בעניין ההנהון

מי שפותח את פיו, אוזניו נאטמות (רוברט זטאהלר)

דמיינו קריקטורה של מטפל. סביר להניח שהוא (או היא) יראו שם תומכים בסנטרם, שולחים במטופלת (או במטופל) מבט מהורהר, אמפתי, שקט. לא פעם נתקלתי בתוכחה מצד מטופלים על השתיקה, על ההקשבה שנדמית פסיבית ומרוחקת. כמה ממטופליי אף אמרו שעזבו טיפול קודם בגלל שהמטפל כמעט לא אמר דבר במהלך הפגישות והם לא יכלו לשאת את הדממה.

אז למה לשתוק?

כתינוקות, כל אחד מאתנו למד להשתמש בפיו, בלשונו, במיתרי הקול שלו, כדי לשדר למי שטיפל בו על תחושת רעב, על חום או על קור, על מחסור בתשומת לב. חלק לא קטן מכאבי הינקות נבע מכך שלא תמיד המטפלים הצליחו לפרש נכונה את המסרים שנשלחו לעברם באין אונים. אנחנו לומדים לדבר בראש ובראשונה כדי לבטא את צרכינו בצורה שתהיה ברורה יותר עבור מי שאליהם אנו פונים, ועד סוף חיינו כל דיבור הוא בקשה או דרישה לקבל משהו שחסר לנו, או לפחות רצון להכרה בכך שמשהו חסר, בקשה להישמע. בחשבון אחרון, כתב האנליטיקאי הצרפתי ז'ק לאקאן, כל דיבור הוא דרישה לאהבה.Modern Psychoanalysis

זו הסיבה שמומלץ לדבר מעט בפגישות, ולחשוף כמה שפחות על עצמנו; שכן בעשותנו כך, אנחנו בעצם מבקשים להיות נאהבים על-ידי המטופלים שלנו, במקום לשמש להם כמצע אוהב להתפתחותם שלהם.

כמובן, לעתים חשוב שנדבר. זה חלק מהותי מהטיפול. כאשר אנחנו עושים זאת, כדאי לבטא את הערותינו או פירושינו עד כמה שניתן כך שלא היצירתיות או המקוריות שלנו תהיה במרכז, אלא הדברים עצמם הם שיהיו נוכחים בחדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s