האמונה הסודית של המטופל

רבים סבורים שעיקר העבודה הקלינית נוגע למציאת הסבר למצבו של המטופל. כאשר אנחנו מצליחים לגלות משהו שהיה עד כה נסתר, חושפים קשר בין קושי לא מוסבר בהווה לבין אירוע מוקדם, מזהים את השורש של איזו בעיה או התנהגות גורמת-סבל – אזי המצב של המטופל משתנה וסבלו נעלם או פוחת. אבל דברים מתגלגלים כך רק לעתים רחוקות.

הסיבה היא שמטופלים רבים למעשה לא רוצים להשתנות, ונאחזים בסבלם בכל כוחם – שכן לסבל הנפשי יש תמיד סיבה, הוא התגבש כדרך להתמודד עם קושי אמיתי, נובע ממנו איזה רווח משני, ולעתים, כמו שאמר לאקאן, הוא אפילו גורם להתענגות בפני עצמו. מסיבות אלה הבנת מקור הסבל לרוב אינה מספיקה כדי להביא להפחתתו.. הפסיכואנליטיקאי נתן אקרמן כתב: "המטופל מתחיל טיפול אך מטפח אמונה סודית שהטיפול אינו אלא תרמית שלא מביאה לשינוי אצל אף אחד. אנחנו ניצבים כאן מול פרדוקס מרהיב. המטופל מבקש להקל על סבלו ולשנות את עצמו, אולם נאחז בתוך תוכו באמונה שהפסיכותרפיה היא חסרת כוח לחלוטין".

בשפה הפסיכואנליטית מנגנון נפשי זה מכונה התנגדות. ההתנגדות לשינוי היא לעתים קרובות הדבר החשוב ביותר שעלינו לזהותו ושעלינו לטפל בו, אם ברצוננו להשיג שיפור בחיים. הפסיכואנליטיקאי דייוויד בל כתב בעניין זה: "ההתגברות על ההתנגדות, לא ידיעת עובדות, היא שנמצאת בלב ההבנה הפסיכואנליטית של מהות השינוי הנפשי". ההתנגדות אינה 'בעיה' שיש לפתור, ואחריה אפשר לעשות עבודה טיפולית – ההתנגדות היא הדבר עצמו, היא מוקד העבודה הטיפולית. 

להתנגדות יש פנים שונים. מטופל אחד יאחר באופן קבוע בדקה או שתיים, אחר יבטל פגישות, שלישי יתייחס בזלזול לדברי המטפל, רביעי יסתיר פרטי מידע חשובים. לפי היינץ קוהוט, ההתנגדות החזקה ביותר שאנו פוגשים היא צייתנות. דווקא המטופל שמגיע בזמן, לא שוכח אף פגישה, משלם בזמן, מביע הערכה עצומה לפרשנויותינו – הוא לעתים קרובות זה שחושש משינוי ומתנגד לו יותר מכל.

החלשת ההתנגדות היא ביטוי לשינוי-הוויה, דבר שמושג בעיקר באמצעות הקשר הטיפולי, כלומר באמצעות שינוי שחל בהעברה. זהו חלק אחד של התהליך הטיפולי. עם זאת, הטרנספורמציה הנפשית העמוקה כרוכה גם בהיבט השני של התהליך – הרחבת הידע על העצמי, המושגת באמצעות פרשנות. כל אחד משני ההיבטים לרוב אינו מספיק בפני עצמו, אלא שנדרש שילוב של שניהם: שינוי הוויה (החלשת ההתנגדות) והגדלת הידע (צמצום הלא-מודע).

ניחוש ממושמע (על מדע הפסיכואנליזה)

לא פעם שואלים מטופלים 'האם מה שאתה עושה אתנו בקליניקה הוא מדעי? האם זה מבוסס על מחקר אמפירי? יש לזה תוקף?'. גם מטפלים שואלים שאלות דומות, במיוחד ברגעי משבר או בלבול, שמביאים אותם לחפש דרכים יותר בדוקות, מוכחות. השאלות הללו לגיטימיות, והחיפוש אחר תשובות תורם להתפתחות המקצוע. אולם עלינו לדעת שההסתמכות על המדע היא מוגבלת מיסודה כשמדובר בטיפול נפשי.  

