שקט, מטפלים

הרגעים המביכים ביותר בטיפול בדרך כלל לא נוגעים לווידויים חושפניים מצד המטופל או להתפרצויות רגשיות עזות. הרגעים המביכים ביותר הם לרוב שקטים; רגעים שנדמים ארוכים לאין נשוא של שתיקה שנופלת כבדה על החדר.   

אך מן השתיקות ניתן ללמוד רבות. במאמר בשם "המשמעות הפסיכולוגית של השקט", משנת 1968, הזכיר תאודור רייק את אמירתו של בטהובן: "הדבר החשוב ביותר במוזיקה אינו התווים". גם בטיפול, הציע רייק, מה שנאמר אינו הדבר החשוב ביותר: "חשוב יותר, כך נראה, הוא להכיר במה שהדיבור מסתיר, ומה מסגירות השתיקות".  

תפיסה בסיסית, וצרה, של שתיקת המטופל רואה בה צורה של התנגדות – אולי לחומר לא-מודע שאנחנו מתקרבים אליו, אולי להיבט של הקשר הטיפולי. מטפלים חושבים לרוב שבשתיקתו, המטופל בורח או מתרחק מפני משהו. אבל לפעמים בשתיקתו המטופל דווקא מתקרב אל משהו, הציע מייקל בלינט, מתקרב אל מצב שבו הוא חש עצמו בטוח יחסית ושבו הוא יכול לעשות משהו בעניין הבעיה המטרידה או המייסרת אותו.   

כל השתיקות נשמעות זהות, אולם מבחינה נפשית הן מאוד מגוונות; לכל שתיקה משמעות משלה, כל שתיקה מזמינה אותנו להגיב אחרת. בלינט תיאר שלושה סוגי שתיקות: יש שתיקות שמשקפות ריקנות צחיחה ומאיימת, המחבלת בחיים ובצמיחה; יש שתיקות שמשקפות מרחב ידידותי מרַגש, המזמין את המטופל לצאת למסעות הרפתקניים במחוזות הלא-נודעים של חיי הפנטזיה שלו; סוג שלישי, מיוחד מאוד, הוא של שתיקות שמבטאות ניסיון לכונן מחדש עם המטפל את המצב ההרמוני הראשוני שהתקיים בין התינוק לסביבתו בטרם היות אובייקטים, בטרם היות שפה. בעוד שמהשתיקות מן הסוג הראשון בלינט ממליץ "לחלץ את המטופל מהר ככל האפשר", לשתי השתיקות האחרות יש לתת מרחב קיום פתוח, נטול כל התערבות מצדנו.   

לא רק מטופלים שותקים. הקריקטורה הידועה היא של מטפל שבקושי מוציא מפיו מילה לאורך שעות ארוכות של מפגשים. יש אף מטופלים שכבר בפגישה הראשונה אומרים שהם מחפשים "מטפל שמדבר". אבל לשתיקה שלנו יש ערך רב. כשאנחנו נשארים שקטים לאורך פרקי זמן ארוכים, כתב כריסטופר בולס, אנחנו מבטאים בכך את העניין העמוק שלנו בכל כובד המשקל של מילותיו של המטופל.     

השתיקה היא אדמה פורייה מאוד. כמטפלים אנחנו מחכים לרגעים של אינטואיציה, שכן היא שמובילה אותנו לעולמות הפנימיים העמוקים של המטופל. הרגעים בהם האינטואיציה מגיעה לשיאה, כתבה נינה קולטרט, הם אלה שבהם "נופלת שתיקה בין בני הזוג האנליטי". ברגעים האלה, המשיכה קולטרט, "אם זהו אחד מאותם ימים מוצלחים שבהם מנגנוני הנפש שלנו מתפקדים במיטבם, יתכן שנוכל לדבר כמעט מיד לתוך השקט הזה … אלה הן חוויות-שיא, ואי אפשר לזמן אותן בכוח הרצון בלבד; נוכל רק להמשיך לעשות נאמנה את עבודתנו כמיטב יכולתנו, ולהכשיר את הקרקע לקראת הופעתן המתרחשת מדי פעם. אבל כאשר הדבר קורה, הוא בלתי נשכח".    

ועוד הערה לסיום. השתיקה עשויה, אכן, להיות תוצר של ניכור, של בדידות; אבל היא יכולה גם להיות אקט התייחסותי, ביטוי עז מאין כמותו לקשר, ואולי אפילו הבסיס לעצם קיום הקשר. כמו שכתב המשורר יעקב אורלנד:
"מן השתיקה נבראו השירים, החוכמה, העולם כולו,
ואני ואת."

