מה מעמיק את הנשמה

חלק גדול מהסבל בעולם הוא תוצרת בית. נכון, ישנם גם מקורות חיצוניים לסבל – אסונות, אובדנים, פגיעות; אבל לכל סבל שמטופל בקליניקה יש גם מרכיב פנימי, מעבר להתרחשות הקשה עצמה. את הקשיים שהחיים מזמנים, אנחנו 'מגדילים ומכפילים', באמצעות שחזור אובססיבי, העצמה, האשמה עצמית, דמיון שלילי. זהו עיקר העבודה הטיפולית – לנסות לצמצם את התוספות מעשה נפשנו לקושי ולכאב שממילא ישנם, להקטין את המכשולים שאנו עצמנו מציבים בדרך לקיום יותר רגוע, מספק, מאושר.    

ומה עם הקשיים האובייקטיביים? אלה, לכאורה, מצויים מחוץ לטווח המעשה הטיפולי, אין לנו מה לעשות בנוגע אליהם. כאשר קורה משהו קשה – הכאב, הצער, האבל, הם תגובות מתבקשות, אפילו חשובות. לא יהיה זה נכון לצמצמן או לטשטשן.     

ובכל זאת, מה עושים בקליניקה עם הקשיים של החיים? מטופל מגיע אחרי שפוטר מעבודתו לא בגלל שבאופן לא-מודע קלקל את היחסים עם הבוס, אלא בגלל שהמפעל פשט את הרגל. מה יש לומר על כך מבחינה פסיכודינמית? כלום. את הקשיים הללו, האובייקטיביים, אפשר פשוט לחוות יחד, ואם מצליחים – לתת להם הקשר.

את אחד ההקשרים היפים והעמוקים ביותר לתלאובות החיים הציע המשורר ג'ון קיטס. הוא אמר "אפשר לקרוא לעולם 'גיא יצירת הנשמה'" (‘the vale of Soul-making’). מי שמצליח לעשות זאת, הוסיף, "מבין את מטרת העולם".  

הפסיכואנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הילמן סיפר כי המשפט הזה של קיטס היה המוטו שלו לתרפיה במשך יותר מ-15 שנים. לדבריו, הוא עזר לו לראות במצוקות החיים, שלו ושל מטופליו – תרומות חשובות לנפש.

יצירת נשמה, ופיתוחה, אינן עניין של מה בכך. העולם הוא כמו בית ספר, כתב קיטס, שמלמד את הנשמה באמצעות הרגשות העזים שהוא מפתח בקרבה, לרוב נוכח קושי.

נכון, ישנם אהבה, יופי, שירה. וטוב שכך. אך מי שמעצבים לרוב יותר מכל את הנפש הם הקשיים שהיא צריכה לשאת במסעה בעולם. אם זוכרים זאת, הקשיים לא בהכרח פוחתים, העצב לא הופך לשמחה, הכאב לא מותמר לעונג – אבל ניתן למצוא בהם משמעות, ובכך לפתח עוד קצת את הנשמה.

קובץ:John Keats by William Hilton.jpg – ויקיפדיה
ג'ון קיטס

אגב, היום קיבלתי הןדעה על צאתו לאור של הספר "מחשבת הלב ונשמת העולם" (בבל). תרגום ראשון ככל הידוע לי של הילמן לעברית.

'הרגתי את אמא שלה' (על העברה נגדית)

מי שמעולם לא עבד כמטפל ככל הנראה אינו מודע לעוצמת הרגשות הנלווים לעבודה הזו. מהצד אולי נדמה שטיפול ממוצע מתקיים בצורה מהוגנת ומקצועית, לפחות מצד המטפל – המטופל מדווח על זיכרונות ועל מחשבות, למטפל שמסביר ברוגע על מקומם של אלה בתוך המערכת הנפשית, בהתבססו על ידע שרכש בשנות לימודיו על עניינים כמו לא-מודע, ילדות, פנטזיה וכולי. מה שקורה בפועל לרוב שונה למדי. מצבו הנפשי של המטפל עובר טלטלות עזות לאורך הפגישה, רגשות חזקים מתעוררים בו, פנטזיות שונות מופיעות בתודעתו. המאפיינים הללו בחוויה של המטפל, שהם מרכזיים לעשייה הטיפולית, מכונים, בצדק או שלא, 'העברה נגדית'.

