"היגון אשר אין לו פורקן בדמעות, גורם לאיברים אחרים לבכות"

(ג'ויס מקדוגל, "תיאטרוני הגוף")

מחלות פסיכוסומטיות נחשבות לתגובות בעייתיות, פתולוגיות, משהו שצריך לפתור אותו, לרפא. אולם מה רע בכך שדיכאון, למשל, מתבטא בגוף? הרי הגוף והנפש מחוברים, מאוחדים. ההפרדה בין שני אלה אינה אלא אשליה של תרבות המערב. בכנס פסיכואנליטי שהתקיים בהודו בשנות החמישים של המאה ה-20 קם אחד המשתתפים באמצע דיון ואמר: "סומטיזציה של דיכאון (to somaticise depression) אינה בעיה, אלא הפסיכולוגיזציה שלו (to psychologise depression) – שזה מה שעושים מטפלים במערב. עבורנו בהודו דיכאון הוא תמיד מצב גופני. הגישה המערבית לדיכאון כמצב שהוא נפשי בלבד היא המוזרה".

תינוקות יכולים להגיב למצוקה רק בדרך פסיכוסומטית – שהרי אינם יכולים לדבר. הקישור בין מצב גופני למצוקה נפשית נוצר בינקות בצורה של התניה, שקשה לנתקה שכן היא פרה-מילולית. למשל, אם תינוק עוצר את נשימתו ברגעים של מצוקה קשה, הדבר עשוי להיות בעתיד בסיס לסימפטומים של אסתמה; תגובת הקצרת תופעל אז בכל מצב מעורר חרדה במקום ייצוג מילולי של רגש החרדה, שהיה גורם לחוויה להיות נגישה למחשבה.

ג'ויס מקדוגל כתבה כי לכולנו נטייה לסומטיזציה ברגעים בהם הנסיבות הפנימיות והחיצוניות מכניעות את דרכי ההתמודדות הנפשית המקובלות עלינו. כלומר, כאשר המצוקה גדולה, ואין אליה גישה מילולית, היא תתבטא בגוף. מה שאנו מבקשים לעשות בטיפול הוא לחשוף את המקור לסימפטום בעזרת שפה. לדברי מקדוגל, תכופות קורה שתופעות פסיכוסומטיות נעלמות כתוצאת-לוואי בלתי צפויה של הטיפול, גם מבלי שמשמעותן נחקרה במיוחד, כלומר, רק מתוך זה שנמצא עבור המצוקה מוצא מילולי.

יונג כתב: "אני ראיתי מקרה של קדחת היסטרית עם חום של 39 מעלות, שנרפאה בתוך דקות ספורות באמצעות התוודעות אל הסיבה הפסיכולוגית. … ראיתי מקרה של ספחת (פסוריאזיס), שכבר התפשטה על פני כל הגוף, כאשר במקרה זה הגוף נרפא בתשעים אחוזים לאחר מספר שבועות של טיפול פסיכולוגי. במקרה אחר עבר חולה ניתוח בשל גדילת המעי הגס. 40 ס"מ הוצאו, אבל עד מהרה חלה גדילה נרחבת של מה שנשאר מהמעי הגס. החולה היה מיואש וסירב להתיר ניתוח שני, אף על פי שהמנתח חשב שהוא הכרחי לגמרי. ברגע שנחשפו עובדות פסיכולוגיות אינטימיות מסוימות, החל המעי הגס לתפקד באופן נורמלי".