חלום עכשיו

לפני 120 שנה פרסם פרויד את ספרו הגדול, "פירוש החלום". שורת מחקרים עדכניים מעמיקה את תובנותיו ביחס להתרחשות הנפשית החשובה מכולן

הנרי רוסו, החלום
אנרי רוסו, "החלום"

"חלמתי שאני לובש שוב את מעיל החורף שלי, וזה נורא", סיפר הבחור הצעיר לגבר המזוקן שישב על הכורסה שמאחוריו. העילה לחלום היתה לכאורה תחילת החורף, אולם מבט חוזר מראה שאין קשר בין שני חלקי המשפט. מדוע לבישת מעיל היא "נוראית"? בהמשך הפגישה הטיפולית נזכר הצעיר בשיחה שהיתה לו ביום הקודם עם ידידה, שסיפרה לו בסוד שילדהּ האחרון נולד בגלל קונדום שנקרע. מכאן, הסיק המזוקן, השתלשלה שרשרת המחשבות: המעיל מייצג את הקונדום, הוא משהו שלובשים, מַעֲטֶה, בעייתי תמיד – דק הוא מסוכן, עבה הוא רע. תיאור החלום התמים לכאורה דרש פחות מעשר מילים, שהסתירו חרדות ותשוקות מיניות עמוקות. כמו תמיד, חייך לעצמו המזוקן, שואף בסיפוק מסיגרו.

כולנו חולמים, שלושה עד חמישה חלומות כל לילה. לאורך חיים ממוצעים נחלום מעל ל-100 אלף חלומות, להם נקדיש כשש שנים מלאות, יותר מהזמן שאנחנו מקדישים לאכילה (ארבע וחצי שנים), חופשות (שלוש שנים וחודש), רשתות חברתיות (שלוש שנים), סקס ורומנטיקה (שנה וחצי), פעילות גופנית (שנה וארבעה חודשים) או בית ספר (י"ב השנים ברוטו הן שנה וחצי נטו). ובכל זאת, אין משרדי ממשלה, מדורים בעיתונים, חוגי לימוד או תוכניות ריאליטי המוקדשים לחלומות.

חלימה היא חיונית. רצף של כמה ימים בלעדיה ויקיץ עלינו הקץ – מהר יותר מאשר רצף ימים בלי אכילה, שתייה, או צפייה בנטפליקס. היא גם מהפעולות היצירתיות ביותר שאנו מבצעים. פול מקרטני חלם את "יסטרדיי", דימיטרי מנדלייב חלם את מבנה הטבלה המחזורית. לא רק הם. בלילה כולנו גאונים. מחקרים מראים כי ציונים במבחני יצירתיות הם גבוהים בהרבה אחרי שינה עם חלימה. אפילו מפתחי רשתות נוירונים ממוחשבות – סוג של בינה מלאכותית המבוססת על מערכות נוירונים ביולוגיות – גילו השנה את כוח החלום. הם תכנתו אופציה שמדמה בצורה מתמטית את דפוסי פעילות המוח האנושי בזמן שינה והריצו אותה על הרשת הממוחשבת בזמן שהיא נמצאת במצב 'אוף-ליין'. הדבר הביא לשיפור דרמטי בביצועי הרשת: בלי 'חלימה' מספר הביטים (יחידות המידע) המקסימלי שאצרה כל סינפסה ממוחשבת היה 0.14, אך עם אופציית השינה הגיע המספר ל-1, הגבול התיאורטי המקסימלי לרשתות מסוג זה. אכן, אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות.

ובכל זאת, ההומינידים שוכחים את רוב יצירותיהם הליליות, ואלה שנזכור נראות לנו כמעט תמיד תמוהות או בנאליות. אך חלומות הם אף פעם לא כאלה. אליס רוב, שספרה "מדוע אנו חולמים" (Why We Dream) ראה אור השנה, אמרה כי התעלמות מחלום משולה להשלכה לאשפה של מתנה מהמוח שלנו, בלי שטרחנו לפתוח אותה.

השאלה היא: איך לפתוח? כיצד ניתן לרדת לפשר החלומות? על כך כתב אותו גבר מזוקן לפני 120 שנה חיבור ששינה את פני האנושות.

"ביג לבובסקי". ללא ספק מסצנות החלום הקולנועיות היפות ביותר

השפה האוניברסלית היחידה

חלום הוא "סיפור שרואים כשישנים" כתבה תרצה אתר. אין זה מובן מאליו, שיש סיפור, שאנחנו רואים אותו – בעיניים עצומות. בזמן החלימה מגיעים אותות מגזע המוח לקליפת המוח, ובמיוחד לאזור הקשור לראייה, ופעילים אזורי הזיכרון והרגשות. גם באזורים נוספים מתבצע עיבוד דומה לזה שמתרחש בזמן ערות, ובכלל, המוח ממש לא נח בזמן השינה. פעולת החלום מיוחסת בעיקר לפרק השינה המכונה REM או רע"מ (ריצודי עיניים מהירים). כשמעירים אדם בשלב זה של השינה, הוא ידווח ב-85% מהמקרים על חלום.

