ערבוביה דמוקרטית

מהי התרומה החשובה ביותר של הפסיכואנליזה לתרבות? יש כמה מתחרים בולטים על התואר: חלומות, מיניות, לא-מודע. הסוציולוג המבריק פיליפ ריף הציע שדווקא רעיון צנוע יותר הוא החשוב ביותר שהגה פרויד: אמביוולנטיות. האמביוולנטיות היא מה שמייחד אותנו בעולם החי, היא מקור בעיותינו וסבלותינו, אבל גם מקור מורכבותנו ותקוותנו.   

לפי פרויד אף אחד מאתנו אינו מקשה אחת, אין לנו אישיות ברורה, קווי אופי מוגדרים, דעות או אמונות יציבות, אלא שאנחנו עשויים מערבוביה דמוקרטית של נטיות מנוגדות. בכל מקום בו יש עמדה או רגש מסוימים, מתקיים, לרוב בהיחבא, גם ההיפך. היכן שישנה אהבה, אורבת השנאה, איפה שנראה אמביציה, מתחבאת תשוקה לכישלון, מאחורי שבח מתחצף בוז, מתחת למסירות מתחתרת מחאה, במקום שמבוטא אמון תוסס החשד, אנחנו עפים על עצמו ובמקביל מתקרקעים עם מצבור רגשות אשמה ובושה. זה מתחיל בינקות: כל תינוק אוהב את אמו, וגם שונא אותה; היא דואגת לו, מזינה אותו, מרגיעה אותו, אך גם מתסכלת אותו, נוטשת אותו, לא מקלה על כאביו. הדפוס הזה, של חוויה סותרת, ימשיך ללוות אותנו כל חיינו.    

האמביוולנטיות אינה נעימה. יותר כיף להרגיש דבר אחד, חזק, מובהק, מאשר שילוב סותר, מבלבל, של רגשות שונים. לכן, הסביר פרויד, האמביוולנטיות מופיעה בדרך כלל כמאבק בין שני כוחות שווים בעוצמתם, הממוקמים בנפש כך שכאשר אחד מהם מודע, השני אינו. אלא שלהדחקת היבטים ממי שאנחנו יש מחיר כבד. האמביוולנטיות הפנימית מוחצנת ומקבלת צורה של גזענות ושנאת הזר. אנחנו מקטלגים מספר גדול של אנשים על סמך השתייכותם לקבוצה, 'הם', ולא כבני אדם ייחודיים. אך כפי שכתב לאקאן, שורשן של שתי אלה בחוסר היכולת לשאת מורכבות בנוגע לעצמנו, ולא בנוגע לאחר.

הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס אמר שלכל עמדה פוליטית יש נגיעה לכל עמדה פוליטית אחרת. אם מכירים בכך, מבינים ש"אי-אפשר שתהיה פוליטיקה אופוזיציונית". הליברליות והשמרנות, הפתיחות והגזענות, נאבקות בתוך כל אחד מאתנו. אם לא נכיר בכך, נמשיך להתקוטט לעד בפנאטיות עיוורת.

סדרה שלמה של אורות פורצת פנימה בתוכך (או: יש בזה משהו)

איך מרגיש להיות בטיפול? אם הייתם, יש לקוות שאתם יודעים, ואם לא – קשה מאוד להסביר.    

את אחת התשובות המופלאות ביותר שנתקלתי בהן כתב ב-1920 ג'יימס סטרייצ'י, מי שלימים תרגם את כל כתבי פרויד לאנגלית. באותם ימים הוא היה סתם בחור אנגלי צעיר ומבריק שנמשך לפסיכואנליזה. הוא נרשם ללימודי רפואה אך כעבור שלושה שבועות באוניברסיטה בריטית יוקרתית נמאס לו, והוא החליט לחתור למקור. הוא נסע לווינה והתחיל אנליזה אצל זיגמונד פרויד (שנתן לו הנחת סטודנט – ליש"ט אחת לפגישה במקום שתיים). אחרי חודש בטיפול כתב ג'יימס לאחיו, ליטון (סופר ידוע בזכות עצמו):   

סטרייצ'י הצעיר

"כל יום חוץ מיום ראשון אני מבלה שעה על הספה של הפרופסור וה'אנליזה' כאילו מספקת זרם תחתי שלם לכל החיים. לגבי השאלה מה בדיוק כל העניין, זה פחות ברור לי מאשר אי פעם; אבל בכל המקרים זה לפעמים משהו מלהיב ביותר ולפעמים לא נעים ביותר – לפיכך אני מעז לומר ש'יש בזה משהו' … במשך החלק הראשון של השעה הכל מעורפל – רמז אפל כאן, תעלומה שם – ואז נדמה שזה מתעבה בהדרגה; אתה מרגיש דברים נוראים מתרחשים בתוכך, ולא מצליח להבין מה הם בכלל יכולים להיות; ואז הוא מתחיל לתת לך הכוונה קלה; פתאום אתה מקבל מבט ברור על דבר אחד; ואז אתה רואה דבר אחר; ולבסוף סדרה שלמה של אורות פורצת פנימה בתוכך; הוא שואל אותך עוד שאלה אחת; אתה נותן תשובה אחרונה – ובזמן שהאמת השלמה נוחתת עליך הפרופסור קם, חוצה את החדר ומלווה אותך אל הדלת". 

אגב, אין לצפות תמיד ורק לפרצי אור ונחיתות של אמת שלמה. במכתב אחר לאחיו כתב ג'יימס על פגישות בהן "אתה שוכב שעה שלמה עם משקל של טונה על הבטן ופשוט לא מסוגל להוציא מילה אחת".

להמיר חזרה בזיכרון

Remembering vs. Understanding

"בשביל מה צריך לחפור בסיפורים הישנים, המטושטשים האלה?", שואל מטופל שהוריו התגרשו כשהיה בן חמש. "זה היה כל כך מזמן! זה מרגיש כמו חיים של מישהו אחר".

"אני לא מבינה למה זה נראה לך חשוב", אומרת מטופלת כשאני מזכיר שבגיל צעיר אושפזה לכמה חודשים בעקבות מחלה קשה. "זה היה לפני כל כך הרבה שנים, החלמתי לגמרי. לא נראה לי שיש טעם להתעסק בפרשה הזו".

שיחות מסוג זה מופיעות לעתים קרובות בטיפולים. להיזכר פירושו לפתוח פצעים שכבר נסגרו, הגלידו, נשכחו. זה באמת כואב. אבל גם להדחקה ולהכחשה יש מחיר, יש כאב משלהן.