ויניקוט דיבר כידוע על שני סוגים בולטים של העברה נגדית. הוא כתב: "תהיה אהבתו [של המטפל] למטופלים שלוה רבה ככל שתהיה, אין הוא יכול להימנע מלשנוא אותם". חשוב מאוד להכיר גם ברגשות הקשים שלנו כלפי מטופלים, שכן ככל שניטיב לדעת אותם כך יפחת משקלם כמניעים הקובעים כיצד נגיב למטופלים.

העניין הוא להכיר ברגשות הקשים, ואותם, לא לבטלם. לפי ויניקוט יש לעתים רגעים בהם המטופל ממש מחפש את שנאתו של המטפל, ואז עלינו להיות מסוגלים לספק אותה, כלומר לשנוא אותו. לא לשנוא כאילו, אלא לחוות שנאה, ממש. אם זה לא יקרה לנו, המטופל לא ירגיש שהוא מסוגל להגיע ל'שנאה אובייקטיבית' (או 'מוצדקת'), ואזי כיצד יוכל להרגיש שביכולתו להגיע לאהבה אובייקטיבית? זו רק דרך אחת בה ההעברה הנגדית, שהיא משהו מוחשי וממשי וחזק מאוד עבור המטפל – תופסת מקום מרכזי בעבודה הטיפולית.

הפסיכואנליטיקאי הבריטי אנדרו סמואלס שאל עשרות אנשי טיפול על חוויות נפשיות שהיו להם במהלך טיפולים. הוא אסף מגוון רחב של דוגמאות למה שהנשאלים הגדירו כ'העברה נגדית'. הוא מצא כי הן ניתנות לחלוקה לשלוש קבוצות: תגובות גופניות והתנהגותיות, תגובות רגשיות ותגובות של פנטזיה. תגובות גופניות והתנהגותיות למשל היו לבישת אותם בגדים כמו המטופל, היתקלות בעמוד תאורה אחרי פגישה, כאב, עוררות מינית, שינה. תגובות רגשיות, מעבר לשנאה ולפחד הוויניקוטיאניים, היו למשל כעס, חוסר סבלנות, קנאה, דיכאון, הצפה, שעמום. תגובות פנטזיה לדוגמה היו: משהו לא בסדר עם הרגל שלי, הרגתי את אמא שלה, אני זונה, כל הצבע דלף מהחדר, אלוהים לצדו, אני הולכת להיות מעורבת בתאונת דרכים אחרי הפגישה, המטופל הולך ונעשה גדול יותר ויותר וממלא את החדר.

מטפלות ומטפלים יכולים לעצור רגע ולבדוק: ומה הרגשתי אני לאחרונה בקליניקה?  

לעזור למטופל לעזור לעצמו

המוקד של השינוי התרפויטי תמיד מצוי בקליינט, כך טוען מאמר מ-1996 שפורסם ב-Journal of Humanistic Psychology. לכן, בסופו של דבר, "כל תרפיה היא עזרה עצמית" (“all therapy is self-help”). זה מסביר את הממצא החוזר על עצמו במטא-אנליזות רבות, לפיו כל שיטות הטיפול משיגות תוצאות דומות מאוד. למרות הבדלים תיאורטיים וטכניים גדולים מאוד בין טיפול דינמי, נרטיבי, קוגניטיבי, אקזיסטנציאליסטי או התנהגותי – בכל הגישות השיפור במצבם של המטופלים דומה למדי.

גיאורג גרודק (מי שטבע את המושג Id, שפירושו בפשטות 'זה') אמר דברים ברוח דומה שבעים שנה לפני שהממצאים האמפיריים הוכיחו דבריו: "משמצאתי כי כל הדרכים מובילות לרומא, אני לא מייחס חשיבות רבה לדרך שהאדם בוחר, כל עוד הוא מוכן להמשיך וללכת באטיות". התרומה העיקרית להחלמת הפציינט אינה מאמצי המטפל, אמר גרודק, אלא הרצון של הפציינט להחלים.   

מאמצים מחקריים רבים מוקדשים לאיתור 'שיטת הטיפול הכי יעילה', אלא שמדובר כנראה בבזבוז זמן וכסף – שכן מתברר שלא השיטה היא הגורם המשמעותי בתוצאה הטיפולית. המילה 'טיפול' עצמה היא בעייתית. ברוח דבריו של גרודק אנחנו לא 'מטפלים' בבעיה של הלקוח, אלא רק עוזרים לו להמשיך וללכת באטיות, לכיוון של מימוש, החלמה, סיפוק, שמחה. במובן זה, התהליך הפסיכולוגי הוא במידה רבה תהליך של לימוד ולא של ריפוי. הקליינט לומד את בעייתו, ואז, באמצעות מה שלמד, אם הוא מוכן להשקיע מאמץ, פותר אותה. לא ה'מטפל' הוא שמוביל לפתרון, אלא מאמצי הקליינט.   