חלום הוא סיפור, שרואים. הוא אינו מקודד באותיות או מילים, אך יש לו שפה, שפת הסמלים. כפי שהעיר אריך פרום, זוהי אולי השפה היחידה שהיא בעלת תוקף אוניברסלי, בכל התרבויות, בכל התקופות. שפה זו, שמאפיינת לפי פרום גם מיתוסים ואגדות, נזנחה במידה רבה על-ידי הגישה המערבית המדעית-מטריאליסטית, שבמשך שנים רבות פטרה חלומות כלא יותר מירי מקרי של נוירונים, חסר הגיון ומשמעות.

https://d3hb4faco7nbjh.cloudfront.net/media/catalog/product/cache/1/image/300x/9df78eab33525d08d6e5fb8d27136e95/0/1/011563391.jpgאך אולי שפת החלום פועלת על פי חוקי הגיון משלה, שונים מאלה המוכרים לנו בערות? חוקים כאלה ניסה לזהות זיגמונד פרויד בספרו "פירוש החלום". הספר, בו ראה פרויד עד סוף ימיו את החשוב בכתביו, התפרסם ב-4 בנובמבר 1899, אולם פרויד ביקש לכתוב על כריכתו את התאריך 1900 מתוך אמונה שהוא יהיה מהספרים המשפיעים ביותר על פני האנושות במאה החדשה. הוא צדק. אבל האנושות לא התמסרה בלי מאבק. עד 1908 נמנמו במחסן ההוצאה רוב ספרי המהדורה הראשונה, בת 600 העותקים (המו"ל, כדרך המו"לים, היה פחות אופטימי).

כיצד להבין חלומות היא אחת השאלות העקשניות בהיסטוריה האנושית. ספרים המציעים מפתחות לפענוחם הם מהטקסטים הקדומים ביותר שיש בידינו, ויורשיהם ממשיכים כיום לשגשג ברשת. השימוש במפתחות כאלה הוא תלוי-תרבות במידה רבה. חלום על צואה, אם לבחור בדוגמה אנאלית, מרמז לפי מפתח-חלומות בן ימינו על כך ש"איזה חלק בחייך דורש ניקוי". לעומתו, פפירוס מצרי מהאלף השני לפני הספירה, אנאלי ואוראלי בו"ז, הסביר לחרטוֹם הנבוך כי אם חלם שהוא אוכל צואה פירוש הדבר שהשפע בביתו צפוי לגדול.

בשונה ממפתחות-הפענוח, שבהם לכל סמל יש פירוש אוניברסלי, פרויד ראה את החלום כחלון פרטי לחלוטין – המשקיף על המציאות הפנימית שלנו. בזמן החלימה, ורק אז, אנו משוחררים לחלוטין מהצורך להתייחס לעולם החיצוני, לתקשר, לעבוד, להתגונן או לתקוף. חלימה היא הביטוי המובהק ביותר למצב של שיח-עצמי: יוצר החלום והנמען שלו הם אותו אדם. לכן אמר פרויד כי מלאכת הפירוש מוטלת על החולם עצמו ולא על מומחה-מפרש. טענה זו, מובנת מאליה עבורנו כיום, היא אחד החידושים הגדולים של פרויד. ההנחה הבסיסית שלו היתה פשוטה: לכל חלום יש מובן אישי, ומובן זה הוא בעל משמעות רבה לחיי האדם.

מה שיותר עמוק

פרויד היה פרקטי. ב"פירוש החלום" הוא הציע שיטת פירוש פשוטה וברורה. ראשית, כתב, יש להבחין בין עלילת החלום כפי שאנו זוכרים אותה בבוקר (תוכן החלום הגלוי, ה'מניפסטי'), ובין המחשבות שנמצאות 'מאחורי' החלום, אותן למעשה מבקש החלום לבטא (התוכן הסמוי, ה'לטנטי'). מחשבות אלה, התעקש פרויד, הן תמיד מאותו סוג, הן תמיד משאלות. הבנה זו היתה מבחינתו התגלית הגדולה ביותר שהשיג בחייו: "החלום מציג מצב עניינים מסוים שאני משתוקק אליו; תוכנו הוא, אפוא, מילוי משאלה, והמניע שלו הוא – משאלה" (תרגום: רות גינזבורג).

החלומות הבולטים ביותר במסורת העברית, של יעקב ושל יוסף, משקפים זאת היטב. יעקב חלם על סולם המחבר בינו ובין האלוהים, ככל הנראה המשאלה הגדולה ביותר בימים שלפני "האח הגדול", בנו הסתפק בחלומות על כבוד, תהילה והערצה מצד בני משפחתו.

תמיכה ברעיון כי החלום מבטא מילוי משאלה מגיעה ממחקר מקורי שנעשה לאחרונה ביוניברסיטי קולג' לונדון (UCL). במהלך היום הראו חוקרים לחולדות מזון טעים בקצה מבוך שהכירו, אליו לא ניתן להן להגיע. בשעת השינה נמדדה הפעילות במוחן של החולדות ונמצא כי הנוירונים שם ירו בדפוס זהה לירי שהיה מתבצע אילו רצו במבוך במסלול המוביל לסעודה המפתה, כאילו חלמו שהן רצות כך.

"ראשמור". נפתח בסצנת משאלה חלומית

אולם, יקשה החולֵם, חלומות רבים כלל אינם נראים כמילוי משאלה. כאן נכנסת לתמונה התגלית הגדולה השנייה של פרויד: "העובדה של עיוות החלום".

