שדים ומלאכים (להביט אחרת בטראומה)

בשיחה פרובוקטיבית, חריפה ומעוררת מחשבה רבה, בין הפסיכואנליטיקאי ג'יימס הילמן לסופר והעיתונאי מייקל ונטורה, אמר הילמן על הפסיכותרפיה שהיא מתבוננת באירועים קשים וטראומטיים בצורה צרה ומקובעת, שאינה תמיד מועילה.   

גם אם היתה לנו ילדות קשה, אם האב, למשל, היכה, היה שיכור לעתים, אפילו התעלל מינית, הרי שאם נמשיך לשים את פגיעתו בנו במרכז החיים הנפשיים, במוקד הזיכרון שלנו – כפי שהפסיכותרפיה לעתים קרובות מעודדת לעשות – אנו נשארים קורבנות, נשארים ילדים. דרך מועילה יותר להתייחס למה שקרה היא לראות אותו בצורה חדשה, לעשות לו reframing. למשל, הציע הילמן, לראותו כסוג של חניכה. הפצעים שנפצעתי נתנו לי משהו – הם אפשרו לי להבין את המחיר של ענישה, של נקמנות, של כניעות, אפשרו לי להבין את עומק הזעם שיכול להיות בין אבות ובנים, שהוא נושא אוניברסלי, נושאם של מיתוסים. כך אנחנו מזיזים את הזיכרון, מאפשרים לו להפסיק להיות רק זיכרון של ילד קורבן לאבא מרושע. מה שחשוב הוא איך אנחנו זוכרים, אמר פרויד, ולא מה שקרה. הזיכרון הוא שיוצר את הטראומה.

את האירועים הקשים של חיינו, הפצעים והצלקות, אפשר לראות כעַפְרוֹת, או מחצבים, אמר הילמן. מהם נוצקת אישיותנו*. מטרת הפסיכותרפיה אינה בשום פנים ואופן "לעבד", לתקן, לגהץ או להעלים אותם. מה שהיא יכולה לעשות זה לאפשר לאדם להרגיש את האירועים הללו כפי שהם, לתת להם להיות חלק ממי שהוא. להוציא אותם מחשכת ההדחקה. 

המראיין ונטורה סיפר להילמן בעקבות דבריו אלה שבגיל ארבעים החלו לפתע צפים בתודעתו זיכרונות מהתעללות מינית שעבר בילדות, ושהודחקה לגמרי. עם עליית הזיכרונות הוא פנה לטיפול. המטפל שלו הקשיב בסבלנות ואמפתיה לאורך זמן. ואז אמר: "אתה יודע, מה שקרה לך עיצב את החיבור שלך למסתורין של הנשמה, הלא כן? וזה מה שאתה כותב עליו, הלא כן? האם היית מעדיף לכתוב על משהו אחר?". ונטורה נותר המום. הוא אמר: "האמירה הזו לא הפחיתה את כעסי, אבל היא טלטלה אותי כל כך, שהפסקתי להתבונן באותם אירועים כילד. היא גרמה לי להתבונן בהם מנקודת המבט של האופן בו אני חי את חיי כאדם בוגר".

המשורר ריינר מריה רילקה, שהיה מיודד עם פרויד, אמר שהוא מסרב לעבור טיפול. ההסבר שלו היה פשוט: "אני לא רוצה שייקחו ממני את השדים, כי אז יילקחו ממני גם המלאכים". אולי ישנו גם טיפול אחר: כזה שבמקום להרחיק את האדם משדיו, מקשר אותו אליהם בצורה עדינה ואמפתית. וכך גם מעניק לו את מלאכיו.

* הילמן (בתמונה) ציין כי המילה character פירושה, במקור, "מסומן או חרוט בקווים חדים".

ילדות היא תקופה קשה

זו תהייה ששומעים לעתים מאוד קרובות בקליניקה: 'אבל ההורים שלי סבבה, הילדות היתה ממש בסדר, לא זוכר.ת שום טראומה או בעיה גדולה – אז למה הדיכאון/החרדה/הקושי החברתי (וכד') האלה?'. לפעמים אחרי כמה חודשים או שנים בטיפול מגלים שהילדות היתה שונה במאוד מהאופן בו זכרו אותה, והתשובה ל'למה?' הופכת ברורה. אבל לא תמיד זה מה שקורה.

כריסטופר בולאס הציע תשובה מעניינת לתהייה. הילדות מטבעה, כך כתב, היא חוויה שאין לה שיעור (unfathomable), שלא ניתן לתארה במילים. גם ההורה הקשוב ביותר אינו יכול לקלוט את מאבקיו הפנימיים של ילדו. לעתים התינוק או הילד הקטן יכול לחוות משבר עמוק, שהוא פשוט מחוץ לטווח הקליטה של ההורה. נפשות הן תופעות עדינות ורגישות מאוד, ונפשות רכות הן פגיעות במיוחד לגחמות של החיים. יש אנשים שצרכיהם המוקדמים לא סופקו על-ידי ההורים או שספגו פגיעה קשה, אולם יש כאלה שפשוט "סבלו מהילדות עצמה". בין אם כך ובין כך, נוצרת טראומה מוקדמת, שממשיכה ללוות לחיים הבוגרים.