מהי התרומה החשובה ביותר של הפסיכואנליזה לתרבות? יש כמה מתחרים בולטים על התואר: חלומות, מיניות, לא-מודע. הסוציולוג המבריק פיליפ ריף הציע שדווקא רעיון צנוע יותר הוא החשוב ביותר שהגה פרויד: אמביוולנטיות. האמביוולנטיות היא מה שמייחד אותנו בעולם החי, היא מקור בעיותינו וסבלותינו, אבל גם מקור מורכבותנו ותקוותנו.
לפי פרויד אף אחד מאתנו אינו מקשה אחת, אין לנו אישיות ברורה, קווי אופי מוגדרים, דעות או אמונות יציבות, אלא שאנחנו עשויים מערבוביה דמוקרטית של נטיות מנוגדות. בכל מקום בו יש עמדה או רגש מסוימים, מתקיים, לרוב בהיחבא, גם ההיפך. היכן שישנה אהבה, אורבת השנאה, איפה שנראה אמביציה, מתחבאת תשוקה לכישלון, מאחורי שבח מתחצף בוז, מתחת למסירות מתחתרת מחאה, במקום שמבוטא אמון תוסס החשד, אנחנו עפים על עצמו ובמקביל מתקרקעים עם מצבור רגשות אשמה ובושה. זה מתחיל בינקות: כל תינוק אוהב את אמו, וגם שונא אותה; היא דואגת לו, מזינה אותו, מרגיעה אותו, אך גם מתסכלת אותו, נוטשת אותו, לא מקלה על כאביו. הדפוס הזה, של חוויה סותרת, ימשיך ללוות אותנו כל חיינו.
האמביוולנטיות אינה נעימה. יותר כיף להרגיש דבר אחד, חזק, מובהק, מאשר שילוב סותר, מבלבל, של רגשות שונים. לכן, הסביר פרויד, האמביוולנטיות מופיעה בדרך כלל כמאבק בין שני כוחות שווים בעוצמתם, הממוקמים בנפש כך שכאשר אחד מהם מודע, השני אינו. אלא שלהדחקת היבטים ממי שאנחנו יש מחיר כבד. האמביוולנטיות הפנימית מוחצנת ומקבלת צורה של גזענות ושנאת הזר. אנחנו מקטלגים מספר גדול של אנשים על סמך השתייכותם לקבוצה, 'הם', ולא כבני אדם ייחודיים. אך כפי שכתב לאקאן, שורשן של שתי אלה בחוסר היכולת לשאת מורכבות בנוגע לעצמנו, ולא בנוגע לאחר.
הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס אמר שלכל עמדה פוליטית יש נגיעה לכל עמדה פוליטית אחרת. אם מכירים בכך, מבינים ש"אי-אפשר שתהיה פוליטיקה אופוזיציונית". הליברליות והשמרנות, הפתיחות והגזענות, נאבקות בתוך כל אחד מאתנו. אם לא נכיר בכך, נמשיך להתקוטט לעד בפנאטיות עיוורת.
השראה טיפולית 