משאלת החלום, חשוב להבין, היא לעתים קרובות משאלה אסורה, מסוכנת או קונפליקטואלית. אחרת לא היינו זקוקים לחלום כדי לבטאה. במערכת הנפשית מתקיימים שני כוחות: האחד יוצר את המשאלה שהחלום נותן לה ביטוי, בעוד האחר מפעיל צנזורה על משאלת חלום זו וכך מעוות את ביטויה. החלום הוא מעין גשר בין שני אזורי הנפש – הלא-מודע והמודע. הוא יוצא מהלא-מודע עם טרולי, ועל הגשר נתקל במעבר גבול, שם עושים חיפוש מדוקדק בחפצים ומצנזרים או מסווים את כל 'החומרים המסוכנים', מתוך מטרה לשמור מפני התפתחות חרדה, אשמה או בושה.

מכאן ניתן להעלות ניסוח מדויק יותר של העיקרון הבסיסי: "החלום הוא מילוי (מחופש) של משאלה (מדוכאת, מודחקת)".

הצנזורה הזו, הלבשת התחפושת, הם שגורמים לכך שקשה לפענח חלומות. משהו בתוכנו לא רוצה שנבין את החלומות שלנו עצמנו – יש סיבה מדוע הלא-מודע הוא לא מודע!

מחקר מהרווארד מצא כי תכנים מודחקים אכן מככבים בחלומותינו. החוקרים שיערו שהסיבה לכך היא שאזורי המוח האחראיים על שליטה מחשבתית פעילים פחות בזמן שנת REM. ומהם התכנים שאנחנו הכי רוצים לשלוט בהם ולהסתיר מעצמנו? לפי פרויד לפחות, ניחשתם נכון, אלה תכנים מיניים. גם אם בחלום מופיע מעיל תמים, אנחנו כנראה חולמים על משהו מיני – קונדום, הריון לא רצוי וכו'.

יש שיאמרו שלפרויד היתה פיקסציה למין. אמת בידם. אולם גם כאן המחקר העדכני תומך בגישתו. בחלום אנחנו לא יכולים לזוז, כי מרכזי התנועה במוח משותקים, אבל בכל זאת מתרחשת איזו תנועה. אצל נשים יש בזמן שנת רע"מ זרימה מוגברת של דם לדגדגן, לגברים יש זקפות חזקות במיוחד (כך אגב ניתן לזהות מצבים בהם אין-אונות נובעת ממקור רגשי ולא פיזיולוגי). במקביל, בזמן החלימה הופכים מרכזי התגמול והעונג במוח פעילים במיוחד. חזיז ורע"מ!

אז אני צנצנת

לכל חלום יש אפוא שני צדדים: גלוי וסמוי. החלק הגלוי הוא התוכן המוכר לנו, הוא מה שהצנזורה אישרה. החלק הסמוי הוא המחשבות שמאחורי החלום, שמבטאות משאלה אסורה או קונפליקטואלית שהודחקה משום כך.

כדי לחשוף את המחשבות הסמויות צריך להבין מהם תהליכי הצנזורה שמשנים אותן לכלל התוכן הגלוי. פרויד זיהה שניים עיקריים כאלה: עיבוי (condensation) והיסט (displacement). הראשון הוא מנגנון של דחיסת שפע מחשבות החלום לתוכן החלום שהוא יחסית דל ולאקוני. כך למשל דמות יחידה בחלום יכולה להיות עם מאפיינים ותכונות ששייכים לכמה אנשים שאנחנו מכירים. המנגנון השני מביא להעברת העוצמות הנפשיות שמתקשרות לדימוי קונפליקטואלי, דימוי שהנו מעורר החלום, לדימוי פחוּת-ערך או אף סתמי (שלרוב קשור למאורעות היום האחרון). כך למשל אישה חלמה שהיא הולכת בשדה וקוטפת פרח. לאחר שסיפרה את החלום בטיפול נזכרה שבאותו יום ראתה אגרטל פרחים על שולחנו של המנהל שלה.

כדי לחמוק מטורפים, עוטה חרק מראה תמים, כשל משהו חסר חשיבות – ענף או עלה למשל. כשמשאלה לא-מודעת רוצה שלא ילכדו אותה, היא עוטה את המקבילה הנוירונלית של עלה יבש – ונדמית לפעילות מוחית אקראית, חסרת הגיון או חשיבות. כאן מופיע העיקרון המרכזי השלישי של הבנת חלומות: "לעולם אין החלום עוסק בזוטות". החלום תמיד נוגע בחומר רב-משמעות עבורנו, אך מנגנוני העיבוי וההיסט מסווים עובדה זאת וגורמים לכך שהדבר החשוב בחלום לרוב כלל אינו מוצג בו. מטריד אותנו הריון – אין סיכוי שנראה קונדום; מדליק אותנו הבוס – אין סיכוי שיופיע בחלום.

פרויד הדגים עם חלום קצרצר משלו: "ידידי ר' הוא דודי. אני חש כלפיו חיבה רבה". הוא סיפר שכאשר נזכר בחלום, בשעות הצהריים של היום, פרץ בצחוק ואמר "חלום זה הוא שטויות". אולם אחר כך נזף בעצמו – אם החלום נראה לך כמו שטות, כנראה שמאחוריו מסתתר משהו לא נעים במיוחד, שאינך רוצה להכיר בו. הוא התחיל לנתח את החלום בן תשע המילים, ניתוח שתופס בספר 1,515 מילים, וגילה כי הוא מקפל בתוכו דרמה משפחתית, קנאה בחבר קרוב, אמביציה מקצועית ותככים במקום העבודה שלו.

