האוצרות שבתוכי

היום לפני 75 שנה נרצחה אתי הילסוּם באושוויץ. היומנים שכתבה האישה הצעירה הזו, בסך הכל בת 29 במותה, הם מהטקסטים היפים שקראתי מעודי.

Etty2

בין היתר, כבדרך אגב, היא הציעה שם את אחד הדימויים הנפלאים ביותר לעבודה הפסיכולוגית:

הרבה ספינות נושאות אוצרות כסף טבעו באוקיינוס. והרבה ניסיונות נעשו לשלות את האוצרות מן הים. בלבי טבעו המון אוניות כאלה, וכל חיי אנסה להעלות אל פני השטח את האוצרות המונחים של קרקעיתו. עדיין אין לי הכלים הדרושים לכך. אצטרך ליצור אותם בעצמי, יש מאין." (השמים שבתוכי, עמ' 139)

אלה הם חיינו. בגאות ובשפל, בין שִרטונים, סערות, ספינות שודדים, אנו משייטים. הפגיעות והצלקות של החיים, אותן יוצרים קשרים מאכזבים, מזניחים, מטביעות את 'ספינות הלב'. אך האוצרות נשמרים תמיד על הקרקעית. האם נדע, כל אחת ואחד, לייצר את הכלים להעלותם לפני השטח? זו משימת חיינו.

– – –

היום אחר הצהריים אקיים בחיפה מפגש לזכרה של הילסום, פרטים כאן.

 

מודעות פרסומת

כולנו משתייכים לכנופיית מרצחים

מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה ב-11 בנובמבר לפני מאה שנה, חיזקה את זיגמונד פרויד בדעתו שהמלחמה אינה מעירה דחפים אלימים אלא רק מסירה את מעטה התרבות הדקיק ומעמידה אותנו אל מול הפרימיטיבי שבתוך כל אחד מאתנו

 

Image result for world war i compiegne forest
קרון הרכבת ביער קומפיין, 11.11.1918

ביום שני, 11.11 שנת 1918, בשעה 11:00, נחתם בקרון הרכבת שחנה ביער קומפיין בצרפת הסכם שביתת הנשק, שסימן את סיום מלחמת העולם הראשונה. זו הייתה המלחמה עליה נאמר ש"תסיים את כל המלחמות". לנוכח נהרות הדם, באותו רגע נדמה היה כי אכן כך יהיה.

כאלף קילומטרים משם, בברגאסה 19 בווינה, ישב יהודי נטול-אל וחיוך מריר על שפתיו. הוא היה מאומן היטב במבט שחודר דרך הריטואלים האובססיביים והאמונות התפלות שבאמצעותם מסממת התודעה האנושית את עצמה. מהם תאריך ושעה סמליים אל מול יצר לב האדם? זיגמונד פרויד הבין זה מכבר כי הציביליזציה כולה אינה אלא מעשה תחרים עדין אותו רוקמים בשקדנות דורות על גבי דורות, מתוך ניסיון מכמיר לב לכסות את התהומות העמוקים, האפלים של הנפש. פרויד זכה ללעג, ביקורת והשמצה, שכן בקפדנות ושיטתיות חקר את הקרעים באותה רקמה – חלומות, בדיחות, פליטות, פרצי פראות פתאומיים. המלחמה הגדולה היתה קרע רחב מספיק כדי לאשר את תובנותיו. עם סיומה, אנשים יבקשו לפטור אותה כחריג, שאינו מעיד על הכלל. פרויד ידע כי ההיפך נכון. רק מתוך החריג, ולא מתוך היומיומי, הנימוסי, המתורבת והמעושה, ניתן ללמוד מי אנו, בני האדם.

בזמן המלחמה הידלדלה מאוד הקליניקה של פרויד. למי יש פנאי לחיבוטי נפש כשהעולם קורס?  פרויד אף איבד את כל חסכונותיו, שהיו צמודים לאגרות חוב אוסטריות, ובקושי הצליח לקיים את בני משפחתו, שסבלו לא אחת מרעב. את הזמן שהתפנה הוא הקדיש בעיקר לכתיבה, שנעשתה לעתים קרובות באצבעות רועדות מקור בחדר עבודתו הלא מוסק. בין היתר כתב על המלחמה שני מאמרים נשכחים, אך עדיין נושכים.

במאמר "ההתפכחות של המלחמה", שנכתב כחצי שנה אחרי פרוץ הקרבות, חשף פרויד תחושות לא אופייניות של בלבול וחוסר-אונים לנוכח האירועים הקשים וחוסר היכולת להבינם. פרויד, שהיה בן 58 כשפרצה המלחמה, חי מרבית ימיו באירופה שנהנתה מתקופה ארוכה של שקט ושלווה יוצאי דופן. בעידן "הכפר הגלובלי הראשון" של תחילת המאה הקודמת יכלו בני אומות המערב להעתיק את מקום מגוריהם ממדינה למדינה או לתור ארצות אחרות גם בדחף של רגע, בלי צורך בסידורים קודמים או מסמכים כלשהם. כך נוצרה על פי פרויד "מולדת" (Vaterland) חדשה, אותה ראה כמין מוזיאון גדול, המורכב מהיופי, מהאמנות ומהיסטוריה של כל האומות.

אלא שאז פרצה המלחמה שהכול, כולל פרויד, סירבו להאמין באפשרותה. אין ספק שמלחמות ימשיכו להתקיים כל עוד אומות חיות בתנאים כה שונים, בהבדלים עמוקים ביחס לערך החיים, ובעוינות כה רבה זו לזו, כתב פרויד. אבל המלחמה הנוכחית, נזעק, מתקיימת בין מדינות שחולקות תרבות ואורח חיים דומה, בין אנשים בני אותו גזע. "ציפינו שהאומות הכבירות השולטות בעולם של בני הגזע הלבן, שהפגינו יצירתיות כה רבה במדע, באמנות – יצליחו לגלות דרך אחרת לפתור קונפליקטים ואי-הבנות", כתב.

