלחתו. הממון, היוקרה והכוח היו למניעי מעשיו ולמשאות-נפשו. הוא פועל מתוך אשליה, כי פעולותיו משרתות את ענייני עצמו אף-על-פי שלאמיתו של דבר הוא משרת הכול מלבד האינטרסים של עצמותו האמיתית. (אדם לעצמו, עמ' 20-19)

כדי ליצור את עצמו באופן ספונטני ואותנטי בתוך הקונטקסט החברתי, נדרש האדם לבחור בשביל הנכון במגוון צמתים שמזמנים לו החיים, הציע פרום. הצומת הראשון שתיאר הוא של בחירה בין כניעה לתכתיבים חברתיים ובין פעולה המעוגנת באני האמיתי. לכאורה נראה כי כל אדם יעדיף לפעול באופן חופשי על פי נטיותיו, אולם בפועל אין זה כך. בימי מלחמת העולם השנייה התברר כי מיליוני גרמנים ויתרו על החופש שלהם באותה מידה של התלהבות שבה נלחמו אבותיהם להשיגו: "במקום לשאוף לחופש ביקשו דרכים לנוס ממנו". תוצאותיה המחרידות של תופעה זו הביאו את פרום לניסיון להבין את מקורותיה.

החופש הרב של האדם המודרני הושג במחיר ניתוק קשרים חברתיים, ולכן הוא מופיע לרוב מלווה בתחושה של בדידות, שהיא, לפי פרום, הדבר המאיים ביותר על האדם. פרום מנה שלושה מנגנוני מנע שהיחיד מפעיל כנגד תחושת הבדידות: התבטלות והתכחשות לעצמי (זהו המזוכיזם), נסיגה מהעולם (סכיזופרניה) והמנגנון הנפוץ ביותר – התעלמות מהעצמי ובחירה להיות "כמו כולם". כאשר האדם הופך להיות "כמו כולם" מיטשטש ההבדל בין האני והאחרים, ועמו גם אימת הבדידות וחוסר-הישע, אולם המחיר גבוה ביותר: "זהו איבוד כל העצמי שבאדם".

האדם שמוותר על עצמיותו האינדיבידואלית פועל בשמו של "אני חברתי", כלומר "אני" המורכב בתמציתו מהתפקידים שעל הפרט למלא. גם התמקדות נרקיסיסטית בעצמי אינה אלא טיפוח האני החברתי. אדם יכול למלא תפקידים רבים, ולשכנע את עצמו כי זהו "הוא" בכל אחד מהם, אולם בשביל אנשים רבים העצמי המקורי שלהם חנוק לגמרי על ידי זה המוכתב. כך גם רוב המחשבות והרגשות של האדם המודרני אינם 'שלו', אף כי הם מרגישים לו כאלה – הוא סופג אותם מסביבתו, בעיקר בתוך מערכת החינוך הדכאנית, ומאמץ כאילו היו שלו. לאדם המודרני החש אוטונומי זה נשמע אולי חריג, אבל לטענת פרום אין זה מצב נדיר. תוכן המחשבות, הרגשות והאיוויים שלנו מושפע לדעתו הרבה יותר מהחוץ מאשר מהפעולות הנפשיות העצמיות האותנטיות.

צומת שני שציין פרום הוא זה שבו בוחר האדם בין "התנוונות" ל"צמיחה". שתי אלה הן למעשה קונפיגורציות העצמי הבסיסיות, ולפי תורתו ההבחנה בין אוהבי-מוות לאוהבי-חיים היא ההבחנה העמוקה והיסודית ביותר בין בני-אדם, מבחינה פסיכולוגית ואתית כאחד. רוב האנשים נמצאים אי-שם בתווך, רק מעטים מצויים באחד מקצות הסקלה, אך כל אדם מתקדם על פי מידת הבחירה שלו בכל כיוון: החיים או המוות, הטוב או הרע.

"האתיקה הביופילית" (אוהבת החיים) של פרום קובעת כי הטוב פירושו הוקרת החיים, העלאת ערכם, עידוד של צמיחה והתפתחות ואילו הרע משתקף בכל מה שמחניק את החיים, מצר אותם, מפורר אותם. "השמחה היא מידה טובה והעצבות – חטא". מכאן שהתמסרות מלאה לחיים היא מימוש התכלית הגבוהה ביותר שמסוגל אדם להגיע אליה.