ראשית, יש לזכור שגם המדע אינו לגמרי 'מדעי'. השיטה המדעית מחליפה את המציאות בהפשטה של המציאות, כדי לקבוע נוסחאות וכללים. המציאות עצמה היא תמיד עניין של פרטים, שכל אחד מהם חד פעמי, בלתי משתחזר. אין שני עכברים זהים, אין שני פרחים זהים, אין שתי אבנים זהות, אין אפילו שני אטומים זהים. כאשר הפרטים המצויים תחת בחינה הם בני אדם, לא אטומים או אבנים, הפשטה מהסוג שעושה המדע כרוכה במחיר גבוה.   

מעבר לכך, מדעי הטבע מבוססים כולם בחשבון אחרון על החושים – ראייה, מגע, ריח, שמיעה. אולם מה שהמטפל עובד איתו אינו ניתן לראייה או למישוש. ביון הציע כי החוש שהמטפל משתמש בו הוא האינטואיציה. בצורה שונה לחלוטין מהמדעים המדויקים, הפסיכואנליזה מבססת את ידיעותיה לא על חושים כי אם על האינטואיציה. אין ברירה. הפסיכואנליזה היא שיטה שבה נפש אנושית אחת מנסה לחשוף סודות של נפש אנושית אחרת.    

לא כל אינטואיציה היא בעלת אותו משקל ותוקף. אי-אפשר להגיד שבפסיכואנליזה 'הכל הולך'. כשנשאל אם פסיכואנליזה היא מדע, אמר אנדרה גרין שהיא ניחוש ממושמע (a disciplined conjecture). יש בעבודה הטיפולית היבט של ניחוש, במובן של הסתמכות על האינטואיציה הפנימית, הסובייקטיבית; אבל הניחוש מסתמך על ידע ומשמעת טיפוליים.

בעֵרה שחורה הצפונה בנו (על הלא-מודע)

העבודה על הלא-מודע נמצאת במוקד הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הדינמית. אבל מהו הלא-מודע? קודם כל, הוא לא דבר אחד, אלא משפחה של חוויות ותהליכים מנטליים. יש פנטזיות לא-מודעות, יש מנגנונים לא-מודעים, יש סכמות לא-מודעות, יש זיכרונות לא-מודעים (מודחקים).    

בטיפול, הדגש אינו בהכרח על העלאת זיכרונות מודחקים, כמו שעולה מהדימוי הנפוץ של אנליזה. חשובה לא פחות מהעלאת המודחק למודעות היא העבודה על חוויות לא-מסומלות, אותן מזהים בטיפול ואשר להן נותנים מקום ופשר. כאלה הן למשל סכמות לא-מודעות של יחסים, סכמות שנוצרות לרוב בגיל מוקדם מאוד ואשר צפות בטיפול בהעברה.    

במקום לחשוב על ניגוד חד בין המודע והלא-מודע, נכון יותר להתייחס ללא-מודע כמצוי על רצף. זהו רצף של הסמלה, שבקצהו האחד תהליכים לא-סימבוליים פרימיטיביים ובקצהו השני תהליכים מנטליים גבוהים (תהליכים שניוניים).   

למעשה, הלא-מודע חיוני למודע, ומלווה כל הזמן את החשיבה המודעת. בעצם, כמו שאמר פרויד, כל התהליכים המנטליים הם לא-מודעים – המודע הוא רק החלון שלנו לפיסה קטנה מתהליכים הלא-מודעים. אכן, מחקרי מוח הראו שיש הפרש של 400 מילי-שניות בין כל התרחשות מנטלית ובין המודעות שלנו אליה.    הלא-מודע הוא כמו החומר האפל של היקום, שאינו ניתן לחקירה ולתיאור. הרי זו מהותו – שאינו מודע. ובכל זאת, אפשר אולי לצייר במחשבתנו משהו מאיכותו. את אחד הדימויים היפים ביותר ללא-מודע הציע אלבר קאמי, בספרו "אדם הראשון":   

"והתנועה העיוורת הזאת בתוכו, שלא חדלה מעולם, שגם עכשיו הוא עדיין מרגיש אותה, בעֵרה שחורה הצפונה בו כאחת מאותן בעֵרות שחורות של כבוּל, שעל פני השטח הן כבויות אבל בפנים השרפה נמשכת, והיא מעתיקה ממקומם את הסדקים החיצוניים של הכבול ואת המערבולות הצמחיות המגושמות האלה, באופן שהתנועות על פני-השטח הבוציים חופפות את תנועת הכבול של הביצות, ומן האדוות העבות והלא-מוחשות האלה עדיין נולדות בו, יום אחר יום, גם העזות והנוראות שבתשוקותיו וגם חרדותיו המדבריות, והפוריים שבגעגועיו, והצורך הפתאומי בפשטות ובאיפוק, וגם שאיפתו לא להיות כלום".