לא רק שבני הגזע הלבן הרגו זה את זה, הם עשו זאת בשקדנות והצלחה חסרות תקדים. אפילו המדע, שעליו השליך פרויד יהבו כאדם נאור וליברלי, הכזיב – כל שהמדענים עשו היה לחפש כלי-נשק יעילים יותר ויותר. במכתב ללו אנדריאס-סלומה מאותם ימים כתב פרויד: "אין לי כל ספק שהאנושות תתגבר גם על מלחמה זו, אך אני יודע לבטח שאני ובני זמני לא נשוב עוד לראות את העולם בעיניים עולצות. הוא נתעב מדי".

עצב עמוק נשקף מעיניו של פרויד, אך לא הפתעה. ניתן להבין את אכזבתם של תושבי הציביליזציה הגדולה שקרסה כמעט בן לילה, הוא כתב במאמרו, אלא שאכזבה זו אינה מוצדקת – שכן מה שנדמה שהרסה המלחמה אינו אלא אשליה. אנו נהנים מאשליות שכן הן חוסכות מאתנו רגשות לא נעימים, אולם אל לנו להתלונן כאשר שוב ושוב הן מתנגשות עם המציאות, ומתנפצות למולה. בני מיננו לא שקעו כה נמוך כפי שחששנו, ניחם פרויד את קוראיו, ואת עצמו, מכיוון שהם מעולם לא התרוממו גבוה כפי שחשבנו.

חקירה פסיכואנליטית מראה שהמהות העמוקה ביותר של טבע האדם מורכבת מדחפים שהם זהים אצל כל בני-האדם ומכוונים לסיפוקם של כמה צרכים ראשוניים. הדחפים האלה כשלעצמם אינם טובים או רעים – אולם החברה מסווגת אותם ככאלה על פי התאמתם לצרכיה שלה. את ביטויי הדחף שאינם מתיישבים עם דרישות הקהילה הרחבה דואגת זו באמצעות תהליכי חִבְרוּת (סוציאליזציה) לעכב, להדחיק או להפנות כלפי יעדים אחרים, ולעתים גם כלפי האדם עצמו. כך נדמה לנו כי אכן חל שינוי, כאילו אגואיזם הפך לאלטרואיזם, אכזריות לרחמים.

אולם החלק האינסטינקטואלי נותר תמיד חזק. אנו טועים בהעריכנו בני-אדם כטובים ומוסריים מכפי שהנם באמת, שכן האינסטינקטים של הזולת תמיד נעלמים מעינינו. החברה התרבותית דורשת התנהגות "טובה", ולא אכפת לה אם מקורה של התנהגות זו בהפנמה אותנטית של ערכיה, או רק בחשש מסנקציה על חריגה מהכללים המקובלים. כך היא זוכה לצייתנות של רבים, שבצייתם נוהגים שלא על-פי טבעם. הם נתונים להדחקה מתמדת של האינסטינקט, והמתח הגדול שהדבר יוצר מתבטא בנוירוזות ופתולוגיות. כל מי שחי על-פי עקרונות זרים לטבעו חי, במונחים פסיכולוגיים, ברמת חיים שהוא לא יכול להרשות לעצמו. ולאף אחד אין שליטה על הרגע בו ידפקו על הדלת אנשי ההוצאה לפועל – שלובשים לא אחת מדי צבא.

וחץ נוסף שלח פרויד. "ישנו עוד סימפטום שאולי זעזע כמה", הוא כתב, מכוון להיעדר התובנה גם אצל האינטלקטואלים המזהירים ביותר, משני צדי המתרס, ששיתפו פעולה עם השלטון. תומס מאן למשל כתב באוגוסט 1914, "מלחמה! חשנו היטהרות, שחרור ותקווה אדירה". גם שטפן צווייג, הפציפיסט לימים, שירת את מכונת התעמולה האוסטרית ואפילו המשורר המיסטיקן ריינר מריה רילקה הילל בשיר את הופעתו של "אלוהי המלחמה המרוחק והבל-יאמן ביותר". תופעה זו, אמר פרויד, קלה להסבר. זו טעות להתייחס לאינטלקט ככוח עצמאי תוך התעלמות מהתלות שלו בחיי הרגש. האינטלקט יכול לפעול כראוי רק כשהוא מנותק מהשפעות של דחפֵי רגש חזקים, אולם כל אימת שאינו מנותק מהם הוא יתנהג כמכשיר של התשוקה, שמספק לה את ההצדקות שהיא תובעת. הפסיכואנליזה מראה שהאדם המבריק ביותר יתנהג כאימבציל ברגע שהתבונה מתעמתת עם התנגדות ריגשית.

החץ כוון, אולי שלא ביודעין, גם כלפי משלחו. עם הכרזת המלחמה לקה פרויד עצמו בהתקף פטריוטיזם. "בפעם הראשונה זה שלושים שנה אני חש עצמי אוסטרי", הוא אמר, וקידם בהתלהבות את העמדה הנוקשה שנקטה אוסטריה כנגד סרביה.

Related image
זיגמונד פרויד ובניו, ארנסט ומרטין, 1916

ילדיו של פרויד כנראה ספגו משהו מהפטריוטיות הזו. שלושת בניו, מרטין, אוליבר וארנסט, לא חויבו לשרת, אך התנדבו לעשות כן, נשלחו לחזית ואף זכו לעיטורים. פרויד האב החרֵד חלם באחד הלילות "חלום נבואי" שתוכנו הגלוי ציין לדעתו בבירור את מותם של בניו, וראשון להם מרטין. מאוחר יותר גילה פרויד שבאותו יום נפצע מרטין בחזית הרוסית, גילוי שעורר אותו בהמשך ליזום כמה מחקרים על תורת הנסתר וטלפתיה.