אם מקבלים השקפה זו, מבינים שהדגש העיקרי של המטפל צריך להיות לא על הידע והתיאוריה (גם אם יש להם ערך), לא על טכניקה זו או אחרת (אף שחשוב לשלוט לפחות באחת), אלא על משהו אחר לגמרי: מה ב'זה' של המטופל חוסם את הריפוי העצמי.

"הכלי הנפלא ביותר של האדם, נפשו, נזנח ונשכח"

לזכרו של קרל גוסטב יונג

לפני 60 שנים בדיוק נפטר קרל גוסטב יונג. הוא היה הוגה ומטפל גדול. את הדברים הבאים כתב לפני זמן רב, אך נראה שהם רק הפכו נכונים יותר עם חלוף השנים. "בתקופה שבה כל האנרגיה מופנית לחקר הטבע, מעט מאוד תשומת לב ניתנת למהותו של האדם, שהיא נפשו. מתקיים אמנם מחקר ענף שמנסה להבין את התפקוד הקוגניטיבי המודע, אולם החלק הלא ידוע הוא עדיין מחוץ לטווח החקירה במידה רבה. חלק זה בתוכנו שולח לנו אותות מדי לילה, אולם פענוחם של מסרים אלה נראה כה מפרך, שרק מעטים בעולם המערבי מטריחים עצמם לכך. הכלי הנפלא ביותר של האדם, נפשו, נזנח ונשכח, ולעתים אפילו מבוזה ממש. האמירה 'זה רק פסיכולוגי' באה הרבה פעמים לומר 'זה שום דבר'".   

חשוב להבין שהלא-מודע כולל הרבה יותר מאשר חומר טראומטי שהודחק אליו מהמודע, אמר יונג. יש גם חומרים שצומחים במקורם בלא-מודע, ומשם עושים דרכם לעבר המודע. לגבי החלום עצמו, אותם "אותות" שהלא-מודע שולח אלינו מדי לילה, היתה ליונג תפיסה מעניינת מאוד. לדבריו, מטרת החלום היא לפצות על משהו שחסר בחיי הנפש המודעים. לאור זאת, הדרך לנסות להבין חלום עוברת דרך בירור השאלות 'על מה מפצה החלום? מה חסר במודע, שחייב את החלום להיחלם?'.     

מבחינה קלינית, יונג הדגיש שבפסיכותרפיה הבעיה היא תמיד האישיות בשלמותה, לעולם לא הסימפטום הבודד. לאור זאת, "עלינו להציג שאלות אשר יחדרו אל כל מרחב האישיות". עוד כתב שהסיכוי היחידי של המטפל לסייע למטופל הוא אם יכיר את החומרים הנפשיים עמם מתמודד המטופל באופן ישיר, מחייו שלו עצמו. "אחרת כל מה שיש לנו היא רק תיאוריה, שערכה מוטל בספק".    

ולבסוף, מתוך האוטוביוגרפיה הנהדרת שלו, "זיכרונות, חלומות, מחשבות",הגדרה מופלאה של האדם. ובכן, לפי יונג "אנחנו התרחשות נפשית שאינה בשליטתנו, ויכולתנו לכוון אותה מוגבלת בהחלט. לפיכך לא נוכל להגיע למושג סופי אודות עצמנו".

דרך מלך חדשה

פעם העבודה על הלא-מודע נעשתה באמצעות ניתוח חלומות והעברה. היום האנליטיקאית דניאל כנפו ממליצה לברר את הרגלי הצפייה בפורנו של המטופל

ד"ר דניאל כנפו היא יהודייה-אמריקאית ממוצא מרוקאי, פסיכואנליטיקאית, חוקרת מיניות ובכלל, אישה חכמה ומקסימה. זכיתי לפגוש אותה בביקור קצר שלה בארץ לפני כמה שבועות. בין השאר דיברנו על פורנוגרפיה וטיפול.   