אנחנו מגיעים לגשר בין הרשויות עם ג'רה של חומרים אסורים. ראשית, אנשי ביקורת הגבולות אומרים שאי-אפשר להכניס הכול, צריך לצמצם; זהו העיבוי – מותר להכניס רק צנצנת. שנית, הם אומרים שאסור שייוודע שאנחנו מעבירים חומר פסיכדלי, גם אם בכמות קטנה; זהו ההיסט – יש להסוות את הצנצנת עם תווית תמימה.

כך התמודד פרויד עם הבעיה הגדולה של התיאוריה שלו: חלומות הבלהה, שנראים בדיוק ההפך ממימוש משאלה. אך אם ישנה צנזורה מחמירה, אפשר להבין את הסיוט כהסוואה קפדנית במיוחד.

"שרק". סיוט מפלצתי

פיתוחים מאוחרים יותר של התיאוריה מרחיבים את הגדרת 'משאלה'. יונג למשל אמר כי החלום מבטא לעתים עמדה חלופית לגישה חד-צדדית ונוקשה המוחזקת במודע. כלומר, בעקיפין, יש כאן מימוש משאלה להגמשת התפיסה. במקרים אחרים, נפוצים, החלום משחזר או מעבד אירוע שהיה בעל השפעה נפשית חזקה, לרוב קשה, דבר שהוא בפני עצמו מימוש משאלה של הנפש.

אכן, על פי מחקרים עדכניים אחד מתפקידי החלום הוא להחליש תגובות רגשיות חזקות (לאירוע, לציפייה, לקונפליקט) באמצעות התמודדות עמן, עיבודן, ואינטגרציה שלהן עם מבנים וזיכרונות קיימים. הרגשות המרכזיים בחלומות, מצאו מחקרים רבים, הם שליליים, והנפוצים ביותר הם מתח, חרדה, אשמה וחוסר אונים. בתחילת הלילה החלומות קשים במיוחד, אך עם כל פרק של שנת רע"מ הרגשות נעשים חיוביים יותר. החלימה, הסיקה חוקרת השינה רוזלינד קרטרייט, היא סוג של תרפיה לילית. נחוצה ביותר, יש לומר: אצל הסובלים מדיכאון התמונה הפוכה, והרגשות המופיעים בחלומות נעשים שליליים יותר לאורך הלילה.

החלום הגדול

המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו כתב:

תוכל לדעת את עצמך אם תעלה בעיני רוחך
את בדי הציור המעוננים של שנתך
היום, היום הזה, בעודך מהלך
ער, עיניך פקוחות.

הזיכרון הוא בעל ערך בשל דבר אחד,
מהמם: הוא משיב חלומות.

החלומות יצירתיים, תרפויטיים, שופכים אור על מי שהננו בתוך תוכנו, על משאלותינו וכמיהותינו העמוקות, הסמויות. הם תופסים נתח עצום מחיינו, אולי אפילו גדול יותר משש שנים. לפי מחקר חדש ומהפכני אנו חולמים לכל אורך השינה. חלומות בפרק הרע"מ הם פשוט היחידים שאנו זוכרים, אם בכלל.

ואולי העלילות הללו נקלעות לא רק בעיניים עצומות. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון הציע כי אנו חולמים תמיד – זוהי פעילות שהמוח לעולם אינו חדל ממנה. בזמן הערות קשה עד מאוד להבחין בכך, בשל תשומת הלב הרבה שתופסים הגירויים החיצוניים והצורך להגיב אליהם, אולם החלומות ממשיכים לנצנץ בשמי הנפש – כמו כוכבים ביום.

החלום מצמצם, מסיט, מצנזר, מסתיר, טען לפני 120 שנה פרויד בספר החלומות שלו. אך למעשה פעילותנו המנטלית כולה היא מלאכת הסוואה אחת גדולה. המציאות כפי שהיא שונה בתכלית מהאופן בו אנו קולטים אותה. במקום בו אנו תופסים קביעות ויציבות יש השתנות מתמדת, במקום בו אנו תופסים קיום חומרי מוצק יש תנודות ורִיק. אולי החלימה חשובה כל כך כי היא הדימוי המדויק ביותר לאופן קיומנו, תזכורת למה שבאמת.

החכם הסיני ג'ואנג דזה כתב לפני 2,600 שנה: "באמצע חלום איננו יודעים שזה חלום. באמצע חלום, אנחנו אפילו יכולים לנסות לפענח חלום. כשאנו מתעוררים, אנו יודעים שזה היה חלום – אולם רק אחרי התעוררות גדולה, אנו יודעים שכל זה הוא חלום גדול. קונפוציוס הוא חלום, ואתה חלום. וכשאני אומר ששניכם חלום, גם אני חלום". בוקר טוב.

– – –

פורסם לראשונה ב"מוסף הארץ".

מוקדש לזכרו של קרלו שטרנגר, שהנחה אותי בחוכמה, בנדיבות ובחיוך שובבי בצעדיי הראשונים בנתיבי ארץ הלא-מודע והחלום.

לחזור לעצמי האמיתי

baby lying on inflatable ring

למורת הזֶן שרלוט ג'וקו בק תיאור יפה של המצב האנושי.