נוכחותו הקבועה של המוות במחשבותיו בימי המלחמה הובילה את פרויד לעוד כמה מסקנות מרהיבות ומדכאות על טבע האדם, אותן חלק בהרצאה במועדון בני ברית בווינה ב-15 בפברואר 1915. על בסיס הרצאה זו כתב פרויד את המאמר "גישתנו למוות", בו טען שיחסם של אבות אבותינו הרחוקים למוות התאפיין בחוסר עקביות. לאדם הקדמון לא הייתה שום בעיה עם מותו של הזר, שנתפס כאירוע חסר כל חשיבות, והוא אף לא היסס לגרום למוות זה באכזריות הרבה ביותר הקיימת בעולם הטבע. את תוצאת עמדה זו אפשר לראות בספרי ההיסטוריה, שמורכבים בעיקרם משורת רציחות.

היחס למותם של אנשים קרובים היה מורכב יותר. כאשר האדם הקדמון ראה מישהו קרוב לו נהרג כל ישותו מחתה, שכן הכיר במוות זה כאירוע מחריד, קץ החיים. אולם חוק האמביוולנטיות הרגשית, ששולט עד היום ביחסינו עם אלה שאנו אוהבים יותר מכל, יצק קורטוב של שמחה לאיד וסיפוק גם ביחס למות אדם אהוב. אהבה ושנאה מופיעות תמיד יחד, כתב פרויד, שכן אהבה אינה אלא תגובה לדחפים העוינים שאנו חשים בתוכנו כלפי אדם קרוב וחשוב לנו; שהרי גם האדם הקרוב ביותר, הוא תמיד גם זר.

הקונפליקט ברגש ביחס למוות של אנשים אהובים הוא שהוליד לפי פרויד את הפסיכולוגיה ואת הדת. מעל קברו של האדם האהוב נוצרו דוקטרינות הנשמה והאמונה באלמוות, ושם גם התעוררה לראשונה תחושת האשמה, שהולידה את הצווים המוסריים הראשונים.

האיסור החשוב ביותר שיצר המצפון המתעורר היה "לא תרצח". הוא הושג מלכתחילה כתגובה לשנאה החבויה מאחורי האבל כלפי אהובים שמתו, ובהמשך הורחב כך שהופנה גם כלפי זרים ולבסוף אפילו אויבים.

יש מי שיראו בכוחו של הציווי הוכחה לעוצמתם של הדחפים המוסריים באדם. אין זה כך. איסור כה חזק יכול להיות מופנה רק כלפי דחף חזק במידה דומה; עצם הדגש האדיר על "לא תרצח" מעיד על כך שאנחנו תוצר של אינספור דורות של אנשים שתאוות-ההרג זרמה בדמם.

בדיוק כמו האדם הקדמון, המשיך פרויד, אנו מחסלים בדחפינו הלא-מודעים מדי יום ומדי שעה את כל מי שניצב בדרכנו, שפגע בנו או שהעליב אותנו. הלא-מודע שלנו יהרוג גם עבור עניינים של מה בכך – זהו העונש היחיד שהוא יודע להטיל. אם לשפוט לפי הדחפים הלא-מודעים שלנו, הרי שכולנו, כמו האדם הקדמון, משתייכים לכנופיית מרצחים; הדבר היחיד שהשתנה הוא יחסנו התרבותי והנורמטיבי ביחס למוות. מה שעושה המלחמה אינו הערת דחפים אלימים, אלא רק הסרת מעטה התרבות הדקיק והעמדתנו אל מול הפרימיטיבי שבתוך כל אחד מאתנו.

לנצח נאכל חרב, מסכם פרויד. עלינו אפוא להכיר בכך שביחסנו המתורבת כלפי מוות אנו מתעלמים מהמציאות ומהמציאות הנפשית. יש לבטל את הדחקת היחס הלא-מודע כלפי מוות ולתת לו את המקום, במציאות ובמחשבותינו, אשר לו הוא ראוי. אמנם אין פה התקדמות, אלא רגרסיה, אולם זו נסיגה שלוקחת בחשבון את האמת, ולכן תאפשר לנו לשאת את החיים. את הממרה "החפץ בשלום, ייכון למלחמה", הציע פרויד, מפוכח וצלול מתמיד, כדאי להחליף בנוסחה הבאה: "החפץ בחיים, ייכון למוות".

פורסם בשינויים קלים במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", 9.11.2018

עובדת החיים

פגישה טיפולית אורכת בדרך כלל חמישים דקות. לפעמים זה נראה מעט מאוד, בהתחשב בקשיים העיקשים, רבי השנים, מולם אנו ניצבים. אולם גם בפרק זמן קצר זה עולה לרוב כמות עצומה של חומר מנטלי.

וילפרד ביון העלה את השאלה האקוטית – כיצד נדע, מתוך כל המידע המתגלה במהלך פגישה, אל מה יש לכוון את תשומת לבנו? איך נזהה במה עלינו להתמקד? הוא טבע את המונח "העובדה הנבחרת" (“selected fact”) – שהיא כעין מפתח לפענוח צופן סודי. מרגע שמזהים את ה'עובדה', מה שנראה עד עתה כמו גיבוב לא מאורגן של מילים, רעיונות, רגשות ורשמים מקבל פתאום משמעות קוהרנטית, כמו תמונה מטושטשת שבאמצעות סיבוב העדשה נכנסת לפוקוס וכל פרטיה מתבהרים.