 בימיו של פרויד הטענות שלו על מרכזיותה של המיניות נתקלו בהתנגדות ואפילו לעג. היום זה לא היה קורה. "אם אתה רוצה להבין עד כמה סקס חשוב, אתה צריך רק להיכנס לרשת", אומרת כנפו. "הפורנוגרפיה היא זו שמקיימת את האינטרנט, בלעדיה הרשת היתה קורסת. אחת מכל שש כניסות היא לפורנוגרפיה".    

לפרקטיקות האנליטיות הוותיקות של עבודה על הלא-מודע – חלומות, פנטזיה והעברה, כנפו מוסיפה את הפורנו. "אני אומרת לסטודנטים שלי – כדי ללמוד על הלא-מודע של המטופלים שלכם, שאלו אותם לאן הם גולשים, לאיזה אתרים. אם הם בפורנוגרפיה, מה הם רואים, עם מי הם מזדהים".    

ה"ט: את ממש שואלת את המטופלים שלך מה הם עושים אונליין?   

ד"כ: "לגמרי! אני שואלת כשזה מתאים, אבל אני בהחלט שואלת. והתשובה היא תמיד הפתעה. אני מטפלת הרבה מאוד שנים, עבדתי עם מאות מטופלים, ואני כל פעם מופתעת כשאני לומדת על חיי המין של מטופלים, על הרגלי צפיית הפורנו שלהם. זה אחד הדברים שהכי מפתיעים אותי, שאני לא יכולה לנחש מראש".    

למה המיניות היא היבט כל כך בלתי צפוי באישיות שלנו?   

"כי היא אזור התנהגות ממודר (compartmentalized), שעושים לו דיסוציאציה. האישיות שלנו יחסית מגובשת, אבל זה משהו שלא שייך אליה. חיי המין שלנו מופרדים משאר החיים, כבר מילדות. הורים משקפים כל מה שהילד עושה: הילד אוכל, ההורה אוכל איתו, הילד אפילו הולך לשירותים יחד עם ההורה. אבל מין הוא תמיד מאחורי דלתות סגורות, את זה ההורה לא ישקף. אם הילד מתחיל לגעת בעצמו אנחנו לא אומרים 'איזה חמוד! הוא גילה את הבולבול הקטן שלו!'. המסר הוא שזה פרטי, זה סודי. זה אזור ההתנהגות היחיד שההורים שמים אותו בצד. וככל שהילד גדל זה נהייה בעייתי עוד יותר עבור ההורים. לכן החלק הזה ממי שאנחנו הופך לזר עבורנו".     

לא רק שההורים לא משקפים, הם גם אוסרים.   

"ההורים אומרים כל הזמן 'עוד לא, עוד לא. כשתגדל'. אבל לילדים אין יכולת לדחות סיפוקים. מה, לחכות 15 שנים? בא לי עכשיו! אז מה עושים? מפנטזים. לכן פנטזיה היא חלק כל כך מרכזי מהמיניות האנושית. מגיל צעיר אומרים לנו 'שימו את זה בצד, חכו', אבל אנחנו לא שמים שום דבר בצד, אלא מפתחים סיפורים, שהופכים לחלק מהמיניות שלנו, שהיא בעיקרה לא מודעת. אנחנו אפילו לא יודעים למה אנחנו אוהבים מה שאוהבים, למה לא אוהבים מה שלא, למה מתביישים במה שמתביישים, כי כל כך הרבה מזה מתגבש בגיל שבו עדיין איננו יכולים לחבר דברים, להיות מודעים".


הריאיון המלא עם כנפו התפרסם היום במוסף "הארץ". אפשר לקרוא כאן, וגם כאן

סלמאן אח'טאר: על שנאה ועל נדיבות

photo by Rajnish Mago

סלמאן אח'טאר הוא אחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים כיום בעולם. הוא כתב וערך 81 ספרים מקצועיים, ועוד 18 ספרי שירה. לא מזמן הרצה בארץ בכנס שיוחד לו, ושסביבו שוחחתי איתו שלוש פעמים בזום. אחד מתחומי המחקר העיקריים של אח'טאר הוא רגשות. הוא חיבר ספר שלם כמעט על כל רגש אנושי קיים. שאלתי אותו מהו הרגש השלילי הכי בעייתי, והוא ענה בלי היסוס: "שנאה. אני לא מדבר על לכעוס, אלא ממש לשנוא. שנאה זה להחזיק משהו בפנים, לאורך שנים, לפעמים בלי שום חוויה ממשית".

ה"ט: מה המקור של השנאה?