המתח ביופיליה/נקרופיליה קשור כמובן הדוקות בזה שבין חופש למנוס-מחופש. פרום הדגיש כי החופש, שדורש מהפרט להיות פעיל ואחראי, לא עבד או בורג משומן-היטב במכונה, הוא התנאי להתפתחותה של ביופיליה.

צומת שלישי שבו בוחר האדם את צורת הקיום של העצמי הוא זה שבין פנייה לבעלנות (having) ובין פנייה להיוֹת (being). "הבחנה זו", כתב פרום, "יחד עם ההבחנה בין אהבת החיים לאהבת המוות, מייצגת את בעיית הקיום הנוקבת ביותר".

כמו ביתר הצמתים, גם כאן בוחרים רוב בני-האדם בשביל ביניים, נמשכים לשני הקצוות במידות משתנות. מצד אחד קיימת בנו הנטייה לרכוש, לשלוט, שמקור כוחה בצורך הביולוגי לשרוד, ומן הצד השני נוכחת הנטייה להיות, לממש את עצמנו, לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בצורך האנושי הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים. מי שקובע איזו משתי המגמות תשלוטנה, הוא במידה רבה הסדר החברתי, ערכיו והנורמות שלו: תרבויות שמעודדות את התאווה לרכוש, וכך את צורת הקיום הבעלנית, יסודן בפוטנציאל אנושי אחד, ואילו תרבויות שמעודדות מימוש עצמי ושיתוף יסודן בפוטנציאל האחר. לא נדרש מאמץ כדי להבין באיזה מהסדרים החברתיים אנו מתקיימים כיום.

פרום הדגים כיצד מתבטא ההבדל בין שתי צורות הקיום במגוון פעולות וחוויות. כך למשל קיים פער עמוק בין "להיות בעל ידע" ובין "לדעת". בתחום הדתי כתב פרום כי אמונה בעלנית "אינה אלא בעלות על תשובה חסרת ביסוס רציונלי. היא כוללת ניסוחים פרי יצירתם של אחרים, שאדם מקבלם משום שהשתעבד לאחרים". אמונה כזו נוסכת על האדם ביטחון, שכן היא מתיימרת להביע ידיעה סופית, שאין עליה עוררין. לעומתה, האמונה בצורת של ההיוֹת אינה בהכרח ברעיונות מסוימים, אלא מדובר באוריינטציה פנימית, עמדה. "מוטב לומר שאדם שרוי באמונה מאשר שלאדם יש אמונה".

הדבר העיקרי שהאדם מרגיש "בעליו" הוא האני שלו עצמו. 'אני' (אגו) זה כולל מרכיבים כמו גופנו, שמנו, מעמדנו החברתי, רכושנו (לרבות הידע שלנו), הדימוי העצמי שלנו. בצורת הקיום הבעלנית, "העיקר אינו בתוכן האגו, אלא בהתנסות בו כב'דבר' שבבעלותנו, ו'דבר' זה הוא יסוד תחושת זהותנו".

דרך טובה לזהות את צורת הקיום הדומיננטית שלנו היא לבדוק את תוצאות מעשינו. מה שהאדם הוא בעליו הולך וקטן עם השימוש בו, בעוד שמה שהאדם הינו דווקא גדל עם ההתנסות. "כוחות התבונה, האהבה, היצירה האמנותית והאינטלקטואלית, כל הכשרים העיקריים מתפתחים כשהם באים לכלל הבעה. מה שמעניקים איננו יורד לטמיון, נהפוך הוא, מה שמחזיקים בו אובד". פרום ציין תובנה זו מופיעה בתנ"ך בצורה מרומזת בסיפור הסנה הבוער, שאיננו אוכל.

erich fromm2.jpg

פרום אהב לספר מעשייה חסידית, שמסכמת יפה את תמונת-האדם שלו. תלמיד ראה את רבו כשהוא שרוי בעצב ושאל אותו, "רבי, מדוע עצוב הנך? האם אתה עצוב כיוון שלא השגת את הידע הגבוה ביותר? או שמא כי אין לך את המידות הטובות הנעלות ביותר?". הרב השיב: "לא, אינני עצוב בשל כך. עצוב אני על שלא הפכתי להיות עצמי באופן מלא".

