"הכלי הנפלא ביותר של האדם, נפשו, נזנח ונשכח"

לזכרו של קרל גוסטב יונג

לפני 60 שנים בדיוק נפטר קרל גוסטב יונג. הוא היה הוגה ומטפל גדול. את הדברים הבאים כתב לפני זמן רב, אך נראה שהם רק הפכו נכונים יותר עם חלוף השנים. "בתקופה שבה כל האנרגיה מופנית לחקר הטבע, מעט מאוד תשומת לב ניתנת למהותו של האדם, שהיא נפשו. מתקיים אמנם מחקר ענף שמנסה להבין את התפקוד הקוגניטיבי המודע, אולם החלק הלא ידוע הוא עדיין מחוץ לטווח החקירה במידה רבה. חלק זה בתוכנו שולח לנו אותות מדי לילה, אולם פענוחם של מסרים אלה נראה כה מפרך, שרק מעטים בעולם המערבי מטריחים עצמם לכך. הכלי הנפלא ביותר של האדם, נפשו, נזנח ונשכח, ולעתים אפילו מבוזה ממש. האמירה 'זה רק פסיכולוגי' באה הרבה פעמים לומר 'זה שום דבר'".   

חשוב להבין שהלא-מודע כולל הרבה יותר מאשר חומר טראומטי שהודחק אליו מהמודע, אמר יונג. יש גם חומרים שצומחים במקורם בלא-מודע, ומשם עושים דרכם לעבר המודע. לגבי החלום עצמו, אותם "אותות" שהלא-מודע שולח אלינו מדי לילה, היתה ליונג תפיסה מעניינת מאוד. לדבריו, מטרת החלום היא לפצות על משהו שחסר בחיי הנפש המודעים. לאור זאת, הדרך לנסות להבין חלום עוברת דרך בירור השאלות 'על מה מפצה החלום? מה חסר במודע, שחייב את החלום להיחלם?'.     

מבחינה קלינית, יונג הדגיש שבפסיכותרפיה הבעיה היא תמיד האישיות בשלמותה, לעולם לא הסימפטום הבודד. לאור זאת, "עלינו להציג שאלות אשר יחדרו אל כל מרחב האישיות". עוד כתב שהסיכוי היחידי של המטפל לסייע למטופל הוא אם יכיר את החומרים הנפשיים עמם מתמודד המטופל באופן ישיר, מחייו שלו עצמו. "אחרת כל מה שיש לנו היא רק תיאוריה, שערכה מוטל בספק".    

ולבסוף, מתוך האוטוביוגרפיה הנהדרת שלו, "זיכרונות, חלומות, מחשבות",הגדרה מופלאה של האדם. ובכן, לפי יונג "אנחנו התרחשות נפשית שאינה בשליטתנו, ויכולתנו לכוון אותה מוגבלת בהחלט. לפיכך לא נוכל להגיע למושג סופי אודות עצמנו".

ילדות היא תקופה קשה

זו תהייה ששומעים לעתים מאוד קרובות בקליניקה: 'אבל ההורים שלי סבבה, הילדות היתה ממש בסדר, לא זוכר.ת שום טראומה או בעיה גדולה – אז למה הדיכאון/החרדה/הקושי החברתי (וכד') האלה?'. לפעמים אחרי כמה חודשים או שנים בטיפול מגלים שהילדות היתה שונה במאוד מהאופן בו זכרו אותה, והתשובה ל'למה?' הופכת ברורה. אבל לא תמיד זה מה שקורה.

Bio - Christopher Bollas

כריסטופר בולאס הציע תשובה מעניינת לתהייה. הילדות מטבעה, כך כתב, היא חוויה שאין לה שיעור (unfathomable), שלא ניתן לתארה במילים. גם ההורה הקשוב ביותר אינו יכול לקלוט את מאבקיו הפנימיים של ילדו. לעתים התינוק או הילד הקטן יכול לחוות משבר עמוק, שהוא פשוט מחוץ לטווח הקליטה של ההורה. נפשות הן תופעות עדינות ורגישות מאוד, ונפשות רכות הן פגיעות במיוחד לגחמות של החיים. יש אנשים שצרכיהם המוקדמים לא סופקו על-ידי ההורים או שספגו פגיעה קשה, אולם יש כאלה שפשוט "סבלו מהילדות עצמה". בין אם כך ובין כך, נוצרת טראומה מוקדמת, שממשיכה ללוות לחיים הבוגרים.

על הפנייה לטיפול

 

Photo by Isaac Davis on Unsplash.jpg
Photo by Isaac Davis on Unsplash

 

פנייה לטיפול היא לרוב צעד חשוב בחיי אדם, שדורש אומץ ותעצומות נפש. שומה גם על מי שעוסקים בפסיכותרפיה באופן יומיומי לזכור זאת.

בפנייה לטיפול יש אלמנט פרדוקסלי, ציינה הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל. האדם מבקש להשתחרר מסימפטום נפשי, אלא שהסימפטום הזה (או הסימפטומים הללו) הם הניסיון שלו לריפוי עצמי, ילדותי ככל שיהיה, שנוצר כפתרון למצוקה בלתי-נסבלת. לכן, למרות הסבל שגורמים הסימפטומים, יש כוח פנימי החושש מאובדנם. דבר זה עוצר רבים מלפנות לטיפול, וגם בתוך הטיפול עצמו עלול ליצור התנגדות ניכרת לתהליך.

מקדוגל מנתה ארבעה תנאים לכך שאדם יוכל להתחיל טיפול עומק. ראשית, עליו להיות מודע לכך שהוא סובל ושמקור סבלו הוא נפשי. כלומר, נדרש רצון פנימי לעשות את המסע הזה (אי-אפשר באמת לצאת אליו בגלל דרישה של בן-זוג למשל). תנאי שני הוא שהאדם מכיר בכך שיש לו נפש לא-מודעת ושהיא קשורה לסבל שלו (אחרת הוא יאשים במצבו את משפחתו, נסיבות חייו, וכולי ולא תהיה לו מוטיבציה להכרה עצמית). דרישה שלישית היא יכולת ונכונות לקבל עזרה. ולבסוף: יכולת להיות במצב אנליטי, כלומר לדבר על הכל ולא לעשות דבר. דברו על זה.