את מה שעושים בטיפול אפשר לתמצת בשלוש מילים: ממירים חזרה בזיכרון. חוויות ילדות קשות גורמות להתנהגות שגורמת סבל, ושבכל זאת האדם לא מצליח להפסיקה. מטרתה של חזרה לא-מודעת זו היא לנסות לתקן את אותן חוויות ילדות קשות, לקשור מחדש קשרים חשובים שנפרמו. חזרה זו מתבטאת גם בטיפול. פרויד הבין את תופעת ההעברה (transference) כמעשה חזרתי, שמחליף את הזכירה. באמצעות זיהויה, ועבודה עליה, אפשר לזכור מה היה, במקום לפעול את העבר ולחיות אותו מחדש שוב ושוב.

התוצאה אינה אושר או התעלות. כל מה שמושג, כתב אוגדן, הוא אֵבל, שמחליף את הדיכאון. המטופל מכיר בכך שאירועי העבר אכן חלפו, אכן שייכים לעבר, וככאלה אינם ניתנים לתיקון. במקום לחוש דיכאון על כך שאין הוא מצליח לתקן אותם (בחזרה שלו), הוא מתאבל על מה שהיה ועל מה שלעולם לא יהיה.

זה אולי נשמע מעט, אבל זה המון. המשורר והמטפל גיא פרל, שכנראה נשאל גם הוא, חזור והישאל, "בשביל מה לחפור בעבר?", ניסח את אחת התשובות היפות ביותר שאני מכיר, בשירו "או שזוכרים". הרי הוא, מוקדש למתחבטות ולמתחבטים:

או שזוכרים
אוֹ שֶׁלֹּא זוֹכְרִים.

אִם זוֹכְרִים
נוֹשְׂאִים אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת עַל הַיָּדַיִם
כְּמִנְחָה,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים
נִשָּׂאִים
כְּמִנְחָה.

אִם זוֹכְרִים
הַזִּכָּרוֹן הוּא קֶשֶׁת הַנִּדְרֶכֶת בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וְחֵץ
הַמְפַלֵּחַ אֶת הַתּוֹדָעָה בַּצָּהֳרַיִם. אִם לֹא
זוֹכְרִים,
הַזִּכָּרוֹן הוּא זָר
הַנּוֹעֵץ בָּנוּ מַבָּט.

אִם זוֹכְרִים
מִתְאָרֶכֶת הַדֶּרֶךְ,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים, הַדֶּרֶךְ
קְצָרָה, מְהִירָה וּגְשָׁרֶיהָ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה.

אִם זוֹכְרִים
הָעוֹלָם עָגֹל.
אִם לֹא זוֹכְרִים, הָעוֹלָם שָׁטוּחַ
וְיֵשׁ לוֹ קָצֶה.

על גוף ונפש

האם אנחנו רק גוף? האם יש לנו גם נפש? ואם כך, מה הקשר ביניהם? ראיון עם מארק סולמס, מייסד הנוירופסיכואנליזה

Image result for mark solmsבאחד הרגעים החזקים בראיון עם פרופ' מארק סולמס, מבכירי מדעני המוח בעולם, הוא נזכר פתאום בתאונה בה נפצע בראשו אחיו הגדול, שנותר בעקבותיה מוגבל כל חייו. "הייתי בן ארבע", מספר סולמס, "וראיתי במו עיניי איך אחי הפך אדם אחר, אישיות אחרת". אותו אירוע הוביל את סולמס לחיים של חיפוש אחר תשובה לחידה הגדולה – מה אנחנו?

"כשאני נזכר בתאונה אני ממש רואה אותה במחשבתי", הוא אומר בקול שקט, ואז מוסיף, בטון בוטח יותר: "אבל אם היית מסתכל על המוח שלי דרך מכשיר דימות תהודה מגנטית (fMRI), כל שהיית רואה הוא שיש פעילות באמיגדלה ובהיפוקמפוס". מהו הזיכרון – מה שרואים על הצג, או מה שרואים בעיני הרוח? סולמס משיב: "יש פה פשוט שתי נקודות מבט על אותו הדבר, שתי פרספקטיבות של תפיסה, אחת מנטלית ואחת חומרית, ששתיהן אמפיריות, ושתיהן אמתיות באותה מידה. יש תופעה בטבע שאנחנו משתמשים במילה 'זיכרון' כדי לתאר אותה, וכמו בפיזיקה, יש חוקים על פיה התופעה הזו מתרחשת. מה שאני מכוון אליו הוא מציאת סט יחיד של הסברים שיתאר את כל היבטיה".

מקור התודעה

סולמס הדרום אפריקאי נולד ב-1961 בלודריץ, כפר קטן בדרום מערב נמיביה, שם שימש אביו כמנהלו של אזור מדברי עצום של שטחי מכרות בשליטת תאגיד היהלומים דה בירס. "זו הייתה מדינה בתוך מדינה", אומר סולמס, "ושם נולדתי וחייתי עד גיל 12. זה השפיע עלי בצורה עמוקה כי קיבלתי תחושה מעוותת של מקומי – חשבתי שהעולם ריק, פתוח לרווחה, ושאני יכול לעשות הכול, לשנות את העולם".

תחושת הביטחון שסיפקה הילדות בכפר הנידח, לצד הטראומה של פציעת האח, שלחו את סולמס לקריירה יוצאת דופן, מהסוג שאכן משנה את העולם. הוא השלים דוקטורט בנוירופסיכולוגיה, עבר בלונדון הכשרה ממושכת כפסיכואנליטיקאי ובהמשך ייסד במו ידיו ענף מדעי, לו העניק את השם 'נוירופסיכואנליזה'. פרויקט חייו הוא למזג את הנוירולוגיה והפסיכואנליזה, אולי שתי הדרכים המעמיקות ביותר להתבוננות בטבע האדם. מעמיקות, אך במבט ראשון, ושני, גם מנוגדות. הפסיכואנליזה עוסקת בסובייקטיבי, באינטואיטיבי, בנפשי, ואילו הנוירולוגיה היא אובייקטיבית, לוגית, חומרית. סולמס מתנגד להפרדה. "לא יתכן שתהיה נפש (mind) למדעי המוח ונפש לפסיכואנליזה", הוא שב ואומר, "יש רק אחת".

סולמס חוקר את אותה מהות יחידנית, מבפנים ומבחוץ. הוא אחד הפסיכואנליטיקאים הבכירים בעולם, ואף נבחר לתפקיד העורך והמתרגם של המהדורה האנגלית החדשה של כל כתבי זיגמונד פרויד. לצד זאת, כחוקר מוח, הוא עסוק ברביזיה של התיאוריה שפיתח אלילו. בשונה מטענתו של פרויד, על פיה הדחפים מגיעים מהאזור הלא-מודע שהוא כינה 'סתמי' (id), הרי שמחקרים שביצע סולמס הראו שלא רק שהאזור במוח שאחראי על הדחפים הוא מודע, הוא אף זה שיוצר את התודעה.