– – –

(אפשר להמשיך עם הפוסט "בעניין ההנהון")

פירוש הפירוש

כמטפלים, יש באמתחתנו מספר מוגבל של ההתערבויות: שיקוף, כלומר חזרה על משהו שהפציינט אמר; עימות, בו אנו מחברים שתי אמירות ומצביעים על כך שאינן מתיישבות זו עם זו; ופירוש. סֶה טוּ. הפירוש הוא ההתערבות היחידה שמוסיפה משהו חדש לדברי המטופל, משום כך הוא נחשב להתערבות הכי מתקדמת, אך גם זו שיכולה לעורר תגובות הגנתיות חזקות.

לפי מייקל באלינט ישנם שלושה סוגי פירושים: פירושי תוכן, פירושי הגנות ופירושי העברה. חלוקה אחרת היא לפירושים אינטגרטיביים ולא אינטגרטיביים. בחיים לכל דבר יש שני צדדים, יש יתרון וחיסרון, תועלת ומחיר. גם להגנה נוקשה יש ערך, אחרת לא היתה מאומצת. פירוש אינטגרטיבי מציג את שני הצדדים ועל כן הוא תמיד עדיף.

לפירוש כוח רב. אם מצליחים לתת פירוש נכון, כתב היינץ קוהוט, זיכרון שהיה "תקוע", יפסיק להופיע. זאת משום שהפירוש מעביר אותו מהעבר הטראומתי אל ההווה הטיפולי, דבר המכריע לדברי קוהוט מעצורים התפתחותיים.

עם זאת, יש לנקוט זהירות, שכן לפירוש יש גם כוח להזיק – למשל אם הוא שגוי, או אם ניתן בעיתוי לא מדויק. אך הפירושים המזיקים ביותר הם כנראה אלה שאנו כמטפלים דבקים בהם כאמת יחידה שאין עליה עוררין.

Adam Phillips (psychologist) - Alchetron, the free social encyclopediaכל דבר בעל ערך, יהא הוא חלום, סימפטום או יצירת אמנות – ניתן להבין רק על-ידי פירוש מרובד ומרובה (overinterpretation), כלומר פירוש שמבין אותו מכיוונים שונים כתוצר של מגוון דחפים ומקורות. מתוך כך ברור כי תמיד יש לחשוד בפירוש בודד, לא משנה כמה משכנע יראה. בפירוש יחיד, האני-העליון הוא השולט, קובע עבורנו מה נתפס כאמת ביחס לעצמנו, ועל כן אמת זו היא לרוב ביקורתית או צינית. יתר על כן, הדגיש אדם פיליפס, ככל שהפירוש הבודד יותר משכנע, יותר סמכותי, הוא ככל הנראה פחות מהימן. הפירוש האבסולוטי הוא לעתים קרובות ניסיון אלים להציב גבול, במחוזות בהם שום גבול אינו יכול להיות מוצב – מחוזות הנפש.

וילפרד ביון – ויקיפדיהעמדה מעניינת לגבי השאלה מה הופך פירוש ל"טוב", הציג ביון. לדבריו, האופן לפיו יש להעריך כל אמירה של המטפל היא על פי מידת החיוניות של מי שהוא למחשבות שהוא מבטא, בניגוד לחשיבותם של הניסיון, ההשכלה או האוריינטציה התיאורטית שלו. ככל שאלה האחרונים חשובים יותר למה שאמר, כך הערך האנליטי של הפירוש שהציג נמוך יותר, כלומר זר יותר לאזור של O, שבו ממוקדת תשומת לבנו כמטפלים. לרעיון אמיתי אין צורך להישען על מערכת מושגית מורכבת, ואין לו צורך להתבסס על אישיות, כריזמה, ניסיון חיים וכו'. הוא אמיתי בפני עצמו. כל פרשנות שאינה יכולה להתקיים בנפרד מהאופי, הידע, האמונות, הניסיון של המטפל היא לא מדויקת ולא מועילה.

Learning & Development: Early Years Pioneers - D W Winnicott ...אפשר לומר שאם נצליח להגיע לעמדה הטיפולית ה'נקייה' ביותר, נקייה מאופי, מאישיות, מידע, מניסיון – נוכל רק לשתוק. פירוש 'טהור' אינו אפשרי, המילים תמיד מוגבלות. אכן, לקראת סוף ימיו הכיר ויניקוט בחוסר הערך של מתן פירושים. הוא כתב: "רק בשנים האחרונות נעשיתי מסוגל להמתין ולהמתין להתפתחותה הטבעית של ההעברה, הצומחת מתוך אמונו הגדל של המטופל בטכניקה ובסיטואציה הפסיכואנליטיות, ולהימנע מלקטוע תהליך טבעי זה על-ידי נתינת פירושים … אם רק נמתין, יבוא המטופל לכלל הבנה מתוך יצירתיות ובחדווה עצומה, והיום אני נהנה מן החדווה הזאת יותר משנהניתי אז מן התחושה שאני פיקח". אם כבר נתן ויניקוט פירוש, הרי שהדבר נועד לדבריו "בעיקר כדי להביא לידיעת המטופל את גבולות הבנתי. העיקרון הוא שהמטופל – והוא בלבד – הוא בעל התשובות".