כולנו באים לעולם כיצורים תמימים, מלאי אהבה, אמון ותחושת ביטחון. בימינו הראשונים אנחנו מתקיימים במצב של פתיחות מלאה למה שקורה, מצב של 'עצמי אמיתי' כמו שהיה קורא לכך ויניקוט, או 'טבע הבודהא' כמו שזה מכונה בבודהיזם. אולם עד מהרה אנחנו נתקלים במצבים שמערערים את הביטחון הטבעי שלנו בעצמנו ובעולם הסובב אותנו. זה קורה לתינוקות במשפחות הכי טובות-דין. מספיק שכואבת הבטן וההורים לא מוצאים מענה מיידי, או שאמא עסוקה לרגע בדיוק כשממש צריכים אותה. המצבים הללו הם זמניים, אין בהם שום סכנה, אולם התינוק חסר הישע אינו יודע זאת. הוא חש אימה קיומית ונאלץ להגיב, להגן על עצמו.

החוויות הפעוטות אך מעוררות האימה הללו מצטברות, ועד גיל חמש, פחות או יותר, כולנו כבר מרוחקים מאוד מהמצב הבסיסי שלנו. מה שמכסה אותו הוא מערך מסועף של דרכי תגובה והתגוננות – כל ילד על פי אופיו וחוויות חייו. יש מי שמנסה להגן על עצמו באמצעות מאמץ להצטיין בכל דבר, אחר ישתדל להיות נחמד ולרַצות את כולם, שלישי יבחן בכל סיטואציה את כל האפשרויות, רביעי יעדיף אסטרטגיה של טמינת ראש בחול, או שאפשר לבחור להיות תמיד אמיץ, תמיד צודק, תמיד קורבן, וכן הלאה וכן הלאה. יש לנו שניים-שלושה מערכי תגובה מרכזיים, ועוד עשרות, אם לא מאות משניים. מכיוון שהתגובות הללו נלמדו בגיל צעיר מאוד, איננו זוכרים שנלמדו, ואומצו, ואנו ממשיכים לפעול על פיהן באופן לא-מודע. האוסף הכולל של מערכות התגובה הוא ה'אישיות' שלנו והוא מנהל אותנו לכל אורך חיינו – אנשים מבוגרים הפועלים על סמך אוסף החלטות שקיבל תינוק מבוהל.

אין אפשרות, וגם אין צורך, לבטל את כל מערכי התגובה. עם זאת, כדאי להחליש אותם. ג'וקו בק מציעה שתי דרכים לעשות זאת. הראשונה, החשובה יותר, היא פשוט לזהות אותם. זה מה שעושים במדיטציה, או בטיפול. פשוט מתבוננים בתגובות האוטומטיות שלנו. עצם המבט, יוצר שינוי. מכיוון שהתגובות מכסות על טבענו הטוב, הן תמיד גובות מחיר. כך ניתן לזהות פעולה המגיעה מן ה'אישיות' המתגוננת, ולא מן העצמי האמיתי – היא תמיד מלווה בחרדה, ייאוש, כעס, דיכאון, אף אם קלים מאוד ועדינים. אם אתם חווים רגש שלילי כזה – סימן שהופעל אצלכם מערך תגובתי. אפשר לתלות את האשם ברגש הלא-נעים באדם שמולנו או בנסיבות, אולם מועיל יותר לזהות את המערך הפנימי, ולנסות להבין – האם התגובה הזו חיונית? בק מדגישה: אין פירוש הדבר שעלינו לאפשר לאחרים לרמוס אותנו; נמשיך לשמור על עצמנו בצורה נאותה, אולם תוך זיהוי החלקים התגובתיים הלא-מודעים בפעולותינו.

הדרך השנייה להחליש המערך הכוזב היא ללכת נגדו, לעשות בדיוק את מה שהוא מנסה לחסוך מאתנו. כזכור, התינוקת נתקלה באינספור מצבים יומיומיים, שבשל חוסר ידיעה פירשה אותם כמסכנים את חייה ('אוי ואבוי, אני רוצה לאכול ואמא לא כאן! אני אגווע ברעב!!'). האימה הזו נחווית תמיד בצורת תחושה גופנית, מאוד לא נעימה, שכלפיה מפתחת התינוקת את מערך התגובות. מה שבק מציעה לעשות בבגרותנו הוא דווקא להחיות מחדש את תחושות האימה, במקום להרחיקן; לזהות פעולה אוטומטית – ולעשות את ההפך ממה שהיא מכתיבה לנו. ככל שנחווה מחדש את אותן תחושות גופניות בלתי נעימות, ונראה כי אנו שורדים אותן בלי צורך להגיב, נוכל להתקרב אל מה שמצוי מאחוריהן, אל מה שהן, יחד עם התגובות לשיכוכן, כיסו עם השנים – העצמי האמיתי.

ואולי זה גם מה שעושים בסוכות. אנחנו רגילים כל כך לביתנו, לגג שמעל ראשינו, לקירות שמגנים עלינו. אך למשך שבעה ימים אנחנו חוזרים למצב לא מוגן. בלי גג, בלי קיר. אם ירד גשם, נירטב, אם יגיעו יתושים – ניעקץ. בלילה הראשון קשה להירדם, תחושות חרדה עולות. אולם אם נעמוד בהן, נזכה להזדמנות לשוב להיות מי שהיינו – הן ברמה האישית, הן ברמה הקולקטיבית של המין האנושי. הרי במשך מאות אלפי שנים חיינו בעולמנו היפה בלי איטונג, בלי חומות, כי אם בתמימות, בביטחון, באהבה.

– – –

כאן אפשר לשמוע את השיחה של ג'וקו בק (כדאי!)

 

Photo: Valeria Zoncoll

החיים עצמם

החגים יצאו השנה כולם בימי עבודה. המון פגישות מתבטלות, רבים יוצאים לחופשה. את מטופלי יום שלישי לא אראה חודש תמים.