הפילוסוף הצרפתי הגדול רנה דקארט, שהיה הראשון לנסח את הבעיה הפסיכופיזית, הציע כי הנפש משפיעה על הגוף דרך בלוטת האצטרובל במוח. הממצאים החדשים של סולמס מצביעים אולי על אזור השקה אחר. נהוג לחלק את המוח לשניים – הקורטקס, המקושר לפעילות קוגניטיבית, וגזע המוח, המקושר לפעילות אָפקטיבית (רגשית). התגלה כי המודעות, כלומר הבסיס לתחושה הנפשית של היותנו, מקורה לא בקורטקס, שהוא החלק המפותח יותר במוח, אלא דווקא בגזע המוח, הקדום הרבה יותר. הדבר התגלה במחקר על ילדים הסובלים מהידראננצפליה (hydranencephaly) – מצב בו הקורטקס נהרס ברחם. נמצא כי ילדים אלה, שנולדים עיוורים, מפגינים דחפים ותגובות רגשיות וכן מודעות. במקום "אני חושב משמע אני קיים", אִמרו אפוא מעתה: "אני רוצה משמע אני קיים".

"זה חתרני", מתלהב סולמס, "אך זה מה שמצאנו. התודעה מגיעה מאיפה שמגיעים הדחפים. זה משנה את עצם הבנתנו את מהות התודעה. אנחנו חושבים עליה כתפיסה, אבל היא בעצם הרחבה של דחפים. זה בעל השלכות עצומות".

סכנה ושמה תשוקה

אם עד כה חשבנו שהדחפים הם רק כלים אבולוציוניים-אינסטינקטיביים שמטרתם לדאוג להישרדותנו, כעת מתברר שהם אולי התשתית לתחושה הנפשית של מי שאנו. ישנם הדחפים הגופניים – רעב, צמא, עייפות והצורך להתרוקן, אולם מעבר להם ישנם דחפים רגשיים, שהם ליבת האנושיות, ומצוקותיה. "הדחף הוא התחושה המודעת לתהליכים הגופניים", מדגיש סולמס, "לא התהליכים עצמם. הדחף תמיד חותר למצב אידיאלי של איזון (הומאוסטזיס) ועל כל אדם ללמוד איך להשיב כל דחף לאיזון כשהוא יוצא ממנו. זו משימת החיים שלנו. ההפרעות הנפשיות מקורן כמעט תמיד בדחף רגשי זה או אחר שאיננו מצליחים לספקו בצורה טובה".

מבחינת פרויד, מזכיר סולמס, היו רק שני דחפים רגשיים, מין ואלימות. חוקר המוח האסטוני יאק פאנקספ ז"ל, שהיה שותפו של סולמס להקמת האיגוד הבינלאומי לנוירופסיכואנליזה, הרחיב מאוד הבנה זו. פאנקספ ביצע ניתוחי מוח, השתמש במכשירי גרייה עצבית והזריק הורמונים ומוליכים עצביים (נוירוטרנסמיטרים) לחולדות ולכלבים, כדי לזהות את הדחפים ומיקומם במוח. כחלק מהניסויים גם יצר עם מושאי מחקריו קשרים "בין-מיניים" (interspecies), כמו שקרא לכך – שיחק איתם, דגדג אותם, גרם להם לצחוק ולבכות. כך זיהה כי ישנם לא פחות משבעה מעגלי מוח מובחנים של דחפים רגשיים, אותם ממשיך לחקור סולמס.

mark jaak npsa
יאק פאנסקפ ומארק סולמס

'חיפוש', הבסיסי מכל הדחפים, הוא מעין רדאר המניע אותנו לחקור את העולם ומופעל על-ידי דופמין. דחף שני מכוון למציאת פרטנרים מיניים, ונחווה כ'תשוקה'. דחף זה מופעל בעיקר על-ידי הורמוני המין. תשוקה אינה נחשבת לדחף גופני שכן היא לא באה לשמור על האורגניזם אלא לשמר את המין. "אנשים עושים הרבה דברים מסוכנים בשל תשוקה", אומר סולמס, "דבר שמאוד קל לראות בדרום אפריקה מוכת האיידס".

הדחף השלישי הוא התרחקות מסכנה (נחווה כ'פחד'). מעגל מוח זה ממוקם באמיגדלה, כמו גם הדחף הרביעי, 'זעם', שמקביל לאגרסיה הפרוידיאנית. אם 'חיפוש' נועד לקדם סיפוק של כל יתר הדחפים, 'זעם' נועד להסיר מכשולים בדרך לכך.

הדחף החמישי, 'אכפתיות' (care), מניע אותנו לדאוג לאחרים ולטפל בהם. מעגל מוח זה מופעל על-ידי אסטרוגן, פרולקטין, פרוגסטרון ואוקסיטוצין – הורמונים שרמתם עולה בחדות בזמן ההיריון ובלידה. הדחף המשלים, שמכוון להיקשרות לאחרים שידאגו לנו, נחווה כ'פניקה' או 'יגון' ומופעל על-ידי פפטיד ממשפחת האופיואידים.

מה הקשר בין פניקה ויגון?

"הם נשמעים כמו דברים שונים בתכלית, אבל אלה שני שלבים של אותו דבר – אי-סיפוק הצורך לקשר עם מישהו קרוב שיגן עלינו. אצל כל היונקים וגם אצל הציפורים, ברגע שיש היקשרות למטפל, אם מפרידים אותם ממנו מתעוררת פניקה שמטרתה להשיבו. אם תגובה זו לא מובילה לאיחוד מחדש עם המטפל, תהיה שקיעה בייאוש. פניקה היא התגובה האקוטית, זו תגובת מחאה, שיכולה גם להתבטא בזעם כנגד האדם שהתרחק ממך; יגון הוא תגובה כרונית כאשר כבר אין מחאה. מחשבות אבדניות בבגרות קשורות לעתים קרובות לפניקה, ולזעם – שמופנה כלפי העצמי ולא כלפי האדם האהוב שנטש".

הדחף השביעי הוא 'משחק'. כן, אנחנו לא סתם נהנים מפוקר, פורטנייט או פורפליי, זה מוטבע בנו. "אם מונעים מגורים של יונקים לשחק", אומר סולמס. "הם יחושו דחף להשלים את מה שחסרו ביום שלמחרת. גם ילדים מאוד אוהבים לשחק, אם כי מחקרים מעלים שרוב אפיזודות המשחק מסתיימות בבכי או רגש שלילי אחר. העניין הוא שמבחינה ביולוגית מטרתו של המשחק היא למצוא את הגבולות של מה שמקובל חברתית. כשהמשחק כבר לא מהנה עבור השותף שלך, הגעת לגבול. כך המשחק יוצר בנו התניה לקחת בחשבון את הרגשות של הזולת. במילים אחרות, הוא הכלי העיקרי של הטבע לפיתוח אמפתיה".

