על גוף ונפש

האם אנחנו רק גוף? האם יש לנו גם נפש? ואם כך, מה הקשר ביניהם? ראיון עם מארק סולמס, מייסד הנוירופסיכואנליזה

Image result for mark solmsבאחד הרגעים החזקים בראיון עם פרופ' מארק סולמס, מבכירי מדעני המוח בעולם, הוא נזכר פתאום בתאונה בה נפצע בראשו אחיו הגדול, שנותר בעקבותיה מוגבל כל חייו. "הייתי בן ארבע", מספר סולמס, "וראיתי במו עיניי איך אחי הפך אדם אחר, אישיות אחרת". אותו אירוע הוביל את סולמס לחיים של חיפוש אחר תשובה לחידה הגדולה – מה אנחנו?

"כשאני נזכר בתאונה אני ממש רואה אותה במחשבתי", הוא אומר בקול שקט, ואז מוסיף, בטון בוטח יותר: "אבל אם היית מסתכל על המוח שלי דרך מכשיר דימות תהודה מגנטית (fMRI), כל שהיית רואה הוא שיש פעילות באמיגדלה ובהיפוקמפוס". מהו הזיכרון – מה שרואים על הצג, או מה שרואים בעיני הרוח? סולמס משיב: "יש פה פשוט שתי נקודות מבט על אותו הדבר, שתי פרספקטיבות של תפיסה, אחת מנטלית ואחת חומרית, ששתיהן אמפיריות, ושתיהן אמתיות באותה מידה. יש תופעה בטבע שאנחנו משתמשים במילה 'זיכרון' כדי לתאר אותה, וכמו בפיזיקה, יש חוקים על פיה התופעה הזו מתרחשת. מה שאני מכוון אליו הוא מציאת סט יחיד של הסברים שיתאר את כל היבטיה".

מקור התודעה

סולמס הדרום אפריקאי נולד ב-1961 בלודריץ, כפר קטן בדרום מערב נמיביה, שם שימש אביו כמנהלו של אזור מדברי עצום של שטחי מכרות בשליטת תאגיד היהלומים דה בירס. "זו הייתה מדינה בתוך מדינה", אומר סולמס, "ושם נולדתי וחייתי עד גיל 12. זה השפיע עלי בצורה עמוקה כי קיבלתי תחושה מעוותת של מקומי – חשבתי שהעולם ריק, פתוח לרווחה, ושאני יכול לעשות הכול, לשנות את העולם".

תחושת הביטחון שסיפקה הילדות בכפר הנידח, לצד הטראומה של פציעת האח, שלחו את סולמס לקריירה יוצאת דופן, מהסוג שאכן משנה את העולם. הוא השלים דוקטורט בנוירופסיכולוגיה, עבר בלונדון הכשרה ממושכת כפסיכואנליטיקאי ובהמשך ייסד במו ידיו ענף מדעי, לו העניק את השם 'נוירופסיכואנליזה'. פרויקט חייו הוא למזג את הנוירולוגיה והפסיכואנליזה, אולי שתי הדרכים המעמיקות ביותר להתבוננות בטבע האדם. מעמיקות, אך במבט ראשון, ושני, גם מנוגדות. הפסיכואנליזה עוסקת בסובייקטיבי, באינטואיטיבי, בנפשי, ואילו הנוירולוגיה היא אובייקטיבית, לוגית, חומרית. סולמס מתנגד להפרדה. "לא יתכן שתהיה נפש (mind) למדעי המוח ונפש לפסיכואנליזה", הוא שב ואומר, "יש רק אחת".

סולמס חוקר את אותה מהות יחידנית, מבפנים ומבחוץ. הוא אחד הפסיכואנליטיקאים הבכירים בעולם, ואף נבחר לתפקיד העורך והמתרגם של המהדורה האנגלית החדשה של כל כתבי זיגמונד פרויד. לצד זאת, כחוקר מוח, הוא עסוק ברביזיה של התיאוריה שפיתח אלילו. בשונה מטענתו של פרויד, על פיה הדחפים מגיעים מהאזור הלא-מודע שהוא כינה 'סתמי' (id), הרי שמחקרים שביצע סולמס הראו שלא רק שהאזור במוח שאחראי על הדחפים הוא מודע, הוא אף זה שיוצר את התודעה.

הפילוסוף הצרפתי הגדול רנה דקארט, שהיה הראשון לנסח את הבעיה הפסיכופיזית, הציע כי הנפש משפיעה על הגוף דרך בלוטת האצטרובל במוח. הממצאים החדשים של סולמס מצביעים אולי על אזור השקה אחר. נהוג לחלק את המוח לשניים – הקורטקס, המקושר לפעילות קוגניטיבית, וגזע המוח, המקושר לפעילות אָפקטיבית (רגשית). התגלה כי המודעות, כלומר הבסיס לתחושה הנפשית של היותנו, מקורה לא בקורטקס, שהוא החלק המפותח יותר במוח, אלא דווקא בגזע המוח, הקדום הרבה יותר. הדבר התגלה במחקר על ילדים הסובלים מהידראננצפליה (hydranencephaly) – מצב בו הקורטקס נהרס ברחם. נמצא כי ילדים אלה, שנולדים עיוורים, מפגינים דחפים ותגובות רגשיות וכן מודעות. במקום "אני חושב משמע אני קיים", אִמרו אפוא מעתה: "אני רוצה משמע אני קיים".

"זה חתרני", מתלהב סולמס, "אך זה מה שמצאנו. התודעה מגיעה מאיפה שמגיעים הדחפים. זה משנה את עצם הבנתנו את מהות התודעה. אנחנו חושבים עליה כתפיסה, אבל היא בעצם הרחבה של דחפים. זה בעל השלכות עצומות".

סכנה ושמה תשוקה

אם עד כה חשבנו שהדחפים הם רק כלים אבולוציוניים-אינסטינקטיביים שמטרתם לדאוג להישרדותנו, כעת מתברר שהם אולי התשתית לתחושה הנפשית של מי שאנו. ישנם הדחפים הגופניים – רעב, צמא, עייפות והצורך להתרוקן, אולם מעבר להם ישנם דחפים רגשיים, שהם ליבת האנושיות, ומצוקותיה. "הדחף הוא התחושה המודעת לתהליכים הגופניים", מדגיש סולמס, "לא התהליכים עצמם. הדחף תמיד חותר למצב אידיאלי של איזון (הומאוסטזיס) ועל כל אדם ללמוד איך להשיב כל דחף לאיזון כשהוא יוצא ממנו. זו משימת החיים שלנו. ההפרעות הנפשיות מקורן כמעט תמיד בדחף רגשי זה או אחר שאיננו מצליחים לספקו בצורה טובה".

מבחינת פרויד, מזכיר סולמס, היו רק שני דחפים רגשיים, מין ואלימות. חוקר המוח האסטוני יאק פאנקספ ז"ל, שהיה שותפו של סולמס להקמת האיגוד הבינלאומי לנוירופסיכואנליזה, הרחיב מאוד הבנה זו. פאנקספ ביצע ניתוחי מוח, השתמש במכשירי גרייה עצבית והזריק הורמונים ומוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) לחולדות ולכלבים, כדי לזהות את הדחפים ומיקומם במוח. כחלק מהניסויים גם יצר עם מושאי מחקריו קשרים "בין-מיניים" (interspecies), כמו שקרא לכך – שיחק איתם, דגדג אותם, גרם להם לצחוק ולבכות. כך זיהה כי ישנם לא פחות משבעה מעגלי מוח מובחנים של דחפים רגשיים, אותם ממשיך לחקור סולמס.

mark jaak npsa
יאק פאנסקפ ומארק סולמס

'חיפוש', הבסיסי מכל הדחפים, הוא מעין רדאר המניע אותנו לחקור את העולם ומופעל על-ידי דופמין. דחף שני מכוון למציאת פרטנרים מיניים, ונחווה כ'תשוקה'. דחף זה מופעל בעיקר על-ידי הורמוני המין. תשוקה אינה נחשבת לדחף גופני שכן היא לא באה לשמור על האורגניזם אלא לשמר את המין. "אנשים עושים הרבה דברים מסוכנים בשל תשוקה", אומר סולמס, "דבר שמאוד קל לראות בדרום אפריקה מוכת האיידס".

הדחף השלישי הוא התרחקות מסכנה (נחווה כ'פחד'). מעגל מוח זה ממוקם באמיגדלה, כמו גם הדחף הרביעי, 'זעם', שמקביל לאגרסיה הפרוידיאנית. אם 'חיפוש' נועד לקדם סיפוק של כל יתר הדחפים, 'זעם' נועד להסיר מכשולים בדרך לכך.

הדחף החמישי, 'אכפתיות' (care), מניע אותנו לדאוג לאחרים ולטפל בהם. מעגל מוח זה מופעל על-ידי אסטרוגן, פרולקטין, פרוגסטרון ואוקסיטוצין – הורמונים שרמתם עולה בחדות בזמן ההיריון ובלידה. הדחף המשלים, שמכוון להיקשרות לאחרים שידאגו לנו, נחווה כ'פניקה' או 'יגון' ומופעל על-ידי פפטיד ממשפחת האופיואידים.

מה הקשר בין פניקה ויגון?

"הם נשמעים כמו דברים שונים בתכלית, אבל אלה שני שלבים של אותו דבר – אי-סיפוק הצורך לקשר עם מישהו קרוב שיגן עלינו. אצל כל היונקים וגם אצל הציפורים, ברגע שיש היקשרות למטפל, אם מפרידים אותם ממנו מתעוררת פניקה שמטרתה להשיבו. אם תגובה זו לא מובילה לאיחוד מחדש עם המטפל, תהיה שקיעה בייאוש. פניקה היא התגובה האקוטית, זו תגובת מחאה, שיכולה גם להתבטא בזעם כנגד האדם שהתרחק ממך; יגון הוא תגובה כרונית כאשר כבר אין מחאה. מחשבות אבדניות בבגרות קשורות לעתים קרובות לפניקה, ולזעם – שמופנה כלפי העצמי ולא כלפי האדם האהוב שנטש".

הדחף השביעי הוא 'משחק'. כן, אנחנו לא סתם נהנים מפוקר, פורטנייט או פורפליי, זה מוטבע בנו. "אם מונעים מגורים של יונקים לשחק", אומר סולמס. "הם יחושו דחף להשלים את מה שחסרו ביום שלמחרת. גם ילדים מאוד אוהבים לשחק, אם כי מחקרים מעלים שרוב אפיזודות המשחק מסתיימות בבכי או רגש שלילי אחר. העניין הוא שמבחינה ביולוגית מטרתו של המשחק היא למצוא את הגבולות של מה שמקובל חברתית. כשהמשחק כבר לא מהנה עבור השותף שלך, הגעת לגבול. כך המשחק יוצר בנו התניה לקחת בחשבון את הרגשות של הזולת. במילים אחרות, הוא הכלי העיקרי של הטבע לפיתוח אמפתיה".

כל הפרעה נפשית ניתנת להסבר לפי סולמס גם מהפרספקטיבה הגופנית – כתוצר של בעיה ביכולת להשיב את אחד הדחפים לאיזון. לפי סולמס הדבר החשוב ביותר הוא לזהות מהי המערכת שעמה מתקשה המטופל. "הדבר הראשון שאני מקשיב לו כשאדם מגיע לקליניקה הוא מהם הרגשות שהוא סובל מהם. זו משימה פשוטה מאוד, כי רגשות הם מודעים. לרוב תוך כמה משפטים המטופל יגיד מה הרגש שמפריע לו. מתוך זה אני מנסה להבין מהו הדחף הרגשי שאינו מסופק, ומה הקשר של זה לעברו של המטופל. אם המטופל סובל מחרדה למשל, אני צריך להבחין בין חרדה שקשורה לפחד, ובין חרדה שקשורה לפניקה, כי אלה מבני מוח שונים. אם כילד היתה סכנה, למשל כי אבא היה אלים, תהיה חרדה של פחד ואז עלי לגלות מה המטופל למד לעשות כדי להתחמק מסכנה, והיום כבר לא עובד עבורו; חרדה של פניקה לעומת זאת נובעת מכך שלא היה קשר טוב עם מי שטיפל בילד".

איזו בעיה נוצרת מחוסר איזון בדחף החיפוש?

"זה הדחף הכי בסיסי, כי הוא מכוון החוצה, לחקר העולם. התחושות שמלווה אותו הן סקרנות, אופטימיות, משהו טוב יקרה, ולכן אני רוצה קשר עם העולם. אם הדחף חזק מדי, זה מוביל למאניה, יותר מדי אנרגיה, אתה אופטימי מדי, לא ריאלי, יכול להתחיל להמר. קוקאין פועל על אותה מערכת. אם המצב הפוך אז אין מספיק אנרגיה, אין ציפיות, ואתה הופך דיכאוני".

לדחף החיפוש, בשונה מהאחרים, אין אובייקט קבוע – כך אנחנו יכולים ללמוד על דברים חדשים. לדברי סולמס, הוא המקור לכך שאנחנו תמיד מחפשים חידושים – מנה חדשה במסעדה, תוכנית חדשה בנטפליקס, יעד חדש בחו"ל.

אבל יש אנשים שדווקא ממש לא רוצים חידוש.

