מה שההורים הינם

הורים. לכל אחד מאתנו יש כאלה. גם להורים, יש הורים. ואף להם – וכולי. נוכחותם היא בעלת חשיבות רבה לחיינו. ואם מי מהם אינו, הרי שההיעדר הוא לעתים בעל השפעה רבה אף יותר מהנוכחות.

בקריקטורה המקובלת של טיפול, עוסקים הרבה מאוד בהורים, כלומר בכשלים ובהזנחות ובפגיעות שגרמו. אבל טיפול הוא לא בית דין שדה סודי וחד צדדי שבו מועלים ההורים למשפט. האנליטיקאי היינץ קוהוט כתב כי תפקיד המטפל אינו למצוא אשמים, אלא לזהות רצפים סיבתיים: "הוא מראה למטופל שרגשותיו ותגובותיו מוסברים באמצעות חוויותיו בתקופה מוקדמת בחיים, והוא מצביע על כך שבסופו של דבר אי-אפשר להאשים את הוריו, מאחר שהם היו מה שהיו בשל הרקע שעיצב את אישיותם שלהם".

הימנעות מוחלטת מפגיעה מצד הורים אינה אפשרית. מייקל אייגן הצביע על כך שזהו אספקט אוניברסלי ובלתי נמנע של קשרים – שהם כוללים בתוכם חבלה. כמובן, הורים רבים, כמעט כולם, מנסים לצמצם את החבלה שהם גורמים – כמיטב יכולתם, אף אם במידת ה'מיטב' יש שונות רבה בין הורים.

אדם בעל נפש בריאה ויצירתית, כותב קוהוט, יהיה בעל מעט מבנים הגנתיים, אבל יהיו אצלו הרבה מבנים מפצים, כלומר – תפקודים שנוצרו כתוצאה מטראומה, פגיעה או יחס לקוי של ההורים או דמויות משמעותיות אחרות. כאן יש לקוהוט אבחנה חשובה: "הרושם שלי הוא שהחיים היצירתיים והיצרנים ביותר נחיו על-ידי אלה, אשר למרות דרגות גבוהות של טראומטיזציה בילדות מסוגלים לרכוש מבנים חדשים על-ידי מציאת נתיבים חדשים אל עבר שלמות פנימית". כלומר מה שקובע את איכות החיים תלוי – על פי רוב – במידה רבה יותר במה שאנו עושים עם החבלות שספגנו, מאשר בעצמת החבלות.

ועוד אמירה אחת של קוהוט, שהורים יכולים לשאוב ממנה עצה חינוכית חשובה מאין כמותה: "פחות חשוב לקבוע מה עושים ההורים מאשר מה שההורים הנם".

daniel-cheung-554585-unsplash.jpg
Photo by Daniel Cheung
מודעות פרסומת

שפה שונה בכל שעה

Johnson Wang on Unsplash.jpg
Photo: Johnson Wang

בעבודה הטיפולית קיים תמיד מתח בין המפגש האישי והייחודי מאין כמותו עם כל אדם, בכל שעה, ובין התיאוריה, שנשארת קבועה יחסית. רוב המטפלים נמצאים איפשהו בין שני הקצוות, לא אחת עם נטייה לזה השני, התיאורטי, שהוא יציב ומקנה איזו תחושת ביטחון, ודאות כלשהי, אל מול המסתורין העצום של נפש האדם.

jung.jpgקרל גוסטב יונג הזהיר מפני השתלטותה של נטייה זו. הוא כתב: "הריפוי מקורו במטופל עצמו. אני מטפל בכל פציינט באופן ייחודי ככל הניתן, מכיוון שהפתרון לבעיה הוא ייחודי תמיד. חוקים כללים יש לקבל בעירבון מוגבל. אמת פסיכולוגית תקפה באותה מידה כמו ניגודה. פתרונות שהם מעל לכל ספק אני משאיר לאחרים. כמובן שעל המטפל להכיר את מה שנקרא 'שיטות', אך עליו להישמר מליפול לאיזו שיטה ספציפית. בדרך-כלל יש להימנע מהנחות תיאורטיות. באנליזות שלי אין לאלה כל תפקיד. אני חסר שיטה באופן מכוון. לדעתי בטיפול ביחיד רק הבנה ייחודית פועלת. אנו זקוקים לשפה שונה עבור כל פציינט. בטיפול מסוים אני נשמע כמו אדלריאני ובאחר אני מדבר פרוידיאנית. הנקודה המכריעה היא שעלי לפגוש את האדם כאדם." (תרגום: מיכה אנקורי)

הרסתי אותך! אני אוהב אותך!!