כל הפרעה נפשית ניתנת להסבר לפי סולמס גם מהפרספקטיבה הגופנית – כתוצר של בעיה ביכולת להשיב את אחד הדחפים לאיזון. לפי סולמס הדבר החשוב ביותר הוא לזהות מהי המערכת שעמה מתקשה המטופל. "הדבר הראשון שאני מקשיב לו כשאדם מגיע לקליניקה הוא מהם הרגשות שהוא סובל מהם. זו משימה פשוטה מאוד, כי רגשות הם מודעים. לרוב תוך כמה משפטים המטופל יגיד מה הרגש שמפריע לו. מתוך זה אני מנסה להבין מהו הדחף הרגשי שאינו מסופק, ומה הקשר של זה לעברו של המטופל. אם המטופל סובל מחרדה למשל, אני צריך להבחין בין חרדה שקשורה לפחד, ובין חרדה שקשורה לפניקה, כי אלה מבני מוח שונים. אם כילד היתה סכנה, למשל כי אבא היה אלים, תהיה חרדה של פחד ואז עלי לגלות מה המטופל למד לעשות כדי להתחמק מסכנה, והיום כבר לא עובד עבורו; חרדה של פניקה לעומת זאת נובעת מכך שלא היה קשר טוב עם מי שטיפל בילד".

איזו בעיה נוצרת מחוסר איזון בדחף החיפוש?

"זה הדחף הכי בסיסי, כי הוא מכוון החוצה, לחקר העולם. התחושות שמלווה אותו הן סקרנות, אופטימיות, משהו טוב יקרה, ולכן אני רוצה קשר עם העולם. אם הדחף חזק מדי, זה מוביל למאניה, יותר מדי אנרגיה, אתה אופטימי מדי, לא ריאלי, יכול להתחיל להמר. קוקאין פועל על אותה מערכת. אם המצב הפוך אז אין מספיק אנרגיה, אין ציפיות, ואתה הופך דיכאוני".

לדחף החיפוש, בשונה מהאחרים, אין אובייקט קבוע – כך אנחנו יכולים ללמוד על דברים חדשים. לדברי סולמס, הוא המקור לכך שאנחנו תמיד מחפשים חידושים – מנה חדשה במסעדה, תוכנית חדשה בנטפליקס, יעד חדש בחו"ל.

אבל יש אנשים שדווקא ממש לא רוצים חידוש.

"כי זו לא המערכת היחידה. המערכת של פניקה למשל היא דווקא שמרנית, היא רוצה תמיד את אותו אדם שיטפל בי. אז יש כל הזמן דינמיקה, וזה במהות של התפיסה הפסיכואנליטית – שיש קונפליקט בין כוחות שונים. מערכת אחת מחפשת קביעות ושנייה חידוש ולכן יש קשיים. אי-אפשר להימנע מקונפליקטים, ואין לזה סוף".

המערכת של אכפתיות נשמעת מאוד חיובית. איזו בעיה יכולה להתעורר ממנה?

"דיכאון אחרי לידה למשל. כשתינוק שלך בוכה מתעוררת תחושה נוראית, אך אם מצליחים להרגיע אותו הדחף חוזר לאיזון. אנשים שיש להם בעיה במערכת הזו, מכל מיני סיבות, לא חוזרים לאיזון והדבר מביא לחוויה שהם לא יכולים לדאוג לילד ומכאן להפחתה עצומה בביטחון העצמי. קשיים רגשיים כאלה הם בלב כל בעיותינו בחיים".

הו אלוהים

כמובן, הרגשות הם גם המקור לכל שמחותינו. לחדר בו אנחנו יושבים נכנסת לרגע בת זוגו של סולמס, האמנית והמשוררת הדרום אפריקאית היהודייה אלייזה קנטרידג'. "אני יוצאת לארוחת בוקר", היא אומרת. התיאוריה המדעית-אובייקטיבית מקבלת המחשה נפשית-סובייקטיבית. אין צל של ספק שסולמס פשוט משתוקק להיות איתה. "אל תשכחי, יש לנו את הצהריים יחד", הוא אומר בקול רך, מתחנן כמעט.

אלייזה ומארק
מארק סולמס ואלייזה קנטרידג' (צילום: אירית ברזל-רווה)

התכוננתי להמשיך בשאלה מחוכמת על מעגלי הדחף, אבל משהו פנימי החליט אחרת. "איך הכרתם?", אני שומע את עצמי שואל. חיוך מתפשט על פניו. "לפני שאני מספר, אתה צריך לדעת שאלייזה מגיעה ממשפחה מאוד ידועה בדרום אפריקה. אבא שלה, סידני קנטרידג', היה עורך הדין שהגן על נלסון מנדלה והציל אותו מגזר דין מוות, אחיה, ויליאם, הוא האמן הכי מפורסם בדרום אפריקה. אבל לא ידעתי על כך דבר כשהכרנו. אפילו לא ידעתי את שמה. רק ידעתי, פשוט ידעתי. ראיתי אותה הולכת בקמפוס וזה היה 'הו אלוהים'. כשגיליתי מי היא מאוד נבהלתי. היא היתה אריסטוקרטית, ויפהפייה, חשבתי שאין לי סיכוי. אחרי הלימודים היא עברה לאנגליה וכעבור שלושים שנה, בביקור שלה בדרום אפריקה, הפגיש אותנו ידיד משותף. כל השנים הללו לא ראיתי אותה, אבל היא תמיד נשארה נערת החלומות שלי. לא הכרנו כלל, ובכל זאת אמרתי לה 'היה לי קראש רציני עלייך'. היא הסמיקה, אז חשבתי – אולי יש לי סיכוי… הנישואים שלה היו במשבר ושלי היו כבר אחריו".

סיבה עיקרית למשברים כאלה, שמסתבר שאפילו זוגות של פסיכואנליטיקאים אינם פטורים מהם (בת זוגו הקודמת של סולמס היא פסיכואנליטיקאית גם כן), היא שאת רוב רובן של דרכי ההתמודדות שלנו עם הבעיות שמציבים בפנינו החיים אנחנו מגבשים בגיל מאוד צעיר, בעודנו חסרי כל ניסיון וידע. סולמס מדגים עם התופעה המוכרת של אנשים שבוחרים פעם אחר פעם בני זוג לא מתאימים. "כמו כל יונק, גם תינוק אנושי חייב להיקשר למישהו, מישהו חייב לטפל בו", הוא אומר. "לעתים האפשרויות למי להיקשר הן לא מרנינות, אבל זה מה שיש לתינוק, והוא חייב להיקשר למישהו לא מוצלח. וברגע שנקשרת זה הופך לאוטומטי, כך עובדים קשרים. זה כמו התמכרות, זה אותו מנגנון. ואז כל חייך אתה מחפש סוג כזה של אנשים".

