תינוקות הם הקשר החי ביותר שיש לנו לאבות אבותינו הרחוקים. אין כמעט שום הבדל בין תינוק שנולד במאה ה-21 ובין תינוק שנולד לפני 100 או 200 אלף שנה.
התינוק הוא בן אנוש נטו, בלי השפעות של הטכנולוגיה, התרבות או השפה הרווחות במקום ובזמן שנקלע אליהם. אולם רגע הנטו קצרצר הוא. מדי יום מקבל על עצמו התינוק עוד טפח מתבנית נוף הולדתו, והזיכרון מאותה מהות בסיסית דוהה, אצלו, וגם אצל הוריו. בני הראשון נולד לא מזמן. אני כותב מהר.
יש יתרונות גדולים להיוולדות בעידן הנוכחי. מעולם בהיסטוריה האנושית לא היתה תוחלת חייו הצפויה של רך נולד ארוכה כל כך. כנראה גם שלא היו תקופות שבהן המוצא האתני וסגנון החיים של הורי התינוק השפיעו פחות על מסלול החיים הצפוי לו.
אבל התינוק בן יומו אינו יודע זאת, וזה לא מעניינו. עכשיו הוא רק אדם נטו, גוף ותודעה נקיים מהכתמות. הרושם שקיבלתי בימיו הראשונים של בני הוא שהאדם-נטו הזה סבל מאוד. עשינו כל מה שביכולתנו כדי לקבל את פניו לעולמנו ברכות. לקראת הלידה פגשנו דולה ומיילדת, קראנו ספרים מועילים, דאגנו מראש לצרכים צפויים. בת זוגי, אמו, היא פסיכולוגית, קשובה ורגישה. בכל אלה לא היה די.
מה כבר יכול להשתבש? תינוקות ישנים, אוכלים ועושים צרכים. לא מסובך. ואכן, תינוקנו ישן רוב היום, כפי שעשו תינוקות מאז ומעולם. הוא ינק, כפי שעשו תינוקות מאז ומעולם. והוא עשה צרכיו. אך לא בדיוק כפי שעשו תינוקות מאז ומעולם. פסיכולוגים מדברים על שלל הפרעות של ינקות וילדות. אולי יש מקום להוסיף להן את טראומת החיתול.
המילה טראומה הפכה זולה, אבל נראה לי שכאן היא במקומה. בכל פעם שהחלפנו לילדנו חיתול – בסביבה בטוחה, בטמפרטורה נעימה, אחרי שהסברנו לו מה הולך לקרות – הוא צרח באימה. הבטתי בעיניו. הן שיקפו חרדה קיומית. בחיי הבוגרים כולם לא חוויתי תחושת מצוקה כמו זו שנראה לי שהוא חווה כמה פעמים ביום.
אני לא יודע מה בסיטואציה היה עבורו נוראי כל כך. האם ההיחשפות? אולי חוסר הפשר של המעשה מבחינתו? אולי שניהם. אף חיה בטבע לא מחליפה חיתול, וגם הומו ספיינס לא עשה זאת במשך רוב זמן קיומו על הפלנטה. התינוק שלנו ידע זאת, איכשהו. ידע ונחרד. שבע, שמונה פעמים ביום, כל יום, הוא סבל מאוד, מידיהם של האנשים הקרובים לו ביותר.
כל מי שסביבנו הרגיע אותנו, גם אנחנו את עצמנו – זה רק לשתיים-שלוש דקות כל פעם, זה לטובתו, זה נורמלי לגמרי. אין ברירה. והרי כל התינוקות בוכים, זה מחזק להם את הריאות. אבל גורי חיות לא צווחים ובוכים כמעט אף פעם, ועדיין, ריאותיהם מתפתחות. לפי עדויות ממחקרים אנתרופולוגיים, תינוקות בלהקות של ציידים-לקטים בוכים הרבה פחות מחבריהם במשפחות פוסט-תעשייתיות, ואם הם בוכים, הבכי שלהם נמשך זמן קצר יותר. סביר להניח שהאזעקה האימתנית הזו – שחושפת את מיקום הקבוצה ובמיוחד את קיומו בקרבה של יצור פגיע וחסר אונים, טרף מושלם – נועדה רק למקרי חירום. בחווייתו של תינוק אנושי בן ימינו בן יומו יש כמה מקרים כאלה מדי יום.
ואז הוא מתרגל, ומפסיק לבכות. זה אולי הדבר העצוב ביותר. ושאין באמת ברירה.