בראיון שהתקיים ב-1979, זמן קצר לפני מותו, העיר פרום: "בכל אדם יש מקסימום שהוא יכול להפוך לו, ויש דברים שלעולם לא יוכל להיות. אנשים כה רבים מבזבזים את חייהם בניסיון להפוך למה שלעולם לא יוכלו להיות, תוך הזנחת מה שיכלו להפוך לו".

"בזבוז החיים" הוא הבחירה בהמוני, במנוון, בבעלני. אל מול אלה הציב פרום אפשרות אחרת, את אפשרות הפיכת האדם למי שהוא – ישות אותנטית, צומחת, חופשית.

* * *

המאמר מסתמך על הביוגרפיה מאת לורנס פרידמן, The Lives of Erich Fromm: Love's Prophet (Columbia University Press, 2013) וכן על ספריו ומאמריו הבאים של אריך פרום:

מנוס מחופש. תרגום: גרץ, א. תל אביב: דביר (1941).

אדם לעצמו: עיון בפסיכולוגיה של המוסר. תרגום: בן-חיים, מ. ד. תל אביב: אוצר המורה (1947).

אמנות האהבה. תרגום: לוי, ד. לוד: הוצאת מחברות לספרות (1956).

לב האדם. תרגום: רוזלר, י. ירושלים: אלחנן רובינשטין (1964).

בעלנות או מימוש עצמי. תרגום: צינגל, ש. ירושלים: אלחנן רובינשטין (1976).

Zen Buddhism and Psychoanalysis. With Suzuki, D. T. & de Martino, R. London: Souvenir Press (1960).

You shall be as Gods: A radical interpretation of the Old Testament and its tradition. New York: Holt, Rinehart and Winston (1966).

The Revolution of Hope: Toward a Humanized TechnologyHope. New York: Harper & Row. (1968)

Autobiographical Sidelights by Erich Fromm. International. Forum of Psychoanalysis, 9: 251-253 (2000).

* * *

התפרסם לראשונה במגזין "חיים אחרים" גיליון 262, יולי 2018, תחת הכותרת "הרוח של הרגש"

 

 

 

אופס, עשיתי זאת שוב

אחד ההסברים שאנחנו נותנים לעצמנו כשקורה משהו חריג, לא נעים, הוא 'זה היה רק מקרה'. אבל בחיי הנפש שלנו מקריוּת (chance) יכולה לא אחת להיות למעשה הישָׁנוּת (repetition). האנליטיקאי מייקל אייגן קרא לכך 'עיקרון קליפת הבננה של החיים': כשאני הכי פחות מצפה לכך, אני מחליק על איזו תקרית שהאישיות שלי מושכת, אם לא יוצרת. זה יכול להיות עוד בוס מרושע, אובייקט אהבה הרסני, דפוס תגובה מוגבל, התקף של אכזריות, "איזו פורענות שמשקפת את העצמי הפגום שלי – התחושה של – או-או – הנה זה מגיע שוב! פַּאוֹ! בּוּם! זַאפּ! אַאוּץ'!
איך הסתבכתי בזה שוב?"powמה שנראה כמו אירוע מקרי מתקשר לעתים לדפוסים עמוקים מהינקות ומהילדות המוקדמת. עם זאת, לעתים אירוע מקרי יכול לשמש זרז לשבירת דפוסים כאלה. פעולה הרסנית יכולה להיות חזרה על דפוס, או אקט אמיץ שנועד לברוח מקיום חונק. "לעתים בלתי אפשרי להבחין בין מקריות כהישָׁנוּת או כשבירה של הישָׁנוּת", כתב אייגן. "הרבה יותר קשה להבחין בין ישן וחדש ממה שאנו סבורים".