זה נכון לא רק לבחירת מושאי היקשרות. כמעט כל הפתרונות שאנו מגבשים בינקותנו הופכים לאוטומטיים. המערכת המנטלית המודעת שלנו מוגבלת מאוד במשאביה ויכולה להכיל כמות אינפורמציה זעומה בלבד (עד שבעה פריטים, המקבילים לקילובייטים בודדים). לכן כאשר המערכת הזו נתקלת באירוע שמוציא את אחד הדחפים מאיזון במידה ניכרת, היא מגבשת תוכנית פעולה להתמודדות איתו, ומשתדלת להפוך אותה לאוטומטית, כלומר – לא מודעת. אכן, מחקרים מראים כי רק חמישה אחוזים מכל הפעולות מכוונות המטרה הן מודעות. בגלל שהפתרונות מתגבשים בגיל צעיר, מדגיש סולמס, אין לצפות לשום דבר מתוחכם: "'אני לא צריך אף אחד!', או 'אני אבטל את הרצון שלי להיות בקשר עם האדם האהוב, וכך לא ארגיש כאב על התרחקותו ממני', זו הרמה שלהם".

אוטומטיזציה של דרכי התמודדות היא האופן בו מסביר חקר המוח את התהליך הנפשי של הדחקה שתיאר פרויד. "הדחקה היא פשוט המונח שאנחנו נותנים לפתרון אוטומטי לא מוצלח", אומר סולמס, "אם כי גם הפתרונות האוטומטיים המוצלחים הם מחוץ לתחומו של הזיכרון המודע".

אז הדחקה היא לא של משהו נורא שקרה?

"זה חלק מזה. אנחנו חושבים שזיכרונות הם על אודות אירועים שקרו, אבל מבחינה ביולוגית יש לנו זיכרון לא כמגירת תיוק של מה שהיה, אלא כדי שנוכל להשתמש במה שקרה בעבר כדי ליצור תחזיות בנוגע לפעולות בעתיד. המטרה של הזיכרון היא רק לצפות עתיד, אף שזו אינה החוויה שלנו. כשיש אירוע קשה, המוח יוצר פתרון לדחף שיצא מאיזון, ומכליל אותו, הופך אותו לאוטומטי, כדי שלא יצטרך להיתקע כשדברים כאלה יקרו שוב, לבזבז משאבים. זה תהליך בריא. הדבר הלא בריא הוא שלפעמים אנחנו מגבשים פתרון גם אם הוא לא ממש עובד, כי אין לנו משהו טוב יותר".

סולמס מספר על מטופלת, שאמהּ היתה אשת קריירה שעבדה שעות ארוכות. המקרים היחידים בהם האם נשארה עם הבת במהלך היום היו כאשר הילדה הייתה חולה או סבלה מאיזה כאב. "כך היא הבינה – כדי להשיג את אמא אני חייבת שיקרו לי דברים רעים. לילדה קטנה זה פתרון סביר, ובאמת, הוא עבד, היא קיבלה תשומת לב. אבל בגיל 30 זה לא פתרון טוב במיוחד, אלא שהוא כבר עבר אוטומציה, הודחק, והילדה הקטנה הפכה להיות אישה שתמיד נמצאת באיזו קטסטרופה. כולם רואים את זה, אבל היא חושבת 'החיים שלי כל כך חסרי מזל'. למעשה היא סובלת מבעיה במעגל הפניקה/יגון ולא מהאסונות שקורים לה. בקליניקה עוזרים למטופלים כאלה להבין למה שוב ושוב הם מפוטרים, עוברים תאונות, או סובלים מבעיות רפואיות – שבלי לדעת, זו הדרך שלהם לא להישאר לבד".

על אף שהם מביאים לתוצאות גרועות, הפתרונות המודחקים משוחזרים שוב ושוב, שכן המערכת המנטלית אינה מודעת אליהם ולכן לא יכולה לשנותם. "אי-אפשר להשיב למודע פתרון שהודחק. גם אם נזכרים במשהו שקרה, הזיכרון בפני עצמו אינו תרפויטי. אנחנו חוזרים לעבר לא כמטרה טיפולית, אלא כאמצעי להבין מה המטופל עושה עכשיו, על מה הוא חוזר. לא ניתן לשנות את העבר, רק את מה שהאדם עושה בהווה. הנקודה היא שהאדם מפעיל את המנגנון האוטומטי בכל הקשרים שלו, כלומר גם בטיפול, ואת זה אפשר להראות לו. בשלב הבא מצביעים על כך שאותו פתרון אוטומטי לא מספק את מה שהאדם למעשה רוצה שהוא יספק, ולכן ישנו סבל. כל מה שאנחנו עושים בטיפול זה להגיד לאדם 'אתה עושה את זה, כדי להשיג את המטרה הזו, וזה לא עובד, לכן אתה סובל'. זהו".

סולמס מזהיר שהשינוי איטי. גם כשנותנים פרשנות מדויקת, שגורמת להבנה ולהקלה – לרוב בשבוע הבא המטופל יחזור ויספר את אותו סיפור. "כל מה שאפשר לעשות זה לחזור ולהגיד את הדברים. ומתישהו יגיע שלב שבו המטופל בעצמו יאמר 'עשיתי את זה שוב!', ולבסוף 'אני עושה את זה שוב', ואז הוא לא צריך אותך יותר, הוא יתחיל ליצור פתרון חדש, פתרון שעובד. הפתרון המודחק לא יעלם, אבל הפתרון החדש בהדרגה יתפוס את מקומו. זה לוקח זמן. לכן צריך הרבה פגישות, לפעמים כמה פגישות בשבוע. פתרונות מודחקים קשים להתרה".

הטיפול הדינמי עובד לאט, אבל בטוח, משתי נקודות המבט שסולמס חוקר ומנסה למזג. מחקרים שבודקים את החוויה הנפשית של אנשים אחרי טיפול פסיכואנליטי מראים באופן עקבי כי השפעתו המיטיבה חזקה ויציבה. לצדם, וזהו חידוש, מחקרים נוירופסיכואנליטיים מראים כי אחרי טיפול חל שינוי מובהק גם באופן פעילות המוח. אצל אנשים שסבלו מדיכאון למשל התגלתה הפחתה של פעילות יתר באמיגדלה ובקליפת המוח הקדם-מצחית, ואילו אצל מי שסבלו מהפרעת פאניקה שבה לסדרה פעילות המערכת הלימבית.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
אירית ברזל-רווה

סולמס עצמו הפסיק לפני כשנתיים לטפל, בשל נסיעותיו התכופות (רק בשנה החולפת הוא הרצה ב-43 כנסים וסדנאות ברחבי העולם, מסאו פאולו לשנחאי), אך הוא ממשיך להדריך מטפלים, ובין היתר נפגש פעם בחודש בסקייפ עם אנשי טיפול ישראליים. "יש לכם את אחת הקבוצות החזקות בעולם בתחום הנוירופסיכואנליזה", הוא אומר. "מבחינתי זו לא הפתעה שהשדה הזה תפס חזק דווקא בישראל. זו חברה יצירתית, פתוחה ומאוד אינטליגנטית". הוא מצביע על אירית ברזל-רווה, מייסדת ויו"ר הפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה וחברת הנהלה מייסדת של החברה העולמית לנוירופסיכואנליזה, שהצטרפה לסשן שלנו כמה דקות קודם לכן. "אירית למשל חוקרת חיקוי – שהוא מנגנון למידה בסיסי וחיוני. זו דוגמה לחידוש ישראלי".

