בעבודה הטיפולית קיים תמיד מתח בין המפגש האישי והייחודי מאין כמותו עם כל אדם, בכל שעה, ובין התיאוריה, שנשארת קבועה יחסית. רוב המטפלים נמצאים איפשהו בין שני הקצוות, לא אחת עם נטייה לזה השני, התיאורטי, שהוא יציב ומקנה איזו תחושת ביטחון, ודאות כלשהי, אל מול המסתורין העצום של נפש האדם.
קרל גוסטב יונג הזהיר מפני השתלטותה של נטייה זו. הוא כתב: "הריפוי מקורו במטופל עצמו. אני מטפל בכל פציינט באופן ייחודי ככל הניתן, מכיוון שהפתרון לבעיה הוא ייחודי תמיד. חוקים כללים יש לקבל בעירבון מוגבל. אמת פסיכולוגית תקפה באותה מידה כמו ניגודה. פתרונות שהם מעל לכל ספק אני משאיר לאחרים. כמובן שעל המטפל להכיר את מה שנקרא 'שיטות', אך עליו להישמר מליפול לאיזו שיטה ספציפית. בדרך-כלל יש להימנע מהנחות תיאורטיות. באנליזות שלי אין לאלה כל תפקיד. אני חסר שיטה באופן מכוון. לדעתי בטיפול ביחיד רק הבנה ייחודית פועלת. אנו זקוקים לשפה שונה עבור כל פציינט. בטיפול מסוים אני נשמע כמו אדלריאני ובאחר אני מדבר פרוידיאנית. הנקודה המכריעה היא שעלי לפגוש את האדם כאדם." (תרגום: מיכה אנקורי)
השראה טיפולית 