"כי זו לא המערכת היחידה. המערכת של פניקה למשל היא דווקא שמרנית, היא רוצה תמיד את אותו אדם שיטפל בי. אז יש כל הזמן דינמיקה, וזה במהות של התפיסה הפסיכואנליטית – שיש קונפליקט בין כוחות שונים. מערכת אחת מחפשת קביעות ושנייה חידוש ולכן יש קשיים. אי-אפשר להימנע מקונפליקטים, ואין לזה סוף".

המערכת של אכפתיות נשמעת מאוד חיובית. איזו בעיה יכולה להתעורר ממנה?

"דיכאון אחרי לידה למשל. כשתינוק שלך בוכה מתעוררת תחושה נוראית, אך אם מצליחים להרגיע אותו הדחף חוזר לאיזון. אנשים שיש להם בעיה במערכת הזו, מכל מיני סיבות, לא חוזרים לאיזון והדבר מביא לחוויה שהם לא יכולים לדאוג לילד ומכאן להפחתה עצומה בביטחון העצמי. קשיים רגשיים כאלה הם בלב כל בעיותינו בחיים".

הו אלוהים

כמובן, הרגשות הם גם המקור לכל שמחותינו. לחדר בו אנחנו יושבים נכנסת לרגע בת זוגו של סולמס, האמנית והמשוררת הדרום אפריקאית היהודייה אלייזה קנטרידג'. "אני יוצאת לארוחת בוקר", היא אומרת. התיאוריה המדעית-אובייקטיבית מקבלת המחשה נפשית-סובייקטיבית. אין צל של ספק שסולמס פשוט משתוקק להיות איתה. "אל תשכחי, יש לנו את הצהריים יחד", הוא אומר בקול רך, מתחנן כמעט.

אלייזה ומארק
מארק סולמס ואלייזה קנטרידג' (צילום: אירית ברזל-רווה)

התכוננתי להמשיך בשאלה מחוכמת על מעגלי הדחף, אבל משהו פנימי החליט אחרת. "איך הכרתם?", אני שומע את עצמי שואל. חיוך מתפשט על פניו. "לפני שאני מספר, אתה צריך לדעת שאלייזה מגיעה ממשפחה מאוד ידועה בדרום אפריקה. אבא שלה, סידני קנטרידג', היה עורך הדין שהגן על נלסון מנדלה והציל אותו מגזר דין מוות, אחיה, ויליאם, הוא האמן הכי מפורסם בדרום אפריקה. אבל לא ידעתי על כך דבר כשהכרנו. אפילו לא ידעתי את שמה. רק ידעתי, פשוט ידעתי. ראיתי אותה הולכת בקמפוס וזה היה 'הו אלוהים'. כשגיליתי מי היא מאוד נבהלתי. היא היתה אריסטוקרטית, ויפהפייה, חשבתי שאין לי סיכוי. אחרי הלימודים היא עברה לאנגליה וכעבור שלושים שנה, בביקור שלה בדרום אפריקה, הפגיש אותנו ידיד משותף. כל השנים הללו לא ראיתי אותה, אבל היא תמיד נשארה נערת החלומות שלי. לא הכרנו כלל, ובכל זאת אמרתי לה 'היה לי קראש רציני עלייך'. היא הסמיקה, אז חשבתי – אולי יש לי סיכוי… הנישואים שלה היו במשבר ושלי היו כבר אחריו".

סיבה עיקרית למשברים כאלה, שמסתבר שאפילו זוגות של פסיכואנליטיקאים אינם פטורים מהם (בת זוגו הקודמת של סולמס היא פסיכואנליטיקאית גם כן), היא שאת רוב רובן של דרכי ההתמודדות שלנו עם הבעיות שמציבים בפנינו החיים אנחנו מגבשים בגיל מאוד צעיר, בעודנו חסרי כל ניסיון וידע. סולמס מדגים עם התופעה המוכרת של אנשים שבוחרים פעם אחר פעם בני זוג לא מתאימים. "כמו כל יונק, גם תינוק אנושי חייב להיקשר למישהו, מישהו חייב לטפל בו", הוא אומר. "לעתים האפשרויות למי להיקשר הן לא מרנינות, אבל זה מה שיש לתינוק, והוא חייב להיקשר למישהו לא מוצלח. וברגע שנקשרת זה הופך לאוטומטי, כך עובדים קשרים. זה כמו התמכרות, זה אותו מנגנון. ואז כל חייך אתה מחפש סוג כזה של אנשים".

זה נכון לא רק לבחירת מושאי היקשרות. כמעט כל הפתרונות שאנו מגבשים בינקותנו הופכים לאוטומטיים. המערכת המנטלית המודעת שלנו מוגבלת מאוד במשאביה ויכולה להכיל כמות אינפורמציה זעומה בלבד (עד שבעה פריטים, המקבילים לקילובייטים בודדים). לכן כאשר המערכת הזו נתקלת באירוע שמוציא את אחד הדחפים מאיזון במידה ניכרת, היא מגבשת תוכנית פעולה להתמודדות איתו, ומשתדלת להפוך אותה לאוטומטית, כלומר – לא מודעת. אכן, מחקרים מראים כי רק חמישה אחוזים מכל הפעולות מכוונות המטרה הן מודעות. בגלל שהפתרונות מתגבשים בגיל צעיר, מדגיש סולמס, אין לצפות לשום דבר מתוחכם: "'אני לא צריך אף אחד!', או 'אני אבטל את הרצון שלי להיות בקשר עם האדם האהוב, וכך לא ארגיש כאב על התרחקותו ממני', זו הרמה שלהם".

אוטומטיזציה של דרכי התמודדות היא האופן בו מסביר חקר המוח את התהליך הנפשי של הדחקה שתיאר פרויד. "הדחקה היא פשוט המונח שאנחנו נותנים לפתרון אוטומטי לא מוצלח", אומר סולמס, "אם כי גם הפתרונות האוטומטיים המוצלחים הם מחוץ לתחומו של הזיכרון המודע".

אז הדחקה היא לא של משהו נורא שקרה?

"זה חלק מזה. אנחנו חושבים שזיכרונות הם על אודות אירועים שקרו, אבל מבחינה ביולוגית יש לנו זיכרון לא כמגירת תיוק של מה שהיה, אלא כדי שנוכל להשתמש במה שקרה בעבר כדי ליצור תחזיות בנוגע לפעולות בעתיד. המטרה של הזיכרון היא רק לצפות עתיד, אף שזו אינה החוויה שלנו. כשיש אירוע קשה, המוח יוצר פתרון לדחף שיצא מאיזון, ומכליל אותו, הופך אותו לאוטומטי, כדי שלא יצטרך להיתקע כשדברים כאלה יקרו שוב, לבזבז משאבים. זה תהליך בריא. הדבר הלא בריא הוא שלפעמים אנחנו מגבשים פתרון גם אם הוא לא ממש עובד, כי אין לנו משהו טוב יותר".

סולמס מספר על מטופלת, שאמהּ היתה אשת קריירה שעבדה שעות ארוכות. המקרים היחידים בהם האם נשארה עם הבת במהלך היום היו כאשר הילדה הייתה חולה או סבלה מאיזה כאב. "כך היא הבינה – כדי להשיג את אמא אני חייבת שיקרו לי דברים רעים. לילדה קטנה זה פתרון סביר, ובאמת, הוא עבד, היא קיבלה תשומת לב. אבל בגיל 30 זה לא פתרון טוב במיוחד, אלא שהוא כבר עבר אוטומציה, הודחק, והילדה הקטנה הפכה להיות אישה שתמיד נמצאת באיזו קטסטרופה. כולם רואים את זה, אבל היא חושבת 'החיים שלי כל כך חסרי מזל'. למעשה היא סובלת מבעיה במעגל הפניקה/יגון ולא מהאסונות שקורים לה. בקליניקה עוזרים למטופלים כאלה להבין למה שוב ושוב הם מפוטרים, עוברים תאונות, או סובלים מבעיות רפואיות – שבלי לדעת, זו הדרך שלהם לא להישאר לבד".

על אף שהם מביאים לתוצאות גרועות, הפתרונות המודחקים משוחזרים שוב ושוב, שכן המערכת המנטלית אינה מודעת אליהם ולכן לא יכולה לשנותם. "אי-אפשר להשיב למודע פתרון שהודחק. גם אם נזכרים במשהו שקרה, הזיכרון בפני עצמו אינו תרפויטי. אנחנו חוזרים לעבר לא כמטרה טיפולית, אלא כאמצעי להבין מה המטופל עושה עכשיו, על מה הוא חוזר. לא ניתן לשנות את העבר, רק את מה שהאדם עושה בהווה. הנקודה היא שהאדם מפעיל את המנגנון האוטומטי בכל הקשרים שלו, כלומר גם בטיפול, ואת זה אפשר להראות לו. בשלב הבא מצביעים על כך שאותו פתרון אוטומטי לא מספק את מה שהאדם למעשה רוצה שהוא יספק, ולכן ישנו סבל. כל מה שאנחנו עושים בטיפול זה להגיד לאדם 'אתה עושה את זה, כדי להשיג את המטרה הזו, וזה לא עובד, לכן אתה סובל'. זהו".

סולמס מזהיר שהשינוי איטי. גם כשנותנים פרשנות מדויקת, שגורמת להבנה ולהקלה – לרוב בשבוע הבא המטופל יחזור ויספר את אותו סיפור. "כל מה שאפשר לעשות זה לחזור ולהגיד את הדברים. ומתישהו יגיע שלב שבו המטופל בעצמו יאמר 'עשיתי את זה שוב!', ולבסוף 'אני עושה את זה שוב', ואז הוא לא צריך אותך יותר, הוא יתחיל ליצור פתרון חדש, פתרון שעובד. הפתרון המודחק לא יעלם, אבל הפתרון החדש בהדרגה יתפוס את מקומו. זה לוקח זמן. לכן צריך הרבה פגישות, לפעמים כמה פגישות בשבוע. פתרונות מודחקים קשים להתרה".

הטיפול הדינמי עובד לאט, אבל בטוח, משתי נקודות המבט שסולמס חוקר ומנסה למזג. מחקרים שבודקים את החוויה הנפשית של אנשים אחרי טיפול פסיכואנליטי מראים באופן עקבי כי השפעתו המיטיבה חזקה ויציבה. לצדם, וזהו חידוש, מחקרים נוירופסיכואנליטיים מראים כי אחרי טיפול חל שינוי מובהק גם באופן פעילות המוח. אצל אנשים שסבלו מדיכאון למשל התגלתה הפחתה של פעילות יתר באמיגדלה ובקליפת המוח הקדם-מצחית, ואילו אצל מי שסבלו מהפרעת פאניקה שבה לסדרה פעילות המערכת הלימבית.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
אירית ברזל-רווה

סולמס עצמו הפסיק לפני כשנתיים לטפל, בשל נסיעותיו התכופות (רק בשנה החולפת הוא הרצה ב-43 כנסים וסדנאות ברחבי העולם, מסאו פאולו לשנחאי), אך הוא ממשיך להדריך מטפלים, ובין היתר נפגש פעם בחודש בסקייפ עם אנשי טיפול ישראליים. "יש לכם את אחת הקבוצות החזקות בעולם בתחום הנוירופסיכואנליזה", הוא אומר. "מבחינתי זו לא הפתעה שהשדה הזה תפס חזק דווקא בישראל. זו חברה יצירתית, פתוחה ומאוד אינטליגנטית". הוא מצביע על אירית ברזל-רווה, מייסדת ויו"ר הפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה וחברת הנהלה מייסדת של החברה העולמית לנוירופסיכואנליזה, שהצטרפה לסשן שלנו כמה דקות קודם לכן. "אירית למשל חוקרת חיקוי – שהוא מנגנון למידה בסיסי וחיוני. זו דוגמה לחידוש ישראלי".

האפרטהייד בתוכנו

החיקוי-חידוש הישראלי מעלה אצל סולמס עוד אסוציאציות, לאו דווקא חופשיות. בימי האפרטהייד עזב בייאוש את מדינתו, אך אחרי 14 שנים באנגליה, כשהמצב הפוליטי השתנה, הרגיש מחויבות לחזור. "בדרום אפריקה, כמו כאן, שאלת ההצדקה ההיסטורית של הבעלות על אדמה היא שנויה במחלוקת. אצלנו הקולוניאליסטים לקחו מהתושבים המקומיים את האדמה ואז הביאו עבדים שיעבדו אותה. אני מגיע ממשפחה שמייצרת יין מאז המאה ה-16. כשירשתי את הנחלה המשפחתית, חיו עליה 180 אנשים שזו הייתה האדמה של אבותיהם או שאבותיהם נלקחו מאדמתם שלהם והובלו אליה כעבדים".

סולמס מספר שמהר מאוד היה לו ברור מה עליו לעשות עם הירושה. היישום הוא שהתגלה כקשה. בעיה פסיכו-פיזית מסוג אחר. "הבנתי שהדבר הנכון מבחינה מוסרית הוא לתת את האדמה לאנשים שחיים עליה, אבל שהמציאות הפסיכולוגית שלי היא שלא אוכל לעשות זאת. זו הייתה הכרה במגבלות של הטוב שלי, בכך שיש לי גם אינטרס עצמי, שאני לא קדוש. בסופו של דבר השתמשתי באדמה הזו ליצירת הלוואה לאיכרים כדי שיוכלו לקנות שטח סמוך, באותו גודל. אחרי שעשו זאת הפכנו לחברה משותפת. אז לא ויתרתי על מה שהיה לי אבל גם לא התעלמתי מכך שלהם אין, כתוצאה ישירה מכך שלי יש".