האפרטהייד בתוכנו

החיקוי-חידוש הישראלי מעלה אצל סולמס עוד אסוציאציות, לאו דווקא חופשיות. בימי האפרטהייד עזב בייאוש את מדינתו, אך אחרי 14 שנים באנגליה, כשהמצב הפוליטי השתנה, הרגיש מחויבות לחזור. "בדרום אפריקה, כמו כאן, שאלת ההצדקה ההיסטורית של הבעלות על אדמה היא שנויה במחלוקת. אצלנו הקולוניאליסטים לקחו מהתושבים המקומיים את האדמה ואז הביאו עבדים שיעבדו אותה. אני מגיע ממשפחה שמייצרת יין מאז המאה ה-16. כשירשתי את הנחלה המשפחתית, חיו עליה 180 אנשים שזו הייתה האדמה של אבותיהם או שאבותיהם נלקחו מאדמתם שלהם והובלו אליה כעבדים".

סולמס מספר שמהר מאוד היה לו ברור מה עליו לעשות עם הירושה. היישום הוא שהתגלה כקשה. בעיה פסיכו-פיזית מסוג אחר. "הבנתי שהדבר הנכון מבחינה מוסרית הוא לתת את האדמה לאנשים שחיים עליה, אבל שהמציאות הפסיכולוגית שלי היא שלא אוכל לעשות זאת. זו הייתה הכרה במגבלות של הטוב שלי, בכך שיש לי גם אינטרס עצמי, שאני לא קדוש. בסופו של דבר השתמשתי באדמה הזו ליצירת הלוואה לאיכרים כדי שיוכלו לקנות שטח סמוך, באותו גודל. אחרי שעשו זאת הפכנו לחברה משותפת. אז לא ויתרתי על מה שהיה לי אבל גם לא התעלמתי מכך שלהם אין, כתוצאה ישירה מכך שלי יש".

הצעד של סולמס עלה לכותרות בדרום אפריקה. "האפרטהייד לא נעלם, הוא בתוכנו, כפרטים וכאומה", הוא אומר. "יש לי הרבה אויבים. אם אתה עושה משהו שגורם לשכנים שלך להיראות רע, הם יתנגדו".

וכן, הוא מסכים, משהו דומה קורה עם פסיכואנליטיקאים ומדעני מוח. בכל קבוצה הוא מעורר עליו תרעומת – אלה מרגישים שהוא גורם להם להיראות ארכאיים, אלה שהם מצטיירים לעומתו כטכנוקרטים חסרי נשמה. "יש לי גורל כזה – שאני שוב ושוב צריך להגיד דברים שמייצרים לי אויבים. אבל המדענים אומרים 'זהו האדם', והפסיכואנליטיקאים אומרים, 'לא, כזה הוא', וזה פשוט לא יכול להיות. אין שני בני אדם, יש אחד. אז חייבת להיות תשובה אחרת. הייתה לי הפריבילגיה לגדול בצורה כזו שאחשוב שאם יש משהו שלא מסתדר לי, בין אם זה נוגע למצבם של 180 אנשים אומללים, ובין אם זה נוגע לתיאוריה מדעית, אני יכול לפתור אותו".

לפני סיום אני שואל את סולמס על העתיד הצפוי לאנושות. האם הדגש המופרז על הפיזי, על חשבון הפסיכי, לא עשוי להוביל לנזק בלתי הפיך? "אני דווקא אופטימי", הוא משיב בחיוכו הרחב, הבוטח. "לפני 150 שנה הייתה חרדה גדולה מהשפעת הרכבות, חשבו שזה לא מתאים ליצור האנושי לנוע במהירות כזו. לי רכבות נראות ממש בסדר. עבור ילדינו, בינה מלאכותית ורשתות חברתיות הם כמו רכבות עבורי. מה שחשוב יותר מכל המצאה או חידוש הם אותם דחפים רגשיים שדיברתי עליהם. הדחפים הם המקום ממנו מגיעים הערכים שלנו, הם כוללים בתוכם חוכמה של מיליוני שנים, ואנחנו לא יכולים להמציא אותם או לשנות אותם. אנחנו נולדים איתם ויש אותם לכולנו. יש המון שמאחד אותנו, הרבה יותר ממה שמפריד".


פורסם לראשונה בגרסה מעט קצרה יותר במוסף "הארץ"

כוכבים ביום

annie-spratt.jpg

חלומות הם אחת ההתרחשויות, או הפעולות, המסתוריות ביותר שאנו חווים/מבצעים. פרויד הדגיש את חשיבותם העצומה לטיפול, והגדירם כ"דרך המלך ללא-מודע". וילפרד ביון טען שהם חשובים אפילו עוד יותר מכפי ששיער פרויד, שכן הם אינם תופעה המתקיימת רק במהלך השינה אלא כל העת.

חלומות הנחלמים במהלך השינה קשה לזכור, שכן איננו במצב מודע. אבל את חלומות הערות קשה אף יותר לזהות ולזכור. מדוע? הפסיכואנליטיקאית אנני ריינר השוותה זאת למבט בשמיים. רק בשמי הלילה נוכל לראות כוכבים – לא מכיוון שהם נעלמים במהלך היום, אלא בשל זוהר השמש שמעוור אותנו לנוכחותם. באותו אופן, עוצמת הגירויים החושיים בזמן ערות מעוורת אותנו לתמונות ולסיפורים שהתודעה שלנו מייצרת בלא הרף.

חלומות הם סוג מיוחד של חשיבה, "חשיבה לא-מודעת", שמתקיימת כל העת – אך בשפה שונה לגמרי משפת היומיום שלנו. לכן גם אם נזכור אותם – לרוב לא נוכל להבינם. במקום במילים, שפה זו משתמשת בדימויים סמליים כדי לתאר את מה שמצוי בתודעה בלי שנדע שהוא מצוי שם.

אולם המסתורין של החלומות אינו גזרת גורל. האנתרופולוג הנודע קלוד לוי-שטראוס סיפר כי במהלך אחד ממחקריו, נתקל בבעיה שנראתה לו חסרת פשר לחלוטין. הוא איתר עדויות על פיהן בעבר התקיים שבט שחבריו היו מסוגלים לראות את כוכב ונוס (נֺגה) באור יום מלא, דבר שמבחינתו היה בלתי מתקבל על הדעת. הוא הציג את העניין לכמה אסטרונומים, שאמרו לו שבהתחשב בכמות האור שפולט הכוכב, ראייתו ביום, אף אם מאוד לא סבירה, היא בגדר האפשר. מאוחר יותר מצא לוי-שטראוס ספר מחקר ישן על ניווט ימי, ממנו עלה כי בימי קדם היו מלחים שביכולתם היה לראות את ונוס, כוכב האהבה, באור היום. "כנראה נוכל עדיין לעשות זאת", כתב לוי-שטראוס, "אם נאמן את עינינו".