בכל פגישה יש עובדה נסתרת שכזו. כדי לחשוף אותה, אמר ביון, אין לו למטפל אלא את האינטואיציה שלו. אך אינטואיציה אינה רק עניין של מזל, או כישרון. חלק מהותי מהטכניקה הפסיכואנליטית נועד לאפשר את התנאים הטובים ביותר להבלחת האינטואיציה. העמדה הטיפולית עליה המליץ פרויד היא של תשומת לב 'מרחפת' (“evenly hovering attention”), המקדישה אותה חשיבות לכל מה שנאמר. לכך הוסיף ביון את ההצעה להקשיב בלי זיכרון ובלי תשוקה, כלומר בלי הנחות מוקדמות ובלי ציפיות. אם נצליח להשעות את מה שאנו יודעים, על המטופל, ועל טיפול, את מחשבותינו על מה רצוי, ומה לא, ולהיות קשובים באותו מידה לכל מה שמופיע – הרי שכפי שכתב פרויד, נוכל להישאר לזמן מה בחשכה, ואז אולי נצליח לזהות איזה נצנוץ של אור, שיובילנו.

Image result for Intuition

ב-18.10 יתקיים בתל אביב ערב השקה לספרי "אמת אהבה אמונה: מבט פסיכואנליטי והיסטורי על משמעות החיים". אפשר לכתוב לי בפרטי לפרטים.

"טיפול טוב דורש פיתוח של האומץ שלנו"

על התפקיד החשוב של רגשות שליליים, כוחן של אמונותינו והיכולת לשנות דפוסים מקובעים בטיפול. שיחה עם חוקרת המוח ד"ר קרן בן יצחק

קרן בן יצחק אינה אדם צפוי או שגרתי. היא מחזיקה בדוקטורט מטעם המרכז לחקר המוח בבר אילן, ולא ממצמצת כשהיא אומרת "רגש הוא אך ורק תוצר של פעילות עצבית". אבל אם נדמה לכם שאתם עומדים לפגוש מדענית קרה וחמורת סבר, תופתעו עד מאוד. היא מתהדרת ברעמת שיער בלונדי ארוך, עוטה שלל טבעות ושרשראות, ומספרת בהתלהבות על כתיבת שירה כשיטה מומלצת לפתרון קשיים רגשיים. "זו דרך נפלאה למצות את הכאב ולהוציא ממנו משהו אסתטי", היא אומרת. בן יצחק עצמה כתבה את הספר "זה קורה עכשיו", בעריכת המשורר עמוס לויתן. "בספר יש 46 שירים, ש-37 מתוכם נכתבו בתקופה של שבועיים בסיטואציה משפחתית מאוד קיצונית. זה סוּפּר עזר לי להתמודד".

אם רגש הוא סתם תוצר של פעילות עצבית, בשביל מה לכתוב שירה?

"פעילות עצבית היא לא סתם! זו פעילות מאוד מורכבת שמתרחשת ב-86 מיליארד נוירונים שמרושתים בצורה מאוד מתוחכמת. זו רשת שפועלת כיחידה שלמה, וזה מה שהופך אותה לכל כך עוצמתית. כל היכולות שלנו – להבין מה את רואה, שומעת, חשה, לדעת איך להגיב לזה, לזכור מי את, את הדרך הביתה, וגם היכולת להרגיש – כל זה נוצר בעקבות פעילות עצבית. זה נשמע מאכזב להרבה אנשים, אבל יש בזה קסם. תחשוב איזה דבר מדהים זה שכתוצאה מפעילות חשמלית וכימית, אנחנו מרוויחים תודעה מורכבת שכוללת מחשבות, רגשות וזיכרונות. זה קסום בעיניי".

בואי נדבר על רגשות.

"מבחינה נוירולוגית רגש הוא תוצאה של פעילות מורכבת שמתרחשת בכמה אזורים במוח, שהעיקרי שבהם הוא האמיגדלה הימנית, שאחראית בעיקר על רגשות שליליים. אנשים שסובלים מחרדה למשל רואים אצלם פעילות מוגדלת באמיגדלה".

יש ביקורת בפילוסופיה על 'הגישה הנוירוצנטרית', שמצמצמת את התודעה האנושית למוח, רק על סמך התאמה בין פעילות מוחית לבין מצבי תודעה.

"מנקודת מבט של מדעי המוח כל התודעה שלנו נעוצה בסינפסות. יש לזה שני כיווני הוכחה. אם הולכים על דרך השלילה, אז רואים שאנשים ובעלי חיים שנפגעו באזורים מסוימים במוח מאבדים המון יכולות. יש פגיעות באונות מפתח, שבעקבותיהן נפגעת היכולת לפתח ערכים, מוסר או אמפתיה. ידוע המקרה של פיניאס גייג', שעבד בחברת הרכבות בוורמונט, היה אדם מאוד אחראי, ויום אחד נפגע בתאונה קשה, ומוט ברזל נכנס לו לגולגולת ופגע לו באותן אונות – האישיות שלו השתנתה בצורה דרסטית. כיוון ההוכחה על דרך החיוב הוא באמצעות התבוננות במוח במכשירי דימות מוחי כמו למשל fMRI".

מה לומדים מההתבוננות הזו?

"אפשר לראות שאם למשל מציגים דימוי מפחיד לנבדק, אכן יש פעילות מוגברת באמיגדלה. המחקרים מציגים תוצאות מאוד עקביות. כך אפשר למפות את המוח ולהגיד – 'זה אזור שיש לו תפקיד מרכזי כזה וכזה'. גם בניתוחים, אם משתקים אצל המנותח אזור מסוים אז אפשר לראות שיש פעילויות ספציפיות שהוא לא יכול לבצע".

אז בתפיסה שלך האדם הוא יצור שמופעל על-ידי מחשב מאוד מפותח?

"מחשבים כבר עושים פעולות מאוד מורכבות, לפעמים יותר מהר מאתנו, אבל הם לא עוברים משברים, אין להם קונפליקטים. אז אחת השאלות המעניינות היא – מהו החלקיק האנושי? למחשב אין תחושת 'עצמיות', וזה הבדל מאוד גדול".

אולי גם העצמיות היא לא יותר מתוצר של אזור במוח?