הצעד של סולמס עלה לכותרות בדרום אפריקה. "האפרטהייד לא נעלם, הוא בתוכנו, כפרטים וכאומה", הוא אומר. "יש לי הרבה אויבים. אם אתה עושה משהו שגורם לשכנים שלך להיראות רע, הם יתנגדו".

וכן, הוא מסכים, משהו דומה קורה עם פסיכואנליטיקאים ומדעני מוח. בכל קבוצה הוא מעורר עליו תרעומת – אלה מרגישים שהוא גורם להם להיראות ארכאיים, אלה שהם מצטיירים לעומתו כטכנוקרטים חסרי נשמה. "יש לי גורל כזה – שאני שוב ושוב צריך להגיד דברים שמייצרים לי אויבים. אבל המדענים אומרים 'זהו האדם', והפסיכואנליטיקאים אומרים, 'לא, כזה הוא', וזה פשוט לא יכול להיות. אין שני בני אדם, יש אחד. אז חייבת להיות תשובה אחרת. הייתה לי הפריבילגיה לגדול בצורה כזו שאחשוב שאם יש משהו שלא מסתדר לי, בין אם זה נוגע למצבם של 180 אנשים אומללים, ובין אם זה נוגע לתיאוריה מדעית, אני יכול לפתור אותו".

לפני סיום אני שואל את סולמס על העתיד הצפוי לאנושות. האם הדגש המופרז על הפיזי, על חשבון הפסיכי, לא עשוי להוביל לנזק בלתי הפיך? "אני דווקא אופטימי", הוא משיב בחיוכו הרחב, הבוטח. "לפני 150 שנה הייתה חרדה גדולה מהשפעת הרכבות, חשבו שזה לא מתאים ליצור האנושי לנוע במהירות כזו. לי רכבות נראות ממש בסדר. עבור ילדינו, בינה מלאכותית ורשתות חברתיות הם כמו רכבות עבורי. מה שחשוב יותר מכל המצאה או חידוש הם אותם דחפים רגשיים שדיברתי עליהם. הדחפים הם המקום ממנו מגיעים הערכים שלנו, הם כוללים בתוכם חוכמה של מיליוני שנים, ואנחנו לא יכולים להמציא אותם או לשנות אותם. אנחנו נולדים איתם ויש אותם לכולנו. יש המון שמאחד אותנו, הרבה יותר ממה שמפריד".


פורסם לראשונה בגרסה מעט קצרה יותר במוסף "הארץ"

חלום עכשיו

לפני 120 שנה פרסם פרויד את ספרו הגדול, "פירוש החלום". שורת מחקרים עדכניים מעמיקה את תובנותיו ביחס להתרחשות הנפשית החשובה מכולן

הנרי רוסו, החלום
אנרי רוסו, "החלום"

"חלמתי שאני לובש שוב את מעיל החורף שלי, וזה נורא", סיפר הבחור הצעיר לגבר המזוקן שישב על הכורסה שמאחוריו. העילה לחלום היתה לכאורה תחילת החורף, אולם מבט חוזר מראה שאין קשר בין שני חלקי המשפט. מדוע לבישת מעיל היא "נוראית"? בהמשך הפגישה הטיפולית נזכר הצעיר בשיחה שהיתה לו ביום הקודם עם ידידה, שסיפרה לו בסוד שילדהּ האחרון נולד בגלל קונדום שנקרע. מכאן, הסיק המזוקן, השתלשלה שרשרת המחשבות: המעיל מייצג את הקונדום, הוא משהו שלובשים, מַעֲטֶה, בעייתי תמיד – דק הוא מסוכן, עבה הוא רע. תיאור החלום התמים לכאורה דרש פחות מעשר מילים, שהסתירו חרדות ותשוקות מיניות עמוקות. כמו תמיד, חייך לעצמו המזוקן, שואף בסיפוק מסיגרו.

כולנו חולמים, שלושה עד חמישה חלומות כל לילה. לאורך חיים ממוצעים נחלום מעל ל-100 אלף חלומות, להם נקדיש כשש שנים מלאות, יותר מהזמן שאנחנו מקדישים לאכילה (ארבע וחצי שנים), חופשות (שלוש שנים וחודש), רשתות חברתיות (שלוש שנים), סקס ורומנטיקה (שנה וחצי), פעילות גופנית (שנה וארבעה חודשים) או בית ספר (י"ב השנים ברוטו הן שנה וחצי נטו). ובכל זאת, אין משרדי ממשלה, מדורים בעיתונים, חוגי לימוד או תוכניות ריאליטי המוקדשים לחלומות.

חלימה היא חיונית. רצף של כמה ימים בלעדיה ויקיץ עלינו הקץ – מהר יותר מאשר רצף ימים בלי אכילה, שתייה, או צפייה בנטפליקס. היא גם מהפעולות היצירתיות ביותר שאנו מבצעים. פול מקרטני חלם את "יסטרדיי", דימיטרי מנדלייב חלם את מבנה הטבלה המחזורית. לא רק הם. בלילה כולנו גאונים. מחקרים מראים כי ציונים במבחני יצירתיות הם גבוהים בהרבה אחרי שינה עם חלימה. אפילו מפתחי רשתות נוירונים ממוחשבות – סוג של בינה מלאכותית המבוססת על מערכות נוירונים ביולוגיות – גילו השנה את כוח החלום. הם תכנתו אופציה שמדמה בצורה מתמטית את דפוסי פעילות המוח האנושי בזמן שינה והריצו אותה על הרשת הממוחשבת בזמן שהיא נמצאת במצב 'אוף-ליין'. הדבר הביא לשיפור דרמטי בביצועי הרשת: בלי 'חלימה' מספר הביטים (יחידות המידע) המקסימלי שאצרה כל סינפסה ממוחשבת היה 0.14, אך עם אופציית השינה הגיע המספר ל-1, הגבול התיאורטי המקסימלי לרשתות מסוג זה. אכן, אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות.

ובכל זאת, ההומינידים שוכחים את רוב יצירותיהם הליליות, ואלה שנזכור נראות לנו כמעט תמיד תמוהות או בנאליות. אך חלומות הם אף פעם לא כאלה. אליס רוב, שספרה "מדוע אנו חולמים" (Why We Dream) ראה אור השנה, אמרה כי התעלמות מחלום משולה להשלכה לאשפה של מתנה מהמוח שלנו, בלי שטרחנו לפתוח אותה.

השאלה היא: איך לפתוח? כיצד ניתן לרדת לפשר החלומות? על כך כתב אותו גבר מזוקן לפני 120 שנה חיבור ששינה את פני האנושות.

"ביג לבובסקי". ללא ספק מסצנות החלום הקולנועיות היפות ביותר

השפה האוניברסלית היחידה

חלום הוא "סיפור שרואים כשישנים" כתבה תרצה אתר. אין זה מובן מאליו, שיש סיפור, שאנחנו רואים אותו – בעיניים עצומות. בזמן החלימה מגיעים אותות מגזע המוח לקליפת המוח, ובמיוחד לאזור הקשור לראייה, ופעילים אזורי הזיכרון והרגשות. גם באזורים נוספים מתבצע עיבוד דומה לזה שמתרחש בזמן ערות, ובכלל, המוח ממש לא נח בזמן השינה. פעולת החלום מיוחסת בעיקר לפרק השינה המכונה REM או רע"מ (ריצודי עיניים מהירים). כשמעירים אדם בשלב זה של השינה, הוא ידווח ב-85% מהמקרים על חלום.

חלום הוא סיפור, שרואים. הוא אינו מקודד באותיות או מילים, אך יש לו שפה, שפת הסמלים. כפי שהעיר אריך פרום, זוהי אולי השפה היחידה שהיא בעלת תוקף אוניברסלי, בכל התרבויות, בכל התקופות. שפה זו, שמאפיינת לפי פרום גם מיתוסים ואגדות, נזנחה במידה רבה על-ידי הגישה המערבית המדעית-מטריאליסטית, שבמשך שנים רבות פטרה חלומות כלא יותר מירי מקרי של נוירונים, חסר הגיון ומשמעות.

https://d3hb4faco7nbjh.cloudfront.net/media/catalog/product/cache/1/image/300x/9df78eab33525d08d6e5fb8d27136e95/0/1/011563391.jpgאך אולי שפת החלום פועלת על פי חוקי הגיון משלה, שונים מאלה המוכרים לנו בערות? חוקים כאלה ניסה לזהות זיגמונד פרויד בספרו "פירוש החלום". הספר, בו ראה פרויד עד סוף ימיו את החשוב בכתביו, התפרסם ב-4 בנובמבר 1899, אולם פרויד ביקש לכתוב על כריכתו את התאריך 1900 מתוך אמונה שהוא יהיה מהספרים המשפיעים ביותר על פני האנושות במאה החדשה. הוא צדק. אבל האנושות לא התמסרה בלי מאבק. עד 1908 נמנמו במחסן ההוצאה רוב ספרי המהדורה הראשונה, בת 600 העותקים (המו"ל, כדרך המו"לים, היה פחות אופטימי).

כיצד להבין חלומות היא אחת השאלות העקשניות בהיסטוריה האנושית. ספרים המציעים מפתחות לפענוחם הם מהטקסטים הקדומים ביותר שיש בידינו, ויורשיהם ממשיכים כיום לשגשג ברשת. השימוש במפתחות כאלה הוא תלוי-תרבות במידה רבה. חלום על צואה, אם לבחור בדוגמה אנאלית, מרמז לפי מפתח-חלומות בן ימינו על כך ש"איזה חלק בחייך דורש ניקוי". לעומתו, פפירוס מצרי מהאלף השני לפני הספירה, אנאלי ואוראלי בו"ז, הסביר לחרטוֹם הנבוך כי אם חלם שהוא אוכל צואה פירוש הדבר שהשפע בביתו צפוי לגדול.

בשונה ממפתחות-הפענוח, שבהם לכל סמל יש פירוש אוניברסלי, פרויד ראה את החלום כחלון פרטי לחלוטין – המשקיף על המציאות הפנימית שלנו. בזמן החלימה, ורק אז, אנו משוחררים לחלוטין מהצורך להתייחס לעולם החיצוני, לתקשר, לעבוד, להתגונן או לתקוף. חלימה היא הביטוי המובהק ביותר למצב של שיח-עצמי: יוצר החלום והנמען שלו הם אותו אדם. לכן אמר פרויד כי מלאכת הפירוש מוטלת על החולם עצמו ולא על מומחה-מפרש. טענה זו, מובנת מאליה עבורנו כיום, היא אחד החידושים הגדולים של פרויד. ההנחה הבסיסית שלו היתה פשוטה: לכל חלום יש מובן אישי, ומובן זה הוא בעל משמעות רבה לחיי האדם.

מה שיותר עמוק

פרויד היה פרקטי. ב"פירוש החלום" הוא הציע שיטת פירוש פשוטה וברורה. ראשית, כתב, יש להבחין בין עלילת החלום כפי שאנו זוכרים אותה בבוקר (תוכן החלום הגלוי, ה'מניפסטי'), ובין המחשבות שנמצאות 'מאחורי' החלום, אותן למעשה מבקש החלום לבטא (התוכן הסמוי, ה'לטנטי'). מחשבות אלה, התעקש פרויד, הן תמיד מאותו סוג, הן תמיד משאלות. הבנה זו היתה מבחינתו התגלית הגדולה ביותר שהשיג בחייו: "החלום מציג מצב עניינים מסוים שאני משתוקק אליו; תוכנו הוא, אפוא, מילוי משאלה, והמניע שלו הוא – משאלה" (תרגום: רות גינזבורג).

החלומות הבולטים ביותר במסורת העברית, של יעקב ושל יוסף, משקפים זאת היטב. יעקב חלם על סולם המחבר בינו ובין האלוהים, ככל הנראה המשאלה הגדולה ביותר בימים שלפני "האח הגדול", בנו הסתפק בחלומות על כבוד, תהילה והערצה מצד בני משפחתו.

תמיכה ברעיון כי החלום מבטא מילוי משאלה מגיעה ממחקר מקורי שנעשה לאחרונה ביוניברסיטי קולג' לונדון (UCL). במהלך היום הראו חוקרים לחולדות מזון טעים בקצה מבוך שהכירו, אליו לא ניתן להן להגיע. בשעת השינה נמדדה הפעילות במוחן של החולדות ונמצא כי הנוירונים שם ירו בדפוס זהה לירי שהיה מתבצע אילו רצו במבוך במסלול המוביל לסעודה המפתה, כאילו חלמו שהן רצות כך.

"ראשמור". נפתח בסצנת משאלה חלומית

אולם, יקשה החולֵם, חלומות רבים כלל אינם נראים כמילוי משאלה. כאן נכנסת לתמונה התגלית הגדולה השנייה של פרויד: "העובדה של עיוות החלום".

