ערבוביה דמוקרטית

מהי התרומה החשובה ביותר של הפסיכואנליזה לתרבות? יש כמה מתחרים בולטים על התואר: חלומות, מיניות, לא-מודע. הסוציולוג המבריק פיליפ ריף הציע שדווקא רעיון צנוע יותר הוא החשוב ביותר שהגה פרויד: אמביוולנטיות. האמביוולנטיות היא מה שמייחד אותנו בעולם החי, היא מקור בעיותינו וסבלותינו, אבל גם מקור מורכבותנו ותקוותנו.   

לפי פרויד אף אחד מאתנו אינו מקשה אחת, אין לנו אישיות ברורה, קווי אופי מוגדרים, דעות או אמונות יציבות, אלא שאנחנו עשויים מערבוביה דמוקרטית של נטיות מנוגדות. בכל מקום בו יש עמדה או רגש מסוימים, מתקיים, לרוב בהיחבא, גם ההיפך. היכן שישנה אהבה, אורבת השנאה, איפה שנראה אמביציה, מתחבאת תשוקה לכישלון, מאחורי שבח מתחצף בוז, מתחת למסירות מתחתרת מחאה, במקום שמבוטא אמון תוסס החשד, אנחנו עפים על עצמו ובמקביל מתקרקעים עם מצבור רגשות אשמה ובושה. זה מתחיל בינקות: כל תינוק אוהב את אמו, וגם שונא אותה; היא דואגת לו, מזינה אותו, מרגיעה אותו, אך גם מתסכלת אותו, נוטשת אותו, לא מקלה על כאביו. הדפוס הזה, של חוויה סותרת, ימשיך ללוות אותנו כל חיינו.    

האמביוולנטיות אינה נעימה. יותר כיף להרגיש דבר אחד, חזק, מובהק, מאשר שילוב סותר, מבלבל, של רגשות שונים. לכן, הסביר פרויד, האמביוולנטיות מופיעה בדרך כלל כמאבק בין שני כוחות שווים בעוצמתם, הממוקמים בנפש כך שכאשר אחד מהם מודע, השני אינו. אלא שלהדחקת היבטים ממי שאנחנו יש מחיר כבד. האמביוולנטיות הפנימית מוחצנת ומקבלת צורה של גזענות ושנאת הזר. אנחנו מקטלגים מספר גדול של אנשים על סמך השתייכותם לקבוצה, 'הם', ולא כבני אדם ייחודיים. אך כפי שכתב לאקאן, שורשן של שתי אלה בחוסר היכולת לשאת מורכבות בנוגע לעצמנו, ולא בנוגע לאחר.

הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס אמר שלכל עמדה פוליטית יש נגיעה לכל עמדה פוליטית אחרת. אם מכירים בכך, מבינים ש"אי-אפשר שתהיה פוליטיקה אופוזיציונית". הליברליות והשמרנות, הפתיחות והגזענות, נאבקות בתוך כל אחד מאתנו. אם לא נכיר בכך, נמשיך להתקוטט לעד בפנאטיות עיוורת.

בעניין ההנהון

מי שפותח את פיו, אוזניו נאטמות (רוברט זטאהלר)

דמיינו קריקטורה של מטפל. סביר להניח שהוא (או היא) יראו שם תומכים בסנטרם, שולחים במטופלת (או במטופל) מבט מהורהר, אמפתי, שקט. לא פעם נתקלתי בתוכחה מצד מטופלים על השתיקה, על ההקשבה שנדמית פסיבית ומרוחקת. כמה ממטופליי אף אמרו שעזבו טיפול קודם בגלל שהמטפל כמעט לא אמר דבר במהלך הפגישות והם לא יכלו לשאת את הדממה.

אז למה לשתוק?

כתינוקות, כל אחד מאתנו למד להשתמש בפיו, בלשונו, במיתרי הקול שלו, כדי לשדר למי שטיפל בו על תחושת רעב, על חום או על קור, על מחסור בתשומת לב. חלק לא קטן מכאבי הינקות נבע מכך שלא תמיד המטפלים הצליחו לפרש נכונה את המסרים שנשלחו לעברם באין אונים. אנחנו לומדים לדבר בראש ובראשונה כדי לבטא את צרכינו בצורה שתהיה ברורה יותר עבור מי שאליהם אנו פונים, ועד סוף חיינו כל דיבור הוא בקשה או דרישה לקבל משהו שחסר לנו, או לפחות רצון להכרה בכך שמשהו חסר, בקשה להישמע. בחשבון אחרון, כתב האנליטיקאי הצרפתי ז'ק לאקאן, כל דיבור הוא דרישה לאהבה.Modern Psychoanalysis

זו הסיבה שמומלץ לדבר מעט בפגישות, ולחשוף כמה שפחות על עצמנו; שכן בעשותנו כך, אנחנו בעצם מבקשים להיות נאהבים על-ידי המטופלים שלנו, במקום לשמש להם כמצע אוהב להתפתחותם שלהם.

כמובן, לעתים חשוב שנדבר. זה חלק מהותי מהטיפול. כאשר אנחנו עושים זאת, כדאי לבטא את הערותינו או פירושינו עד כמה שניתן כך שלא היצירתיות או המקוריות שלנו תהיה במרכז, אלא הדברים עצמם הם שיהיו נוכחים בחדר.