אלבר קאמי

להיות עצמך

מה הופך אדם למטפל טוב? מה בכלל הופך אדם למטפל? באופן רשמי, ישנם הלימודים, ההתמחות, התעודות התלויות בקליניקה. אבל מה בין אלה ובין יכולת טיפולית של ממש? "רק אחרי שסיימת את הכשרתך כמטפל", אמר ביון, "יש לך סיכוי להפוך למטפל".  

איזה מין מטפל הוא המטפל? הוא יכול להיות דינמי או התנהגותי, פרוידיאני או קלייניאני. אבל מה בין התוויות האלה ובין מהות טיפולית של ממש? "המטפל שאתה הופך להיות לו", המשיך ביון, "הוא אתה, ואתה בלבד; עליך לכבד את הייחודיות של אישיותך – זה הדבר שאתה משתמש בו, לא כל הפירושים שאתה נותן". אנחנו נעזרים בתיאוריות כדי להתמודד עם התחושה שאיננו באמת מטפלים, אולם התיאוריות הן לא מה שיעשו אותנו למטפלים, שהרי המטפל שבנו הוא מי שאנו, ולא שום דבר אחר.  

היינץ קוהוט אמר משהו דומה. אדם נעשה אמן בעבודתו הקלינית, הוא כתב, כאשר הידע שלו, הן זה התיאורטי והן זה הקליני, "עבר אינטגרציה כה ממצה עם אישיותו המלאה, עד שהוא חדל להיות מודע לו". כל עוד יש מרחק בין מה שאני יודע ובין מי שאני, כל עוד אלה לא התמזגו – עבודתי לא תהיה שלמה.  

במאמרם "על הפיכה להיות פסיכואנליטיקאי" (On Becoming a Psychoanalyst) מזכירים גלן גאבארד ותומס אוגדן כי מהותו של השיח הטיפולי היא נגיעה במה שייחודי, חד-פעמי וחי בחוויה הספציפית של אדם מסוים. אם נבקש להפוך להיות מטפלים עלינו אפוא ליצור זהות אישית ייחודית משלנו, זהות ששונה מזו של כל מטפל אחר. זה לא פשוט. ממש ממש לא פשוט. "איננו יכולים להפריז בתיאור הקושי לעמוד באידיאל זה", כתבו גאבארד ואוגדן. כל אחד מאתנו מזדהה עם עמדה, עם אסכולה, עם תיאוריה – של המטפלים שלנו, של המדריכים שלנו, של כותבים וכותבות נערצים. אנחנו קשורים בקשרים עבותים, חלקם מודעים וחלקם לא מודעים, לידע שאנו סבורים שיש לנו, אף שהידע הזה אינו אנו. "בכל פגישה ופגישה אנו עושים מאמץ גדול כדי להתיר את הקשרים הללו", כתבו גאבארד ואוגדן. זהו מאמץ מתמיד, כל שעה מחדש. אך הוא ראוי. הם מעידים: "מניסיוננו, כאשר המטפל מאבד את שיווי המשקל שלו, הוא עושה את העבודה האנליטית הטובה ביותר".

האם נעז – לאבד שיווי משקל, לא ללכת בבטחה, להיות עצמנו?

סדרה שלמה של אורות פורצת פנימה בתוכך (או: יש בזה משהו)

איך מרגיש להיות בטיפול? אם הייתם, יש לקוות שאתם יודעים, ואם לא – קשה מאוד להסביר.    

את אחת התשובות המופלאות ביותר שנתקלתי בהן כתב ב-1920 ג'יימס סטרייצ'י, מי שלימים תרגם את כל כתבי פרויד לאנגלית. באותם ימים הוא היה סתם בחור אנגלי צעיר ומבריק שנמשך לפסיכואנליזה. הוא נרשם ללימודי רפואה אך כעבור שלושה שבועות באוניברסיטה בריטית יוקרתית נמאס לו, והוא החליט לחתור למקור. הוא נסע לווינה והתחיל אנליזה אצל זיגמונד פרויד (שנתן לו הנחת סטודנט – ליש"ט אחת לפגישה במקום שתיים). אחרי חודש בטיפול כתב ג'יימס לאחיו, ליטון (סופר ידוע בזכות עצמו):   