משאלת החלום, חשוב להבין, היא לעתים קרובות משאלה אסורה, מסוכנת או קונפליקטואלית. אחרת לא היינו זקוקים לחלום כדי לבטאה. במערכת הנפשית מתקיימים שני כוחות: האחד יוצר את המשאלה שהחלום נותן לה ביטוי, בעוד האחר מפעיל צנזורה על משאלת חלום זו וכך מעוות את ביטויה. החלום הוא מעין גשר בין שני אזורי הנפש – הלא-מודע והמודע. הוא יוצא מהלא-מודע עם טרולי, ועל הגשר נתקל במעבר גבול, שם עושים חיפוש מדוקדק בחפצים ומצנזרים או מסווים את כל 'החומרים המסוכנים', מתוך מטרה לשמור מפני התפתחות חרדה, אשמה או בושה.

מכאן ניתן להעלות ניסוח מדויק יותר של העיקרון הבסיסי: "החלום הוא מילוי (מחופש) של משאלה (מדוכאת, מודחקת)".

הצנזורה הזו, הלבשת התחפושת, הם שגורמים לכך שקשה לפענח חלומות. משהו בתוכנו לא רוצה שנבין את החלומות שלנו עצמנו – יש סיבה מדוע הלא-מודע הוא לא מודע!

מחקר מהרווארד מצא כי תכנים מודחקים אכן מככבים בחלומותינו. החוקרים שיערו שהסיבה לכך היא שאזורי המוח האחראיים על שליטה מחשבתית פעילים פחות בזמן שנת REM. ומהם התכנים שאנחנו הכי רוצים לשלוט בהם ולהסתיר מעצמנו? לפי פרויד לפחות, ניחשתם נכון, אלה תכנים מיניים. גם אם בחלום מופיע מעיל תמים, אנחנו כנראה חולמים על משהו מיני – קונדום, הריון לא רצוי וכו'.

יש שיאמרו שלפרויד היתה פיקסציה למין. אמת בידם. אולם גם כאן המחקר העדכני תומך בגישתו. בחלום אנחנו לא יכולים לזוז, כי מרכזי התנועה במוח משותקים, אבל בכל זאת מתרחשת איזו תנועה. אצל נשים יש בזמן שנת רע"מ זרימה מוגברת של דם לדגדגן, לגברים יש זקפות חזקות במיוחד (כך אגב ניתן לזהות מצבים בהם אין-אונות נובעת ממקור רגשי ולא פיזיולוגי). במקביל, בזמן החלימה הופכים מרכזי התגמול והעונג במוח פעילים במיוחד. חזיז ורע"מ!

אז אני צנצנת

לכל חלום יש אפוא שני צדדים: גלוי וסמוי. החלק הגלוי הוא התוכן המוכר לנו, הוא מה שהצנזורה אישרה. החלק הסמוי הוא המחשבות שמאחורי החלום, שמבטאות משאלה אסורה או קונפליקטואלית שהודחקה משום כך.

כדי לחשוף את המחשבות הסמויות צריך להבין מהם תהליכי הצנזורה שמשנים אותן לכלל התוכן הגלוי. פרויד זיהה שניים עיקריים כאלה: עיבוי (condensation) והיסט (displacement). הראשון הוא מנגנון של דחיסת שפע מחשבות החלום לתוכן החלום שהוא יחסית דל ולאקוני. כך למשל דמות יחידה בחלום יכולה להיות עם מאפיינים ותכונות ששייכים לכמה אנשים שאנחנו מכירים. המנגנון השני מביא להעברת העוצמות הנפשיות שמתקשרות לדימוי קונפליקטואלי, דימוי שהנו מעורר החלום, לדימוי פחוּת-ערך או אף סתמי (שלרוב קשור למאורעות היום האחרון). כך למשל אישה חלמה שהיא הולכת בשדה וקוטפת פרח. לאחר שסיפרה את החלום בטיפול נזכרה שבאותו יום ראתה אגרטל פרחים על שולחנו של המנהל שלה.

כדי לחמוק מטורפים, עוטה חרק מראה תמים, כשל משהו חסר חשיבות – ענף או עלה למשל. כשמשאלה לא-מודעת רוצה שלא ילכדו אותה, היא עוטה את המקבילה הנוירונלית של עלה יבש – ונדמית לפעילות מוחית אקראית, חסרת הגיון או חשיבות. כאן מופיע העיקרון המרכזי השלישי של הבנת חלומות: "לעולם אין החלום עוסק בזוטות". החלום תמיד נוגע בחומר רב-משמעות עבורנו, אך מנגנוני העיבוי וההיסט מסווים עובדה זאת וגורמים לכך שהדבר החשוב בחלום לרוב כלל אינו מוצג בו. מטריד אותנו הריון – אין סיכוי שנראה קונדום; מדליק אותנו הבוס – אין סיכוי שיופיע בחלום.

פרויד הדגים עם חלום קצרצר משלו: "ידידי ר' הוא דודי. אני חש כלפיו חיבה רבה". הוא סיפר שכאשר נזכר בחלום, בשעות הצהריים של היום, פרץ בצחוק ואמר "חלום זה הוא שטויות". אולם אחר כך נזף בעצמו – אם החלום נראה לך כמו שטות, כנראה שמאחוריו מסתתר משהו לא נעים במיוחד, שאינך רוצה להכיר בו. הוא התחיל לנתח את החלום בן תשע המילים, ניתוח שתופס בספר 1,515 מילים, וגילה כי הוא מקפל בתוכו דרמה משפחתית, קנאה בחבר קרוב, אמביציה מקצועית ותככים במקום העבודה שלו.

אנחנו מגיעים לגשר בין הרשויות עם ג'רה של חומרים אסורים. ראשית, אנשי ביקורת הגבולות אומרים שאי-אפשר להכניס הכול, צריך לצמצם; זהו העיבוי – מותר להכניס רק צנצנת. שנית, הם אומרים שאסור שייוודע שאנחנו מעבירים חומר פסיכדלי, גם אם בכמות קטנה; זהו ההיסט – יש להסוות את הצנצנת עם תווית תמימה.

כך התמודד פרויד עם הבעיה הגדולה של התיאוריה שלו: חלומות הבלהה, שנראים בדיוק ההפך ממימוש משאלה. אך אם ישנה צנזורה מחמירה, אפשר להבין את הסיוט כהסוואה קפדנית במיוחד.

"שרק". סיוט מפלצתי

פיתוחים מאוחרים יותר של התיאוריה מרחיבים את הגדרת 'משאלה'. יונג למשל אמר כי החלום מבטא לעתים עמדה חלופית לגישה חד-צדדית ונוקשה המוחזקת במודע. כלומר, בעקיפין, יש כאן מימוש משאלה להגמשת התפיסה. במקרים אחרים, נפוצים, החלום משחזר או מעבד אירוע שהיה בעל השפעה נפשית חזקה, לרוב קשה, דבר שהוא בפני עצמו מימוש משאלה של הנפש.

אכן, על פי מחקרים עדכניים אחד מתפקידי החלום הוא להחליש תגובות רגשיות חזקות (לאירוע, לציפייה, לקונפליקט) באמצעות התמודדות עמן, עיבודן, ואינטגרציה שלהן עם מבנים וזיכרונות קיימים. הרגשות המרכזיים בחלומות, מצאו מחקרים רבים, הם שליליים, והנפוצים ביותר הם מתח, חרדה, אשמה וחוסר אונים. בתחילת הלילה החלומות קשים במיוחד, אך עם כל פרק של שנת רע"מ הרגשות נעשים חיוביים יותר. החלימה, הסיקה חוקרת השינה רוזלינד קרטרייט, היא סוג של תרפיה לילית. נחוצה ביותר, יש לומר: אצל הסובלים מדיכאון התמונה הפוכה, והרגשות המופיעים בחלומות נעשים שליליים יותר לאורך הלילה.

החלום הגדול

המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו כתב:

תוכל לדעת את עצמך אם תעלה בעיני רוחך
את בדי הציור המעוננים של שנתך
היום, היום הזה, בעודך מהלך
ער, עיניך פקוחות.

הזיכרון הוא בעל ערך בשל דבר אחד,
מהמם: הוא משיב חלומות.

החלומות יצירתיים, תרפויטיים, שופכים אור על מי שהננו בתוך תוכנו, על משאלותינו וכמיהותינו העמוקות, הסמויות. הם תופסים נתח עצום מחיינו, אולי אפילו גדול יותר משש שנים. לפי מחקר חדש ומהפכני אנו חולמים לכל אורך השינה. חלומות בפרק הרע"מ הם פשוט היחידים שאנו זוכרים, אם בכלל.

ואולי העלילות הללו נקלעות לא רק בעיניים עצומות. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון הציע כי אנו חולמים תמיד – זוהי פעילות שהמוח לעולם אינו חדל ממנה. בזמן הערות קשה עד מאוד להבחין בכך, בשל תשומת הלב הרבה שתופסים הגירויים החיצוניים והצורך להגיב אליהם, אולם החלומות ממשיכים לנצנץ בשמי הנפש – כמו כוכבים ביום.

החלום מצמצם, מסיט, מצנזר, מסתיר, טען לפני 120 שנה פרויד בספר החלומות שלו. אך למעשה פעילותנו המנטלית כולה היא מלאכת הסוואה אחת גדולה. המציאות כפי שהיא שונה בתכלית מהאופן בו אנו קולטים אותה. במקום בו אנו תופסים קביעות ויציבות יש השתנות מתמדת, במקום בו אנו תופסים קיום חומרי מוצק יש תנודות ורִיק. אולי החלימה חשובה כל כך כי היא הדימוי המדויק ביותר לאופן קיומנו, תזכורת למה שבאמת.

החכם הסיני ג'ואנג דזה כתב לפני 2,600 שנה: "באמצע חלום איננו יודעים שזה חלום. באמצע חלום, אנחנו אפילו יכולים לנסות לפענח חלום. כשאנו מתעוררים, אנו יודעים שזה היה חלום – אולם רק אחרי התעוררות גדולה, אנו יודעים שכל זה הוא חלום גדול. קונפוציוס הוא חלום, ואתה חלום. וכשאני אומר ששניכם חלום, גם אני חלום". בוקר טוב.

– – –

פורסם לראשונה ב"מוסף הארץ".

מוקדש לזכרו של קרלו שטרנגר, שהנחה אותי בחוכמה, בנדיבות ובחיוך שובבי בצעדיי הראשונים בנתיבי ארץ הלא-מודע והחלום.

לחזור לעצמי האמיתי

baby lying on inflatable ring

למורת הזֶן שרלוט ג'וקו בק תיאור יפה של המצב האנושי.

כולנו באים לעולם כיצורים תמימים, מלאי אהבה, אמון ותחושת ביטחון. בימינו הראשונים אנחנו מתקיימים במצב של פתיחות מלאה למה שקורה, מצב של 'עצמי אמיתי' כמו שהיה קורא לכך ויניקוט, או 'טבע הבודהא' כמו שזה מכונה בבודהיזם. אולם עד מהרה אנחנו נתקלים במצבים שמערערים את הביטחון הטבעי שלנו בעצמנו ובעולם הסובב אותנו. זה קורה לתינוקות במשפחות הכי טובות-דין. מספיק שכואבת הבטן וההורים לא מוצאים מענה מיידי, או שאמא עסוקה לרגע בדיוק כשממש צריכים אותה. המצבים הללו הם זמניים, אין בהם שום סכנה, אולם התינוק חסר הישע אינו יודע זאת. הוא חש אימה קיומית ונאלץ להגיב, להגן על עצמו.

החוויות הפעוטות אך מעוררות האימה הללו מצטברות, ועד גיל חמש, פחות או יותר, כולנו כבר מרוחקים מאוד מהמצב הבסיסי שלנו. מה שמכסה אותו הוא מערך מסועף של דרכי תגובה והתגוננות – כל ילד על פי אופיו וחוויות חייו. יש מי שמנסה להגן על עצמו באמצעות מאמץ להצטיין בכל דבר, אחר ישתדל להיות נחמד ולרַצות את כולם, שלישי יבחן בכל סיטואציה את כל האפשרויות, רביעי יעדיף אסטרטגיה של טמינת ראש בחול, או שאפשר לבחור להיות תמיד אמיץ, תמיד צודק, תמיד קורבן, וכן הלאה וכן הלאה. יש לנו שניים-שלושה מערכי תגובה מרכזיים, ועוד עשרות, אם לא מאות משניים. מכיוון שהתגובות הללו נלמדו בגיל צעיר מאוד, איננו זוכרים שנלמדו, ואומצו, ואנו ממשיכים לפעול על פיהן באופן לא-מודע. האוסף הכולל של מערכות התגובה הוא ה'אישיות' שלנו והוא מנהל אותנו לכל אורך חיינו – אנשים מבוגרים הפועלים על סמך אוסף החלטות שקיבל תינוק מבוהל.

אין אפשרות, וגם אין צורך, לבטל את כל מערכי התגובה. עם זאת, כדאי להחליש אותם. ג'וקו בק מציעה שתי דרכים לעשות זאת. הראשונה, החשובה יותר, היא פשוט לזהות אותם. זה מה שעושים במדיטציה, או בטיפול. פשוט מתבוננים בתגובות האוטומטיות שלנו. עצם המבט, יוצר שינוי. מכיוון שהתגובות מכסות על טבענו הטוב, הן תמיד גובות מחיר. כך ניתן לזהות פעולה המגיעה מן ה'אישיות' המתגוננת, ולא מן העצמי האמיתי – היא תמיד מלווה בחרדה, ייאוש, כעס, דיכאון, אף אם קלים מאוד ועדינים. אם אתם חווים רגש שלילי כזה – סימן שהופעל אצלכם מערך תגובתי. אפשר לתלות את האשם ברגש הלא-נעים באדם שמולנו או בנסיבות, אולם מועיל יותר לזהות את המערך הפנימי, ולנסות להבין – האם התגובה הזו חיונית? בק מדגישה: אין פירוש הדבר שעלינו לאפשר לאחרים לרמוס אותנו; נמשיך לשמור על עצמנו בצורה נאותה, אולם תוך זיהוי החלקים התגובתיים הלא-מודעים בפעולותינו.