"היא לא שייכת לאזור מסוים, אלא מבוזרת בהמון אזורים במוח. כשאנו צוללים לשינה עמוקה אין לנו מושג מה היה בתוכנו או מחוצה לנו במהלכה, כאילו התודעה שלנו נגזלת מאתנו. למה זה קורה? כי המוח שלנו ברגעים האלה מתנהג בצורה שונה מאוד מאשר בזמן ערות או חלימה. ההבדל הכי בולט הוא שבשינה עמוקה ה'דיבור' בין חלקי המוח השונים כמעט ולא קיים. גם אם אגרה אזור מסוים בגירוי חשמלי, רק אותו אזור יגיב לזה ולא ישלח את המידע לאזורים נוספים. כלומר כדי שנדע שאנחנו זה אנחנו ושנדע מהו העולם וכולי חייב לזרום מידע בין חלקי המוח שלנו. אחרת אין עולם ואין אני. פשוט אין. נראה לנו הגיוני שהמיטה ואנחנו נמצאים שם כשאנחנו ישנים, אבל אנחנו לא שם בכלל, אנחנו נעלמים. וזה קורה אצל כולם, בלי הבדל דת מין גזע וגיל".

מה עוד מייחד את המוח?

"המוח הוא איבר לומד. אנחנו מגיעים למורכבות של התודעה בעקבות למידה, שמתאפשרת כאשר יש סביבה מטפחת. המוח חייב את האינטראקציה עם העולם כדי לפתח רשתות נוירונים תקינות. זו למידה מאוד מורכבת, שמתקיימת רק בהקשר אנושי. אם תביט באדם בשנות העשרים לחייו – כדי להפוך למי שהוא, היה עליו לחוות המון חוויות שהן ייחודיות לו, היה עליו ללמוד איך לחשוב, לפתח אמונות, עולם ערכים, לבנות 'אני' שהוא סובייקט עם רצונות מסוימים וציפיות ונקודת השקפה. וכל זה נלמד, לא מושתל. מחשב, מורכב ככל שיהיה, לא מייצר את עצמו, אין שם יצירתיות. המוח שלנו בונה את עצמו. לכן אני לא חושבת, אם כי אני לא בטוחה, שמכונה שהיא לא ביולוגית תוכל אי פעם לעשות את זה".

אז המוח הוא איבר קסום בעינייך, לא סתם מכשיר או איבר.

"הרבה פעמים כשמסתכלים על הרקמה העצבית שקוראים לה מוח אומרים שזו תזמורת ללא מנצח. המוח כל הזמן עובד ואוי ואבוי אם לא. אבל עדיין לא ידוע לנו על איזשהו מפקד עליון שמנצח על כל הדבר הזה. אם נחשוב על מכונה שמכילה מספרים אסטרונומיים של נוירונים זה מדהים שהכול מתנהל לרוב בצורה תקינה בלי שיש מישהו שמפקח על זה".

איזה טעויות יש לאנשים ביחס למוח שלהם?

"אחת הטעויות הכי נפוצות היא שמשתמשים רק בחלק מהמוח, בשמונה או בעשרה אחוז. זה לא נכון. טעות אחרת היא לחשוב שיש מוח גברי ומוח נשי – ממש לא! אנחנו מאוד דומים, למרות המון הבדלים בינאישיים. במוח של כל אחד מאתנו יש מוטיבים גברים ונשיים שהמשקל שלהם משתנה בהתאם לסיטואציה. מעבר לכל ההבדלים גברים ונשים מאוד דומים. המוחות שלנו מעבירים את אותם חומרים, פועלים לפי אותם חוקים. חשוב לזכור את זה בעימותים".

אנחנו אחראים לשלומנו

המוח אחראי לרבות מיכולותינו וכישרונותינו, אבל באותה מידה גם לקשיינו וכאבינו. "רגש הוא מטעֵן שבאמצעותו אנו מטעינים משמעות לחיינו", אומרת בן יצחק, "וזה כולל רגשות שליליים".

למה אנחנו צריכים את הרגשות השליליים?

"יש להם הרבה תפקידים. חונכנו לחשוב שהם לא טובים ולא בריאים, כי הם לא נעימים, אבל זו גישה מאוד בעייתית. הרצון כל הזמן להרגיש טוב ולהוקיע רגשות שליליים לא מיטיב עם המוח שלנו. היכולת להבין רגשות ולדעת איך להתמודד איתם מחשלת אותנו ומשפיעה לטובה על המוח ועל הלב ומערכת החיסון. חוקרי מוח מבחינים בין מוח שנקרא 'עמיד' ומוח 'לא עמיד'. יש מצבים בהם כמה אנשים חווים אירועים מאוד דומים, אולם כל אחד מגיב אחרת. למשל כמה חיילים שהיו באותו מארב, אבל רק חלק יפתחו פתולוגיה, למשל מסוג PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית). אחד הדברים המעניינים שגילו חוקרים כמו פרופ' תלמה הנדלר מאיכילוב הוא שמוח עמיד מצליח להתאושש מהר יחסית מחוויות שמטעינות בו רגשות שליליים עוצמתיים".

מה ההבדל בין שני סוגי המוחות?

"אחד ההבדלים הבולטים הוא שבמוח עמיד התקשורת, הקישוריות, בין אזורים קדמיים במוח לבין האמיגדלה היא מאוד טובה. אם מפעילים באופן מלאכותי רגש שלילי בניסוי רואים שבמוחות העמידים לצד הפעילות באמיגדלה 'נדלקים' האזורים הקדמיים, וההידלקות הזו מפחיתה בהדרגה את הפעילות באמיגדלה. אלה שני אזורים שלמדו לעבוד ביחד, יש ביניהם ערוץ הידברות".

איזו סוג של למידה מפתחת את הקישוריות במוח?