סטרייצ'י הצעיר

"כל יום חוץ מיום ראשון אני מבלה שעה על הספה של הפרופסור וה'אנליזה' כאילו מספקת זרם תחתי שלם לכל החיים. לגבי השאלה מה בדיוק כל העניין, זה פחות ברור לי מאשר אי פעם; אבל בכל המקרים זה לפעמים משהו מלהיב ביותר ולפעמים לא נעים ביותר – לפיכך אני מעז לומר ש'יש בזה משהו' … במשך החלק הראשון של השעה הכל מעורפל – רמז אפל כאן, תעלומה שם – ואז נדמה שזה מתעבה בהדרגה; אתה מרגיש דברים נוראים מתרחשים בתוכך, ולא מצליח להבין מה הם בכלל יכולים להיות; ואז הוא מתחיל לתת לך הכוונה קלה; פתאום אתה מקבל מבט ברור על דבר אחד; ואז אתה רואה דבר אחר; ולבסוף סדרה שלמה של אורות פורצת פנימה בתוכך; הוא שואל אותך עוד שאלה אחת; אתה נותן תשובה אחרונה – ובזמן שהאמת השלמה נוחתת עליך הפרופסור קם, חוצה את החדר ומלווה אותך אל הדלת". 

אגב, אין לצפות תמיד ורק לפרצי אור ונחיתות של אמת שלמה. במכתב אחר לאחיו כתב ג'יימס על פגישות בהן "אתה שוכב שעה שלמה עם משקל של טונה על הבטן ופשוט לא מסוגל להוציא מילה אחת".

נשירה, צמיחה, פרידה

דחייה היא אחת החוויות הקשות ביותר עבור בני אדם. ומטפלים הם בני אדם. עזיבה מוקדמת של מטופל היא אתגר לכל מטפל.  

אולי יקל לדעת, שעל פי מחקרים כשליש מהמטופלים מחליטים להפסיק את הטיפול אחרי פגישה אחת או שתיים וכי רק עשרה אחוזים מהם נשארים בטיפול יותר מעשרים פגישות.  

טיפול הוא לא חוויה פשוטה. כמובן שכך הדבר כאשר הוא אינו מצליח; אבל הצלחה שלו הופכת את החוויה לעתים לקשה אף יותר. ג'יימס הילמן ציין נקודה חשובה מאוד, שאנחנו מעדיפים להדחיק: צמיחה היא תמיד אובדן. לא שצמיחה כרוכה באובדן, אלא שהיא עצמה, במהותה, אובדן. אם אנחנו צומחים, אנחנו בהכרח מאבדים משהו, מאבדים משהו שנצמדנו אליו עד עתה, ככל הנראה כי הוא נתן לנו תחושה של ביטחון.   

לרוב אנחנו מדמיינים צמיחה בטיפול כתהליך חיובי לחלוטין, שנעדר היבטים של אובדן ואימה, אולם אלה צדדים אמיתיים מאוד של צמיחה. אין פלא שמטופלים רבים כל כך מחליטים ש"זה לא בשבילי", לפעמים מהר מאוד.   

גם אם המטופל שורד את הפגישה הראשונה, והעשירית, לעתים מגיע רגע בו הצמיחה כואבת מאוד, לעתים מדי. אותם מחקרים מצאו כי בין 30% ל-57% מכל המטופלים נושרים מהטיפול מוקדם מהראוי. מה שמעלה את השאלה: מתי "ראוי" לסיים טיפול?    

פרויד היה הראשון, כמובן, שציין שאי-אפשר לסיים טיפול; כל תרפיה היא במהותה בלתי שלמה. סיום, גם כאשר מסכמים עליו בצוותא, אחרי שנים של עבודה, אינו אלא עניין פרקטי, ולא ציון של נקודת סיום כלשהי שבה נפתרו כל הקונפליקטים. איננו מסיימים טיפול שכן הוא הושלם, כתב פרויד, אלא שאנחנו מסיימים חוויה טיפולית בנקודה בזמן שבה המטפל והמטופל חשים שעבודה נפשית משמעותית בוצעה, ושהם כעת נמצאים בצומת שבו העבודה העיקרית שלפניהם היא זו של היפרדותם.   

ובכל זאת, איך נקבל אינדיקציה אם אנחנו מוכנים או לא, אם הגיעה העת? אריך פרום הציע נוסחה חכמה, שאולי תעזור: היעד של הטיפול, ולמעשה המטרה הנפשית שעל כל אדם להציב לעצמו, אינו להרגיש בטוח, אלא להיות מסוגל לשאת חוסר-ביטחון.

שקט, מטפלים

הרגעים המביכים ביותר בטיפול בדרך כלל לא נוגעים לווידויים חושפניים מצד המטופל או להתפרצויות רגשיות עזות. הרגעים המביכים ביותר הם לרוב שקטים; רגעים שנדמים ארוכים לאין נשוא של שתיקה שנופלת כבדה על החדר.   