הדרך השנייה להחליש המערך הכוזב היא ללכת נגדו, לעשות בדיוק את מה שהוא מנסה לחסוך מאתנו. כזכור, התינוקת נתקלה באינספור מצבים יומיומיים, שבשל חוסר ידיעה פירשה אותם כמסכנים את חייה ('אוי ואבוי, אני רוצה לאכול ואמא לא כאן! אני אגווע ברעב!!'). האימה הזו נחווית תמיד בצורת תחושה גופנית, מאוד לא נעימה, שכלפיה מפתחת התינוקת את מערך התגובות. מה שבק מציעה לעשות בבגרותנו הוא דווקא להחיות מחדש את תחושות האימה, במקום להרחיקן; לזהות פעולה אוטומטית – ולעשות את ההפך ממה שהיא מכתיבה לנו. ככל שנחווה מחדש את אותן תחושות גופניות בלתי נעימות, ונראה כי אנו שורדים אותן בלי צורך להגיב, נוכל להתקרב אל מה שמצוי מאחוריהן, אל מה שהן, יחד עם התגובות לשיכוכן, כיסו עם השנים – העצמי האמיתי.

ואולי זה גם מה שעושים בסוכות. אנחנו רגילים כל כך לביתנו, לגג שמעל ראשינו, לקירות שמגנים עלינו. אך למשך שבעה ימים אנחנו חוזרים למצב לא מוגן. בלי גג, בלי קיר. אם ירד גשם, נירטב, אם יגיעו יתושים – ניעקץ. בלילה הראשון קשה להירדם, תחושות חרדה עולות. אולם אם נעמוד בהן, נזכה להזדמנות לשוב להיות מי שהיינו – הן ברמה האישית, הן ברמה הקולקטיבית של המין האנושי. הרי במשך מאות אלפי שנים חיינו בעולמנו היפה בלי איטונג, בלי חומות, כי אם בתמימות, בביטחון, באהבה.

– – –

כאן אפשר לשמוע את השיחה של ג'וקו בק (כדאי!)

 

Photo: Valeria Zoncoll

החיים עצמם

החגים יצאו השנה כולם בימי עבודה. המון פגישות מתבטלות, רבים יוצאים לחופשה. את מטופלי יום שלישי לא אראה חודש תמים.

ההפסקות האלה לעתים קרובות מעוררות חשש מה, גם מצדנו. טוב להיזכר במה שכתב ויניקוט על סיומי טיפול, דברים שנכונים גם לקראת הפסקה ארוכה:

פסיכואנליזה אינה דרך חיים. כולנו מקווים שהמטופלים שלנו יסיימו את הטיפול וישכחו אותנו, ויגלו שהחיים עצמם הם הטיפול בעל המשמעות.

נצא לחופשה ונחזור בסיומה לקליניקה, להיות יחד, עם מה שקורה בטיפול בעל המשמעות.

שתהיה שנה טובה, של הרבה חיים, והשראה

להוציא את האסוציאציות לחופשי

לפסיכואנליזה יש כלל יחיד. בכל פגישה טיפולית ראשונה, אחרי הסבר קצר על מבנה המפגש ועל סודיות, אני נותן אך הנחיה אחת: נסי או נסה להגיד כל דבר שעולה בדעתך, גם אם הוא נראה חסר קשר, לא רלבנטי או מביך. הכלל הפשוט הזה, שזכה לכינוי 'שיטת האסוציאציות החופשיות', הוא הכלי שבאמצעותו ביקש פרויד להגיע לאזורי נפש לא-מודעים, את החפירה היחיד שהותיר בידי המטפלים שבאו בעקבותיו.

אלא שפרויד כלל לא דיבר על "אסוציאציות חופשיות". על פי ברונו בטלהיים, שכתב ספרון נהדר על האופן בו תורגם פרויד לאנגלית, מה שהוא למעשה ביקש מהמטופלים היה לומר "כל רעיון/דבר/מחשבה/זיכרון שיצוצו לפתע בתודעתם". ההבדל משמעותי: כשמדברים על "אסוציאציה" חושבים על קשר הגיוני בין שני דברים (למשל, אסוציאציה ל"קור" תהיה "חורף"); בטכניקה של פרויד מחפשים דברים שאין ביניהם שום קשר, למעט קשר ששורשו בעולם הנפשי הלא-מודע, הלא-רציונלי, של המטופל – אותו יש לפענח. ב"אסוציאציה חופשית" הדומיננטיות היא של המחשבה, ב"משהו שצץ לפתע" יש ללב סיכוי גדול הרבה יותר לדבר.

אדם פיליפס כתב על הבקשה ל"משהו שצץ" שפירושה לקחת את הסיכון לא לדעת מה אנו עומדים לומר. בשונה מכל צורת שיח אחרת, בשיחה האנליטית אנחנו מפתיעים גם את עצמנו. ולומדים מכך רבות.

Image result for free association

 

נשמת הפסיכואנליזה

(ואיך כמעט הוכחדה)

היום לפני 80 שנה נפטר זיגמונד פרויד. הדבר קרה שנים רבות לפני שנולדתי, ובכל זאת, הוא ללא ספק אחד האנשים בעלי ההשפעה הישירה והגדולה ביותר על חיי.

רבים רואים בפרויד אדם נוקשה, שפיתח שיטת טיפול ארכאית, מרוחקת, קרה. למעשה, הוא היה הומניסט גדול, אדם שמה שעניין אותו ומה שייחד את עבודתו הוא העיסוק בנפש האנושית, בנשמה.

אחת הסיבות לתפיסה השגויה והנפוצה את פרויד, גם בקרב מטפלים ואפילו פסיכואנליטיקאים, הוא האופן בו תורגמו ספריו לאנגלית – השפה הנגישה ביותר עבור רוב קוראיו. כפי שהעיר ברונו בטלהיים בספרון נהדר שכתב על סוגיה שולית לכאורה זו, מתרגמיו האמריקאים של פרויד, אנשי רפואה, לקחו את הטקסטים הספרותיים שלו וניסו להפוך אותם למדעיים, תוך שהם מעקרים אותם מכל רגש ותהייה, הופכים את הפסיכואנליזה, שהיתה במקור תורה מובהקת של חיפוש-עצמי, רוחני אפשר לומר, לעיסוק אובייקטיבי ומנוכר. הפרק העשירי בספר דן כולו במחיקה המוחלטת בתרגום לאנגלית של ההתייחסויות – המרובות מאוד! – של פרויד לנשמה, Seele, והחלפתה ב"מיינד"; משהו רגשי, עמום, סובייקטיבי, טרנסצנדנטי, הוחלף במונח שכלי, ברור, אובייקטיבי, אימננטי.

בחירה מכריעה נוספת של המתרגמים לאנגלית, ששיבשה לחלוטין את המסר של פרויד, היא החלפת "אני", כמו שכתב פרויד במקור, ב"אגו". החלפה זו משפיעה באופן הכרחי על כל קורא בכתבי פרויד באנגלית. כמו שכתב בטלהיים, אין עוד מילה בעלת משמעויות אינטימיות כמו "אני". דיבור על כוחות-"האני" מחייב את הקורא להתבונן בעצמו. לעומת זאת את מנגנוני-"האגו" אנחנו בוחנים מבחוץ, על-ידי התבוננות באחרים. התרגום הזה הפך פסיכולוגיה אינטרוספקטיבית למדע התנהגותי. אגב, באותו אופן פרויד לא דיבר על "סופר-אגו" אלא על "אני עליון" ולא על "id" (שתורגם לעברית כ"סתמי") אלא, פשוט, על "it" ("זה").

בטלהיים מצביע בספר הקצר על שלל החלטות תרגום. תמיד הן מביאות לחוסר-בהירות ולהזרת הקורא בשל שימוש בטרמינולוגיה לא מובנת במקום בשפה היומיומית עליה התעקש פרויד (שהרי הפסיכואנליזה באה להנהיר ולא לטשטש, להאיר ולא לעמעם, להגדיל הבנה ולא בלבול). עוד כמה דוגמאות בולטות:

– פרויד, מסתבר, בכלל לא דיבר על "מנגנוני הגנה". "הגנה" מתייחסת לעמידה מול אויב חיצוני, מפניו מתגוננים. זה לא מה שקורה בנפש. לכן השתמש פרויד במילה שמשמעותה דומה יותר ל"להדוף", שכן מה שנהדף, מה שממנו מתחמקים, הוא משהו מתוכנו. "מנגנוני הגנה" נתפסים כמשהו זר לנו, שמגן עלינו מפני משהו חיצוני אחר. פרויד לעומת זאת בא להראות שמה שאנו מנסים להדוף וכן עצם ההדיפה הם חלק משמעותי ממי שאנחנו. בדומה, הוא כלל לא דיבר על "הדחקה", אלא על "דחייה" או "הדיפה" ("repulsion" ולא "repression").

– "Cathexis", הבלתי-מובן בעליל, הוא בגרמנית פשוט "לתפוס מקום" (occupy). פרויד התכוון למשהו – רעיון, דמות, אובייקט – שמושקעת בו כמות גדולה של אנרגיה, שהפכה למקובעת שם. אותו 'משהו' הופך אז, בשל אנרגיה זו, לבעל עוצמה, שליט על-פני שאר הנפש.

– התרגום המזעזע ביותר בעיניי (אף שהוא נוגע למונח שולי) הוא של מילה שמשמעותה היא "ההנאה המינית שבהסתכלות", בה השתמש פרויד כדי לתאר תופעה מוכרת לכל אדם. המקבילה שנמצאה באנגלית היא המילה חסרת המובן "scopophilia".

בטלהיים ציטט את המימרה הידועה "traditore, traduttore" – מתרגמים הם בוגדים. אכן, מתרגמיו של פרויד בגדו ברעיונותיו.

לזכרו, ולזכרם.

– – –

ציור: Consuelo Buesa

באים מאהבה

daiga-ellaby-ND8movhPDLY-unsplash.jpg

יצר לו, ללב האדם. לא תמיד נעים להתבונן בו. מבט על ההיסטוריה, על הפלנטה, אפילו סתם על הכביש ליד הבית מראה כי הומו סאפיינס הוא מין קנאי, חמדן, אנוכי. אם רק יתנו לו (לנו) להשתולל, כמו שמאפשרת כעת הטכנולוגיה שפיתחנו, נחריב הכל.

אולם האם זו התמונה המלאה? האם זו בכלל התמונה? האם היצר רע מנעורינו, או שהוא הפך כזה, התעוות, תוצר של חינוך, סוציאליזציה, טראומה? פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין סברו כי דחפים הרסניים הם בילט-אין באדם. אמנם ישנם גם דחפים אחרים, אולם התינוק מגיע לעולם מצויד באגרסיביות דומיננטית שהיא חיונית להישרדותו.

אל מול הגישה הזו יצא מייקל באלינט, עוד פסיכואנליטיקאי יהודי, יוצא הונגריה. "אין בכוונתי לומר שניתן להתעלם מנוכחותם של הסדיזם או השנאה בחיי אנוש, או להמעיט בחשיבותם", הוא כתב. "עם זאת, אני סבור בהחלט שמדובר בתופעות משניות – תוצאה של תסכולים בלתי נמנעים".

למצב הקדום ביותר של האדם קרא באלינט "התערבבות הדדית הרמונית". זהו מצב נטול גבולות ברורים, בו הסביבה והסובייקט חודרים זה לתחומו של זה, מתקיימים יחדיו. כמו הדג באגם: המים פשוט נמצאים שם עבורו, וכל עוד הם נמצאים הוא מתייחס לעובדת קיומם כאל מובנת מאליה, הם לא משהו נפרד ממנו. כך גם מתפתח העובר, במצב של התערבבות מלאה – פיזיולוגית, רגשית, חושנית – עם סביבתו, אין הוא נפרד ממנה, אין היא נפרדת ממנו.

הלידה היא אירוע חד, חריף, שמחולל שינוי קיצוני בסביבה, מפֵר את האיזון ההרמוני. ניתן לשער שהתינוק חש ברגעים אלה אימה גדולה, איום ממשי בכיליון. מרגע זה של הכניסה לעולם, הוא נאלץ ללמוד צורת הסתגלות חדשה ומתחיל תהליך של היפרדות בינו ובין סביבתו.

