להיות עצמך

מה הופך אדם למטפל טוב? מה בכלל הופך אדם למטפל? באופן רשמי, ישנם הלימודים, ההתמחות, התעודות התלויות בקליניקה. אבל מה בין אלה ובין יכולת טיפולית של ממש? "רק אחרי שסיימת את הכשרתך כמטפל", אמר ביון, "יש לך סיכוי להפוך למטפל".  

איזה מין מטפל הוא המטפל? הוא יכול להיות דינמי או התנהגותי, פרוידיאני או קלייניאני. אבל מה בין התוויות האלה ובין מהות טיפולית של ממש? "המטפל שאתה הופך להיות לו", המשיך ביון, "הוא אתה, ואתה בלבד; עליך לכבד את הייחודיות של אישיותך – זה הדבר שאתה משתמש בו, לא כל הפירושים שאתה נותן". אנחנו נעזרים בתיאוריות כדי להתמודד עם התחושה שאיננו באמת מטפלים, אולם התיאוריות הן לא מה שיעשו אותנו למטפלים, שהרי המטפל שבנו הוא מי שאנו, ולא שום דבר אחר.  

היינץ קוהוט אמר משהו דומה. אדם נעשה אמן בעבודתו הקלינית, הוא כתב, כאשר הידע שלו, הן זה התיאורטי והן זה הקליני, "עבר אינטגרציה כה ממצה עם אישיותו המלאה, עד שהוא חדל להיות מודע לו". כל עוד יש מרחק בין מה שאני יודע ובין מי שאני, כל עוד אלה לא התמזגו – עבודתי לא תהיה שלמה.  

במאמרם "על הפיכה להיות פסיכואנליטיקאי" (On Becoming a Psychoanalyst) מזכירים גלן גאבארד ותומס אוגדן כי מהותו של השיח הטיפולי היא נגיעה במה שייחודי, חד-פעמי וחי בחוויה הספציפית של אדם מסוים. אם נבקש להפוך להיות מטפלים עלינו אפוא ליצור זהות אישית ייחודית משלנו, זהות ששונה מזו של כל מטפל אחר. זה לא פשוט. ממש ממש לא פשוט. "איננו יכולים להפריז בתיאור הקושי לעמוד באידיאל זה", כתבו גאבארד ואוגדן. כל אחד מאתנו מזדהה עם עמדה, עם אסכולה, עם תיאוריה – של המטפלים שלנו, של המדריכים שלנו, של כותבים וכותבות נערצים. אנחנו קשורים בקשרים עבותים, חלקם מודעים וחלקם לא מודעים, לידע שאנו סבורים שיש לנו, אף שהידע הזה אינו אנו. "בכל פגישה ופגישה אנו עושים מאמץ גדול כדי להתיר את הקשרים הללו", כתבו גאבארד ואוגדן. זהו מאמץ מתמיד, כל שעה מחדש. אך הוא ראוי. הם מעידים: "מניסיוננו, כאשר המטפל מאבד את שיווי המשקל שלו, הוא עושה את העבודה האנליטית הטובה ביותר".

האם נעז – לאבד שיווי משקל, לא ללכת בבטחה, להיות עצמנו?

להתחיל כל פעם מחדש

i.pinimg.com/600x315/67/4b/36/674b362cfdddbe8ab...
הסימנית shoshin

המורה היפני הגדול שונריו סוזוקי אמר שמטרת אימון הזֶן היא תמיד לשמור על ‘shoshin’, כלומר תודעה של מתחיל (beginner's mind). התודעה של המתחיל מלאת פליאה וסקרנות, ויש בה הרבה אפשרויות; לעומתה, תודעת המומחה כוללת אפשרויות מעטות, שהרי הוא כבר ראה ולמד הכל, הוא יודע מה נכון, איך דברים אמורים להתנהל. הדבר נכון לא רק לגבי תרגול הזֶן. לפי סוזוקי זהו הסוד האמיתי של כל האמנויות: להיות תמיד מתחיל.

כך גם בטיפול. אם אנחנו רוצים שהרעיונות והטכניקות הטיפוליים ישמרו על חיוניותם, עלינו לגלות אותם שוב ושוב מחדש. שוב ושוב להשתאות אל מול נפלאות הנפש האנושית, אל מול הגנותיה המתוחכמות. הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן כתב ברוח הזֶן כי עלינו להתיר לעצמנו להיות מופתעים מכל רעיון ותופעה שלכאורה ניתן להתייחס אליהם כמובנים מאליהם. כך, "על המטפל להתיר לעצמו להיתפס בלתי מוכן על-ידי עומק השפעתו של הלא-מודע, על-ידי עוצמת ההעברה ועל ידי העיקשות של ההתנגדות, ורק בדיעבד לייחס את השמות המוכרים לתופעות הללו שהתגלו לו עתה במלוא רעננותן".