אך מן השתיקות ניתן ללמוד רבות. במאמר בשם "המשמעות הפסיכולוגית של השקט", משנת 1968, הזכיר תאודור רייק את אמירתו של בטהובן: "הדבר החשוב ביותר במוזיקה אינו התווים". גם בטיפול, הציע רייק, מה שנאמר אינו הדבר החשוב ביותר: "חשוב יותר, כך נראה, הוא להכיר במה שהדיבור מסתיר, ומה מסגירות השתיקות".  

תפיסה בסיסית, וצרה, של שתיקת המטופל רואה בה צורה של התנגדות – אולי לחומר לא-מודע שאנחנו מתקרבים אליו, אולי להיבט של הקשר הטיפולי. מטפלים חושבים לרוב שבשתיקתו, המטופל בורח או מתרחק מפני משהו. אבל לפעמים בשתיקתו המטופל דווקא מתקרב אל משהו, הציע מייקל בלינט, מתקרב אל מצב שבו הוא חש עצמו בטוח יחסית ושבו הוא יכול לעשות משהו בעניין הבעיה המטרידה או המייסרת אותו.   

כל השתיקות נשמעות זהות, אולם מבחינה נפשית הן מאוד מגוונות; לכל שתיקה משמעות משלה, כל שתיקה מזמינה אותנו להגיב אחרת. בלינט תיאר שלושה סוגי שתיקות: יש שתיקות שמשקפות ריקנות צחיחה ומאיימת, המחבלת בחיים ובצמיחה; יש שתיקות שמשקפות מרחב ידידותי מרַגש, המזמין את המטופל לצאת למסעות הרפתקניים במחוזות הלא-נודעים של חיי הפנטזיה שלו; סוג שלישי, מיוחד מאוד, הוא של שתיקות שמבטאות ניסיון לכונן מחדש עם המטפל את המצב ההרמוני הראשוני שהתקיים בין התינוק לסביבתו בטרם היות אובייקטים, בטרם היות שפה. בעוד שמהשתיקות מן הסוג הראשון בלינט ממליץ "לחלץ את המטופל מהר ככל האפשר", לשתי השתיקות האחרות יש לתת מרחב קיום פתוח, נטול כל התערבות מצדנו.   

לא רק מטופלים שותקים. הקריקטורה הידועה היא של מטפל שבקושי מוציא מפיו מילה לאורך שעות ארוכות של מפגשים. יש אף מטופלים שכבר בפגישה הראשונה אומרים שהם מחפשים "מטפל שמדבר". אבל לשתיקה שלנו יש ערך רב. כשאנחנו נשארים שקטים לאורך פרקי זמן ארוכים, כתב כריסטופר בולס, אנחנו מבטאים בכך את העניין העמוק שלנו בכל כובד המשקל של מילותיו של המטופל.     

השתיקה היא אדמה פורייה מאוד. כמטפלים אנחנו מחכים לרגעים של אינטואיציה, שכן היא שמובילה אותנו לעולמות הפנימיים העמוקים של המטופל. הרגעים בהם האינטואיציה מגיעה לשיאה, כתבה נינה קולטרט, הם אלה שבהם "נופלת שתיקה בין בני הזוג האנליטי". ברגעים האלה, המשיכה קולטרט, "אם זהו אחד מאותם ימים מוצלחים שבהם מנגנוני הנפש שלנו מתפקדים במיטבם, יתכן שנוכל לדבר כמעט מיד לתוך השקט הזה … אלה הן חוויות-שיא, ואי אפשר לזמן אותן בכוח הרצון בלבד; נוכל רק להמשיך לעשות נאמנה את עבודתנו כמיטב יכולתנו, ולהכשיר את הקרקע לקראת הופעתן המתרחשת מדי פעם. אבל כאשר הדבר קורה, הוא בלתי נשכח".    

ועוד הערה לסיום. השתיקה עשויה, אכן, להיות תוצר של ניכור, של בדידות; אבל היא יכולה גם להיות אקט התייחסותי, ביטוי עז מאין כמותו לקשר, ואולי אפילו הבסיס לעצם קיום הקשר. כמו שכתב המשורר יעקב אורלנד:
"מן השתיקה נבראו השירים, החוכמה, העולם כולו,
ואני ואת."

