אורח חיים, לא מקצוע

לא כל כך הרגשנו אותם השנה. ובכל זאת, הם נגמרו, החגים. עכשיו נכנסים לשגרת ימים ארוכה ארוכה, שגם בסופה מי יודע אם אפשר יהיה לצאת לחופשה, להתאוורר. ובינתיים, אנשים חשים שהם נשחקים.

Impact-on-the-therapist

מייקל אייגן כתב בחשד על התופעה, הנפוצה למדי, של שחיקת אנשי טיפול (therapist burnout). איך דבר כזה בכלל קורה, השתומם אייגן. אולי מי שנשחק השתמש במודל לא נכון של טיפול? מודל "לא נכון" כזה, שמוביל לשחיקה, הוא מודל שבו יש דגש על החיצוני ולא על הפנימי, כנראה מתוך ניסיון להפוך את העבודה שלנו למין "מקצוע" (profession), כמו של עורכי דין אולי. אלא שחלק ממה שמאפיין את העבודה הטיפולית הוא שאינה בדיוק מקצוע, אלא אורח חיים. "מטפלים תמיד מטפלים" כתב אייגן, "מטפלים תמיד נמצאים בתהליך של לידה, כזה או אחר, או של התפתחות עמוקה, פנימית, בקשריהם עם אנשים אחרים".

זה נשמע מעורר השראה, אבל כמו שאנחנו יודעים, המציאות בפועל – בקליניקה, במרפאה, במחלקה – אינה כה פשוטה. רבים ממטופלינו מציבים בפנינו אתגרים קשים, לכודים בייסורים, נוקשות, התנגדות, משחזרים מולנו דפוסים תוקפניים, הרסניים, חשדניים. אחרת למה שיגיעו לטיפול? אך אייגן מתעקש שדווקא העבודה עם מטופלים שהם לכאורה "קשים" מעודדת ביתר שאת את הצמיחה וההתפתחות הפנימיות. הוא מעיד על עצמו: "אם יש אדם שאני לא יכול לעזור לו, שכל דבר שאני עושה איתו מפספס, אותו אדם מאלץ אותי, כדי שאצליח לעזור לו, למצוא דרך להיות איתו שמעולם לא התנסיתי בה". אם דרך כזו לא תימצא, הטיפול ייכשל, אך כאשר דרך כזו נמצאת, אחרי שבועות או חודשים של תקיעות ותסכול, זו תחושה נפלאה. לפתע פתאום, בגלל תנועה פנימית שלנו, הטיפול ממריא. וכל זה קורה מכיוון שאנו עצמנו, ישותנו ועצמיותנו, השתנינו, בתגובה לכך שהאיצו בנו, שהצליפו בנו, ש"ניקרו" בנו ודרבנו אותנו בצורה שלא חווינו בעבר. מהי חופשה ביוון לעומת זה?

ללמוד לנשום

הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן כתב שלא מעט אנשים נולדים וגדלים בתוך אטמוספרה שהיא רעילה. בבגרותם, הם עשויים לשנוא את האווירה בה גדלו, אלא שהציוד הפסיכו-ביולוגי שלהם, עצם זהותם, כבר מותאמים בצורה הדוקה לאטמוספרה הזו. כמה שלא ירצו להשתחרר ממנה, היא כבר בתוכם, חלחלה לכל תא. גם אחרי עזיבת התא המשפחתי ההורי, חיישנים לא-מודעים בתוכם תרים אחר סיטואציות רעילות, והחיים הנפשיים ממשיכים להתנהל בתוך ערפיח מציק. המשך ההזנה הרעילה כרוך בסבל עבור אנשים אלה, אולם מעבר לחיים בריאים יותר אינו אפשרי, שכן הם חסרים את היכולת להשתמש בחומרים מזינים טובים.

אייגן סיפר על מרצה לפילוסופיה שהכיר בניו יורק, אדם מרשים ורב קסם, שחלה במחלת הנשימה הכרונית אמפיזמה (נַפַּחַת). בסמסטר הראשון מיד אחרי פרישתו לגמלאות, החליט המרצה לעבור לשווייץ וללמד שם. הוא נפטר זמן קצר אחרי הגעתו לשווייץ. "שיערתי שריאותיו לא יכלו לספוג אוויר צח, אחרי שנים בהן הסתגלו לזיהום האוויר הניו-יורקי", כתב אייגן.