 

Photo by Annie Spratt

כל התורה במילה אחת

Daiga Ellaby on Unsplash.jpg

פסיכואנליזה אינה רק שיטת טיפול, אלא דרך הבנה את האדם. יש היום מי שלועגים לה, אבל נדמה כי לא ניתן לקחת ממנה את מקומה המרכזי בתרבות. בין אם נעריך אותה כיעילה או ככושלת בהקלת סבל נפשי, האופן בו אנו תופסים את עצמנו השתנה כליל בעקבות הופעת הפסיכואנליזה לפני כמאה שנים.

פרויד עצמו קישר את הפסיכואנליזה – ונדמה לי שלא מדובר בהפרזה – למהפכות של קופרניקוס ושל דארווין. בדומה לרעיונות של קודמיו, גם אלה של פרויד הנחיתו מכה קשה על ההיבריס האנושי. קופרניקוס כזכור הראה שאיננו מרכז היקום, ודארווין לימד שאיננו מרכז עולם החי. פרויד ייצר שיטת שיח שהוכיחה את המופרכות הבלתי מעורערת של האמונה שלנו בדבר שליטתנו בחיינו המנטליים. כלומר 'אנו' איננו אפילו במרכז חיינו שלנו. המסר המהפכני הזה הוא תוצאת הדגש הפרוידיאני על הלא-מודע, ממנו עולה כי כל החשיבה וכל הדיבור שלנו, כל החוויה הנפשית שלנו, הם במהותם רבי משמעויות ומלאים בסתירות; באופן בלתי נמנע, אנחנו תמיד מתכוונים ליותר ממה שאנו מודעים לו, תוך שאנו חותרים בעצמנו תחת מה שנדמה לנו שאנו מכוונים אליו.

ההוגה נורמן או. בראון אמר שישנה מילה אחת שהיא המפתח להבנת החשיבה הפסיכואנליטית כולה. מילה זו היא 'הדחקה' (repression). זיגמונד פרויד עצמו כתב שכל המפעל הפסיכואנליטי מבוסס על תיאוריית ההדחקה.* בתמצית, אפשר לומר שמהות החברה היא הדחקת הפרט, והמהות של הפרט היא הדחקת עצמו.

הפסיכואנליזה הנחיתה מכה קשה על האדם, בהראותה עד כמה חלש הינו, בובה על שני חוטים שקופים, שאחד מהם, למרבה המבוכה, יוצא מתוך תוכו. מאידך, גילויים אלה, ההבנות הדרמטיות הללו בדבר טבע האדם, גם אִפשרו לה לפתח שיטה מורכבת לעילא לחיזוקו של הסובייקט, להעצמת אותו 'אני' חלוש, להשבתו אל עצמו, אל מול הכוחות העצומים, מבפנים ומבחוץ, שבאים לצמצמו.

* אגב, תרגום מדויק של המושג הגרמני בו השתמש פרויד אינו "הדחקה" אלא "דחייה" או "הדיפה" ("repulsion" ולא "repression").

(Photo: Daiga Ellaby)

המצאת הטיפול

בני אדם תמיד היו צריכים אנשים אחרים שיוכלו לחשוף בפניהם את נבכי נפשם, לפרוק מתחים וקשיים, אנשים שיהיו מעט רחוקים, אך גם קרובים. בכל תרבות התפתח תפקיד של שאמאן, רב, כומר מוודה. לתרבות המערבית המודרנית יש את הפסיכולוג. לתפקיד הזה, המובנה והמוסדר מבחינה כלכלית-מקצועית, יש חסרונות לעומת המקבילות החברתיות האורגניות יותר, אבל יש גם כמה אלמנטים שהופכים את הסיטואציה הטיפולית בת ימינו לאחת המפעימות והמצמיחות שאי-פעם נוצרו בהיסטוריה האנושית.

הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן תמצת את הדברים בחן. הוא כתב: "המצאתו הגדולה ביותר של פרויד היא פיתוחה של סיטואציה אנושית ייחודית שבה יכולים איש או אישה לחקור את המשמעות של חייהם ואת המציאות החווייתית של חיים אלה באמצעות קשר עם אחר, כל זאת בלא הפרעה ובלי שיתמרנו אותם בכל דרך שאינה תואמת לעצמיותם ולערכיהם".

חקר בקשר, בלי מניפולציה או חדירה. מאוד פשוט – רק לכאורה.

עד שהדברים מתחילים לדבר

Related image
אנני ריינר

מה הופך אדם למטפל טוב? אנשי מקצוע לרוב מעריכים אנשים שחידשו, שזיהו תופעות קליניות, שיצרו תיאוריות מקוריות – וזכו כך לתהודה. אך אלה הם אולי תוצר של תכונות חמקמקות הרבה יותר, שלא זוכות לפרסום. למשל סקרנות, למשל סבלנות. אנני ריינר, שהייתה תלמידתו של הפסיכואנליטיקאי הנודע וילפרד ביון, סיפרה עליו כי הוא ניחן בסקרנות נלהבת, כמו גם בעוצמה המנטלית הדרושה כדי לשמור על העמדה הזו, ולהמשיך להתבונן, כדבריו, "עד שדפוס יופיע". היא הוסיפה כי לעתים קרובות הוא הזכיר עצה שנתן שארקו, אותה נהג פרויד לצטט בהערצה: "יש להביט באותם דברים שוב ושוב עד שהם עצמם מתחילים לדבר".

ריינר היא פסיכואנליטיקאית, משוררת, מחזאית וציירת מלוס אנג'לס, שנהניתי מאוד מספרה Bion and Being. הפוסט הקצר הזה נכתב לכבוד ביקורה בארץ – מחר היא תרצה באוניברסיטת תל אביב.

על המזוכיזם

שאלת הסבל שאנשים גורמים לעצמם היא אולי השאלה המרכזית ביותר בפסיכולוגיה. חלק ניכר מהאנשים הפונים לטיפול סובל למעשה מסבל שהעצמי, בלא-דעת, גורם או מושך לעצמו. סבל שמקורו אינו באדם עצמו, הוא לרוב לא עניין לטיפול נפשי אלא להתייחסות רפואית, סוציאלית או פוליטית.