– – –

(אפשר להמשיך עם הפוסט "בעניין ההנהון")

המיתוס השקוף של הפסיכותרפיה

הפסיכולוגיה שלנו היא בעיקרה התפתחותית: עיקרון היסוד שלה הוא שמה שקרה לאדם בעבר הוא הסיבה למה שקורה לו כעת. לכן גישה טיפולית נפוצה, אולי הנפוצה מכולן, היא לחזור לילדות כדי להבין את ההווה. אם יש סבל גדול, מצוקה נפשית, אנחנו מחפשים את הסיבה באמא, באבא, בילדות.   

זה דבר שאף תרבות אחרת אינה עושה.  

הפסיכולוג האמריקאי ג'יימס הילמן אמר כי בחברות אחרות, אם מישהו סובל ממצוקה נפשית כלשהי, אם הוא מדוכא, או שומע קולות, או סובל מביעותי לילה, יבדקו מה אכל, אם שבר מנהגי אבות, שמא הוטלה עליו קללה, או שהכעיס את האלים. יכולות להיות למצבו אלפי סיבות, אבל אף לא אחת מהן קשורה למה שקרה עם אמא או אבא לפני ארבעים שנה. רק התרבות שלנו לבדה משתמשת במודל הזה, במיתוס הזה. כמובן, המשיך הילמן, אנחנו בטוחים שזה אינו מיתוס, אלא האמת. מכאן שהמיתוס הפך שקוף לנו לחלוטין.   

הילמן הציע מיתוס אחר, לפיו לאדם יש איזה גרעין נפשי, שהוא שקובע את התפתחותו, ולא נסיבות משפחתיות בילדות. לגרעין נפשי זה יש גורל, שאותו הוא מממש לאורך חייו. לפי מיתוס כזה עלינו להבין את העבר מנקודת המבט של ההווה, ולא את ההווה מנקודת המבט של העבר. מי שהפכנו להיות הוא מי שנועדנו להיות, ולשם מימוש יעוד זה היינו צריכים לחוות את כל מה שקרה בעברנו. הילמן סיפר כדוגמה על אישה שהכיר, אחת הצ'לניות הידועות בעולם. כאשר היתה בת 5 היא שמעה צ'לו ברדיו ואמרה "אני רוצה את מה שעושה רעש כזה". על פי מיתוס הייעוד, כבר כילדה היתה מקופלת בתוכה הצ'לנית הגדולה, וכל מה שקרה בחייה, קרה כדי לאפשר לייעוד זה להתממש.   

כמובן, לא צריכים להיות אמנים דגולים כדי להיות בעלי ייעוד. לכל ילד יש נטיות ייחודיות, אובססיות קטנות, משהו שדוחף אותו. במקום לעודדן, ההורים לעתים קרובות מתנגדים להן: "הוא צריך לצאת יותר, לראות יותר חברים"; "היא רצינית מדי"; "איך הוא יתפרנס אם ימשיך כל היום לצייר דינוזאורים?". אך אפשר גם אחרת, אפשר לסמוך על אותו דחף פנימי שידע לכוון. שיש הגיון בתשוקה ל"מה שעושה רעש כזה".

לא צריכים לבחור מיתוס זה על חשבון זה. מועיל להתבונן בחיינו כיום מנקודת מבט של הילדות, ולעתים מועיל לעשות דווקא את ההפך.  

שדים ומלאכים (להביט אחרת בטראומה)

בשיחה פרובוקטיבית, חריפה ומעוררת מחשבה רבה, בין הפסיכואנליטיקאי ג'יימס הילמן לסופר והעיתונאי מייקל ונטורה, אמר הילמן על הפסיכותרפיה שהיא מתבוננת באירועים קשים וטראומטיים בצורה צרה ומקובעת, שאינה תמיד מועילה.   

גם אם היתה לנו ילדות קשה, אם האב, למשל, היכה, היה שיכור לעתים, אפילו התעלל מינית, הרי שאם נמשיך לשים את פגיעתו בנו במרכז החיים הנפשיים, במוקד הזיכרון שלנו – כפי שהפסיכותרפיה לעתים קרובות מעודדת לעשות – אנו נשארים קורבנות, נשארים ילדים. דרך מועילה יותר להתייחס למה שקרה היא לראות אותו בצורה חדשה, לעשות לו reframing. למשל, הציע הילמן, לראותו כסוג של חניכה. הפצעים שנפצעתי נתנו לי משהו – הם אפשרו לי להבין את המחיר של ענישה, של נקמנות, של כניעות, אפשרו לי להבין את עומק הזעם שיכול להיות בין אבות ובנים, שהוא נושא אוניברסלי, נושאם של מיתוסים. כך אנחנו מזיזים את הזיכרון, מאפשרים לו להפסיק להיות רק זיכרון של ילד קורבן לאבא מרושע. מה שחשוב הוא איך אנחנו זוכרים, אמר פרויד, ולא מה שקרה. הזיכרון הוא שיוצר את הטראומה.