ס"א: "התינוק מרגיש הרבה פעמים תסכול, מסיבות שונות, ואז עולה בו זעם. אם לא מאפשרים לו לבטא את הזעם, אם הוא לא יוצא, הוא מצטבר. כלומר, שנאה היא תוצר של חוויה מצטברת של רגעים של תסכול וזעם אימפוטנטי. כמו גרגירי מלח זעירים שמתגבשים לאבן בכליה".

ה"ט: אז אם מישהו שונא מישהו מגזע אחר, גם בלי לפגוש אותו, זה לדעתך בגלל חוויות מהילדות המוקדמת, ולא עניין חברתי, תוצר של שטיפת מוח?

ס"א: "שטיפת מוח עובדת על מי שאפשר לשטוף לו את המוח. למה המוח שלך לא נשטף? הבריון הכיתתי הוא תמיד אחד שבעצמו הוכה על-ידי האבא, ואז הוא צריך למצוא מישהו שמשדר חולשה כדי להכות אותו. הבריון מתבייש כי אבא שלו היכה אותו ואז הוא אומר לחלש 'עכשיו אתה תהיה אני ואני אהיה אבא שלי'".

שאלתי את אח'טאר מהי התכונה הטובה הכי חשובה ועל כך ענה: "נדיבות. לתת, ולתת בשמחה. ליהנות מזה".

ה"ט: למה זה כל כך קשה?

ס"א: "קשה לאנשים לתת, בדרך כלל כסף, כי כסף נותן תחושת ביטחון. אבל למעשה ביטחון מגיע מלהיות אהוב. אם אוהבים אותך, אתה מרגיש ביטחון. מי שלא אהבו אותו מספיק, צריך תחליף – וזה הכסף. מישהו שלא קיבל, אומר 'למה שאתן לאחרים בחינם, כשאני לא קיבלתי דברים בחינם?'. 'בחינם', אגב, פירושו בשפת הנפש 'אמא'".


אח'טאר, שחי כיום בפילדלפיה, מגיע ממשפחה מוסלמית בצפון הודו. בראיון המלא איתו, שהתפרסם באתר "פסיכולוגיה עברית" סיפר גם קצת על הרקע שלו. מוזמנות.ים לקרוא – https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4142

ולמי שזה עשה חשק לעוד, כאן יש הרצאה מרתקת שהעביר אח'טאר – https://www.youtube.com/watch?v=Q1iYMMR1kFM

ערבוביה דמוקרטית

מהי התרומה החשובה ביותר של הפסיכואנליזה לתרבות? יש כמה מתחרים בולטים על התואר: חלומות, מיניות, לא-מודע. הסוציולוג המבריק פיליפ ריף הציע שדווקא רעיון צנוע יותר הוא החשוב ביותר שהגה פרויד: אמביוולנטיות. האמביוולנטיות היא מה שמייחד אותנו בעולם החי, היא מקור בעיותינו וסבלותינו, אבל גם מקור מורכבותנו ותקוותנו.   

לפי פרויד אף אחד מאתנו אינו מקשה אחת, אין לנו אישיות ברורה, קווי אופי מוגדרים, דעות או אמונות יציבות, אלא שאנחנו עשויים מערבוביה דמוקרטית של נטיות מנוגדות. בכל מקום בו יש עמדה או רגש מסוימים, מתקיים, לרוב בהיחבא, גם ההיפך. היכן שישנה אהבה, אורבת השנאה, איפה שנראה אמביציה, מתחבאת תשוקה לכישלון, מאחורי שבח מתחצף בוז, מתחת למסירות מתחתרת מחאה, במקום שמבוטא אמון תוסס החשד, אנחנו עפים על עצמו ובמקביל מתקרקעים עם מצבור רגשות אשמה ובושה. זה מתחיל בינקות: כל תינוק אוהב את אמו, וגם שונא אותה; היא דואגת לו, מזינה אותו, מרגיעה אותו, אך גם מתסכלת אותו, נוטשת אותו, לא מקלה על כאביו. הדפוס הזה, של חוויה סותרת, ימשיך ללוות אותנו כל חיינו.    