ההפסקות האלה לעתים קרובות מעוררות חשש מה, גם מצדנו. טוב להיזכר במה שכתב ויניקוט על סיומי טיפול, דברים שנכונים גם לקראת הפסקה ארוכה:

פסיכואנליזה אינה דרך חיים. כולנו מקווים שהמטופלים שלנו יסיימו את הטיפול וישכחו אותנו, ויגלו שהחיים עצמם הם הטיפול בעל המשמעות.

נצא לחופשה ונחזור בסיומה לקליניקה, להיות יחד, עם מה שקורה בטיפול בעל המשמעות.

שתהיה שנה טובה, של הרבה חיים, והשראה

להוציא את האסוציאציות לחופשי

לפסיכואנליזה יש כלל יחיד. בכל פגישה טיפולית ראשונה, אחרי הסבר קצר על מבנה המפגש ועל סודיות, אני נותן אך הנחיה אחת: נסי או נסה להגיד כל דבר שעולה בדעתך, גם אם הוא נראה חסר קשר, לא רלבנטי או מביך. הכלל הפשוט הזה, שזכה לכינוי 'שיטת האסוציאציות החופשיות', הוא הכלי שבאמצעותו ביקש פרויד להגיע לאזורי נפש לא-מודעים, את החפירה היחיד שהותיר בידי המטפלים שבאו בעקבותיו.

אלא שפרויד כלל לא דיבר על "אסוציאציות חופשיות". על פי ברונו בטלהיים, שכתב ספרון נהדר על האופן בו תורגם פרויד לאנגלית, מה שהוא למעשה ביקש מהמטופלים היה לומר "כל רעיון/דבר/מחשבה/זיכרון שיצוצו לפתע בתודעתם". ההבדל משמעותי: כשמדברים על "אסוציאציה" חושבים על קשר הגיוני בין שני דברים (למשל, אסוציאציה ל"קור" תהיה "חורף"); בטכניקה של פרויד מחפשים דברים שאין ביניהם שום קשר, למעט קשר ששורשו בעולם הנפשי הלא-מודע, הלא-רציונלי, של המטופל – אותו יש לפענח. ב"אסוציאציה חופשית" הדומיננטיות היא של המחשבה, ב"משהו שצץ לפתע" יש ללב סיכוי גדול הרבה יותר לדבר.

אדם פיליפס כתב על הבקשה ל"משהו שצץ" שפירושה לקחת את הסיכון לא לדעת מה אנו עומדים לומר. בשונה מכל צורת שיח אחרת, בשיחה האנליטית אנחנו מפתיעים גם את עצמנו. ולומדים מכך רבות.

Image result for free association

 

נשמת הפסיכואנליזה

(ואיך כמעט הוכחדה)

היום לפני 80 שנה נפטר זיגמונד פרויד. הדבר קרה שנים רבות לפני שנולדתי, ובכל זאת, הוא ללא ספק אחד האנשים בעלי ההשפעה הישירה והגדולה ביותר על חיי.

רבים רואים בפרויד אדם נוקשה, שפיתח שיטת טיפול ארכאית, מרוחקת, קרה. למעשה, הוא היה הומניסט גדול, אדם שמה שעניין אותו ומה שייחד את עבודתו הוא העיסוק בנפש האנושית, בנשמה.

אחת הסיבות לתפיסה השגויה והנפוצה את פרויד, גם בקרב מטפלים ואפילו פסיכואנליטיקאים, הוא האופן בו תורגמו ספריו לאנגלית – השפה הנגישה ביותר עבור רוב קוראיו. כפי שהעיר ברונו בטלהיים בספרון נהדר שכתב על סוגיה שולית לכאורה זו, מתרגמיו האמריקאים של פרויד, אנשי רפואה, לקחו את הטקסטים הספרותיים שלו וניסו להפוך אותם למדעיים, תוך שהם מעקרים אותם מכל רגש ותהייה, הופכים את הפסיכואנליזה, שהיתה במקור תורה מובהקת של חיפוש-עצמי, רוחני אפשר לומר, לעיסוק אובייקטיבי ומנוכר. הפרק העשירי בספר דן כולו במחיקה המוחלטת בתרגום לאנגלית של ההתייחסויות – המרובות מאוד! – של פרויד לנשמה, Seele, והחלפתה ב"מיינד"; משהו רגשי, עמום, סובייקטיבי, טרנסצנדנטי, הוחלף במונח שכלי, ברור, אובייקטיבי, אימננטי.

בחירה מכריעה נוספת של המתרגמים לאנגלית, ששיבשה לחלוטין את המסר של פרויד, היא החלפת "אני", כמו שכתב פרויד במקור, ב"אגו". החלפה זו משפיעה באופן הכרחי על כל קורא בכתבי פרויד באנגלית. כמו שכתב בטלהיים, אין עוד מילה בעלת משמעויות אינטימיות כמו "אני". דיבור על כוחות-"האני" מחייב את הקורא להתבונן בעצמו. לעומת זאת את מנגנוני-"האגו" אנחנו בוחנים מבחוץ, על-ידי התבוננות באחרים. התרגום הזה הפך פסיכולוגיה אינטרוספקטיבית למדע התנהגותי. אגב, באותו אופן פרויד לא דיבר על "סופר-אגו" אלא על "אני עליון" ולא על "id" (שתורגם לעברית כ"סתמי") אלא, פשוט, על "it" ("זה").