"אם למשל אדם גדל בסביבה שמטפחת בו תחושה של מסוגלות ומעודדת אותו להרגיש מגוון רגשות, מטפחת אמונה שרגשות זה דבר נורמלי, שלא צריך להיבהל מהם, הם באים והולכים, הסיכוי שלו להצליח להתמודד עם קושי גדל מאוד, וזה ממש בעל ביטוי במוח. לעומת זאת אם אדם הפנים כילד או כמתבגר שהוא צריך כל הזמן להרגיש בסדר ויש טאבו על רגשות שליליים ואם קורה משהו שלילי זה אסון, אז זה מה שהמוח שלו ילמד".

עד כמה ניתן לשנות דפוסים כאלה שהפנמנו בגיל צעיר?

"החדשות הטובות הן שבזכות הפלסטיות המוחית גם מישהו שגדל בסביבה לא מטפחת יכול לפתח את היכולת הזו לקישוריות במוח. זה לא קורה ביום, אבל זה אפשרי. מחקרים על אנשים שסבלו מ-PTSD מראים שמי שעבר טיפול נפשי מוצלח, תפקוד האזורים הקדמיים במוח שלו הופך דומיננטי יותר. אז יש כאן משהו שאפשר לעשות בעניין של רגשות שליליים ולכן כדאי לקחת אחריות על עצמנו ולשנות דברים שנלמדו. זה הבסיס לטיפול פסיכולוגי".

את לא דוגלת בהאשמת ההורים או נסיבות החיים במה שאנו מרגישים וחווים.

"מבחינת אחריות רובנו אחראים לחלוטין לשלומנו. אנחנו הבוסים של עצמנו. אני מדברת על אנשים מבוגרים, ולא על ילדים ואפילו לא מתבגרים. אני חושבת שרוב האנשים הבוגרים שאין להם מחלות ניווניות או גידולים, בהחלט יכולים להיות אחראים לשלומם, כולל במצבים קשים. צריך להיעזר בגורמים מקצועיים כמובן, אי-אפשר לעשות הכל לבד, אבל אם מזהים שיש בעיה כדאי לעשות עם זה משהו. זה בהחלט יכול להצליח".

מה את ממליצה לעשות?

"ללכת לטיפול, מסוג כלשהו. יש הרבה סוגים של טיפולים. יש שיטה פרוידיאנית, פסיכודרמה, emdr. כל אחד צריך למצוא את השיטה שלו. אפשר גם לנסות קשיבות (מיינדפולנס), שהיא שיטה שנחקרת הרבה במדעי המוח. מה שהקשיבות מלמדת לאורך זמן הוא להיות עם מה שאני חווה באופן לא שיפוטי, בשוויון נפש, וזה מפתח את האזורים הקדמיים. בנימה אישית, אני חושבת שבשביל שינוי אמיתי שיחזיק מים לא מספיק רק לתאר את הבעיה ולהבין איך נוצרה. כדי להתגבר על בעיה צריך לעבור דרכה. צריך להתעסק ישירות עם הקושי. טיפול טוב דורש פיתוח של האומץ שלנו. אם יש פחד משמעותי שמגביל אותנו ואנחנו מתגברים עליו זה הופך אותנו למי שאנו רוצים להיות. כי אז אני יכולה לספר על עצמי סיפור חדש ומפתיע. זה רגע מכונן תודעה, וזו מטרת הטיפול".

את מדברת מניסיון אישי?

"עברתי לא מעט… בגיל 30 עברתי משבר מאוד גדול. זו הייתה תקופה מאוד עמוסה, אמא שלי חלתה, עבדתי בארבע עבודות במסגרות של פגועי נפש, בלי יום בלי לילה, ואז היה לי סיפור בחיי האישיים שפגע בי, והתרסקתי. חוויתי התקף חרדה, ביי דה בוק, פחדתי שאני עומדת להשתגע. מדהים שהייתי תוך כדי תואר שני בפסיכולוגיה ולא היתה לי התובנה לקלוט שזו רק חרדה. המציאות כל-כך משתנה בתוך ההתקף. הלכתי אז לטיפול לראשונה בחיי, שארך כמה שנים. בזכות הטיפול הבנתי מה היו השדים והרוחות במירכאות שאיימו עלי, ושהתקפי החרדה עמדו ביני ובינם. ההתקף אצלי מיסך כאב אותנטי שקשור לילדות שלי, כי כילדה לא יכולתי להכיל עולם כל-כך שלילי. זה הגן עלי, אבל בגיל 30 צף ועלה. אילצתי את עצמי להגיע ולגעת בכאב, וגיליתי שכשאני נוגעת בו החרדה נעלמת. אני זוכרת את הרגע אצל הפסיכולוג, שבו הייתי לרגע ממש בתחושה הנוראית, ואז פתאום חשתי בכאב תהומי שלא ידעתי על קיומו, והחנק נעלם. זה היה מאוד כואב, אבל כבר לא היתה חרדה. בהדרגה למדתי לגעת בכאב, למדתי שהוא חלק מהעולם שלי, לא להיבהל ממנו. במשך הזמן העוצמה שלו השתנתה, הממדים שלו הפכו פחות מפלצתיים".

מה שלומך היום?

"אני יכולה לספר שהכאב לא נעלם, אבל גם אין לי שאיפה כזו. השאיפה המרכזית שלי היא לגעת בעולם הרגשי האותנטי כפי שהוא קיים בתוכי. ולפעמים, אם אני צריכה עזרה, אמצא אותה. לא צריך לעשות הכל לבד. למדתי שהכי בריא לחיות את האמת שבתוכי, ולא לחיות לפי רעיון שאומר שצריך להרגיש תמיד בסדר. השאיפה הזו מאוד מעייפת ומייצרת נוירוזות. היום הכאב יכול פתאום לתקוף אותי, כשאני תולה כביסה או נכנסת להרצאה, וזה בסדר גמור. זו לא קטסטרופה ולא דרמה. דרמות הן טובות לסרטי קולנוע, לא לחיים. זה פשוט חלק מהחיים וזה בסדר".