החיתול הוא רק דוגמה אחת. באותו אופן התינוק מתרגל לכך שקושרים אותו לכיסא מיוחד ואז לוקחים אותו במהירות מסחררת בנסיעות ארוכות כשהוא שוכב על גבו חסר יכולת תנועה כאשר ההורה שלצדו מביט משום מה כל הזמן קדימה ולא עליו, מסרב ליצור קשר עין. ומתרגל לחיות בעולם שבו הוריו וגם יתר האנשים מרוכזים יותר שעות ביממה במלבני מתכת קטנים מאשר בו. מתרגל לעולם שבו הוריו עוזבים אותו מדי יום לשעות ארוכות מגיל צעיר מאוד. ועוד ועוד.
נראה שאם יש דבר אחד שמאפיין באופן כללי את האדם בחברות המתועשות של ימינו, זו איזו מידה של אי נחת, חוסר שקט, מתח קל, עצבות מה, תחושת ריחוק מכל מה שישנו כולל ההוויה העצמית. המצב הקיומי האנושי המודרני הבסיסי ספוג באלה. רגעים של שלווה שמחה הם חריגות לא צפויות, כמו איים באוקיאנוס. לפי התיאוריה הפסיכואנליטית, ככל שאירוע הוא מוקדם יותר, כך השפעתו תהיה עמוקה ונרחבת יותר. אולי הסיבה למצב האנושי הבסיסי הנפוץ כל כך טמונה בימים הראשוניים ביותר, הנשכחים, שבהם אדם-נטו פגש סביבה זרה, שהונדסה במשך דורות רבים על-ידי אנשים-ברוטו, שהם אנחנו, שהם מי שהוא עצמו יהפוך בקרוב להיות. נורית זרחי כתבה לא מזמן בעיתון זה על משאל שערכה עם ילדים, ממנו עלה "שכל הילדים חשים עצמם זרים לעולם ויוצאי דופן". היא הוסיפה שלרוב הנושא אינו מדובר שכן "התחושה הזאת לא נתפשת באופן מדויק בשפה … אבל כשהיא אינה מדוברת היא קיימת בחוזקה".
שיא האנוכיות
האם נכון להביא ילד לעולם זה? המרחק ממצב הנטו מעולם לא היה כה גדול. האוויר מזוהם, האקלים במשבר, בעלי חיים נכחדים בקצב, ובכן, רצחני. שטחי פרא מצטמצמים, מגפות מתפרצות, בינה מלאכותית משתלטת על עוד ועוד תחומים, הררי זבל נערמים, מלאים חיתולים שלא יתכלו גם עוד אלף שנים. הניכור, העוינות והחשד הם מאפייני היסוד של היחסים החברתיים. והעתיד מסתמן כקודר אף יותר.
אבל גם לפני עשרות אלפי שנים, כשהמים היו זכים, האוויר צלול והטכנולוגיה אבן, העולם היה מקום מאיים ומסוכן. הסבל האורב אף פעם לא מנע מבני אדם להוליד צאצאים.
הורות היא דחף טבעי, מהמאפיינים הבסיסיים ביותר של היות חי. כל אחד מאתנו, כל מי שקיים – נהגת האוטובוס, ראש הממשלה, הציפור בחלון, החתולה – כולם כולם כולם מצויים בסופו של רצף הורות נטול ניתוקים שנמשך מאז התא הראשון שהתחלק. הנחישות הזו – להמשיך! – טבועה בנו. מי שלא היתה טבועה בו, לא הותיר זכר.
יצירת שלב נוסף בסולם הדורות היא חלק מהותי בלהיות מי שהננו, חלק שמימושו מספק תחושת משמעות שקשה להשיגה בדרך אחרת. אך מימוש זה כרוך במעשה שאין אנוכי ממנו, שכן מכל המעשים האפשריים השפעתו על האחר היא הגדולה ביותר, ושלא בטובתו. חייהם של כל האנשים מכילים יותר רע מאשר טוב, טען, בצורה משכנעת, הפילוסוף האנטי-נטליסט דיוויד בנעטר. כמו שכתב סופוקלס ב"אדיפוס בקלונוס": "טוב מכל לא לראות חיים" (תרגם שלמה דיקמן). גם חכמינו, אחרי שהתחבטו שנתיים וחצי בשאלה, סיכמו ש"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" (מסכת עירובין).
אפשר לומר על כך: אבל כמעט כל בני האדם אוהבים את חייהם, נאחזים בהם בכל כוחם. מכאן שהחיים הם מתנה, שטוב לתתה לכמה שיותר אנשים. אלא שלא נתתי חיים לבני. הוא לא היה קיים ולכן לא יכולתי "לתת" "לו" דבר. מדויק יותר לומר שהחלטתי שאני זקוק למשהו כדי להרגיש שלם יותר בחיי, כדי למלא אותם במשמעות שלא הצלחתי למלא לבדי, ולשם כך יצרתי אדם בצלמי, גזרתי חיים. שיא האנושיות הוא גם שיא האנוכיות.