Photo: Chris Sabor

אף שהדבר נשמע בלתי סביר, נצלני אפילו, לפי דונלד ויניקוט אהבה תלויה ביכולת להשתמש בזולת. ננסה להבין.

ויניקוט תיאר שתי אפשרויות מבחינת קשר עם אחר: שליטה או שימוש. מצב של שליטה הוא כזה שבו העולם נתון למרותי, אין הוא אלא השלכה שלי; אני לא רואה אחרים, אלא רואה את השפעתי עליהם, רואה אותם מבעד למנגנוני ההגנה שלי, מבעד לצרכים שלי בלבד. מצב של שימוש הוא שונה: מבחינת ויניקוט, משמעו הכרה בכך שהעולם אינו אני, שיש לו קיום, ולכן הוא יכול להעניק לי. רק אם הזולת מצוי מחוץ לתחום השפעתי האומניפוטנטית, הוא יכול לאהוב אותי, שכן אם הוא רק פרוייקציה שלי אז האהבה שלו אינה אמיתית, אלא זה בעצם אני אוהב את עצמי.

בראשית החיים התינוק משוכנע שהוא שולט בכל הסובב אותו, שהוא כל יכול. היכולת להשתמש מסמנת התפתחות משמעותית. כדי להשיג התפתחות זו, על התינוק להפעיל את כל כוחותיו, כולל, ובמיוחד, את אלה ההרסניים. לא מדובר בהרסנות מתוך עוינות, אולם בכל זאת זוהי פעולה שמערבת אלימות, בדומה לזו שמפעיל האפרוח הבוקע מתוך הביצה.

Image result for ‫ויניקוט‬‎תהליך ההתפתחות כפי שתיאר אותו ויניקוט הוא כזה: "הסובייקט אומר לאובייקט [כלומר, למטפל, בדרך כלל האֵם]: 'הרסתי אותך', והאובייקט נמצא שם כדי לקלוט את המסר. מכאן ואילך הסובייקט אומר: 'שלום אובייקט!' 'הרסתי אותך'. אני אוהב אותך'. 'יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכך שהרסתי אותך'. 'בעוד אני אוהב אותך, אני הורס אותך בלי הרף בפנטזיה (לא מודעת)'. כאן ראשיתה של הפנטזיה אצל האדם. עכשיו הסובייקט יכול להשתמש באובייקט ששרד".

התהליך הזה מתקיים בתוכנו ללא הרף, גם כבוגרים. כאשר ניפגש באדם משמעותי, נוכל לאהוב אותו, ולהיאהב על ידו, כלומר לראות בו מישהו אחר, ממשי, שמחוץ לנו, רק אם באופן זה או אחר ניסינו להרוס אותו, ונכשלנו, כלומר הוא שרד את האלימות שטמונה בנו, ונותר קשור וקשוב אלינו.

מה פירוש הדבר לשרוד? אמת המידה לפי ויניקוט ברורה: הימנעות מתגובה נקמנית על הניסיון ההרסני. זה בדיוק מה שהיה חסר לאנשים רבים המגיעים לטיפול – אובייקט שישרוד את הרסנותם, שיראה אותם על כל צדדיהם, המתוקים והלא מתוקים, ויקבל אותם, כפי שהם, במלואם.

אנשים רבים שנתקלו בינקות בתגובות נקמניות למדו לרסן או להדחיק את הרסנותם, והדבר מגביל את יכולתם לקשר. אחרים לא ויתרו והמשיכו לנסות לבקוע, אל מול התנגדות עזה, שרק העצימה את הרסנותם. אלה גם אלה זקוקים לאחר שעמו יוכלו לנהל את השיח הנפלא הזה, הטיפולי מאין כמותו, השירי ממש:

'שלום אובייקט!'
'הרסתי אותך'
אני אוהב אותך'