האמביוולנטיות אינה נעימה. יותר כיף להרגיש דבר אחד, חזק, מובהק, מאשר שילוב סותר, מבלבל, של רגשות שונים. לכן, הסביר פרויד, האמביוולנטיות מופיעה בדרך כלל כמאבק בין שני כוחות שווים בעוצמתם, הממוקמים בנפש כך שכאשר אחד מהם מודע, השני אינו. אלא שלהדחקת היבטים ממי שאנחנו יש מחיר כבד. האמביוולנטיות הפנימית מוחצנת ומקבלת צורה של גזענות ושנאת הזר. אנחנו מקטלגים מספר גדול של אנשים על סמך השתייכותם לקבוצה, 'הם', ולא כבני אדם ייחודיים. אך כפי שכתב לאקאן, שורשן של שתי אלה בחוסר היכולת לשאת מורכבות בנוגע לעצמנו, ולא בנוגע לאחר.

הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס אמר שלכל עמדה פוליטית יש נגיעה לכל עמדה פוליטית אחרת. אם מכירים בכך, מבינים ש"אי-אפשר שתהיה פוליטיקה אופוזיציונית". הליברליות והשמרנות, הפתיחות והגזענות, נאבקות בתוך כל אחד מאתנו. אם לא נכיר בכך, נמשיך להתקוטט לעד בפנאטיות עיוורת.

האמונה הסודית של המטופל

רבים סבורים שעיקר העבודה הקלינית נוגע למציאת הסבר למצבו של המטופל. כאשר אנחנו מצליחים לגלות משהו שהיה עד כה נסתר, חושפים קשר בין קושי לא מוסבר בהווה לבין אירוע מוקדם, מזהים את השורש של איזו בעיה או התנהגות גורמת-סבל – אזי המצב של המטופל משתנה וסבלו נעלם או פוחת. אבל דברים מתגלגלים כך רק לעתים רחוקות.

הסיבה היא שמטופלים רבים למעשה לא רוצים להשתנות, ונאחזים בסבלם בכל כוחם – שכן לסבל הנפשי יש תמיד סיבה, הוא התגבש כדרך להתמודד עם קושי אמיתי, נובע ממנו איזה רווח משני, ולעתים, כמו שאמר לאקאן, הוא אפילו גורם להתענגות בפני עצמו. מסיבות אלה הבנת מקור הסבל לרוב אינה מספיקה כדי להביא להפחתתו.. הפסיכואנליטיקאי נתן אקרמן כתב: "המטופל מתחיל טיפול אך מטפח אמונה סודית שהטיפול אינו אלא תרמית שלא מביאה לשינוי אצל אף אחד. אנחנו ניצבים כאן מול פרדוקס מרהיב. המטופל מבקש להקל על סבלו ולשנות את עצמו, אולם נאחז בתוך תוכו באמונה שהפסיכותרפיה היא חסרת כוח לחלוטין".

בשפה הפסיכואנליטית מנגנון נפשי זה מכונה התנגדות. ההתנגדות לשינוי היא לעתים קרובות הדבר החשוב ביותר שעלינו לזהותו ושעלינו לטפל בו, אם ברצוננו להשיג שיפור בחיים. הפסיכואנליטיקאי דייוויד בל כתב בעניין זה: "ההתגברות על ההתנגדות, לא ידיעת עובדות, היא שנמצאת בלב ההבנה הפסיכואנליטית של מהות השינוי הנפשי". ההתנגדות אינה 'בעיה' שיש לפתור, ואחריה אפשר לעשות עבודה טיפולית – ההתנגדות היא הדבר עצמו, היא מוקד העבודה הטיפולית. 

להתנגדות יש פנים שונים. מטופל אחד יאחר באופן קבוע בדקה או שתיים, אחר יבטל פגישות, שלישי יתייחס בזלזול לדברי המטפל, רביעי יסתיר פרטי מידע חשובים. לפי היינץ קוהוט, ההתנגדות החזקה ביותר שאנו פוגשים היא צייתנות. דווקא המטופל שמגיע בזמן, לא שוכח אף פגישה, משלם בזמן, מביע הערכה עצומה לפרשנויותינו – הוא לעתים קרובות זה שחושש משינוי ומתנגד לו יותר מכל.

החלשת ההתנגדות היא ביטוי לשינוי-הוויה, דבר שמושג בעיקר באמצעות הקשר הטיפולי, כלומר באמצעות שינוי שחל בהעברה. זהו חלק אחד של התהליך הטיפולי. עם זאת, הטרנספורמציה הנפשית העמוקה כרוכה גם בהיבט השני של התהליך – הרחבת הידע על העצמי, המושגת באמצעות פרשנות. כל אחד משני ההיבטים לרוב אינו מספיק בפני עצמו, אלא שנדרש שילוב של שניהם: שינוי הוויה (החלשת ההתנגדות) והגדלת הידע (צמצום הלא-מודע).