חשבתי על ד', שנישאה לגבר לאחר היכרות של חודשים ספורים. תוך זמן קצר הנישואין הגיעו למשבר והיא פנתה לטיפול. היא היתה אשתו הרביעית של אותו גבר. גם בתקופת היכרותם הקצרה היא נמלטה ממנו כמה פעמים, עזבה את ביתם, והלכה לישון אצל קרובי משפחה. בטיפול היא האשימה אותו – הוא קשה, מנוכר, מניפולטיבי. הסכמתי, אבל אמרתי: את זו שבחרה גבר כזה. מדוע? ברגע הראשון שיערתי שעשתה זאת כשחזור של דפוס מהילדות (בן הזוג הזכיר את אביה במובנים רבים), אולם אולי המניע העמוק היה דווקא רצון לשבור דפוס שבו נתקעה (למעלה מעשור לא היתה בקשר זוגי, אחרי גירושיה מגבר עדין ומתחשב)?boom.pngואגב הישָנוּת, האנליטיקאי חורחה בוקאי סיפר את הסיפור הבא:

מדען אחד הגיע להימלאיה כי אמרו לו ששם נמצא יֶטי, הענק שהוא החוליה החסרה בשרשרת שבין הקוף לאדם. החוקר הצליח להבחין ביטי וביקש לתפוס אותו, אולם הדבר לא עלה בידו, אז הוא החליט להרוג אותו, כך שיוכל לפחות לחקור את גופת היצור.

המדען לקח את הרובה שלו ויצא לצוד את היטי. הוא איתר אותו, כיוון, ירה, והרג אותו. הוא התקרב לגופה וכשהתכופף אליה, הרגיש פתאום יד ענקית ושעירה על כתפו. הוא הסתובב, ומצא לפניו יטי ענק: 'אתה הרגת את אחי. אני הולך לכסח אותך, לענות אותך ולחסל אותך'. 'הו, בבקשה', התחנן המדען, 'לא שמתי לב, לא ידעתי שזה אח שלך'. 'לא, זה לא יסולח, זה האח שלי'. 'אני מתחנן, אעשה כל דבר כדי לפתור את הבעיה'. היטי מסתכל עליו ואומר, מהורהר: 'היינו שנינו פה לבד בהרים… מעט אפשרויות לחיי מין…'. המדען עצם את העיניים.zapכואב ודואב, חוזר החוקר לבקתה שלו, זוחל למיטה ומתחיל לתכנן את הנקמה. למחרת הוא מוציא רובה יותר גדול, כדי להרוג את האח של היטי. הוא יוצא, מאתר והורג גם אותו. הוא מתקרב לגופה, ויד ענקית ושעירה נוקשת לו על הכתף: 'הרגת את שני האחיינים שלי. יש רק פתרון אחד'. החוקר כבר לא שואל.

היטי גומר את ענייניו, החוקר חוזר כאוב לבקתתו, זוחל למיטה ומתכנן נקמה עצומה. למחרת הוא מתחמש בתת-מקלע ויוצא לחפש. הוא מאתר את היטי ומרסס אותו עם התת-מקלע, מתקרב לגופה, מתכופף, ופתאום חש כף יד ענקית ושעירה על הכתף. אומר לו היטי: 'בוא לא נרמה את עצמנו יותר, אתה לא באת לכאן לצוד יטי'.

ouch2בואו לא נרמה את עצמנו יותר

 

פערים

אחד הדברים הקשים ביותר ביחסים עם אנשים, הוא פערים בתוכם. כאשר אדם אומר לנו דבר אחד, טוען שהוא מאמין במשהו מסוים, מרגיש כך ולא כך, בעוד שאין זה נכון (ולעתים קרובות – בעוד שההיפך הוא נכון). הפערים הללו הם כמעט תמיד לא-מודעים: האדם משוכנע שהוא וחייו הם כאלה וכאלה, אף שאינם. אדם רואה לרוב בלא קושי את צדדיו החיוביים, לעתים גם את השליליים, אך את הפערים הללו אין הוא רואה אצל עצמו לעולם.

הקושי כפול: לעתים נאמין לבן-שיחנו, והפער ייצור בנו תחושת מועקה, בלי שנבין את מקורה; גם במקרים בהם הפער הופך גלוי, לרוב אין ביכולתנו לעשות דבר – אם נצביע על הפער יביא הדבר לתימהון, כעס או עלבון קשים.

הקליניקה היא מהמקומות היחידים שם הפערים הלא-מודעים אינם כה מפריעים. אולי כי בטיפול עובדים בדיוק עליהם, מנסים לצמצמם, להעלותם למודע. כך הם מפסיקים להיות משהו מעיק ובלתי ניתן לדיבור, אלא מוקד לעבודה ולשינוי.