על שתי תגובות לקורונה

 

Before and after: Italy's tourist attractions left deserted amid ...

הפסיכואנליטיקאי מיכאל באלינט תיאר שתי "תבניות עולם" הנוצרות בגיל צעיר מאוד. כאשר המפגש עם המציאות מעורר בתינוק חשש או מתח, הוא מפתח אחד משני מנגנוני הגנה: אם החשש עולה נוכח מרחבים נטולי נוכחות אנושית, יתפתח מנגנון "אוקנופילי" של היצמדות לדמויות המטפלות; אם המתח נובע דווקא מנוכחותם של בני אדם, התינוק מפתח מנגנון שבאלינט כינה בשם "פילובטי" – המושך אותו למרחבים שקטים ובודדים ומוצא שלווה בהם.

האוקנופיל נוטה לאחיזת-יתר ביחסי האובייקט שלו, בעוד הפילובט נוטה לאחיזת-יתר בפונקציות האגו שלו.

באלינט לא צפה את החיים במאה ה-21, אך מהתיאוריה שלו עולות שתי דרכי שימוש שונות בטכנולוגיה המודרנית. האוקנופיל הבוגר יהיה פעיל ברשתות חברתיות, מחובר תמיד לטלפון הנייד – כדי להרגיש קרוב לאנשים היקרים לו; לעומתו, הפילובט ייהנה מריחוק החברתי שהטכנולוגיה מאפשרת, מההזדמנות לקיים קשר בזמן ובתנאים המתאימים לו. גם את התגובה למצב הנוכחי אפשר להבין על רקע החוויות המוקדמות ביותר. בעוד הפילובט ירגיש נינוח במצב של סגר וריחוק חברתי, האוקנופיל יחפש נואשות אחר דרכים לשמור על קרבה רבה ככל הניתן לאובייקטים שלו.

שתי דרכי ההתמודדות יכולות להוביל לסבל. כדי להביא לריכוך שלהן, כתב באלינט, על המטפל להיות גמיש ביחסי האובייקט שהוא מאפשר. אל לו לדבוק בצורה מסוימת של יחסי אובייקט, גם אם הועילה בשלבים קודמים של הטיפול הנוכחי, "אלא עליו להיות מוכן כל הזמן לנוע עם המטופל בין שני העולמות הפרימיטביים", ואפילו להרחיק מעבר להם, אל היחסים הראשוניים, שקדמו לתחושות החשש, יחסים בהם חווה התינוק התערבבות הדדית הרמונית עם האובייקט הראשוני שלו.

באים מאהבה

daiga-ellaby-ND8movhPDLY-unsplash.jpg

יצר לו, ללב האדם. לא תמיד נעים להתבונן בו. מבט על ההיסטוריה, על הפלנטה, אפילו סתם על הכביש ליד הבית מראה כי הומו סאפיינס הוא מין קנאי, חמדן, אנוכי. אם רק יתנו לו (לנו) להשתולל, כמו שמאפשרת כעת הטכנולוגיה שפיתחנו, נחריב הכל.

אולם האם זו התמונה המלאה? האם זו בכלל התמונה? האם היצר רע מנעורינו, או שהוא הפך כזה, התעוות, תוצר של חינוך, סוציאליזציה, טראומה? פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין סברו כי דחפים הרסניים הם בילט-אין באדם. אמנם ישנם גם דחפים אחרים, אולם התינוק מגיע לעולם מצויד באגרסיביות דומיננטית שהיא חיונית להישרדותו.

אל מול הגישה הזו יצא מייקל באלינט, עוד פסיכואנליטיקאי יהודי, יוצא הונגריה. "אין בכוונתי לומר שניתן להתעלם מנוכחותם של הסדיזם או השנאה בחיי אנוש, או להמעיט בחשיבותם", הוא כתב. "עם זאת, אני סבור בהחלט שמדובר בתופעות משניות – תוצאה של תסכולים בלתי נמנעים".