את האירועים הקשים של חיינו, הפצעים והצלקות, אפשר לראות כעַפְרוֹת, או מחצבים, אמר הילמן. מהם נוצקת אישיותנו*. מטרת הפסיכותרפיה אינה בשום פנים ואופן "לעבד", לתקן, לגהץ או להעלים אותם. מה שהיא יכולה לעשות זה לאפשר לאדם להרגיש את האירועים הללו כפי שהם, לתת להם להיות חלק ממי שהוא. להוציא אותם מחשכת ההדחקה. 

המראיין ונטורה סיפר להילמן בעקבות דבריו אלה שבגיל ארבעים החלו לפתע צפים בתודעתו זיכרונות מהתעללות מינית שעבר בילדות, ושהודחקה לגמרי. עם עליית הזיכרונות הוא פנה לטיפול. המטפל שלו הקשיב בסבלנות ואמפתיה לאורך זמן. ואז אמר: "אתה יודע, מה שקרה לך עיצב את החיבור שלך למסתורין של הנשמה, הלא כן? וזה מה שאתה כותב עליו, הלא כן? האם היית מעדיף לכתוב על משהו אחר?". ונטורה נותר המום. הוא אמר: "האמירה הזו לא הפחיתה את כעסי, אבל היא טלטלה אותי כל כך, שהפסקתי להתבונן באותם אירועים כילד. היא גרמה לי להתבונן בהם מנקודת המבט של האופן בו אני חי את חיי כאדם בוגר".

המשורר ריינר מריה רילקה, שהיה מיודד עם פרויד, אמר שהוא מסרב לעבור טיפול. ההסבר שלו היה פשוט: "אני לא רוצה שייקחו ממני את השדים, כי אז יילקחו ממני גם המלאכים". אולי ישנו גם טיפול אחר: כזה שבמקום להרחיק את האדם משדיו, מקשר אותו אליהם בצורה עדינה ואמפתית. וכך גם מעניק לו את מלאכיו.

* הילמן (בתמונה) ציין כי המילה character פירושה, במקור, "מסומן או חרוט בקווים חדים".

אפשר להשתנות

המחקר הפסיכולוגי מצא כי ניתן לתאר את אופיו של כל אדם על חמישה צירים, שהם המרכזיים ביותר להגדרת האישיות. מתוך צירים אלה הוגדרו "חמש התכונות הגדולות" (The Big Five): תכונת המוחצנות מתארת את מידת האנרגיה, האסרטיביות, החברותיות, הדברנות (talkativeness) והנטייה לחפש גירויים בחברת אחרים ונעה, בין אקסטרוברטיות אסרטיבית וחברותית לאינטרוברטיות זהירה וביישנית; נעימות מתארת את הנטייה להיות חומל ומשתף פעולה ולא חשדן ולעומתי (אנטגוניסטי) ביחס לאחרים, ונעה על הרצף שבין נועם הליכות לציניות וקרירות; קפדנות, או מצפוניות מתארת את הנטייה להפגין משמעת-עצמית, להתנהג בצורה אחראית ולכוון להישגים, לעומת נטייה להתנהגות ספונטנית, מפוזרת או קלילה יותר; נוירוטיות מתארת את עוצמת הנטייה לחוות רגשות לא נעימים כמו כעס, חרדה, דיכאון ופגיעות ונעה בין יציבות רגשית לבין חרדתיות ורגישות יתר; ולבסוף, פתיחות לחוויה מתארת את מידת הסקרנות, היצירתיות וההעדפה של חידוש ומגוון ונעה בין פתיחות מחשבתית וסקרנות לצרות אופקים וזהירות.

מחקרים מצאו שמתוך כלל הגורמים בחיי האדם המשפיעים על תחושות של רווחה אישית ושמחה בחיים, חמש תכונות האישיות הן הגורם הבודד המשמעותי ביותר – הן אחראיות ל-35 אחוז מההבדלים בין אנשים בשביעות-רצון מהחיים. התכונות נתפסות לרוב כקבועות ויציבות, מעין שיקוף של האופי של האדם שהוא נולד איתו. אם זה היה כך, הרי ששביעות הרצון שלנו מחיינו היתה נתונה וקבועה מראש. אולם מתברר שעבודה אישית יכולה להביא לשינוי בחמש התכונות. שלל מחקרים גילו כי תכונות האישיות הן דינמיות בהחלט, וששינויים בהן הם בעלי השפעה עצומה על תחושת הרווחה וההנאה מהחיים.

