"הכלי הנפלא ביותר של האדם, נפשו, נזנח ונשכח"

לזכרו של קרל גוסטב יונג

לפני 60 שנים בדיוק נפטר קרל גוסטב יונג. הוא היה הוגה ומטפל גדול. את הדברים הבאים כתב לפני זמן רב, אך נראה שהם רק הפכו נכונים יותר עם חלוף השנים. "בתקופה שבה כל האנרגיה מופנית לחקר הטבע, מעט מאוד תשומת לב ניתנת למהותו של האדם, שהיא נפשו. מתקיים אמנם מחקר ענף שמנסה להבין את התפקוד הקוגניטיבי המודע, אולם החלק הלא ידוע הוא עדיין מחוץ לטווח החקירה במידה רבה. חלק זה בתוכנו שולח לנו אותות מדי לילה, אולם פענוחם של מסרים אלה נראה כה מפרך, שרק מעטים בעולם המערבי מטריחים עצמם לכך. הכלי הנפלא ביותר של האדם, נפשו, נזנח ונשכח, ולעתים אפילו מבוזה ממש. האמירה 'זה רק פסיכולוגי' באה הרבה פעמים לומר 'זה שום דבר'".   

חשוב להבין שהלא-מודע כולל הרבה יותר מאשר חומר טראומטי שהודחק אליו מהמודע, אמר יונג. יש גם חומרים שצומחים במקורם בלא-מודע, ומשם עושים דרכם לעבר המודע. לגבי החלום עצמו, אותם "אותות" שהלא-מודע שולח אלינו מדי לילה, היתה ליונג תפיסה מעניינת מאוד. לדבריו, מטרת החלום היא לפצות על משהו שחסר בחיי הנפש המודעים. לאור זאת, הדרך לנסות להבין חלום עוברת דרך בירור השאלות 'על מה מפצה החלום? מה חסר במודע, שחייב את החלום להיחלם?'.     

מבחינה קלינית, יונג הדגיש שבפסיכותרפיה הבעיה היא תמיד האישיות בשלמותה, לעולם לא הסימפטום הבודד. לאור זאת, "עלינו להציג שאלות אשר יחדרו אל כל מרחב האישיות". עוד כתב שהסיכוי היחידי של המטפל לסייע למטופל הוא אם יכיר את החומרים הנפשיים עמם מתמודד המטופל באופן ישיר, מחייו שלו עצמו. "אחרת כל מה שיש לנו היא רק תיאוריה, שערכה מוטל בספק".    

ולבסוף, מתוך האוטוביוגרפיה הנהדרת שלו, "זיכרונות, חלומות, מחשבות",הגדרה מופלאה של האדם. ובכן, לפי יונג "אנחנו התרחשות נפשית שאינה בשליטתנו, ויכולתנו לכוון אותה מוגבלת בהחלט. לפיכך לא נוכל להגיע למושג סופי אודות עצמנו".

לספר את המסתורין

אנשים יכולים להיות צפויים מאוד. כמעט כולנו קטנוניים, חמדניים, חששניים, לעתים גם נדיבים, אוהבים. דברים דומים מסעירים אותנו, מפחידים אותנו. אנחנו כמהים לביטחון וחיבה, נרתעים ממאמץ גדול ומדחייה. ובכל זאת, המשותף, אף אם רב, מסתיר הבדלים עצומים שיש בין אדם לאדם. כל אחד הוא ייחודי בהיותו, פתית שלג חד-פעמי לצד מיליארדי הפתותים המרחפים באוויר העולם לצדו.

Charles Dickens | Biography, Books, Characters, Facts, & Analysis |  Britannica

הסופר צ'רלס דיקנס כתב בהתרגשות: "עובדה מופלאה להגות בה היא שכל יצור אנוש מכוּנן כסוד ומסתורין תהומי לכל אדם אחר. הרהור חגיגי שעולה בדעתי כל אימת שאכנס לעיר גדולה בשעת ליל, הוא שכל אחד מאותם בתים המקובצים בחשכה כומס בתוכו סוד; שכל חדר בכל אחד מהם צופן סוד; שכל לב פועם בכל אחד ממאות אלפי החזוֹת שם הנו, בחלק מחזיונותיו, סוד גמור ללב הקרוב אליו ביותר!".

עלינו לזכור את הסוד הזה, את המסתורין, התהומי, של כל נפש חיה, של כל מטופל ומטופל, גם זה שנדמה לנו מוכר וידוע אחרי ששמענו, לכאורה, את כל סיפוריו, הבנו מצוקותיו. אם לא נזכור את הסוד המהותי יהפוך הטיפול לטכני, משעמם, מרוחק, וכמובן – בלתי יעיל בעליל.

לעתים קרובות הסוד אינו רק ההוויה הייחודית, הבלתי ניתנת לתמלול ולתקשור של כל אדם. לעתים מדובר בסוד של ממש. קרל גוסטב יונג הזכיר לנו כי "במקרים רבים, לפציינט הבא אלינו יש סיפור שאינו מסופר, ושאיש עדיין לא שמע. לדעתי הטיפול מתחיל רק משעולה הסיפור הזה עד תום. זה סודו של הפציינט, הסלע שאליו הוא נחבט". חשוב לעתים לגבש אבחנה בנוגע למטופל, הכיר יונג, שכן זו נותנת למטפל כיוון פעולה. אבל האבחנה, בהיותה כללית, היא משנית, ואין היא עוזרת למטופל, החד-פעמי. "הדבר החשוב", כתב יונג, "הוא הסיפור".