במרכז תודעת ההורה מצויים ההשקעה העצומה של זמן, ממון ומאמץ, הוויתור על הרצונות ועל העצמי, יום אחר יום, לילה נטול שינה אחרי לילה נטול שינה, שנה אחר שנה. הורות נראית להורים כמו הדבר האלטרואיסטי ביותר. אלא שבשורש כל המעשים הללו, המכוונים אכן כל כולם לאחר, עד כדי הקרבת החיים למענו, טמון אותו צעד, שאין יותר מרוכז בעצמי ממנו. אנחנו משולים לאדם שלקח הלוואה בסדר גודל של תל"ג ורואה בעצמו נדיב גדול בגלל שהוא מחזיר מדי חודש מחצית משכורתו. שום דבר שאעשה, בני, לא יוכל לשלם את חובי כלפיך. אינך שלי, אני שלך.
גולם ופרפר
החוב של הורה היום אינו גדול מכפי שהיה לפני 100 אלף שנה. החיים תמיד היו מלאי כאב. אבל דבר אחר כן השתנה. יש הרבה יותר ילדים בעולם היום מכפי שהיו אי פעם. פרינו ורבינו, מילאנו את הארץ כל כך, שלא בטוח אם תוכל להמשיך לשאת אותנו.
כדי להמשיך את שושלת החיים, חייבים להביא ילד לעולם. אלא שכיום זהו לא רק המעשה הכי אנוכי, כפי שתמיד היה, אלא גם זה שפוגע בסביבה יותר מכל מעשה אחר. בשונה מכל תקופה בהיסטוריה, הבאת ילד לעולם אינה יוצרת חוב רק כלפיו, אלא גם כלפי כל שאר הילדים, שכבר נולדו. הגדלת הצפיפות פוגעת בכל מי שכבר כאן. את תועפות האנרגיה והמשאבים שדורשת הורות, נכון יותר כנראה לא לכלות על גידול אדם בודד אלא להקדיש למטרות כלל אנושיות, למאבקים חיוניים.
ובכל זאת. אל מול שמיים צהובים מערפיח, קרחוני עד נמסים, פרפרים נעלמים, אל מול הרוע האנושי, השחיתות המוסרית, קוצר הראות, הפלגנות, אל מול הדעיכה הבלתי נמנעת, אל מול דרך כל בשר, הורות היא עוגן של תקווה, עוגן שתובע אופטימיות, אמונה באפשרות של תיקון של מה שנדמה חסר תקנה. כי החיים תלויים בזה, ואפילו לא חיי שלי, שכבר גדושים, אלא חיים אחרים, חדשים, חייו של יצור שיש לי כלפיו חוב אינסופי, חוב שלקחתי על עצמי כדי שיעשני שוב טוב.
בני, אתה כה רחוק ממני. אתה אדם נטו, אני ברוטו. אנחנו כמו יצורים ממינים שונים, או, למצער, כמו גולם ופרפר.
אולי לידתך, כלומר לידתי כאב, יאפשרו את נס ההתחדשות. הביולוגיה לצדי. מחקר מצא לאחרונה שאבות מאבדים בין אחוז לשניים מנפח הקורטקס שלהם מיד לאחר הולדת ילדם הראשון (ורק אחריה). הצמצום הוא בעיקר ברשת ברירת המחדל במוח, שפועלת כשהמוח אינו מעבד גירויים חיצוניים ומקושרת לכן להתמקדות בעצמי ולפטפוט פנימי. אולי הרציונל הוא שככל שאדם על עצמו פחות יחשוב, כך יוכל יותר לאהוב. תמיכה באפשרות הזו מגיעה ממחקרים אחרים, שמצאו שפעילות עודפת של רשת ברירת המחדל מובילה למתח, לחרדה ולירידה בשמחת החיים.
אני נזכר בהרצאה של הדלאי למה שנכחתי בה פעם. בסוף ההרצאה הוא ירד לקהל, עצר ליד כל שורה, פטפט עם מי שהיה לידו, לחץ יד – וצחק. זה היה עבורי החלק הכי חשוב בשיעור, הצחוק שלו. לא הצלחתי להיזכר מתי שמעתי צחוק כזה אצל מישהו סביבי, מתי צחקתי אני כך. והוא פשוט צחק וצחק – מתסרוקת של מישהו, מאמירת שלום, מלהיות חי.
ועכשיו אני שוכב לצדך, אליוט, ואתה מביט בי, גולם כזה, שמקשקש קצת ועושה פרצופים. ואתה מתגלגל מרוב צחוק, וגם אני, גם אני מתגלגל מצחוק איתך. אני כמעט לא מכיר אותך כלל, אבל אני אוהב אותך.
פורסם במקור ב"מוסף הארץ"