בטלהיים מצביע בספר הקצר על שלל החלטות תרגום. תמיד הן מביאות לחוסר-בהירות ולהזרת הקורא בשל שימוש בטרמינולוגיה לא מובנת במקום בשפה היומיומית עליה התעקש פרויד (שהרי הפסיכואנליזה באה להנהיר ולא לטשטש, להאיר ולא לעמעם, להגדיל הבנה ולא בלבול). עוד כמה דוגמאות בולטות:

– פרויד, מסתבר, בכלל לא דיבר על "מנגנוני הגנה". "הגנה" מתייחסת לעמידה מול אויב חיצוני, מפניו מתגוננים. זה לא מה שקורה בנפש. לכן השתמש פרויד במילה שמשמעותה דומה יותר ל"להדוף", שכן מה שנהדף, מה שממנו מתחמקים, הוא משהו מתוכנו. "מנגנוני הגנה" נתפסים כמשהו זר לנו, שמגן עלינו מפני משהו חיצוני אחר. פרויד לעומת זאת בא להראות שמה שאנו מנסים להדוף וכן עצם ההדיפה הם חלק משמעותי ממי שאנחנו. בדומה, הוא כלל לא דיבר על "הדחקה", אלא על "דחייה" או "הדיפה" ("repulsion" ולא "repression").

– "Cathexis", הבלתי-מובן בעליל, הוא בגרמנית פשוט "לתפוס מקום" (occupy). פרויד התכוון למשהו – רעיון, דמות, אובייקט – שמושקעת בו כמות גדולה של אנרגיה, שהפכה למקובעת שם. אותו 'משהו' הופך אז, בשל אנרגיה זו, לבעל עוצמה, שליט על-פני שאר הנפש.

– התרגום המזעזע ביותר בעיניי (אף שהוא נוגע למונח שולי) הוא של מילה שמשמעותה היא "ההנאה המינית שבהסתכלות", בה השתמש פרויד כדי לתאר תופעה מוכרת לכל אדם. המקבילה שנמצאה באנגלית היא המילה חסרת המובן "scopophilia".

בטלהיים ציטט את המימרה הידועה "traditore, traduttore" – מתרגמים הם בוגדים. אכן, מתרגמיו של פרויד בגדו ברעיונותיו.

לזכרו, ולזכרם.

– – –

ציור: Consuelo Buesa

באים מאהבה

daiga-ellaby-ND8movhPDLY-unsplash.jpg

יצר לו, ללב האדם. לא תמיד נעים להתבונן בו. מבט על ההיסטוריה, על הפלנטה, אפילו סתם על הכביש ליד הבית מראה כי הומו סאפיינס הוא מין קנאי, חמדן, אנוכי. אם רק יתנו לו (לנו) להשתולל, כמו שמאפשרת כעת הטכנולוגיה שפיתחנו, נחריב הכל.

אולם האם זו התמונה המלאה? האם זו בכלל התמונה? האם היצר רע מנעורינו, או שהוא הפך כזה, התעוות, תוצר של חינוך, סוציאליזציה, טראומה? פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין סברו כי דחפים הרסניים הם בילט-אין באדם. אמנם ישנם גם דחפים אחרים, אולם התינוק מגיע לעולם מצויד באגרסיביות דומיננטית שהיא חיונית להישרדותו.

אל מול הגישה הזו יצא מייקל באלינט, עוד פסיכואנליטיקאי יהודי, יוצא הונגריה. "אין בכוונתי לומר שניתן להתעלם מנוכחותם של הסדיזם או השנאה בחיי אנוש, או להמעיט בחשיבותם", הוא כתב. "עם זאת, אני סבור בהחלט שמדובר בתופעות משניות – תוצאה של תסכולים בלתי נמנעים".

למצב הקדום ביותר של האדם קרא באלינט "התערבבות הדדית הרמונית". זהו מצב נטול גבולות ברורים, בו הסביבה והסובייקט חודרים זה לתחומו של זה, מתקיימים יחדיו. כמו הדג באגם: המים פשוט נמצאים שם עבורו, וכל עוד הם נמצאים הוא מתייחס לעובדת קיומם כאל מובנת מאליה, הם לא משהו נפרד ממנו. כך גם מתפתח העובר, במצב של התערבבות מלאה – פיזיולוגית, רגשית, חושנית – עם סביבתו, אין הוא נפרד ממנה, אין היא נפרדת ממנו.

הלידה היא אירוע חד, חריף, שמחולל שינוי קיצוני בסביבה, מפֵר את האיזון ההרמוני. ניתן לשער שהתינוק חש ברגעים אלה אימה גדולה, איום ממשי בכיליון. מרגע זה של הכניסה לעולם, הוא נאלץ ללמוד צורת הסתגלות חדשה ומתחיל תהליך של היפרדות בינו ובין סביבתו.

מתוך ההרמוניה הנקטעת של מרחבים נטולי גבולות מתחילים להגיח אובייקטים, ביניהם האני. התינוקת מתחילה להבחין בין היבטים שונים של מה שהיה עד כה ערבוב ממוזג, מזהה את 'עצמה' כנבדלת ממה ש'אינו היא', ומתחילה לכוון כלפי עצמה בלבד חלק מן העוצמה הרגשית ומן האחיזה האנרגטית, שעד כה היו מכוונות בו-זמנית אליה ואל הסביבה, שהרי היא וסביבתה היו בלתי נפרדות. התוצאה היא המצב הנרקיסיסטי השגור של דאגה לעצמי בראש ובראשונה, שמוביל לעתים כה קרובות לאותן אנוכיות, חמדנות, קנאה. אלא  שהנרקיסיזם הזה הוא תמיד מִשני ליחסים המקוריים, למצב הבסיסי, האוהב, הממוזג, של ההתערבבות ההדדית ההרמונית.