מחשבה אכן מייצרת מציאות

ד"ר קרן בן יצחק, 45 ("בדיוק ביום שבו מדונה חגגה 60!"), נשואה למתמטיקאי ד"ר צחי בן יצחק. השניים גרים באבן יהודה עם שלוש בנותיהם, שקד, 12, הגר, 10, וירדן, 6. היא מלמדת באוניברסיטה העברית, יוצרת תוכניות במשרד החינוך, מכשירה מטפלים ומרצה בפני הקהל הרחב. אחרי תואר שני בפסיכולוגיה ניסויית מחקרית התחילה דוקטורט על אובדנות בהנחיית פרופ' ישראל אורבך ז"ל במחלקות ילדים ונוער בבתי חולים פסיכיאטריים. "דווקא שם, במקומות שבהם אנשים מנסים לברוח מתודעה כואבת, הבנתי את חשיבות מערכת הרגש, כמה חשוב להרגיש, לא לנתק את הרגשות, לדעת מה לעשות איתם". בעידודו של אורבך זנחה את חקר האובדנות ופנתה לחקר המוח.

בן יצחק מטיפה ללקיחת אחריות של האדם על חייו ובעיקר – תחושותיו. תחושותינו נובעות מבחינתה באופן מובהק מתוכנו, כלומר ממוחנו וממה שעובר בו. "יש תחום מחקר שלם שנקרא mindset כלומר, האמונות שלי לגבי משהו. אם אני מאמינה שכאב רגשי הוא דבר נוראי, שאם ארגיש כאב זה יפגע בי, יהפוך אותי חלשה – זה מיינדסט; אם אני מאמינה שכאב רגשי הוא רק עוד רגש, אמנם לא נעים אבל כזה שמותר לי להרגיש אותו, הוא לא נוראי, כדאי לתת לו ביטוי – זה מיינדסט אחר. המיינדסט קובע את התגובה הרגשית וגם הפיזיולוגית. יש למשל מחקרים מהרווארד שמראים שסטרס עצמו לא מזיק, רק האמונה שלי ביחס לסטרס היא שקובעת אם הוא מזיק. הסיכון למחלות לב אינו נובע מהסטרס, אלא מהאמונה שסטרס מזיק! וזה מחזיר לרעיון האחריות. מחשבה אכן מייצרת מציאות, יש לה משמעות פיזיולוגית. האמונה לגבי משהו לא קובעת רק חוויה סובייקטיבית אלא גם תפקוד פיזיולוגי".

זה יכול לעבוד גם להפך? אם אאמין שמשהו מועיל הוא מזיק, הוא יהפוך כזה?

"כנראה שכן, אם זו אמונה אמיתית. אתן דוגמה. במחקר הזמינו נבדקים בשתי נקודות זמן וביקשו מהם לשתות מילקשייק. בפעם הראשונה אמרו שהוא עתיר שומנים וסוכרים, כלומר יצרו מיינדסט, ולקחו דגימות דם ובדקו הפרשה של פפטיד מאוד ספציפי שנותן לגוף תמונה על מידת שובע ורעב. בפעם השנייה אמרו שהפעם נותנים להם מילקשייק דל קלוריות וסוכר – יצרו מיינדסט אחר. אף שהיה מדובר באותו משקה בדיוק, בפעם השנייה הפפטיד הופרש במידה פחותה כמעט פי שלושה. כלומר המיינדסט השונה השפיע בצורה דרסטית על הפרשת סמן ביולוגי טהור, שמדווח לגוף כמה קלוריות נכנסו, אף שנכנס אותו ערך קלורי. אז אם אני אאמין באמת שאני שורפת קלוריות באמצעות ישיבה מול המחשב – זה כנראה ישנה משהו".

עד כדי כך?

"כן, וזו לא סתם הצהרה. עשו מחקר בו הזמינו חדרניות מ-70 בתי מלון בארצות הברית ושאלו אותן אם הן בכושר. הרוב אמרו שממש לא, כי הן לא תפסו את עבודתן כעבודה שבה הן עושות כושר. בהמשך חילקו אותן לשתי קבוצות, שאחת מהן עברה הרצאה אצל מומחה גדול לכושר שהסביר להן שהעבודה שלהן מאוד בריאה ופעילה. אחרי כמה שבועות בדקו שוב את מדדי הגוף שלהן והיו הבדלים מובהקים. מי שהיו בהרצאה והשתכנעו שהן פעילות ובכושר, ירדו בממוצע במשקלן ב-3.280 ק"ג, בלי לשנות שום דבר. זה כוחו של המיינדסט. לכולנו ברור שהתודעה שלנו משפיעה על הגוף – אם אני מבוהלת ברור שזה משפיע על הגוף, כולם יודעים זאת. אבל זה שהאמונות שלי מנתבות מנגנונים גופניים זה עולם חדש. יש לאמונה המון כוח והשפעה".

* * *

פורסם לראשונה בגיליון ראש השנה של מגזין "נשים"

קרן 1

כוכבים ביום

annie-spratt.jpg

חלומות הם אחת ההתרחשויות, או הפעולות, המסתוריות ביותר שאנו חווים/מבצעים. פרויד הדגיש את חשיבותם העצומה לטיפול, והגדירם כ"דרך המלך ללא-מודע". וילפרד ביון טען שהם חשובים אפילו עוד יותר מכפי ששיער פרויד, שכן הם אינם תופעה המתקיימת רק במהלך השינה אלא כל העת.

חלומות הנחלמים במהלך השינה קשה לזכור, שכן איננו במצב מודע. אבל את חלומות הערות קשה אף יותר לזהות ולזכור. מדוע? הפסיכואנליטיקאית אנני ריינר השוותה זאת למבט בשמיים. רק בשמי הלילה נוכל לראות כוכבים – לא מכיוון שהם נעלמים במהלך היום, אלא בשל זוהר השמש שמעוור אותנו לנוכחותם. באותו אופן, עוצמת הגירויים החושיים בזמן ערות מעוורת אותנו לתמונות ולסיפורים שהתודעה שלנו מייצרת בלא הרף.

