העבודה על הלא-מודע נמצאת במוקד הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הדינמית. אבל מהו הלא-מודע? קודם כל, הוא לא דבר אחד, אלא משפחה של חוויות ותהליכים מנטליים. יש פנטזיות לא-מודעות, יש מנגנונים לא-מודעים, יש סכמות לא-מודעות, יש זיכרונות לא-מודעים (מודחקים).
בטיפול, הדגש אינו בהכרח על העלאת זיכרונות מודחקים, כמו שעולה מהדימוי הנפוץ של אנליזה. חשובה לא פחות מהעלאת המודחק למודעות היא העבודה על חוויות לא-מסומלות, אותן מזהים בטיפול ואשר להן נותנים מקום ופשר. כאלה הן למשל סכמות לא-מודעות של יחסים, סכמות שנוצרות לרוב בגיל מוקדם מאוד ואשר צפות בטיפול בהעברה.
במקום לחשוב על ניגוד חד בין המודע והלא-מודע, נכון יותר להתייחס ללא-מודע כמצוי על רצף. זהו רצף של הסמלה, שבקצהו האחד תהליכים לא-סימבוליים פרימיטיביים ובקצהו השני תהליכים מנטליים גבוהים (תהליכים שניוניים).
למעשה, הלא-מודע חיוני למודע, ומלווה כל הזמן את החשיבה המודעת. בעצם, כמו שאמר פרויד, כל התהליכים המנטליים הם לא-מודעים – המודע הוא רק החלון שלנו לפיסה קטנה מתהליכים הלא-מודעים. אכן, מחקרי מוח הראו שיש הפרש של 400 מילי-שניות בין כל התרחשות מנטלית ובין המודעות שלנו אליה. הלא-מודע הוא כמו החומר האפל של היקום, שאינו ניתן לחקירה ולתיאור. הרי זו מהותו – שאינו מודע. ובכל זאת, אפשר אולי לצייר במחשבתנו משהו מאיכותו. את אחד הדימויים היפים ביותר ללא-מודע הציע אלבר קאמי, בספרו "אדם הראשון":
"והתנועה העיוורת הזאת בתוכו, שלא חדלה מעולם, שגם עכשיו הוא עדיין מרגיש אותה, בעֵרה שחורה הצפונה בו כאחת מאותן בעֵרות שחורות של כבוּל, שעל פני השטח הן כבויות אבל בפנים השרפה נמשכת, והיא מעתיקה ממקומם את הסדקים החיצוניים של הכבול ואת המערבולות הצמחיות המגושמות האלה, באופן שהתנועות על פני-השטח הבוציים חופפות את תנועת הכבול של הביצות, ומן האדוות העבות והלא-מוחשות האלה עדיין נולדות בו, יום אחר יום, גם העזות והנוראות שבתשוקותיו וגם חרדותיו המדבריות, והפוריים שבגעגועיו, והצורך הפתאומי בפשטות ובאיפוק, וגם שאיפתו לא להיות כלום".
השראה טיפולית 