משעה שהתינוק לומד שהוא קיים בנפרד מכל יתר האנשים, החפצים, הדברים, הוא פועל בהתאם. והסביבה, המתרחקת, מחזקת בו נטייה זו. הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא שמנו, המיוחד, השונה משמותיהם של כל היתר. אולם בבסיס לא היו שמות, כי לא היתה הפרדה. היה תוהו ובוהו, ואהבה על פני היקום. לשם אנו כמהים לחזור. המילה היפנית הפשוטה והיומיומית, "אַמַאֵרוּ" (amaeru), פירושה "לרצות או לצַפות להיות נאהב" במשמעות של אותה הרמוניה ראשונית. המילה הזו כה שכיחה בשפתם, עד כי היפנים מתקשים להאמין שבשפות האירופאיות לא קיימת מילה מקבילה. עד כדי כך שכחנו מי אנו, מאין באנו.

מה שעומד בבסיס כל פעולה אנושית, אומר באלינט, הוא הרצון להיות נאהב ואוהב, שקט ושליו, כלומר למעשה הרצון להיות במצב בו אין סובייקט אוהב הנפרד מן האובייקט הנאהב, הרצון לכונן-מחדש את אותה תחושה ראשונית של הרמוניה עם הסביבה. זוהי משאת נפשה של האנושות כולה. נכון, לעתים קרובות מאוד, כמעט תמיד אפילו, הפעולות שלנו מובילות בדיוק לכיוון ההפוך. משום כך פילוסופיה, משום כך תיאולוגיה, משום כך פסיכואנליזה, משום כך ההיסטוריה האנושית כולה, המופרעת, המגוחכת, המרתקת. אבל מה שאנחנו רוצים, יצר לבנו הכמוס, העמוק ביותר, הוא ההתמזגות.

כל חיינו נרדוף אחרי ההתמזגות, לעתים אף נשיגנה. נחוש אותה ברגעי החסד הגדולים של חיינו, בהתעלות המיסטית, באורגזמה, בפסגות אמנותיות, לעתים במפגש הטיפולי. וכמובן, ביחסים הרומנטיים. לכל המצבים הללו יש מאפיין משותף, אומר באלינט: בכולם דבר אינו פוגם בהתערבבות ההרמונית, ההדדית. "באותם רגעים חטופים יכול האדם לחוש באמת ובתמים כי יושרו כל ההדורים, הוא ועולמו מאוחדים".

את האפשרות לחוש תחושה זו, האמיתית, התמימה, אנו חוגגים היום. שיהיה ט"ו באב שמח, מעורבב, הרמוני, הדדי.

Photo: Daiga Ellaby, Unsplash

ללמוד מחדש להרגיש

man standing in front of the waterfalls

אלקסיתימיה (Alexithymia) היא בעיה נפשית נפוצה (עשרה אחוזים מהאוכלוסייה!) אך לא מאוד מוכרת. היא מתייחסת לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים – אם משום שאינם מכירים מילים מתאימות, ואם משום שאינם מסוגלים להבחין בין רגש אחד למשנהו. במקרים קיצוניים הם לא מצליחים להבחין בין חרדה לבין דיכאון ואפילו בין כעס לרעב. הקושי הוא גם בזיהוי ותיאור רגשות אצל אחרים, דבר היוצר בעיות חברתיות.

הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל תיארה שני סוגים של אלקסיתימיה. אצל אנשים הסובלים מן הסוג הראשון אין כל מודעות לחוויותיהם הרגשיות, בעוד שאצל אלה מהסוג השני יש מודעות לרגשות עזים, אך אלו מפוזרים מיד על-ידי עיסוק בפעולה זו או אחרת, כדי לסלק את העוררות הרגשית הבלתי-נסבלת (הסוג השני, אגב, פגיע יותר למחלות פסיכוסומטיות).

מקור ההפרעה במצבים הקיצוניים הוא כנראה בעיקר נוירולוגי. עם זאת, נראה שההפרעה יכולה גם להתפתח בעקבות חוויה של רגש עז שאיים על תחושת הזהות, לרוב בילדות המוקדמת, שבעקבותיה 'בוחר' האדם, באופן בלתי מודע, להתנתק מרגשותיו. כשיגיע לטיפול, יהיה קשה מאוד לעבוד איתו, או איתה, שכן אין שום חומר קליני רגשי גלוי לעין. הסובלים מההפרעה נראים נורמליים, אך בעומק החוויה מצויים ייאוש ותחושה של מוות פנימי.

אחרי כמה שנים של טיפול, כותבת מקדוגל, נחשפת אצל אנשים אלה הרגשה עמוקה, אם גם בלתי מוגדרת, של אי-נחת מן החיים, שהם לא היו מודעים לה עד אז. מתעוררת תחושה של כישלון, של החמצת המהות של מה שהיו החיים אמורים להיות, או תהייה מדוע חייהם האישיים, בניגוד לחייהם של האחרים, נראים כה ריקים ומשעממים.

כאן מתחיל המסע הכואב, המרגש, בחזרה לרגש.