מתוך ההרמוניה הנקטעת של מרחבים נטולי גבולות מתחילים להגיח אובייקטים, ביניהם האני. התינוקת מתחילה להבחין בין היבטים שונים של מה שהיה עד כה ערבוב ממוזג, מזהה את 'עצמה' כנבדלת ממה ש'אינו היא', ומתחילה לכוון כלפי עצמה בלבד חלק מן העוצמה הרגשית ומן האחיזה האנרגטית, שעד כה היו מכוונות בו-זמנית אליה ואל הסביבה, שהרי היא וסביבתה היו בלתי נפרדות. התוצאה היא המצב הנרקיסיסטי השגור של דאגה לעצמי בראש ובראשונה, שמוביל לעתים כה קרובות לאותן אנוכיות, חמדנות, קנאה. אלא  שהנרקיסיזם הזה הוא תמיד מִשני ליחסים המקוריים, למצב הבסיסי, האוהב, הממוזג, של ההתערבבות ההדדית ההרמונית.

משעה שהתינוק לומד שהוא קיים בנפרד מכל יתר האנשים, החפצים, הדברים, הוא פועל בהתאם. והסביבה, המתרחקת, מחזקת בו נטייה זו. הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא שמנו, המיוחד, השונה משמותיהם של כל היתר. אולם בבסיס לא היו שמות, כי לא היתה הפרדה. היה תוהו ובוהו, ואהבה על פני היקום. לשם אנו כמהים לחזור. המילה היפנית הפשוטה והיומיומית, "אַמַאֵרוּ" (amaeru), פירושה "לרצות או לצַפות להיות נאהב" במשמעות של אותה הרמוניה ראשונית. המילה הזו כה שכיחה בשפתם, עד כי היפנים מתקשים להאמין שבשפות האירופאיות לא קיימת מילה מקבילה. עד כדי כך שכחנו מי אנו, מאין באנו.

מה שעומד בבסיס כל פעולה אנושית, אומר באלינט, הוא הרצון להיות נאהב ואוהב, שקט ושליו, כלומר למעשה הרצון להיות במצב בו אין סובייקט אוהב הנפרד מן האובייקט הנאהב, הרצון לכונן-מחדש את אותה תחושה ראשונית של הרמוניה עם הסביבה. זוהי משאת נפשה של האנושות כולה. נכון, לעתים קרובות מאוד, כמעט תמיד אפילו, הפעולות שלנו מובילות בדיוק לכיוון ההפוך. משום כך פילוסופיה, משום כך תיאולוגיה, משום כך פסיכואנליזה, משום כך ההיסטוריה האנושית כולה, המופרעת, המגוחכת, המרתקת. אבל מה שאנחנו רוצים, יצר לבנו הכמוס, העמוק ביותר, הוא ההתמזגות.

כל חיינו נרדוף אחרי ההתמזגות, לעתים אף נשיגנה. נחוש אותה ברגעי החסד הגדולים של חיינו, בהתעלות המיסטית, באורגזמה, בפסגות אמנותיות, לעתים במפגש הטיפולי. וכמובן, ביחסים הרומנטיים. לכל המצבים הללו יש מאפיין משותף, אומר באלינט: בכולם דבר אינו פוגם בהתערבבות ההרמונית, ההדדית. "באותם רגעים חטופים יכול האדם לחוש באמת ובתמים כי יושרו כל ההדורים, הוא ועולמו מאוחדים".

את האפשרות לחוש תחושה זו, האמיתית, התמימה, אנו חוגגים היום. שיהיה ט"ו באב שמח, מעורבב, הרמוני, הדדי.

Photo: Daiga Ellaby, Unsplash

ללמוד מחדש להרגיש

man standing in front of the waterfalls

אלקסיתימיה (Alexithymia) היא בעיה נפשית נפוצה (עשרה אחוזים מהאוכלוסייה!) אך לא מאוד מוכרת. היא מתייחסת לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים – אם משום שאינם מכירים מילים מתאימות, ואם משום שאינם מסוגלים להבחין בין רגש אחד למשנהו. במקרים קיצוניים הם לא מצליחים להבחין בין חרדה לבין דיכאון ואפילו בין כעס לרעב. הקושי הוא גם בזיהוי ותיאור רגשות אצל אחרים, דבר היוצר בעיות חברתיות.

הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל תיארה שני סוגים של אלקסיתימיה. אצל אנשים הסובלים מן הסוג הראשון אין כל מודעות לחוויותיהם הרגשיות, בעוד שאצל אלה מהסוג השני יש מודעות לרגשות עזים, אך אלו מפוזרים מיד על-ידי עיסוק בפעולה זו או אחרת, כדי לסלק את העוררות הרגשית הבלתי-נסבלת (הסוג השני, אגב, פגיע יותר למחלות פסיכוסומטיות).

מקור ההפרעה במצבים הקיצוניים הוא כנראה בעיקר נוירולוגי. עם זאת, נראה שההפרעה יכולה גם להתפתח בעקבות חוויה של רגש עז שאיים על תחושת הזהות, לרוב בילדות המוקדמת, שבעקבותיה 'בוחר' האדם, באופן בלתי מודע, להתנתק מרגשותיו. כשיגיע לטיפול, יהיה קשה מאוד לעבוד איתו, או איתה, שכן אין שום חומר קליני רגשי גלוי לעין. הסובלים מההפרעה נראים נורמליים, אך בעומק החוויה מצויים ייאוש ותחושה של מוות פנימי.

אחרי כמה שנים של טיפול, כותבת מקדוגל, נחשפת אצל אנשים אלה הרגשה עמוקה, אם גם בלתי מוגדרת, של אי-נחת מן החיים, שהם לא היו מודעים לה עד אז. מתעוררת תחושה של כישלון, של החמצת המהות של מה שהיו החיים אמורים להיות, או תהייה מדוע חייהם האישיים, בניגוד לחייהם של האחרים, נראים כה ריקים ומשעממים.

כאן מתחיל המסע הכואב, המרגש, בחזרה לרגש.

 

"היגון אשר אין לו פורקן בדמעות, גורם לאיברים אחרים לבכות"

(ג'ויס מקדוגל, "תיאטרוני הגוף")

A drawing of a brain, the left side illustrated with equations and the right side with splashes of bright color.

מחלות פסיכוסומטיות נחשבות לתגובות בעייתיות, פתולוגיות, משהו שצריך לפתור אותו, לרפא. אולם מה רע בכך שדיכאון, למשל, מתבטא בגוף? הרי הגוף והנפש מחוברים, מאוחדים. ההפרדה בין שני אלה אינה אלא אשליה של תרבות המערב. בכנס פסיכואנליטי שהתקיים בהודו בשנות החמישים של המאה ה-20 קם אחד המשתתפים באמצע דיון ואמר: "סומטיזציה של דיכאון (to somaticise depression) אינה בעיה, אלא הפסיכולוגיזציה שלו (to psychologise depression) – שזה מה שעושים מטפלים במערב. עבורנו בהודו דיכאון הוא תמיד מצב גופני. הגישה המערבית לדיכאון כמצב שהוא נפשי בלבד היא המוזרה".

תינוקות יכולים להגיב למצוקה רק בדרך פסיכוסומטית – שהרי אינם יכולים לדבר. הקישור בין מצב גופני למצוקה נפשית נוצר בינקות בצורה של התניה, שקשה לנתקה שכן היא פרה-מילולית. למשל, אם תינוק עוצר את נשימתו ברגעים של מצוקה קשה, הדבר עשוי להיות בעתיד בסיס לסימפטומים של אסתמה; תגובת הקצרת תופעל אז בכל מצב מעורר חרדה במקום ייצוג מילולי של רג2109843516_16ebf12691_b.jpgש החרדה, שהיה גורם לחוויה להיות נגישה למחשבה.

ג'ויס מקדוגל כתבה כי לכולנו נטייה לסומטיזציה ברגעים בהם הנסיבות הפנימיות והחיצוניות מכניעות את דרכי ההתמודדות הנפשית המקובלות עלינו. כלומר, כאשר המצוקה גדולה, ואין אליה גישה מילולית, היא תתבטא בגוף. מה שאנו מבקשים לעשות בטיפול הוא לחשוף את המקור לסימפטום בעזרת שפה. לדברי מקדוגל, תכופות קורה שתופעות פסיכוסומטיות נעלמות כתוצאת-לוואי בלתי צפויה של הטיפול, גם מבלי שמשמעותן נחקרה במיוחד, כלומר, רק מתוך זה שנמצא עבור המצוקה מוצא מילולי.

יונג כתב: "אני ראיתי מקרה של קדחת היסטרית עם חום של 39 מעלות, שנרפאה בתוך דקות ספורות באמצעות התוודעות אל הסיבה הפסיכולוגית. … ראיתי מקרה של ספחת (פסוריאזיס), שכבר התפשטה על פני כל הגוף, כאשר במקרה זה הגוף נרפא בתשעים אחוזים לאחר מספר שבועות של טיפול פסיכולוגי. במקרה אחר עבר חולה ניתוח בשל גדילת המעי הגס. 40 ס"מ הוצאו, אבל עד מהרה חלה גדילה נרחבת של מה שנשאר מהמעי הגס. החולה היה מיואש וסירב להתיר ניתוח שני, אף על פי שהמנתח חשב שהוא הכרחי לגמרי. ברגע שנחשפו עובדות פסיכולוגיות אינטימיות מסוימות, החל המעי הגס לתפקד באופן נורמלי".

 

לגדל ילדים שמחים

הורים עושים הכל למען ילדיהם כדי שיהיו בריאים, מצליחים, מחונכים וחרוצים – אבל לא תמיד זוכרים לעשות את הדברים הפשוטים שיכולים להפוך את הילדים לאנשים שמחים. הנה כמה עצות שעל פי המחקר הפסיכולוגי העדכני יסייעו לילדיכם להיות, בפשטות, יותר מאושרים

Parent - Caleb Jones

למדו אותם ליצור קשרים. הדבר שתורם יותר מכל לתחושת הרווחה והשמחה של ילדים הוא תחושה של קשר – אליכם, לבני משפחה אחרים, לחברים, למורים וגננות, לשכנים, אפילו לבעלי חיים. לא רק איכות הקשרים חשובה, אלא גם הכמות. במחקר על 90 אלף בני נוער נמצא כי תחושה של היות נאהבים, מובנים ורצויים היא המשתנה החשוב ביותר במניעת קשיים רגשיים, מחשבות אובדניות והתנהגויות מסוכנות (כמו עישון, שתיית אלכוהול ושימוש בסמים). אף שכולנו יודעים שקשרים הם חשובים, לא כל ההורים מוצאים זמן כדי ללמד את ילדיהם כיצד ליצור קשרים. התחילו בעידוד הילדים לבצע מעשים קטנים של נדיבות לאחרים – מחקרים מצאו שהדבר יוצר יכולות חברתיות בסיסיות, ובטווח הארוך הופך אותם מאושרים יותר.

קִראו, שירו, לימדו, בשלו. ארבע פעולות פשוטות שאתם יכולים לעשות יחד, שיחזקו את הקשר שלכם עם הילדים, ויעשה אותם, וגם אתכם, יותר שמחים. קִראו להם סיפורים – זה מזרז את ההתפתחות השכלית; שירו יחד – זה מפתח שמחה ומגדיל אוצר מילים; הקדישו מדי שבוע זמן ללמוד משהו חדש עם הילד שלכם – זה יטפח את סקרנותו ויכולת הלמידה שלו; וגם בשלו יחד – דרך נהדרת לבלות זמן איכות טעים ומשמח.

אל תנסו לעשות את ילדכם שמח. כדי שהילד שלכם יגדל להיות אדם שמח בטווח הארוך, עליכם להפסיק לנסות להפוך אותו שמח בטווח הקצר. הורים שדואגים כל העת לשמח ולרַצות את ילדיהם, לא מאפשרים להם ללמוד כיצד להתמודד עם רגשות שליליים – דבר שבבגרות יקשה עליהם מאוד. חשוב להבין: אינכם יכולים לשלוט במצב הרוח של ילדיכם – וטוב שכך.

דאגו לעשות את עצמכם שמחים. אינכם שולטים במצב הרוח של הילדים, אבל אתם כן אחראיים על זה שלכם. ילדים סופגים המון מההורים, ולכן מצב רוחם של ההורים קריטי. ילדים להורים מדוכאים הם בעלי סיכון גבוה פי שניים מהממוצע ללקות בדיכאון בעצמם. דיכאון גם מקשה עלינו לתפקד כהורים. לכן, ולו למען ילדיכם, חשוב מאוד שתדאגו למצב רוחכם – מִצאו זמן, לנוח, להירגע, והכי חשוב – לשמור על הרומנטיקה והאינטימיות בקשר עם בן או בת הזוג.

שבחו נכון. מחקרים רבים מצאו קשר בין ביטחון עצמי ואושר. הורים רבים חשים זאת באופן אינטואיטיבי, ומספקים כל העת חיזוקים חיוביים לילדיהם – כל קשקוש שלהם נחשב ליצירת מופת, ואם הצליחו להשלים לגו או פאזל הם מוכרזים מיד גאונים עם קבלות. אולם השבחים הללו לרוב גורמים יותר נזק מתועלת, במיוחד אם הם ניתנים לתכונה שאינה בשליטת הילד, כמו יופי, חוכמה, או אתלטיות. מחקרים מראים שילדים שקיבלו שבחים רבים על תבונתם הפכו לעצורים מבחינה אינטלקטואלית – מתוך חשש שאם ייכשלו לא יעריכו אותם. הפתרון אינו לא לשבח, אלא לכוון את השבחים למקום מתאים: יש לבטא הערכה למאמץ ולא לתוצאה, לשבח את היצירתיות ואת הנחישות שבדרך להשגת המטרה – ולא את עצם השגתה. ילד שגדל עם תחושה שהישגים תלויים בכישרון יהיה מאושר פחות מילד שגדל עם אמונה שהישגים תלויים בעבודה קשה ואימון. כדי לעודד אמונה כזו פשוט אִמרו 'עשית זאת יפה מאוד; בטח עבדת על כך ממש קשה'.