הקושי בהתמודדות עם הזולת הוא בעמידה מול הנקודות העיוורות שלו, מול מקומות של צביעות, רמייה-עצמית והתחזות. מכיוון שמדובר בנקודות עיוורות, יש לזכור שגם לי יש כאלה, בלא שאדע עליהן דבר. כמו שכתב פרוסט: "מאחר שאין אנו מתמצאים אלא בחולשות של אחרים, כל שעולה בידינו לגלות על חולשותינו שלנו רק מן האחרים נוכל להקיש".

צביעות

מרד נפשי

מטופל הביא חלום ראשון, ודיברנו על חלומות ומשמעותם. הוא אמר: "יש אנשים שאומרים שאם אדם לא זוכר את חלומותיו הוא מאושר יותר". זוהי אכן סוגיה לא פשוטה. מה היתרון בזכירת חלומות, שכוללים לעתים קרובות תכנים לא נעימים, מפחידים, אסורים? ובאופן יותר כללי: למה ללכת לטיפול, שבחלקים ניכרים ממנו עוסקים בנושאים קשים ואף טראומתיים?

אמרתי שהנפש שלנו מורכבת מחלק קטן שהוא מודע וחלק גדול יותר שאינו מודע. הרצון לא לזכור, משמעו בקשה שהחלק המודע לא יזכור, ושהחלק הלא מודע ימשיך להתעסק עם התכנים הקשים, מתוך מחשבה שממילא אינו מודע, קרי הוא לא בדיוק 'אני'. דומה הדבר לחלוקה הנפוצה בימי הביניים למעמד אצולה, שהיה חלק קטן מהאוכלוסייה, ומעמד איכרים, שהיה חלק הארי (בעצם, גם היום המצב לא מאוד שונה). המודע שלנו הוא בן-אצולה. הוא רוצה להמשיך ליהנות, וכל עוד אינו חש בסבל של 'העם', הלא מודע, לא אכפת לו ממנו. אלא שמצב בו הרוב סובל ומיעוט נהנה אינו יציב. ואז העם מורד.

מרד הוא סיטואציה גרועה, לכל הצדדים, כולם נפגעים משפיכות הדמים והאלימות. מרי היסטורי בא לידי ביטוי בקרבות, מעשי טרור, אי-תשלום מסים וכולי. מרי נפשי בא לידי ביטוי בסימפטומים, נפשיים (כמו חרדה) או גופניים (פריחה על העור). הטיפול נועד למנוע מראש מרד נפשי שכזה, או לפייס אותו אחרי שפרץ. אנחנו מנסים להקל על הלא מודע, על-ידי חלוקת הנטל עם המודע. אפילו לפני שמצליחים להעלות תכנים מהלא מודע למודע, יש שיפור במצב. ברגע שהעם רואה שנעשות פעולות שנועדו לרווחתו, הוא נרגע.

Jason Rosewell.jpg
Photo by Jason Rosewell on Unsplash

הערכה מחדש

Robert Baker.jpg
Photo: Robert Baker

אנחנו מאוד עסוקים בהערכה העצמית שלנו, של ילדינו. שנחשוב על עצמנו טוב. אבל אולי אנחנו לא מכוונים למקום המדויק.

מטא-אנליזה של 200 מחקרים שעסקו בהערכה עצמית הביאה למסקנה כי הערכה עצמית גבוהה לא משפרת ציונים או הישגים בקריירה, ואפילו לא מקטינה את הנטייה לשימוש באלימות. הערכה עצמית, מסתבר, אינה דבר חשוב כמו שבדרך כלל חושבים. הסבר אפשרי לממצא המפתיע אפשר למצוא במחקרים אחרים, שמראים שכאשר משבחים ילד על יכולותיו ('אתה חכם') הדבר מביא לירידה בהישגיו, לעומת ילד שמשבחים אותו על מאמציו. ההבדל הוא בין ייחוס ההצלחה לתכונה מולדת, שאינה ניתנת לשינוי, ובין ייחוסה להתנהגות שניתן להשפיע ולשלוט עליה. מה שכדאי להעריך אפוא אינו את 'עצמנו' – שהוא ממילא, כפי שמלמד הבודהיזם, מושג עמום שלא מצביע על שום דבר קבוע או עצמאי – אלא את יכולתנו, את הפוטנציאל שלנו, את האפשרות שנתונה לנו להשתנות, לפעול, ללמוד, לצמוח.