הטיפול מלמד את המטופל לחוות קשר מסוג חדש – מקבל, מכבד, אוהב. זה רק נשמע פשוט. מי שהתרגל למזון קלוקל, למשקאות קלים עתירי סוכר – יירתע מירקות וממים צלולים. המעבר דורש הסתגלות. הטיפול הוא מרחבהּ.

junk-food-vs-healthy-food

– – –

אלמד את אייגן, ועוד, בקורס שנתי במסגרת תוכנית הכשרה תלת-שנתית חדשה וחדשנית לפסיכותרפיה, השמה דגש על כל מופעי החיים – הנפשיים, כמובן, אך גם הגופניים והרוחניים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא עוד על התוכנית כאן.

 

אופס, עשיתי זאת שוב

אחד ההסברים שאנחנו נותנים לעצמנו כשקורה משהו חריג, לא נעים, הוא 'זה היה רק מקרה'. אבל בחיי הנפש שלנו מקריוּת (chance) יכולה לא אחת להיות למעשה הישָׁנוּת (repetition). האנליטיקאי מייקל אייגן קרא לכך 'עיקרון קליפת הבננה של החיים': כשאני הכי פחות מצפה לכך, אני מחליק על איזו תקרית שהאישיות שלי מושכת, אם לא יוצרת. זה יכול להיות עוד בוס מרושע, אובייקט אהבה הרסני, דפוס תגובה מוגבל, התקף של אכזריות, "איזו פורענות שמשקפת את העצמי הפגום שלי – התחושה של – או-או – הנה זה מגיע שוב! פַּאוֹ! בּוּם! זַאפּ! אַאוּץ'!
איך הסתבכתי בזה שוב?"powמה שנראה כמו אירוע מקרי מתקשר לעתים לדפוסים עמוקים מהינקות ומהילדות המוקדמת. עם זאת, לעתים אירוע מקרי יכול לשמש זרז לשבירת דפוסים כאלה. פעולה הרסנית יכולה להיות חזרה על דפוס, או אקט אמיץ שנועד לברוח מקיום חונק. "לעתים בלתי אפשרי להבחין בין מקריות כהישָׁנוּת או כשבירה של הישָׁנוּת", כתב אייגן. "הרבה יותר קשה להבחין בין ישן וחדש ממה שאנו סבורים".

חשבתי על ד', שנישאה לגבר לאחר היכרות של חודשים ספורים. תוך זמן קצר הנישואין הגיעו למשבר והיא פנתה לטיפול. היא היתה אשתו הרביעית של אותו גבר. גם בתקופת היכרותם הקצרה היא נמלטה ממנו כמה פעמים, עזבה את ביתם, והלכה לישון אצל קרובי משפחה. בטיפול היא האשימה אותו – הוא קשה, מנוכר, מניפולטיבי. הסכמתי, אבל אמרתי: את זו שבחרה גבר כזה. מדוע? ברגע הראשון שיערתי שעשתה זאת כשחזור של דפוס מהילדות (בן הזוג הזכיר את אביה במובנים רבים), אולם אולי המניע העמוק היה דווקא רצון לשבור דפוס שבו נתקעה (למעלה מעשור לא היתה בקשר זוגי, אחרי גירושיה מגבר עדין ומתחשב)?boom.pngואגב הישָנוּת, האנליטיקאי חורחה בוקאי סיפר את הסיפור הבא:

מדען אחד הגיע להימלאיה כי אמרו לו ששם נמצא יֶטי, הענק שהוא החוליה החסרה בשרשרת שבין הקוף לאדם. החוקר הצליח להבחין ביטי וביקש לתפוס אותו, אולם הדבר לא עלה בידו, אז הוא החליט להרוג אותו, כך שיוכל לפחות לחקור את גופת היצור.