תנו מקום גם לכישלון. אחת הטעויות הגדולות ביותר של הורים טובים היא עשיית יתר עבור הילדים שלהם. תנו להם להתנסות, וגם להיכשל. אם לא ילמדו להתמודד בכוחות עצמם עם אתגרים שבתחילה הם גדולים מיכולותיהם, לא יוכלו לפתח ביטחון אמיתי בכוחותיהם.

דאגו לסביבה שמכוונת לאושר. הסביבה בה אנו חיים משפיעה באופן עמוק על מצב רוחנו, ויש אלמנט סביבתי אחד שפוגע יותר מכל במאמציכם לגדל ילד מאושר. רוצים לנחש? יש הרבה פעילויות שיכולות לעזור לילדיכם להיות שמחים בטווח הארוך, ובהייה במסכים פשוט לא נמצאת ברשימה, גם אם הם חושבים שכן, ומנסים לשכנע אתכם בכך. כמובן, אם אתם עצמכם מבלים שעות רבות מול מסכים, יהיה קשה הרבה יותר לשכנע אותם (מה גם שבכך אתם לא מקיימים את כלל מס' 4 – 'דאגו לעשות את עצמכם שמחים').

תנו להם אחריות. בני אדם הם יצורים חברתיים בעליל, ולכן יש לנו צורך אדיר שיזדקקו לנו. אם מה שאנו עושים אינו משמעותי לאחרים – אנו עלולים להפוך מיותרים מבחינה חברתית, ואין דבר שמאיים על בני אדם יותר מכך. ככל שתתנו לילד שלכם תחושה שיש לו תרומה ייחודית למשפחה, כבר מגיל צעיר, כך יגדלו תחושת הערך העצמי שלו, ואושרו. גם בגיל 3 הילד יכול לעשות דברים משמעותיים – כמו לשים מפיות על השולחן או אוכל בקערה של החתול.

חנכו לאופטימיות. ילדים בני 10 שחונכו להסתכל על העולם בצורה חיובית הם בעלי סיכוי נמוך פי שניים ללכות בדיכאון בגיל ההתבגרות. אופטימיות כל כך קרובה לאושר, אומרים חוקרים, שאפשר כמעט לומר שמדובר בשני צדדים של אותו העניין.

טפחו אינטליגנציה רגשית. לא מדובר בתכונת אופי אלא ביכולת שניתן לפתח. אל תצפו שהילד שלכם ידע מעצמו להבין את רגשותיו או את רגשותיהם של אחרים אלא עזרו לו בכך. בכל פעם שהילד מתמודד עם רגש קשה, כמו כעס או תסכול, ראשית בטאו אמפתיה לרגש, ואז עזרו לו לתת שם לרגש שהוא חווה, ותנו לו תחושה שהרגש הוא לגיטימי ובעל תוקף (הרגש, לא התנהגות פוגעת שיכולה לנבוע ממנו).

תנו להם לשחק. כשילדים משחקים הם נהנים מהרגע הנוכחי, הם נמצאים בו בכל הווייתם. אפשר לומר שהמשחק הוא סוג של מדיטציית קשיבות (מיינדפולנס) המותאמת לגילם ומפתחת יכולות קוגניטיביות, רגשיות, גופניות וחברתיות. והכוונה היא למשחק חופשי וספונטני (ולא מוּבנה), שהוא המשחק הטוב ביותר לרווחתם ואושרם של ילדים. אלא שילדים בימינו משחקים שמונה שעות פחות בשבוע מכפי ששיחקו הוריהם. צניחה דרמטית זו תורמת ככל הנראה לירידה עליה מצביעים מחקרים ביכולות הקוגניטיביות והרגשיות של ילדים בימינו בהשוואה לעבר. אז תנו לילדים יותר זמן להיות בחוץ ופשוט לשחק.

עודדו משמעת עצמית. לצד הספונטניות המשחקית, חשוב מאוד גם לעזור לילדים לפתח משמעת עצמית, שהיא התכונה שמנבאת יותר מכל הצלחה עתידית (מבחן המרשמלו, מישהו?). ילדים שמצליחים להימנע מפיתוי גדלים להיות מבוגרים מאושרים יותר שחייהם טובים יותר. כדי ללמד את הילד משמעת עצמית, עזרו לו למצוא דרכים להסיח את דעתו מפיתוי – למשל על-ידי הסתרה פיזית של מה שמפתה אותו (דבר שמקטין את הפיתוי במידה דרמטית עבור 75 אחוז מהילדים).

אִכלו ארוחת ערב יחד. כן, גם המדע ממליץ על כך. לפי מחקרים, ילדים שאוכלים ארוחת ערב עם כל בני משפחתם על בסיס קבוע הם יציבים יותר מבחינה רגשית, ובבגרותם נוטים פחות לצרוך סמים ואלכוהול. יש להם גם ציונים גבוהים יותר, סיכוי נמוך יותר לפתח הפרעת אכילה ופחות תסמינים של דיכאון (ממצא זה נכון במיוחד עבור בנות בגיל ההתבגרות). וכל הממצאים האלה נכונים גם אחרי שהחוקרים נטרלו את עוצמת הקשרים בתוך המשפחות. אז שיהיה בתיאבון, ובשמחה.

– – –

המאמר התפרסם לראשונה במגזין "נשים"

צילום: Caleb Jonnes, Unsplash

המידע מבוסס על מאמרים מאת אריק בארקר ("טיים מגזין"), מרגריט לאמב ("פארנטס") ופאם אלין ("פסייכולוג'י טודיי").

למה מדיטציה, ולמי

Sitting Photo by Chris Ensey on Unsplash

בסיום שישה ימים של מדיטציה ויוגה תהתה שותפתי לתרגול – "כולם מדברים על מדיטציה, אבל למה בעצם? זה אמנם היה לי טוב, אבל לא כל כך ברור מדוע".

למדיטציה אינספור יתרונות, טוענים מחקרים אינספור. נמצא כי היא מפחיתה מתח, חרדה ודיכאון, מעלה את מצב הרוח, מגבירה ערנות וקשב, משפרת תהליכי למידה, מצמצמת אבדן זיכרון הקשור בהזדקנות, עוזרת במאבק בהתמכרויות, משפרת את השינה, מפחיתה כאב וגם לחץ דם, תהליכים דלקתיים והתקפי אסתמה, מאזנת כולסטרול, מגבירה יצירתיות, תורמת למערכות יחסים ולחיי המין, מאריכה את החיים.

כמובן, לא רק אנשי האקדמיה נלהבים. מורים למדיטציה במערב מבטיחים שאם רק נשב קצת מדי יום בעיניים עצומות נתחיל למשל 'לזהות הנחות לא בדוקות שמפריעות לאושרנו', 'נפסיק להגביל ולצמצם את עצמנו', 'נישא בקלות רבה יותר תקופות קשות', 'נגלה מה באמת חשוב לנו', 'נזכה מחדש באנרגיה שבזבזנו עד כה בניסיון לשלוט במה שלא ניתן לשלוט בו' ו'נבין כיצד להתייחס בצורה נבונה יותר לשינוי – נקבל את העובדה שהוא בלתי נמנע ונאמין שהוא אפשרי'.

לרגע נדמה היה שמדיטציה, או בשם המותג המצליח שקיבלה במערב, מיינדפולנס (קשיבוּת), היא הפתרון לכל בעיה כמעט, "תרופת קסם" כפי שתיאר אותה כתב העת של בית הספר לרפואה של הרווארד. אולי כוח הקסם הזה הוא שהפך אותה לתעשייה המגלגלת על פי "פורצ'ן" מיליארדי דולרים בשנה, אף שבשביל לתרגל מדיטציה לא נדרש דבר, מלבד תודעה, שכבר יש לנו, וקיבלנו בחינם.

אלא שלאחרונה משהו באופטימיות הקוסמית הזו נסדק. מאמרים עדכניים מטילים ספק בכוחה של גיבורת-העל של העידן החדש. לפני כשנה פרסמו 15 חוקרים בולטים בתחום מאמר דעה ובו קבעו כי מחקרי מיינדפולנס רבים לקו במתודולוגיה בעייתית, וכתוצאה מכך תוצאותיהם עלולות להביא להטעיית הציבור ואף לפגיעה בו (על הבעיות המתודולוגיות אפשר לקרוא כאן; על נזקים אפשריים כאן). האם מדע הקשיבות סובל מהפרעת קשב? תהה מאמר אחר.

נראה שאכן איבדנו ריכוז. החיפוש הקדחתני אחר אישוש אמפירי לכוח הקשב רחוק מרוח המדיטציה, כרחוק, ובכן, מזרח ממערב. את הניכוס על-ידי אנשי מדע של תרגול המבקש לחרוג מעולם המדידה והחומר אפשר לראות כעוד ניסיון מערבי כוחני, הישגי, תועלתני, להשתלט על דרך חיים אלטרנטיבית – אף כי מה שמציעה האלטרנטיבה הוא בדיוק ביטול הכוחניות, ההישגיות והתועלתנות.

המדיטציה לא פותחה כמוצר שמטרתו לשפר את חיי הצרכן, כמעט אפשר לומר שתכליתה הפוכה. במהותה, זוהי פרקטיקה שנראית זרה לחלוטין לתרבות המערבית בה אנו חיים ולאורחותיה. עולה השאלה: האם יש בכלל טעם שנעשה מדיטציה?

הדבר החשוב ביותר בחיינו

מדיטציה מכוונת להפנמה של שלוש העובדות המכריעות אך החמקמקות של הקיום: כל הדברים כל העת משתנים; כל הדברים זה בזה תלויים – אף אורגניזם אינו יכול להתקיים ולו לרגע בלי שאר הצמחים, הכוכבים, היצורים; וכל הדברים מחוברים, בעבותות של חומר שזורים (כפי שמעידה תופעת ה-entanglement במכניקת הקוונטים) עובדות אלה זרות לחשיבה האנושית – המזרחית כמו המערבית. באופן ספונטני ואוניברסלי בני אדם תופסים דברים כקבועים, כעצמאיים, וכנפרדים – ובראש ובראשונה תופסים כך את ה'אני'. תפיסה שגויה זו, לפי הבודהיזם, היא המקור הבסיסי לסבל האנושי.[1]

קל יחסית להבין את שלוש העובדות באופן אינטלקטואלי, אולם חוויה ישירה שלהן היא שהופכת אותן לבעלות ערך אמיתי, ולכך מכוונת המדיטציה – באמצעות חשיפה מתמשכת וסבלנית. אכן, פירושה של המילה הטיבטית למדיטציה, גוֹם, הוא פשוט 'הרגלת המחשבה' (making the mind familiar with). כדי שהמחשבה תתרגל למשהו חדש, עליה להתרכז בו לאורך זמן – ותרגול הקשיבות נועד כדי לאפשר לה זאת. התודעה הקשובה, המרוכזת, היציבה, אינה מטרה בפני עצמה, כפי שמציעה הווריאציה המערבית, אלא היא תנאי מקדים לשם פיתוח חכמה וחמלה.

החוויה החדשה אליה מכוונת המדיטציה מתרחשת באזור מוח שהתנכרנו אליו. האדם מתחיל את חייו כיצור לא-ורבלי, שעיקר פעילותו המוחית נעשה בהמיספרה הימנית, אך עד גיל שלוש וחצי מרכז הפעילות כבר מצוי בהמיספרה השמאלית. החיים הלא-ורבליים מוגבלים בהרבה בחינות, כתב חוקר התודעה והפסיכואנליטיקאי דייוויד בלאק, אולם יש להם יתרון אחד גדול. ברגע שהעולם כולו והחוויה מתווכים על-ידי שפה, הם נעשים בדיוק כאלה – מתווכים. הפעוט הפרה-ורבלי נוכח בעולמו בצורה על-זמנית, מלאה וישירה, מיידית ושלמה – וזה אולי מה שחש גם האדם הבוגר כשהוא מצוי במדיטציה עמוקה[2]. מכאן חשיבות השקטת התודעה – פשוטו כמשמעו. המוח 'מפריש' כל העת מחשבות, שרובן מבוססות מילים. אם מצליחים להתמקד בנשימה, למשל, שהיא א-מילולית, אז הפעילות בהמיספרה השמאלית פוחתת – ונפתחת אפשרות לחוש את העולם באופן ישיר ולא-מתווך. כלומר: להיות.

הניסיון להגיע למצב זה של 'היוֹת', לפתור באופן חווייתי את חידות הקיום באמצעות פנייה פנימה, אינו ייחודי לתרבויות המזרח. לא רק בודהא הבין שאין לנו שום כתובת אחרת לפנות אליה. מרקוס אורליוס כתב: "אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; אף אתה רגיל עד מאוד לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטוּת לשמה, היות שאפשר לךkafka, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה" (תרגום: אברהם ארואטי). גם אם נתפתה ונצא לאזורי הכפר, חופי הים, ההרים – מי שיראה ויחווה אותם, הוא תמיד אנו עצמנו. כה אמר קפקא לגוסטב יאנוך: "החיים כבירים הם ועמוקים כשמי הכוכבים. האדם יכול רק להביט עליהם דרך חור המנעול הצר של קיומו האישי, אך דרכו תופס הוא יותר מאשר ביכולתו לראות. לכן הדבר החשוב ביותר בחיינו הוא לשמור את חור המנעול נקי".