פרויד קרא לתופעה של יצירת סבל נפשי לעצמי "מזוכיזם מוסרי" (שאינו חייב לכלול כאב פיזי, כמו בתופעה המוכרת של מזוכיזם מיני). הסיבה שציין כמקור למזוכיזם היא רצונו של האדם לסבול כדי להתגונן מאשמה לא-מודעת, שמקורה לרוב בילדות. למשל, תינוק שהוריו נותנים לו את התחושה שהוא פוגע באושרם מעצם הולדתו, עשוי לחוש אשמה כל חייו. בבגרותו הוא ירצה לסבול, כעונש על האשמה (שאינו מודע לה), ולכן יכשיל את עצמו, לא יהיה מוכן ליהנות מחייו וכולי. פרויד תיאר אנשים אלה כעצורים ובעלי מצפון רגיש במיוחד. הסדיזם של האני-העליון גלוי אצלם, אך המזוכיזם של ה'אני' (האגו) אינו גלוי להם. כשאנשים אלה אינם סובלים, האשמה מציפה וחזקה מדי. כל חייהם מאורגנים סביב הסיפוק הלא-מודע שנובע מתחושת האשמה, שאינה מודעת אף היא – דבר היוצר כוח חזק מאוד המתנגד להצלחת הטיפול.

הסבר שני שניתן למזוכיזם המוסרי הוא בלבול בין אהבה לבין פגיעה, בעקבות חוויה של אי-אהבה בינקות מצד האדם שממנו נדרשה האהבה (לרוב ההורה המטפל). במקרה הזה, המזוכיזם אינו סדיסטיות של האדם שמופנית כלפי עצמו (כמו בהסבר הראשון), אלא סדיזם של אדם אחר, שהובן כאהבה. מי שהיה תלוי כתינוק במטפל לא אוהב, נכנע בלית ברירה ומקבל את הסבל שגורם המטפל כאילו היה אהבה. הילד לא אוהב לסבול ולהיפגע, אבל בגלל שהוא אוהב את האדם הפוגע, שהרי חייו תלויים באדם זה, הוא מכחיש את העובדה שמה שהוא מקבל מהמטפל המתעלם/מתעלל אינו אהבה ורואה בכך אהבה.

לפי התיאוריה הפסיכואנליטית, אהבה וסדיזם הם אינסטינקטים. לא כן מזוכיזם, שהוא הגנה של ה'אני' כלפי הקונפליקט בין ביטוי שני האינסטינקטים הנ"ל: הצורך להיות אהוב והחוויה של עוינות מצד האדם שאמור לאהוב. חשוב לזכור זאת בטיפול: במזוכיזם תמיד יש חיפוש אהבה. לאף אדם אין תשוקה אמיתית לכאב ולסבל, אבל יש אנשים שבינקות נוצר אצלם בלבול בין אהבה וסבל. אנשים אלה ימשיכו גם בבגרות לחפש כאב, כי זה סוג האהבה שהתרגלו לקבל מן האדם האוהב אך מתעלל.

Photo: Sydney Sims

הסבר אפשרי שלישי, הוא שלכאב יש ערך בפני עצמו. כאב נותן תוכן, או משמעות לחיים, כי כאב הוא משהו. חיים דלים, ריקים, נטולי תוכן ומשמעות הם גרועים יותר מחיים נטולי כאב. הכאב יכול להתבטא בפחד (ואז אנשים מתמכרים אליו – למשל על-ידי צפייה אובססיבית בחדשות), או בתחושת קורבן, או בכפייה של בדידות על העצמי, וכולי. בניסוי מדהים למדי, מחצית מהנבדקים נתנו לעצמם שוק חשמלי, אחרי 15 דקות של שקט במחיצת עצמם, העיקר לא להשתעמם.

שפת הים

בראשית ספרו היפה Freud and Man’s Soul ניסח ברונו בטלהיים את מטרת הפסיכואנליזה, ניסוח בהיר וממצה: "לסייע לנו להבין את עצמנו, כך שלא נהיה עוד מונעים, בידי כוחות שאינם ידועים לנו, לחיות חיים של חוסר סיפוק ואף של סבל, ולהפוך אחרים לאומללים, גם לאסוננו שלנו" (עמ' 15). 

9780140228724: Freud and Man's Soul (Pelican)בהמשך התייחס בטלהיים להגדרה של פרויד את מטרת הפסיכואנליזה, כפי שנוסחה ב"הרצאות מבוא חדשות לפסיכואנליזה": "במקום בו היה 'זה', שם אהיה 'אני'" (where it was, there should become I). הכוונה של פרויד לא היתה שצריך להעלים לחלוטין את ה"זה" (שתורגם לאנגלית כ-id). הרי ה"זה" הוא מקור החיוּת שלנו. פרויד התכוון לכך שבמקרים מסוימים, ביחס לאספקטים של החיים שנשלטים על-ידי ה"זה", יש לחזק את השפעת האני. מטרת הפסיכואנליזה היא צנועה. לא להפוך הכל למודע, אלא רק לאפשר לאני לסלול דרכים נוספות לתוך הממלכה העצומה של הזה, ולעזור לאני לגבור על הזה בתחומים ספציפיים בהם הזה מפריע לתחושת הרווחה של האדם. פרויד חיזק את המסר במשפט המסכם את הרצאות המבוא: "זהו הישג תרבותי הדומה במידת-מה לייבוש של ה-Zuyder Zee".

ייבוש הזוידר זי, 1927

ייבוש הזוידר זי היה פרויקט שאפתני מאוד של ייבוש, ניקוז והתיישבות על חלק מהים הצפוני. הים מקביל ל"זה": הוא קמאי, רב-עוצמה, ממנו התחילו החיים ובו הם תלויים. בסיום פרויקט הזוידר זי, רק חלק זעיר מהים הצפוני נדחק אחורה, וגם על חלק זה נדרשת עבודה מתמדת כדי לשמור אותו מהצפה מחודשת. בדיוק כפי שקורה בטיפול. פרויד ביקש גם להדגיש את העובדה שהעבודה הפסיכואנליטית היא עבודה רוחנית, ולא פיזית או חומרית או פרקטית. לכן השתמש בביטוי "זהו הישג תרבותי".

Image resultדימוי הסגתו הקלה של הים, שקיפל עבור פרויד את מהות הפסיכואנליזה, מרמז ל"פאוסט" של גתה. "פאוסט" הוא סיפור המאבק של פאוסט להבין את העולם ואת עצמו, מאבק בין כוחות האופל וכוחות האור שבנשמתו – מאבק דומה לזה הפסיכואנליטי, כפי שהבינו פרויד. בסוף חייו, פאוסט ראה בהשבה (reclamation) של פיסת אדמה מהים את פסגת הישגיו. בזכותה, הוא חש סיפוק והיה מוכן לסיים בשלווה את חייו חסרי-המנוח.

איך ניתן להסיג, ולו במעט, את הים של ה"זה"? המוטו של Freud and Man’s Soul, הלקוח ממכתב של פרויד ליונג, אומר הכל: "פסיכואנליזה היא במהותה ריפוי באמצעות אהבה".