עד שהדברים מתחילים לדבר

Related image
אנני ריינר

מה הופך אדם למטפל טוב? אנשי מקצוע לרוב מעריכים אנשים שחידשו, שזיהו תופעות קליניות, שיצרו תיאוריות מקוריות – וזכו כך לתהודה. אך אלה הם אולי תוצר של תכונות חמקמקות הרבה יותר, שלא זוכות לפרסום. למשל סקרנות, למשל סבלנות. אנני ריינר, שהייתה תלמידתו של הפסיכואנליטיקאי הנודע וילפרד ביון, סיפרה עליו כי הוא ניחן בסקרנות נלהבת, כמו גם בעוצמה המנטלית הדרושה כדי לשמור על העמדה הזו, ולהמשיך להתבונן, כדבריו, "עד שדפוס יופיע". היא הוסיפה כי לעתים קרובות הוא הזכיר עצה שנתן שארקו, אותה נהג פרויד לצטט בהערצה: "יש להביט באותם דברים שוב ושוב עד שהם עצמם מתחילים לדבר".

ריינר היא פסיכואנליטיקאית, משוררת, מחזאית וציירת מלוס אנג'לס, שנהניתי מאוד מספרה Bion and Being. הפוסט הקצר הזה נכתב לכבוד ביקורה בארץ – מחר היא תרצה באוניברסיטת תל אביב.

על המזוכיזם

שאלת הסבל שאנשים גורמים לעצמם היא אולי השאלה המרכזית ביותר בפסיכולוגיה. חלק ניכר מהאנשים הפונים לטיפול סובל למעשה מסבל שהעצמי, בלא-דעת, גורם או מושך לעצמו. סבל שמקורו אינו באדם עצמו, הוא לרוב לא עניין לטיפול נפשי אלא להתייחסות רפואית, סוציאלית או פוליטית.

פרויד קרא לתופעה של יצירת סבל נפשי לעצמי "מזוכיזם מוסרי" (שאינו חייב לכלול כאב פיזי, כמו בתופעה המוכרת של מזוכיזם מיני). הסיבה שציין כמקור למזוכיזם היא רצונו של האדם לסבול כדי להתגונן מאשמה לא-מודעת, שמקורה לרוב בילדות. למשל, תינוק שהוריו נותנים לו את התחושה שהוא פוגע באושרם מעצם הולדתו, עשוי לחוש אשמה כל חייו. בבגרותו הוא ירצה לסבול, כעונש על האשמה (שאינו מודע לה), ולכן יכשיל את עצמו, לא יהיה מוכן ליהנות מחייו וכולי. פרויד תיאר אנשים אלה כעצורים ובעלי מצפון רגיש במיוחד. הסדיזם של האני-העליון גלוי אצלם, אך המזוכיזם של ה'אני' (האגו) אינו גלוי להם. כשאנשים אלה אינם סובלים, האשמה מציפה וחזקה מדי. כל חייהם מאורגנים סביב הסיפוק הלא-מודע שנובע מתחושת האשמה, שאינה מודעת אף היא – דבר היוצר כוח חזק מאוד המתנגד להצלחת הטיפול.

הסבר שני שניתן למזוכיזם המוסרי הוא בלבול בין אהבה לבין פגיעה, בעקבות חוויה של אי-אהבה בינקות מצד האדם שממנו נדרשה האהבה (לרוב ההורה המטפל). במקרה הזה, המזוכיזם אינו סדיסטיות של האדם שמופנית כלפי עצמו (כמו בהסבר הראשון), אלא סדיזם של אדם אחר, שהובן כאהבה. מי שהיה תלוי כתינוק במטפל לא אוהב, נכנע בלית ברירה ומקבל את הסבל שגורם המטפל כאילו היה אהבה. הילד לא אוהב לסבול ולהיפגע, אבל בגלל שהוא אוהב את האדם הפוגע, שהרי חייו תלויים באדם זה, הוא מכחיש את העובדה שמה שהוא מקבל מהמטפל המתעלם/מתעלל אינו אהבה ורואה בכך אהבה.

לפי התיאוריה הפסיכואנליטית, אהבה וסדיזם הם אינסטינקטים. לא כן מזוכיזם, שהוא הגנה של ה'אני' כלפי הקונפליקט בין ביטוי שני האינסטינקטים הנ"ל: הצורך להיות אהוב והחוויה של עוינות מצד האדם שאמור לאהוב. חשוב לזכור זאת בטיפול: במזוכיזם תמיד יש חיפוש אהבה. לאף אדם אין תשוקה אמיתית לכאב ולסבל, אבל יש אנשים שבינקות נוצר אצלם בלבול בין אהבה וסבל. אנשים אלה ימשיכו גם בבגרות לחפש כאב, כי זה סוג האהבה שהתרגלו לקבל מן האדם האוהב אך מתעלל.