המרווח בו מצוי הסבל

מדיטציה היא דרך לסגת אל עצמנו, לנקות את חור המנעול, להביט במכמני החיים. פירותיה מתוקים. אך עם הטעימות הראשונות, מתעורר תיאבון מסוג חדש. כמו שהעירה שותפתי לרטריט: מה הטעם במדיטציה אם אף היא מובילה לשאפתנות או נוקשות? נראה שכך אכן קורה. לא מעט מתרגלים רוחניים מתאמצים להאריך את תקופות ההתבודדות שלהם, מקפידים על סדרי יום שמרחיקים אותם מסביבתם. באופן הדרגתי ובלתי מוחש הופכת העשייה השקטה, הפנימית, להישגית. ומדוע בכלל נדרש תרגול, משהו קבוע, יומיומי, מוסדר? הן כדבר הקיסר, בכל עת אפשר להיסוג אל תוך עצמנו.

מוצרט כתב פעם שכל אימת שניגן למלחין פרנץ ריכטר, היה זה לוטש עיניו באצבעותיו בלי להתיק מבטו. באחד המפגשים ביניהם לא התאפק ריכטר וזעק: "אלוהים! עד כמה אני נאלץ לייסר את עצמי ולהזיע ולגביך, ידידי, זה פשוט משחק!". "כן", ענה לו מוצרט, "פעם היה עלי להתאמץ כדי לא להראות מאמץ עתה". גם כאשר מדובר ביכולות נפשיות ורוחניות יש צורך בהתמסרות והתכוונות לאורך זמן. אנו מקווים שתכונות כמו נדיבות, איזון או חירות פנימית יופיעו מאליהן, אך כדברי הנזיר הבודהיסטי ממוצא צרפתי מתיה ריקאר, "זהו אבסורד לחשוב שאיננו זקוקים לאימון כדי להזין מידות כאלה".

ועדיין, פיתוחן של התכונות החיוביות הללו יכול להיתפס כמעין 'פרס' על התנהגות טובה וקשובה, ואילו המרחב אליו מכוונת המדיטציה, בסופו של דבר, מצוי מעבר לטוב ולרוע, מעבר לשיקולי בריאות וחולי ולחישובי שכר ועונש, מעבר לכל תפיסה של המציאות כמפוצלת, דואלית.

המדיטציה היא בראש ובראשונה ניסיון להיות במגע עם הדבר החשוב ביותר והבלתי נגיש ביותר בקיומנו, ואולי ביקומנו, התודעה. הפילוסוף היווני אנקסגוראס לימד, 480 שנה לפני הספירה, ש"הדברים כולם" נוצרים על-ידי התודעה, שמחזיקה את היקום. אל תפטרוהו כקוריוז ארכאי. בעקבות גילויי מכניקת הקוונטים הפכה תפיסתו לשגורה גם בקרב מדענים, מהבולטים ביותר. הפיזיקאי והמתמטיקאי הבריטי סֶר ג'יימס ג'ינס למשל כתב: "היקום מתחיל להיראות יותר כמו מחשבה כבירה מאשר כמו מכונה כבירה. התודעה כבר אינה מצטיירת כתאונה בממלכת החומר, אלא כיוצרת וכמנהלת של ממלכת החומר".

בחיי היומיום אנו נשאבים, לרוב בכל רגע ורגע, לממלכת החומר, לתופעות הנצפות, קווארקים וכוכבים וכל מה שבפנים, מתעלמים כליל מהתודעה הצופה ("פּוּרוּשָׁה" כפי שהיא מכונה בכתבים הודיים קדומים). מה שמשותף לכל צורות המדיטציה הוא הניסיון לעבור מעמדת ה'אני' או האישיות ('אגו', כפי שלעתים הם נקראים), לעמדת ה'צופה' או ה'עֵד' (the Witness). רק העֵד הוא סובייקט, ציין הפילוסוף קן וילבר, בעוד שהאגו הוא בסך-הכול עוד אובייקט, שהרי אפשר להיות מודעים לו. האגו הוא למעשה אוסף דפוסים מכניים שמבוסס על רעיונות, מושגים וזיכרונות, שהזדהות עמו מkrishnamurtiובילה לכך שאנו סבורים שהוא הדבר באמצעותו נעשית ההתבוננות. "במרווח שבין הסובייקט ובין האובייקט מצוי כל הסבל של האנושות", אמר קרישנמורטי. מה שעושים במדיטציה הוא בחירה בנקודת המבט של הסובייקט, של העֵד, במקום בזו של האובייקט, האישיות. משם מתבוננים בכל מה שעולה, בכל מה שקורה, בלי הזדהות ובלי שיפוטיות, עד שההבנה מבשילה: מכיוון שאפשר לראות את כל הדפוסים, כל המושגים, כל הצורות, הרעיונות, הזיכרונות, הם אינם יכולים להיות הרואה, הם אינם אני.

והתודעה היא אז כמרחבי שמיים, כפי שתמיד הייתה, מרחבי חירות חסרי גבול, בהם עפים ציפורים, עלים נושרים, עננים ממהרים, מרחבים המכירים בכך כי כל אלה עִקבה לא מותירים.

שירות קוסמי

התודעה תמיד מודעת. בין אם אנו מאושרים ובין אם אומללים, בין אם מצליחים ובין אם נכשלים, בין אם אנו פיכחים ובין אם שיכורים, בין אם חומלים ובין אם מתנכרים  – היא רק מודעת, לכך, או לכך. למה שישנו. היא ממילא שם, צלולה מכל צליל, אצל הגאון הגדול, אצל האוויל המטריל. אך ככל שנצמצם את היבטי הקיום שאינם פשוט מודעות, כלומר, נצמצם את כל מה שתודעה לו עדה – תפיסה, רצייה, פעולה – יתבהרו שָׁמֵינוּ. צמצום זה הוא המדיטציה. אילו היתה מספר, חפצה היה אפס – שאם יושבים מעליו, מגיעים לאינסוף. הגב ישר, העיניים עצומות, איננו נעים, איננו נמים[3]. עד כמה שהדבר ניתן לנו, אין אנו רוצים, אין אנו פועלים, אנחנו בוחרים פשוט לשבת, לשבות, מכל עשייה.

ישיבה כזו היא אולי הפעולה המכוונת, המודעת והממוקדת היחידה שהיא נטולת מטרה וערך עבורנו. כל דבר אחר בחיינו הוא בעל תכלית כלשהי – מלבדה. אנחנו לוקחים זמן – ומשתמשים בו כדי לא לעשות כלום, רק להיות עם הדברים כפי שהינם כבר ממילא. כמו שכתב יעקב רז, אין לנו שום מטרה, "לא שיפור איכות החיים, או שיפור הרוחניות, או חירות גדולה יותר, רגיעה, הקלה על כאבים, חיי נצח, או כל דבר אחר שיעלה על הדעת". אין כל העדפה בנוגע למה שיעלה בתודעה, אף לא העדפה של אי-העדפה.

אי-ההעדפה מאליה מופיעה. לא כי זה 'טוב' או 'רוחני', אלא משום שכאשר אנו שבים לישיבה, יום אחרי יום, שעה אחר שעה, מתברר מעט מעט שאין טעם בהעדפה או רצייה. כל הדברים משתנים, כל הדברים קשורים, כל הדברים שזורים, ומכאן שאין מישהו קבוע, עצמאי, נפרד, שיעדיף. תודעה אינה אישית. היא סובייקטיביות טהורה, ועל כן נטולת מאפיינים. היא לא חכמה ולא טיפשה, לא טובה ולא רעה, לא ימנית ולא שמאלנית, לא נשית ולא גברית, לא יהודית או מוסלמית, הינדואיסטית או בודהיסטית. אין לה דעות, אין לה השקפות, אין לה עמדות, אין לה השגות, אין לה תשוקות, אין לה תכונות, אין לה נטיות, אין לה אין לה. היא רק מודעת, הינה באשר הינה.

גם כאן, זכויות היוצרים אינן שמורות למחוזות מזרחיים. הפילוסופים היווניים פרמנידס ואמפדוקלס, מִמְּניחי התשתית לתרבות המערב, ישבו, ולא כדי להפוך טובים יותר או שלווים יותר. מבחינתם המדיטציה כלל לא נעשתה למען המתבונן, אמר חוקר יוון העתיקה פיטר קינגסלי, אלא כ"מעשה של שירות למען הקוסמוס". ציפורים מאפשרות לתודעה את חוויית התעופה, דגים נותנים לה לדעת ציפה; באמצעות עצים היא מודעת לטעם האור, דרך הקרח לטבע הקור. המדיטציה לא 'נותנת' דבר למודטת, אלא מאפשרת לה להפוך קשובה ורגישה, מכווננת לתדר של הקוסמוס, עבורו. אולי זו תמצית האהבה.

המסע אל כאן

הגב ישר, העיניים עצומות. המחשבות שופעות, כדרכן. החזה עולה ויורד, עולה ויורד. שריר הלב מתכווץ ומתרחב, מתכווץ ומתרחב. יכולים להיות עניין או שעמום, סיפוק או תשוקה, תזזית או שלווה, אך התודעה אינה אף אחד מאלה, היא רק מודעת. ולעתים יש אחר כך תחושה שהמרץ עלה, אולי הכולסטרול התאזן, דפוסים נוקשים התרככו, חיי המין השתפרו, אנשים מסביב מרגישים אתנו יותר בנוח, גם אנחנו, רעיונות יצירתיים צצים, מאמרים נכתבים, נסים מתרחשים. כל אלה קורים ל'אישיות' והיא שמחה בהם. מנקודת המבט של תודעה, כפי שמתחוור מתוך הישיבה, השמחה הזו, כמו גם כל יתר ההתרחשויות, הן פשוט כאלה – התרחשויות. הן אינן חשובות או טובות יותר מכל התרחשות אחרת, שהרי אין התרחשות אחרת. הן, ורק הן, מה שישנו. הגב נשאר ישר, החזה יורד, עולה.

התודעה תמיד מודעת. אם נאמין למיסטיקנים, לפילוסופים, לפיזיקאים, יכול להיות שהיא הכול, ובכול. אין טעם להתאמץ ליצור את מה שממילא קיים ומקיים. לכן, מבחינה מהותית, בישיבה אין תהליך שמתרחש, אין העמקה, התקדמות הדרגתית, ניסיון שנצבר. כל פעם יוצאים לגמרי מחדש בדרך למקום המדויק שבו אנחנו נמצאים, מתחילים מאפס, ומסיימים שם. יושבים לא כדי להשיג דבר, לא כדי לשנות דבר, לא כדי להבין דבר, אלא, כפי שכתבה ליאת ברמן, כדי להחיות ולחיות את מה שישנו, לבטא אותו. הישיבה לא יוצרת תודעה אחרת אלא חושפת את טבע התודעה כפי שתמיד היה ותמיד יהיה.

אנחנו יושבים לא כדי להפוך לבודהות, אמר מורה הזֶן שונריו סוזוקי, אלא משום שזה מה שבודהות עושים. הם יושבים.

Lotus2 Photo by Zoltan Tasi on Unsplash.jpg

פורסם לראשונה, בגרסה מעט שונה, במוסף "הארץ", 28.6.2019

צילום ראשי: Chris Ensey on Unsplash
צילום לוטוס: Saffu on Unsplash

[1] גורם נוסף לסבל לפי הבודהיזם הוא התפיסה לפיה לחוויות יש טבע מספק, כלומר, שחוויות מסוגלות בפני עצמן להעניק סיפוק. למעשה מקור הסבל הוא תמיד באדם, ולא בתופעות מחוץ לו. גם החוויה הרצויה ביותר היא בעלת גרעין של אי-סיפוק, יכולה להוביל לתסכול או לעצב (עם סיומה למשל). עם זאת, כפי שעוד נראה, הטבע הלא-מספק של הדברים ('דוקהא') אינו עובדה של הקיום, אלא רק עובדה נפשית-אנושית-פסיכולוגית.

[2] עירור מחודש של מה שחשנו כתינוקות שבעים ושלווים נמצא אולי ביסוד תחושת הטרנסצנדנציה הצלולה ונטולת הזמן שחווים מיסטיקנים וכן בבסיס החוויה שמאפשרים סמים הלוצינוגנים מסוימים.

[3] מדיטציה אמנם יכולה להתקיים בכל תנוחה, ובכל זאת מקובלת התנוחה הקלאסית. כך הנחה מורה הזֶן אייהי דוגן: "שב על כרית באופן הנוח לך ביותר, לבוש בבגדים נוחים. החזק את הגוף ישר מבלי לנטות ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה, האוזניים בקו ישר עם הכתפיים, האף בקו ישר עם הטבור. שמור על הלשון במעלה חלל הפה, השפתיים סגורות. השאר את העיניים פתוחות רק כדי סדק, ונשום דרך הנחיריים" (תרגום: ליאור גלעד, בשינויים קלים).