העברה היא אכן תופעה נפוצה מאוד, אבל אם נביט בה כך, בצורה טכנית, נפספס את ההעברה כפי שהיא מתבטאת בטיפול הזה, עם המטופל הזה, בפגישה הזו – ביטוי שהוא חד פעמי וחסר תקדים.

האנליטיקאי המנוח נוויל סימינגטון אמר בהרצאה ששמעתי לפני שנים שהוא משוכנע שכאשר מטפלים עושים משהו שלא באמת עוזר למטופל, הם עוטפים את אין-אונם במונחים מרשימים כמו "חומר קליני", "העברה נגדית", "הזדהות", "דיכאון", "אגו", "אידיאליזציה", "תגובה טיפולית שלילית", ועוד שלל מונחים מפוצצים, שממלאים את כתבי העת והכנסים המקצועיים.

המונחים האלה הם כמו פרפרים על לוח שעם. רק אם נזנח את הידע המרשים אך המת, רק אם נאפשר לעצמנו כל פגישה להיות שוב טירונים, כפי שאנו אכן למעשה, לא משנה כמה שנות ניסיון יש מאחורינו, נוכל לעתים ללמוד על אודות אותו דבר שחשבנו שאנחנו כבר מכירים. להפוך אותו מקונספט לממשות חיה, ברגע הנוכחי, במפגש.

– – –

(כאן יש פוסט קצר על תודעת המתחיל בזוגיות)

להמיר חזרה בזיכרון

Remembering vs. Understanding

"בשביל מה צריך לחפור בסיפורים הישנים, המטושטשים האלה?", שואל מטופל שהוריו התגרשו כשהיה בן חמש. "זה היה כל כך מזמן! זה מרגיש כמו חיים של מישהו אחר".

"אני לא מבינה למה זה נראה לך חשוב", אומרת מטופלת כשאני מזכיר שבגיל צעיר אושפזה לכמה חודשים בעקבות מחלה קשה. "זה היה לפני כל כך הרבה שנים, החלמתי לגמרי. לא נראה לי שיש טעם להתעסק בפרשה הזו".

שיחות מסוג זה מופיעות לעתים קרובות בטיפולים. להיזכר פירושו לפתוח פצעים שכבר נסגרו, הגלידו, נשכחו. זה באמת כואב. אבל גם להדחקה ולהכחשה יש מחיר, יש כאב משלהן.

את מה שעושים בטיפול אפשר לתמצת בשלוש מילים: ממירים חזרה בזיכרון. חוויות ילדות קשות גורמות להתנהגות שגורמת סבל, ושבכל זאת האדם לא מצליח להפסיקה. מטרתה של חזרה לא-מודעת זו היא לנסות לתקן את אותן חוויות ילדות קשות, לקשור מחדש קשרים חשובים שנפרמו. חזרה זו מתבטאת גם בטיפול. פרויד הבין את תופעת ההעברה (transference) כמעשה חזרתי, שמחליף את הזכירה. באמצעות זיהויה, ועבודה עליה, אפשר לזכור מה היה, במקום לפעול את העבר ולחיות אותו מחדש שוב ושוב.

התוצאה אינה אושר או התעלות. כל מה שמושג, כתב אוגדן, הוא אֵבל, שמחליף את הדיכאון. המטופל מכיר בכך שאירועי העבר אכן חלפו, אכן שייכים לעבר, וככאלה אינם ניתנים לתיקון. במקום לחוש דיכאון על כך שאין הוא מצליח לתקן אותם (בחזרה שלו), הוא מתאבל על מה שהיה ועל מה שלעולם לא יהיה.

זה אולי נשמע מעט, אבל זה המון. המשורר והמטפל גיא פרל, שכנראה נשאל גם הוא, חזור והישאל, "בשביל מה לחפור בעבר?", ניסח את אחת התשובות היפות ביותר שאני מכיר, בשירו "או שזוכרים". הרי הוא, מוקדש למתחבטות ולמתחבטים:

או שזוכרים
אוֹ שֶׁלֹּא זוֹכְרִים.

אִם זוֹכְרִים
נוֹשְׂאִים אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת עַל הַיָּדַיִם
כְּמִנְחָה,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים
נִשָּׂאִים
כְּמִנְחָה.

אִם זוֹכְרִים
הַזִּכָּרוֹן הוּא קֶשֶׁת הַנִּדְרֶכֶת בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וְחֵץ
הַמְפַלֵּחַ אֶת הַתּוֹדָעָה בַּצָּהֳרַיִם. אִם לֹא
זוֹכְרִים,
הַזִּכָּרוֹן הוּא זָר
הַנּוֹעֵץ בָּנוּ מַבָּט.

אִם זוֹכְרִים
מִתְאָרֶכֶת הַדֶּרֶךְ,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים, הַדֶּרֶךְ
קְצָרָה, מְהִירָה וּגְשָׁרֶיהָ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה.

אִם זוֹכְרִים
הָעוֹלָם עָגֹל.
אִם לֹא זוֹכְרִים, הָעוֹלָם שָׁטוּחַ
וְיֵשׁ לוֹ קָצֶה.