ניחוש ממושמע (על מדע הפסיכואנליזה)

לא פעם שואלים מטופלים 'האם מה שאתה עושה אתנו בקליניקה הוא מדעי? האם זה מבוסס על מחקר אמפירי? יש לזה תוקף?'. גם מטפלים שואלים שאלות דומות, במיוחד ברגעי משבר או בלבול, שמביאים אותם לחפש דרכים יותר בדוקות, מוכחות. השאלות הללו לגיטימיות, והחיפוש אחר תשובות תורם להתפתחות המקצוע. אולם עלינו לדעת שההסתמכות על המדע היא מוגבלת מיסודה כשמדובר בטיפול נפשי.  

ראשית, יש לזכור שגם המדע אינו לגמרי 'מדעי'. השיטה המדעית מחליפה את המציאות בהפשטה של המציאות, כדי לקבוע נוסחאות וכללים. המציאות עצמה היא תמיד עניין של פרטים, שכל אחד מהם חד פעמי, בלתי משתחזר. אין שני עכברים זהים, אין שני פרחים זהים, אין שתי אבנים זהות, אין אפילו שני אטומים זהים. כאשר הפרטים המצויים תחת בחינה הם בני אדם, לא אטומים או אבנים, הפשטה מהסוג שעושה המדע כרוכה במחיר גבוה.   

מעבר לכך, מדעי הטבע מבוססים כולם בחשבון אחרון על החושים – ראייה, מגע, ריח, שמיעה. אולם מה שהמטפל עובד איתו אינו ניתן לראייה או למישוש. ביון הציע כי החוש שהמטפל משתמש בו הוא האינטואיציה. בצורה שונה לחלוטין מהמדעים המדויקים, הפסיכואנליזה מבססת את ידיעותיה לא על חושים כי אם על האינטואיציה. אין ברירה. הפסיכואנליזה היא שיטה שבה נפש אנושית אחת מנסה לחשוף סודות של נפש אנושית אחרת.    

לא כל אינטואיציה היא בעלת אותו משקל ותוקף. אי-אפשר להגיד שבפסיכואנליזה 'הכל הולך'. כשנשאל אם פסיכואנליזה היא מדע, אמר אנדרה גרין שהיא ניחוש ממושמע (a disciplined conjecture). יש בעבודה הטיפולית היבט של ניחוש, במובן של הסתמכות על האינטואיציה הפנימית, הסובייקטיבית; אבל הניחוש מסתמך על ידע ומשמעת טיפוליים.

Sales Intuition: How to Use It and Improve It - Neuromarketing

בעֵרה שחורה הצפונה בנו (על הלא-מודע)

העבודה על הלא-מודע נמצאת במוקד הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הדינמית. אבל מהו הלא-מודע? קודם כל, הוא לא דבר אחד, אלא משפחה של חוויות ותהליכים מנטליים. יש פנטזיות לא-מודעות, יש מנגנונים לא-מודעים, יש סכמות לא-מודעות, יש זיכרונות לא-מודעים (מודחקים).    

בטיפול, הדגש אינו בהכרח על העלאת זיכרונות מודחקים, כמו שעולה מהדימוי הנפוץ של אנליזה. חשובה לא פחות מהעלאת המודחק למודעות היא העבודה על חוויות לא-מסומלות, אותן מזהים בטיפול ואשר להן נותנים מקום ופשר. כאלה הן למשל סכמות לא-מודעות של יחסים, סכמות שנוצרות לרוב בגיל מוקדם מאוד ואשר צפות בטיפול בהעברה.    

במקום לחשוב על ניגוד חד בין המודע והלא-מודע, נכון יותר להתייחס ללא-מודע כמצוי על רצף. זהו רצף של הסמלה, שבקצהו האחד תהליכים לא-סימבוליים פרימיטיביים ובקצהו השני תהליכים מנטליים גבוהים (תהליכים שניוניים).   