למצב הקדום ביותר של האדם קרא באלינט "התערבבות הדדית הרמונית". זהו מצב נטול גבולות ברורים, בו הסביבה והסובייקט חודרים זה לתחומו של זה, מתקיימים יחדיו. כמו הדג באגם: המים פשוט נמצאים שם עבורו, וכל עוד הם נמצאים הוא מתייחס לעובדת קיומם כאל מובנת מאליה, הם לא משהו נפרד ממנו. כך גם מתפתח העובר, במצב של התערבבות מלאה – פיזיולוגית, רגשית, חושנית – עם סביבתו, אין הוא נפרד ממנה, אין היא נפרדת ממנו.

הלידה היא אירוע חד, חריף, שמחולל שינוי קיצוני בסביבה, מפֵר את האיזון ההרמוני. ניתן לשער שהתינוק חש ברגעים אלה אימה גדולה, איום ממשי בכיליון. מרגע זה של הכניסה לעולם, הוא נאלץ ללמוד צורת הסתגלות חדשה ומתחיל תהליך של היפרדות בינו ובין סביבתו.

מתוך ההרמוניה הנקטעת של מרחבים נטולי גבולות מתחילים להגיח אובייקטים, ביניהם האני. התינוקת מתחילה להבחין בין היבטים שונים של מה שהיה עד כה ערבוב ממוזג, מזהה את 'עצמה' כנבדלת ממה ש'אינו היא', ומתחילה לכוון כלפי עצמה בלבד חלק מן העוצמה הרגשית ומן האחיזה האנרגטית, שעד כה היו מכוונות בו-זמנית אליה ואל הסביבה, שהרי היא וסביבתה היו בלתי נפרדות. התוצאה היא המצב הנרקיסיסטי השגור של דאגה לעצמי בראש ובראשונה, שמוביל לעתים כה קרובות לאותן אנוכיות, חמדנות, קנאה. אלא  שהנרקיסיזם הזה הוא תמיד מִשני ליחסים המקוריים, למצב הבסיסי, האוהב, הממוזג, של ההתערבבות ההדדית ההרמונית.

משעה שהתינוק לומד שהוא קיים בנפרד מכל יתר האנשים, החפצים, הדברים, הוא פועל בהתאם. והסביבה, המתרחקת, מחזקת בו נטייה זו. הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא שמנו, המיוחד, השונה משמותיהם של כל היתר. אולם בבסיס לא היו שמות, כי לא היתה הפרדה. היה תוהו ובוהו, ואהבה על פני היקום. לשם אנו כמהים לחזור. המילה היפנית הפשוטה והיומיומית, "אַמַאֵרוּ" (amaeru), פירושה "לרצות או לצַפות להיות נאהב" במשמעות של אותה הרמוניה ראשונית. המילה הזו כה שכיחה בשפתם, עד כי היפנים מתקשים להאמין שבשפות האירופאיות לא קיימת מילה מקבילה. עד כדי כך שכחנו מי אנו, מאין באנו.

מה שעומד בבסיס כל פעולה אנושית, אומר באלינט, הוא הרצון להיות נאהב ואוהב, שקט ושליו, כלומר למעשה הרצון להיות במצב בו אין סובייקט אוהב הנפרד מן האובייקט הנאהב, הרצון לכונן-מחדש את אותה תחושה ראשונית של הרמוניה עם הסביבה. זוהי משאת נפשה של האנושות כולה. נכון, לעתים קרובות מאוד, כמעט תמיד אפילו, הפעולות שלנו מובילות בדיוק לכיוון ההפוך. משום כך פילוסופיה, משום כך תיאולוגיה, משום כך פסיכואנליזה, משום כך ההיסטוריה האנושית כולה, המופרעת, המגוחכת, המרתקת. אבל מה שאנחנו רוצים, יצר לבנו הכמוס, העמוק ביותר, הוא ההתמזגות.

כל חיינו נרדוף אחרי ההתמזגות, לעתים אף נשיגנה. נחוש אותה ברגעי החסד הגדולים של חיינו, בהתעלות המיסטית, באורגזמה, בפסגות אמנותיות, לעתים במפגש הטיפולי. וכמובן, ביחסים הרומנטיים. לכל המצבים הללו יש מאפיין משותף, אומר באלינט: בכולם דבר אינו פוגם בהתערבבות ההרמונית, ההדדית. "באותם רגעים חטופים יכול האדם לחוש באמת ובתמים כי יושרו כל ההדורים, הוא ועולמו מאוחדים".

את האפשרות לחוש תחושה זו, האמיתית, התמימה, אנו חוגגים היום. שיהיה ט"ו באב שמח, מעורבב, הרמוני, הדדי.

Photo: Daiga Ellaby, Unsplash