"היגון אשר אין לו פורקן בדמעות, גורם לאיברים אחרים לבכות"

(ג'ויס מקדוגל, "תיאטרוני הגוף")

A drawing of a brain, the left side illustrated with equations and the right side with splashes of bright color.

מחלות פסיכוסומטיות נחשבות לתגובות בעייתיות, פתולוגיות, משהו שצריך לפתור אותו, לרפא. אולם מה רע בכך שדיכאון, למשל, מתבטא בגוף? הרי הגוף והנפש מחוברים, מאוחדים. ההפרדה בין שני אלה אינה אלא אשליה של תרבות המערב. בכנס פסיכואנליטי שהתקיים בהודו בשנות החמישים של המאה ה-20 קם אחד המשתתפים באמצע דיון ואמר: "סומטיזציה של דיכאון (to somaticise depression) אינה בעיה, אלא הפסיכולוגיזציה שלו (to psychologise depression) – שזה מה שעושים מטפלים במערב. עבורנו בהודו דיכאון הוא תמיד מצב גופני. הגישה המערבית לדיכאון כמצב שהוא נפשי בלבד היא המוזרה".

תינוקות יכולים להגיב למצוקה רק בדרך פסיכוסומטית – שהרי אינם יכולים לדבר. הקישור בין מצב גופני למצוקה נפשית נוצר בינקות בצורה של התניה, שקשה לנתקה שכן היא פרה-מילולית. למשל, אם תינוק עוצר את נשימתו ברגעים של מצוקה קשה, הדבר עשוי להיות בעתיד בסיס לסימפטומים של אסתמה; תגובת הקצרת תופעל אז בכל מצב מעורר חרדה במקום ייצוג מילולי של רג2109843516_16ebf12691_b.jpgש החרדה, שהיה גורם לחוויה להיות נגישה למחשבה.

ג'ויס מקדוגל כתבה כי לכולנו נטייה לסומטיזציה ברגעים בהם הנסיבות הפנימיות והחיצוניות מכניעות את דרכי ההתמודדות הנפשית המקובלות עלינו. כלומר, כאשר המצוקה גדולה, ואין אליה גישה מילולית, היא תתבטא בגוף. מה שאנו מבקשים לעשות בטיפול הוא לחשוף את המקור לסימפטום בעזרת שפה. לדברי מקדוגל, תכופות קורה שתופעות פסיכוסומטיות נעלמות כתוצאת-לוואי בלתי צפויה של הטיפול, גם מבלי שמשמעותן נחקרה במיוחד, כלומר, רק מתוך זה שנמצא עבור המצוקה מוצא מילולי.

יונג כתב: "אני ראיתי מקרה של קדחת היסטרית עם חום של 39 מעלות, שנרפאה בתוך דקות ספורות באמצעות התוודעות אל הסיבה הפסיכולוגית. … ראיתי מקרה של ספחת (פסוריאזיס), שכבר התפשטה על פני כל הגוף, כאשר במקרה זה הגוף נרפא בתשעים אחוזים לאחר מספר שבועות של טיפול פסיכולוגי. במקרה אחר עבר חולה ניתוח בשל גדילת המעי הגס. 40 ס"מ הוצאו, אבל עד מהרה חלה גדילה נרחבת של מה שנשאר מהמעי הגס. החולה היה מיואש וסירב להתיר ניתוח שני, אף על פי שהמנתח חשב שהוא הכרחי לגמרי. ברגע שנחשפו עובדות פסיכולוגיות אינטימיות מסוימות, החל המעי הגס לתפקד באופן נורמלי".

 

שפה שונה בכל שעה

Johnson Wang on Unsplash.jpg
Photo: Johnson Wang

בעבודה הטיפולית קיים תמיד מתח בין המפגש האישי והייחודי מאין כמותו עם כל אדם, בכל שעה, ובין התיאוריה, שנשארת קבועה יחסית. רוב המטפלים נמצאים איפשהו בין שני הקצוות, לא אחת עם נטייה לזה השני, התיאורטי, שהוא יציב ומקנה איזו תחושת ביטחון, ודאות כלשהי, אל מול המסתורין העצום של נפש האדם.

jung.jpgקרל גוסטב יונג הזהיר מפני השתלטותה של נטייה זו. הוא כתב: "הריפוי מקורו במטופל עצמו. אני מטפל בכל פציינט באופן ייחודי ככל הניתן, מכיוון שהפתרון לבעיה הוא ייחודי תמיד. חוקים כללים יש לקבל בעירבון מוגבל. אמת פסיכולוגית תקפה באותה מידה כמו ניגודה. פתרונות שהם מעל לכל ספק אני משאיר לאחרים. כמובן שעל המטפל להכיר את מה שנקרא 'שיטות', אך עליו להישמר מליפול לאיזו שיטה ספציפית. בדרך-כלל יש להימנע מהנחות תיאורטיות. באנליזות שלי אין לאלה כל תפקיד. אני חסר שיטה באופן מכוון. לדעתי בטיפול ביחיד רק הבנה ייחודית פועלת. אנו זקוקים לשפה שונה עבור כל פציינט. בטיפול מסוים אני נשמע כמו אדלריאני ובאחר אני מדבר פרוידיאנית. הנקודה המכריעה היא שעלי לפגוש את האדם כאדם." (תרגום: מיכה אנקורי)