למעשה, הלא-מודע חיוני למודע, ומלווה כל הזמן את החשיבה המודעת. בעצם, כמו שאמר פרויד, כל התהליכים המנטליים הם לא-מודעים – המודע הוא רק החלון שלנו לפיסה קטנה מתהליכים הלא-מודעים. אכן, מחקרי מוח הראו שיש הפרש של 400 מילי-שניות בין כל התרחשות מנטלית ובין המודעות שלנו אליה.    הלא-מודע הוא כמו החומר האפל של היקום, שאינו ניתן לחקירה ולתיאור. הרי זו מהותו – שאינו מודע. ובכל זאת, אפשר אולי לצייר במחשבתנו משהו מאיכותו. את אחד הדימויים היפים ביותר ללא-מודע הציע אלבר קאמי, בספרו "אדם הראשון":   

"והתנועה העיוורת הזאת בתוכו, שלא חדלה מעולם, שגם עכשיו הוא עדיין מרגיש אותה, בעֵרה שחורה הצפונה בו כאחת מאותן בעֵרות שחורות של כבוּל, שעל פני השטח הן כבויות אבל בפנים השרפה נמשכת, והיא מעתיקה ממקומם את הסדקים החיצוניים של הכבול ואת המערבולות הצמחיות המגושמות האלה, באופן שהתנועות על פני-השטח הבוציים חופפות את תנועת הכבול של הביצות, ומן האדוות העבות והלא-מוחשות האלה עדיין נולדות בו, יום אחר יום, גם העזות והנוראות שבתשוקותיו וגם חרדותיו המדבריות, והפוריים שבגעגועיו, והצורך הפתאומי בפשטות ובאיפוק, וגם שאיפתו לא להיות כלום".

אלבר קאמי

להיות עצמך

מה הופך אדם למטפל טוב? מה בכלל הופך אדם למטפל? באופן רשמי, ישנם הלימודים, ההתמחות, התעודות התלויות בקליניקה. אבל מה בין אלה ובין יכולת טיפולית של ממש? "רק אחרי שסיימת את הכשרתך כמטפל", אמר ביון, "יש לך סיכוי להפוך למטפל".  

איזה מין מטפל הוא המטפל? הוא יכול להיות דינמי או התנהגותי, פרוידיאני או קלייניאני. אבל מה בין התוויות האלה ובין מהות טיפולית של ממש? "המטפל שאתה הופך להיות לו", המשיך ביון, "הוא אתה, ואתה בלבד; עליך לכבד את הייחודיות של אישיותך – זה הדבר שאתה משתמש בו, לא כל הפירושים שאתה נותן". אנחנו נעזרים בתיאוריות כדי להתמודד עם התחושה שאיננו באמת מטפלים, אולם התיאוריות הן לא מה שיעשו אותנו למטפלים, שהרי המטפל שבנו הוא מי שאנו, ולא שום דבר אחר.  

היינץ קוהוט אמר משהו דומה. אדם נעשה אמן בעבודתו הקלינית, הוא כתב, כאשר הידע שלו, הן זה התיאורטי והן זה הקליני, "עבר אינטגרציה כה ממצה עם אישיותו המלאה, עד שהוא חדל להיות מודע לו". כל עוד יש מרחק בין מה שאני יודע ובין מי שאני, כל עוד אלה לא התמזגו – עבודתי לא תהיה שלמה.  

במאמרם "על הפיכה להיות פסיכואנליטיקאי" (On Becoming a Psychoanalyst) מזכירים גלן גאבארד ותומס אוגדן כי מהותו של השיח הטיפולי היא נגיעה במה שייחודי, חד-פעמי וחי בחוויה הספציפית של אדם מסוים. אם נבקש להפוך להיות מטפלים עלינו אפוא ליצור זהות אישית ייחודית משלנו, זהות ששונה מזו של כל מטפל אחר. זה לא פשוט. ממש ממש לא פשוט. "איננו יכולים להפריז בתיאור הקושי לעמוד באידיאל זה", כתבו גאבארד ואוגדן. כל אחד מאתנו מזדהה עם עמדה, עם אסכולה, עם תיאוריה – של המטפלים שלנו, של המדריכים שלנו, של כותבים וכותבות נערצים. אנחנו קשורים בקשרים עבותים, חלקם מודעים וחלקם לא מודעים, לידע שאנו סבורים שיש לנו, אף שהידע הזה אינו אנו. "בכל פגישה ופגישה אנו עושים מאמץ גדול כדי להתיר את הקשרים הללו", כתבו גאבארד ואוגדן. זהו מאמץ מתמיד, כל שעה מחדש. אך הוא ראוי. הם מעידים: "מניסיוננו, כאשר המטפל מאבד את שיווי המשקל שלו, הוא עושה את העבודה האנליטית הטובה ביותר".

האם נעז – לאבד שיווי משקל, לא ללכת בבטחה, להיות עצמנו?