במחקר שפורסם בכתב-העת Social Indicators Research נבדקו חמש תכונות האישיות אצל 8,625 אנשים בגילאי 15 עד 93, ואז נבדקו שוב, כעבור ארבע שנים. לאורך ארבע השנים הללו עקבו החוקרים אחר שינויים במצבם החיצוני של הנבדקים, כמו למשל שינויים במצב המשפחתי, התעסוקתי והכלכלי. הנתונים הראו כי לאורך השנים חלו שינויים באופיים של הנבדקים, וכי השינויים הללו, אף אם היו קטנים, היו קשורים באופן הדוק יותר למידת שביעות הרצון מהחיים מאשר האינדיקטורים החיצוניים. כך, מי שהפכו פתוחים יותר הרגישו סיפוק רב יותר בחייהם, מי שהפכו פחות נעימים הרגישו רע יותר – ולשינויים אישיותיים אלה היתה השפעה רבה יותר משינויים במצב הכלכלי, למשל.

ואולי אפשר לומר שזו יכולה להיחשב לאחת ממטרות הטיפול הנפשי, או העבודה האישית שאדם עושה עם עצמו – השגת שינוי באישיות.

אהבת האמת

שנה לפני מותו כתב פרויד: "היחסים האנליטיים מבוססים על אהבת האמת – כלומר על הכרה במציאות – ואין בהם מקום להעמדת פנים ורמייה". וביון כתב כי חיפוש האמת הוא חיוני לצמיחה נפשית כפי שמזון הוא חיוני לצמיחה הביולוגית של האורגניזם. "בלי אמת, הנפש אינה מתפתחת, היא מתה מרעב".

אמת היא אחד הכלים החזקים שיש בידי המטפל. אם משכילים להחזיק במדיניות של אמירת אמת בלי לסטות ממנה, זה יכול להביא לשינוי ושחרור אצל המטופל. אך אין זה דבר פשוט. אינספור פעמים במהלך הטיפול יש פיתוי לא להגיד הכל, להסתיר, להתעלם, לצמצם חשיבות, לצבוע קצת בוורוד. אך בטווח הארוך המדיניות של דבקות באמת היא הטובה ביותר עבור המטופל.

יש לו, לאדם, שתי תשוקות מתנגשות: לדעת ולא לדעת. התשוקה לא לדעת, כתבה רחל בלאס, מוזנת על-ידי דחף המוות, והיא מובילה אותנו לכפות את עצמנו על המציאות ולעוות אותה. העולם הופך אז להיות כפי שהיינו רוצים שיהיה, ולא כפי שהינו באמת. עיוות כזה אמנם מפחית כאב וחרדה, אולם העולם נותר שקרי ושטוח, והחיים שלנו מוגבלים ולא אותנטיים.

לעומת התשוקה לא לדעת שמקורה בדחף המוות, התשוקה לדעת מקורה בדחף החיים. התשוקה הראשונה נובעת משנאה ומפחד, השנייה מבטאת אהבה.

אין זה קל לשאת אמת, אין זה קל לאהוב. הפרעות ביכולת לשאת אמת, והשלכותיהן, הן שמביאות אנשים לטיפול. מנקודת מבט זו, כתבה בלאס, "המטרה של הטיפול היא להציע אמת, שום דבר אחר. אמת אינה רק רלבנטית לאנליזה; חשיפתה, חווייתה, הפנמתה, הן מה שאנליזה הינה".

חשוב להדגיש כי הדבר העיקרי בטיפול אינו חיפוש וזיהוי אמת ספציפית זו או אחרת ביחס למטופל. פרויד הכיר כבר בשלב מוקדם של חשיבתו כי השגת ידע, כולל ידע על תשוקות וחרדות, אינה משנה את האדם באופן משמעותי. מה שאנו מחפשים, מה שיכול להביא לשינוי, הוא הגדלת מידת הפתיחות לאמת, הגדלת היכולת לדעת.

המטופל מגיע לקליניקה עם חשדנות כלפי האמת, שמתבטאת באידיאליזציה או דה-ולואציה או כל סוג אחר של התנגדות וביטוי בפעולה. על המטפל להתמיד בהתמקדותו באמת, גם לנוכח התעקשותו המתמדת של המטופל לא לדעת. זוהי אולי הדרך הטובה ביותר לבטא את אהבתנו למטופלים.