Photo: Sydney Sims

הסבר אפשרי שלישי, הוא שלכאב יש ערך בפני עצמו. כאב נותן תוכן, או משמעות לחיים, כי כאב הוא משהו. חיים דלים, ריקים, נטולי תוכן ומשמעות הם גרועים יותר מחיים נטולי כאב. הכאב יכול להתבטא בפחד (ואז אנשים מתמכרים אליו – למשל על-ידי צפייה אובססיבית בחדשות), או בתחושת קורבן, או בכפייה של בדידות על העצמי, וכולי. בניסוי מדהים למדי, מחצית מהנבדקים נתנו לעצמם שוק חשמלי, אחרי 15 דקות של שקט במחיצת עצמם, העיקר לא להשתעמם.

על הפנייה לטיפול

 

Photo by Isaac Davis on Unsplash.jpg
Photo by Isaac Davis on Unsplash

 

פנייה לטיפול היא לרוב צעד חשוב בחיי אדם, שדורש אומץ ותעצומות נפש. שומה גם על מי שעוסקים בפסיכותרפיה באופן יומיומי לזכור זאת.

בפנייה לטיפול יש אלמנט פרדוקסלי, ציינה הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל. האדם מבקש להשתחרר מסימפטום נפשי, אלא שהסימפטום הזה (או הסימפטומים הללו) הם הניסיון שלו לריפוי עצמי, ילדותי ככל שיהיה, שנוצר כפתרון למצוקה בלתי-נסבלת. לכן, למרות הסבל שגורמים הסימפטומים, יש כוח פנימי החושש מאובדנם. דבר זה עוצר רבים מלפנות לטיפול, וגם בתוך הטיפול עצמו עלול ליצור התנגדות ניכרת לתהליך.

מקדוגל מנתה ארבעה תנאים לכך שאדם יוכל להתחיל טיפול עומק. ראשית, עליו להיות מודע לכך שהוא סובל ושמקור סבלו הוא נפשי. כלומר, נדרש רצון פנימי לעשות את המסע הזה (אי-אפשר באמת לצאת אליו בגלל דרישה של בן-זוג למשל). תנאי שני הוא שהאדם מכיר בכך שיש לו נפש לא-מודעת ושהיא קשורה לסבל שלו (אחרת הוא יאשים במצבו את משפחתו, נסיבות חייו, וכולי ולא תהיה לו מוטיבציה להכרה עצמית). דרישה שלישית היא יכולת ונכונות לקבל עזרה. ולבסוף: יכולת להיות במצב אנליטי, כלומר לדבר על הכל ולא לעשות דבר. דברו על זה.

בשבחי הטעות

שלוש עצות טיפוליות של שנדור פרנצי:

  1. Image result להכיר בטעויותינו. טעויות הן מהכלים החשובים ביותר שיש בידינו כדי לעזור למטופלים. "כמעט אפשר לומר שכדאי מדי פעם ליזום טעויות, כדי שאפשר יהיה מאוחר יותר להודות בהן בפני המטופל", כתב פרנצי, והוסיף: "אבל הרעיון הזה כמובן מיותר, גם כך אנו טועים דיינו". מדוע הטעויות של המטפלים הן כל-כך חשובות? כי הן מאפשרות להודות בהן, ומובילות לניסיון להימנע מהן בעתיד, שני דברים שמבססים את אמון המטופל, שהוא היוצר "את הניגוד בין ההווה ובין העבר הטראומתוגני, הבלתי נסבל".
  2. להכיר בפגמינו. על המטפל והמטפלת, כתב פרנצי, להכיר היטב את תכונות האופי הלא חביבות שלהם, החיצוניות והפנימיות. למה? כדי שנהיה מסוגלים לקבל ולהתמודד עם שנאה וזלזול "החבויים באסוציאציות של המטופלים שלנו".
  3. להיות כנים. אין תחליף ליחס חם ואוהד. אך אם זה אינו קיים, ומנסים לזייפו, זה גרוע עוד יותר. "מטופלים אינם נענים למליצות תיאטרליות של השתתפות בצער, אלא רק לסימפתיה אמיתית … נראה שאת המטופל כמעט אי אפשר להונות".

    המאמר הופיע בעברית, בתרגום רחל בר-חיים, בחוברת "שיחות", כרך י"ג, חוברת 2, מרץ 1999, עמ' 97-92.