חלומות הם סוג מיוחד של חשיבה, "חשיבה לא-מודעת", שמתקיימת כל העת – אך בשפה שונה לגמרי משפת היומיום שלנו. לכן גם אם נזכור אותם – לרוב לא נוכל להבינם. במקום במילים, שפה זו משתמשת בדימויים סמליים כדי לתאר את מה שמצוי בתודעה בלי שנדע שהוא מצוי שם.

אולם המסתורין של החלומות אינו גזרת גורל. האנתרופולוג הנודע קלוד לוי-שטראוס סיפר כי במהלך אחד ממחקריו, נתקל בבעיה שנראתה לו חסרת פשר לחלוטין. הוא איתר עדויות על פיהן בעבר התקיים שבט שחבריו היו מסוגלים לראות את כוכב ונוס (נֺגה) באור יום מלא, דבר שמבחינתו היה בלתי מתקבל על הדעת. הוא הציג את העניין לכמה אסטרונומים, שאמרו לו שבהתחשב בכמות האור שפולט הכוכב, ראייתו ביום, אף אם מאוד לא סבירה, היא בגדר האפשר. מאוחר יותר מצא לוי-שטראוס ספר מחקר ישן על ניווט ימי, ממנו עלה כי בימי קדם היו מלחים שביכולתם היה לראות את ונוס, כוכב האהבה, באור היום. "כנראה נוכל עדיין לעשות זאת", כתב לוי-שטראוס, "אם נאמן את עינינו".

 

Photo by Annie Spratt

כל התורה במילה אחת

Daiga Ellaby on Unsplash.jpg

פסיכואנליזה אינה רק שיטת טיפול, אלא דרך הבנה את האדם. יש היום מי שלועגים לה, אבל נדמה כי לא ניתן לקחת ממנה את מקומה המרכזי בתרבות. בין אם נעריך אותה כיעילה או ככושלת בהקלת סבל נפשי, האופן בו אנו תופסים את עצמנו השתנה כליל בעקבות הופעת הפסיכואנליזה לפני כמאה שנים.

פרויד עצמו קישר את הפסיכואנליזה – ונדמה לי שלא מדובר בהפרזה – למהפכות של קופרניקוס ושל דארווין. בדומה לרעיונות של קודמיו, גם אלה של פרויד הנחיתו מכה קשה על ההיבריס האנושי. קופרניקוס כזכור הראה שאיננו מרכז היקום, ודארווין לימד שאיננו מרכז עולם החי. פרויד ייצר שיטת שיח שהוכיחה את המופרכות הבלתי מעורערת של האמונה שלנו בדבר שליטתנו בחיינו המנטליים. כלומר 'אנו' איננו אפילו במרכז חיינו שלנו. המסר המהפכני הזה הוא תוצאת הדגש הפרוידיאני על הלא-מודע, ממנו עולה כי כל החשיבה וכל הדיבור שלנו, כל החוויה הנפשית שלנו, הם במהותם רבי משמעויות ומלאים בסתירות; באופן בלתי נמנע, אנחנו תמיד מתכוונים ליותר ממה שאנו מודעים לו, תוך שאנו חותרים בעצמנו תחת מה שנדמה לנו שאנו מכוונים אליו.

ההוגה נורמן או. בראון אמר שישנה מילה אחת שהיא המפתח להבנת החשיבה הפסיכואנליטית כולה. מילה זו היא 'הדחקה' (repression). זיגמונד פרויד עצמו כתב שכל המפעל הפסיכואנליטי מבוסס על תיאוריית ההדחקה.* בתמצית, אפשר לומר שמהות החברה היא הדחקת הפרט, והמהות של הפרט היא הדחקת עצמו.

הפסיכואנליזה הנחיתה מכה קשה על האדם, בהראותה עד כמה חלש הינו, בובה על שני חוטים שקופים, שאחד מהם, למרבה המבוכה, יוצא מתוך תוכו. מאידך, גילויים אלה, ההבנות הדרמטיות הללו בדבר טבע האדם, גם אִפשרו לה לפתח שיטה מורכבת לעילא לחיזוקו של הסובייקט, להעצמת אותו 'אני' חלוש, להשבתו אל עצמו, אל מול הכוחות העצומים, מבפנים ומבחוץ, שבאים לצמצמו.

* אגב, תרגום מדויק של המושג הגרמני בו השתמש פרויד אינו "הדחקה" אלא "דחייה" או "הדיפה" ("repulsion" ולא "repression").

(Photo: Daiga Ellaby)

המצאת הטיפול

בני אדם תמיד היו צריכים אנשים אחרים שיוכלו לחשוף בפניהם את נבכי נפשם, לפרוק מתחים וקשיים, אנשים שיהיו מעט רחוקים, אך גם קרובים. בכל תרבות התפתח תפקיד של שאמאן, רב, כומר מוודה. לתרבות המערבית המודרנית יש את הפסיכולוג. לתפקיד הזה, המובנה והמוסדר מבחינה כלכלית-מקצועית, יש חסרונות לעומת המקבילות החברתיות האורגניות יותר, אבל יש גם כמה אלמנטים שהופכים את הסיטואציה הטיפולית בת ימינו לאחת המפעימות והמצמיחות שאי-פעם נוצרו בהיסטוריה האנושית.

הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן תמצת את הדברים בחן. הוא כתב: "המצאתו הגדולה ביותר של פרויד היא פיתוחה של סיטואציה אנושית ייחודית שבה יכולים איש או אישה לחקור את המשמעות של חייהם ואת המציאות החווייתית של חיים אלה באמצעות קשר עם אחר, כל זאת בלא הפרעה ובלי שיתמרנו אותם בכל דרך שאינה תואמת לעצמיותם ולערכיהם".

חקר בקשר, בלי מניפולציה או חדירה. מאוד פשוט – רק לכאורה.