שקט, מטפלים

הרגעים המביכים ביותר בטיפול בדרך כלל לא נוגעים לווידויים חושפניים מצד המטופל או להתפרצויות רגשיות עזות. הרגעים המביכים ביותר הם לרוב שקטים; רגעים שנדמים ארוכים לאין נשוא של שתיקה שנופלת כבדה על החדר.   

אך מן השתיקות ניתן ללמוד רבות. במאמר בשם "המשמעות הפסיכולוגית של השקט", משנת 1968, הזכיר תאודור רייק את אמירתו של בטהובן: "הדבר החשוב ביותר במוזיקה אינו התווים". גם בטיפול, הציע רייק, מה שנאמר אינו הדבר החשוב ביותר: "חשוב יותר, כך נראה, הוא להכיר במה שהדיבור מסתיר, ומה מסגירות השתיקות".  

תפיסה בסיסית, וצרה, של שתיקת המטופל רואה בה צורה של התנגדות – אולי לחומר לא-מודע שאנחנו מתקרבים אליו, אולי להיבט של הקשר הטיפולי. מטפלים חושבים לרוב שבשתיקתו, המטופל בורח או מתרחק מפני משהו. אבל לפעמים בשתיקתו המטופל דווקא מתקרב אל משהו, הציע מייקל בלינט, מתקרב אל מצב שבו הוא חש עצמו בטוח יחסית ושבו הוא יכול לעשות משהו בעניין הבעיה המטרידה או המייסרת אותו.   

כל השתיקות נשמעות זהות, אולם מבחינה נפשית הן מאוד מגוונות; לכל שתיקה משמעות משלה, כל שתיקה מזמינה אותנו להגיב אחרת. בלינט תיאר שלושה סוגי שתיקות: יש שתיקות שמשקפות ריקנות צחיחה ומאיימת, המחבלת בחיים ובצמיחה; יש שתיקות שמשקפות מרחב ידידותי מרַגש, המזמין את המטופל לצאת למסעות הרפתקניים במחוזות הלא-נודעים של חיי הפנטזיה שלו; סוג שלישי, מיוחד מאוד, הוא של שתיקות שמבטאות ניסיון לכונן מחדש עם המטפל את המצב ההרמוני הראשוני שהתקיים בין התינוק לסביבתו בטרם היות אובייקטים, בטרם היות שפה. בעוד שמהשתיקות מן הסוג הראשון בלינט ממליץ "לחלץ את המטופל מהר ככל האפשר", לשתי השתיקות האחרות יש לתת מרחב קיום פתוח, נטול כל התערבות מצדנו.   

לא רק מטופלים שותקים. הקריקטורה הידועה היא של מטפל שבקושי מוציא מפיו מילה לאורך שעות ארוכות של מפגשים. יש אף מטופלים שכבר בפגישה הראשונה אומרים שהם מחפשים "מטפל שמדבר". אבל לשתיקה שלנו יש ערך רב. כשאנחנו נשארים שקטים לאורך פרקי זמן ארוכים, כתב כריסטופר בולס, אנחנו מבטאים בכך את העניין העמוק שלנו בכל כובד המשקל של מילותיו של המטופל.     

השתיקה היא אדמה פורייה מאוד. כמטפלים אנחנו מחכים לרגעים של אינטואיציה, שכן היא שמובילה אותנו לעולמות הפנימיים העמוקים של המטופל. הרגעים בהם האינטואיציה מגיעה לשיאה, כתבה נינה קולטרט, הם אלה שבהם "נופלת שתיקה בין בני הזוג האנליטי". ברגעים האלה, המשיכה קולטרט, "אם זהו אחד מאותם ימים מוצלחים שבהם מנגנוני הנפש שלנו מתפקדים במיטבם, יתכן שנוכל לדבר כמעט מיד לתוך השקט הזה … אלה הן חוויות-שיא, ואי אפשר לזמן אותן בכוח הרצון בלבד; נוכל רק להמשיך לעשות נאמנה את עבודתנו כמיטב יכולתנו, ולהכשיר את הקרקע לקראת הופעתן המתרחשת מדי פעם. אבל כאשר הדבר קורה, הוא בלתי נשכח".    

ועוד הערה לסיום. השתיקה עשויה, אכן, להיות תוצר של ניכור, של בדידות; אבל היא יכולה גם להיות אקט התייחסותי, ביטוי עז מאין כמותו לקשר, ואולי אפילו הבסיס לעצם קיום הקשר. כמו שכתב המשורר יעקב אורלנד:
"מן השתיקה נבראו השירים, החוכמה, העולם כולו,
ואני ואת."

– – –

(אפשר להמשיך עם הפוסט "בעניין ההנהון")

בעניין ההנהון

מי שפותח את פיו, אוזניו נאטמות (רוברט זטאהלר)

דמיינו קריקטורה של מטפל. סביר להניח שהוא (או היא) יראו שם תומכים בסנטרם, שולחים במטופלת (או במטופל) מבט מהורהר, אמפתי, שקט. לא פעם נתקלתי בתוכחה מצד מטופלים על השתיקה, על ההקשבה שנדמית פסיבית ומרוחקת. כמה ממטופליי אף אמרו שעזבו טיפול קודם בגלל שהמטפל כמעט לא אמר דבר במהלך הפגישות והם לא יכלו לשאת את הדממה.

אז למה לשתוק?

כתינוקות, כל אחד מאתנו למד להשתמש בפיו, בלשונו, במיתרי הקול שלו, כדי לשדר למי שטיפל בו על תחושת רעב, על חום או על קור, על מחסור בתשומת לב. חלק לא קטן מכאבי הינקות נבע מכך שלא תמיד המטפלים הצליחו לפרש נכונה את המסרים שנשלחו לעברם באין אונים. אנחנו לומדים לדבר בראש ובראשונה כדי לבטא את צרכינו בצורה שתהיה ברורה יותר עבור מי שאליהם אנו פונים, ועד סוף חיינו כל דיבור הוא בקשה או דרישה לקבל משהו שחסר לנו, או לפחות רצון להכרה בכך שמשהו חסר, בקשה להישמע. בחשבון אחרון, כתב האנליטיקאי הצרפתי ז'ק לאקאן, כל דיבור הוא דרישה לאהבה.Modern Psychoanalysis

זו הסיבה שמומלץ לדבר מעט בפגישות, ולחשוף כמה שפחות על עצמנו; שכן בעשותנו כך, אנחנו בעצם מבקשים להיות נאהבים על-ידי המטופלים שלנו, במקום לשמש להם כמצע אוהב להתפתחותם שלהם.

כמובן, לעתים חשוב שנדבר. זה חלק מהותי מהטיפול. כאשר אנחנו עושים זאת, כדאי לבטא את הערותינו או פירושינו עד כמה שניתן כך שלא היצירתיות או המקוריות שלנו תהיה במרכז, אלא הדברים עצמם הם שיהיו נוכחים בחדר.