נשירה, צמיחה, פרידה

דחייה היא אחת החוויות הקשות ביותר עבור בני אדם. ומטפלים הם בני אדם. עזיבה מוקדמת של מטופל היא אתגר לכל מטפל.  

אולי יקל לדעת, שעל פי מחקרים כשליש מהמטופלים מחליטים להפסיק את הטיפול אחרי פגישה אחת או שתיים וכי רק עשרה אחוזים מהם נשארים בטיפול יותר מעשרים פגישות.  

טיפול הוא לא חוויה פשוטה. כמובן שכך הדבר כאשר הוא אינו מצליח; אבל הצלחה שלו הופכת את החוויה לעתים לקשה אף יותר. ג'יימס הילמן ציין נקודה חשובה מאוד, שאנחנו מעדיפים להדחיק: צמיחה היא תמיד אובדן. לא שצמיחה כרוכה באובדן, אלא שהיא עצמה, במהותה, אובדן. אם אנחנו צומחים, אנחנו בהכרח מאבדים משהו, מאבדים משהו שנצמדנו אליו עד עתה, ככל הנראה כי הוא נתן לנו תחושה של ביטחון.   

לרוב אנחנו מדמיינים צמיחה בטיפול כתהליך חיובי לחלוטין, שנעדר היבטים של אובדן ואימה, אולם אלה צדדים אמיתיים מאוד של צמיחה. אין פלא שמטופלים רבים כל כך מחליטים ש"זה לא בשבילי", לפעמים מהר מאוד.   

גם אם המטופל שורד את הפגישה הראשונה, והעשירית, לעתים מגיע רגע בו הצמיחה כואבת מאוד, לעתים מדי. אותם מחקרים מצאו כי בין 30% ל-57% מכל המטופלים נושרים מהטיפול מוקדם מהראוי. מה שמעלה את השאלה: מתי "ראוי" לסיים טיפול?    

Terminating Therapy, Part 3: The Not-Quite-Ideal Termination | Psychology  Today

פרויד היה הראשון, כמובן, שציין שאי-אפשר לסיים טיפול; כל תרפיה היא במהותה בלתי שלמה. סיום, גם כאשר מסכמים עליו בצוותא, אחרי שנים של עבודה, אינו אלא עניין פרקטי, ולא ציון של נקודת סיום כלשהי שבה נפתרו כל הקונפליקטים. איננו מסיימים טיפול שכן הוא הושלם, כתב פרויד, אלא שאנחנו מסיימים חוויה טיפולית בנקודה בזמן שבה המטפל והמטופל חשים שעבודה נפשית משמעותית בוצעה, ושהם כעת נמצאים בצומת שבו העבודה העיקרית שלפניהם היא זו של היפרדותם.   

ובכל זאת, איך נקבל אינדיקציה אם אנחנו מוכנים או לא, אם הגיעה העת? אריך פרום הציע נוסחה חכמה, שאולי תעזור: היעד של הטיפול, ולמעשה המטרה הנפשית שעל כל אדם להציב לעצמו, אינו להרגיש בטוח, אלא להיות מסוגל לשאת חוסר-ביטחון.

החיים עצמם

החגים יצאו השנה כולם בימי עבודה. המון פגישות מתבטלות, רבים יוצאים לחופשה. את מטופלי יום שלישי לא אראה חודש תמים.

ההפסקות האלה לעתים קרובות מעוררות חשש מה, גם מצדנו. טוב להיזכר במה שכתב ויניקוט על סיומי טיפול, דברים שנכונים גם לקראת הפסקה ארוכה:

פסיכואנליזה אינה דרך חיים. כולנו מקווים שהמטופלים שלנו יסיימו את הטיפול וישכחו אותנו, ויגלו שהחיים עצמם הם הטיפול בעל המשמעות.

נצא לחופשה ונחזור בסיומה לקליניקה, להיות יחד, עם מה שקורה בטיפול בעל המשמעות.

שתהיה שנה טובה, של הרבה חיים, והשראה