המדען לקח את הרובה שלו ויצא לצוד את היטי. הוא איתר אותו, כיוון, ירה, והרג אותו. הוא התקרב לגופה וכשהתכופף אליה, הרגיש פתאום יד ענקית ושעירה על כתפו. הוא הסתובב, ומצא לפניו יטי ענק: 'אתה הרגת את אחי. אני הולך לכסח אותך, לענות אותך ולחסל אותך'. 'הו, בבקשה', התחנן המדען, 'לא שמתי לב, לא ידעתי שזה אח שלך'. 'לא, זה לא יסולח, זה האח שלי'. 'אני מתחנן, אעשה כל דבר כדי לפתור את הבעיה'. היטי מסתכל עליו ואומר, מהורהר: 'היינו שנינו פה לבד בהרים… מעט אפשרויות לחיי מין…'. המדען עצם את העיניים.zapכואב ודואב, חוזר החוקר לבקתה שלו, זוחל למיטה ומתחיל לתכנן את הנקמה. למחרת הוא מוציא רובה יותר גדול, כדי להרוג את האח של היטי. הוא יוצא, מאתר והורג גם אותו. הוא מתקרב לגופה, ויד ענקית ושעירה נוקשת לו על הכתף: 'הרגת את שני האחיינים שלי. יש רק פתרון אחד'. החוקר כבר לא שואל.

היטי גומר את ענייניו, החוקר חוזר כאוב לבקתתו, זוחל למיטה ומתכנן נקמה עצומה. למחרת הוא מתחמש בתת-מקלע ויוצא לחפש. הוא מאתר את היטי ומרסס אותו עם התת-מקלע, מתקרב לגופה, מתכופף, ופתאום חש כף יד ענקית ושעירה על הכתף. אומר לו היטי: 'בוא לא נרמה את עצמנו יותר, אתה לא באת לכאן לצוד יטי'.

ouch2בואו לא נרמה את עצמנו יותר

 

מה שההורים הינם

הורים. לכל אחד מאתנו יש כאלה. גם להורים, יש הורים. ואף להם – וכולי. נוכחותם היא בעלת חשיבות רבה לחיינו. ואם מי מהם אינו, הרי שההיעדר הוא לעתים בעל השפעה רבה אף יותר מהנוכחות.

בקריקטורה המקובלת של טיפול, עוסקים הרבה מאוד בהורים, כלומר בכשלים ובהזנחות ובפגיעות שגרמו. אבל טיפול הוא לא בית דין שדה סודי וחד צדדי שבו מועלים ההורים למשפט. האנליטיקאי היינץ קוהוט כתב כי תפקיד המטפל אינו למצוא אשמים, אלא לזהות רצפים סיבתיים: "הוא מראה למטופל שרגשותיו ותגובותיו מוסברים באמצעות חוויותיו בתקופה מוקדמת בחיים, והוא מצביע על כך שבסופו של דבר אי-אפשר להאשים את הוריו, מאחר שהם היו מה שהיו בשל הרקע שעיצב את אישיותם שלהם".

הימנעות מוחלטת מפגיעה מצד הורים אינה אפשרית. מייקל אייגן הצביע על כך שזהו אספקט אוניברסלי ובלתי נמנע של קשרים – שהם כוללים בתוכם חבלה. כמובן, הורים רבים, כמעט כולם, מנסים לצמצם את החבלה שהם גורמים – כמיטב יכולתם, אף אם במידת ה'מיטב' יש שונות רבה בין הורים.

אדם בעל נפש בריאה ויצירתית, כותב קוהוט, יהיה בעל מעט מבנים הגנתיים, אבל יהיו אצלו הרבה מבנים מפצים, כלומר – תפקודים שנוצרו כתוצאה מטראומה, פגיעה או יחס לקוי של ההורים או דמויות משמעותיות אחרות. כאן יש לקוהוט אבחנה חשובה: "הרושם שלי הוא שהחיים היצירתיים והיצרנים ביותר נחיו על-ידי אלה, אשר למרות דרגות גבוהות של טראומטיזציה בילדות מסוגלים לרכוש מבנים חדשים על-ידי מציאת נתיבים חדשים אל עבר שלמות פנימית". כלומר מה שקובע את איכות החיים תלוי – על פי רוב – במידה רבה יותר במה שאנו עושים עם החבלות שספגנו, מאשר בעצמת החבלות.

ועוד אמירה אחת של קוהוט, שהורים יכולים לשאוב ממנה עצה חינוכית חשובה מאין כמותה: "פחות חשוב לקבוע מה עושים ההורים מאשר מה שההורים הנם".

daniel-cheung-554585-unsplash.jpg
Photo by Daniel Cheung