דחייה היא אחת החוויות הקשות ביותר עבור בני אדם. ומטפלים הם בני אדם. עזיבה מוקדמת של מטופל היא אתגר לכל מטפל.
אולי יקל לדעת, שעל פי מחקרים כשליש מהמטופלים מחליטים להפסיק את הטיפול אחרי פגישה אחת או שתיים וכי רק עשרה אחוזים מהם נשארים בטיפול יותר מעשרים פגישות.
טיפול הוא לא חוויה פשוטה. כמובן שכך הדבר כאשר הוא אינו מצליח; אבל הצלחה שלו הופכת את החוויה לעתים לקשה אף יותר. ג'יימס הילמן ציין נקודה חשובה מאוד, שאנחנו מעדיפים להדחיק: צמיחה היא תמיד אובדן. לא שצמיחה כרוכה באובדן, אלא שהיא עצמה, במהותה, אובדן. אם אנחנו צומחים, אנחנו בהכרח מאבדים משהו, מאבדים משהו שנצמדנו אליו עד עתה, ככל הנראה כי הוא נתן לנו תחושה של ביטחון.
לרוב אנחנו מדמיינים צמיחה בטיפול כתהליך חיובי לחלוטין, שנעדר היבטים של אובדן ואימה, אולם אלה צדדים אמיתיים מאוד של צמיחה. אין פלא שמטופלים רבים כל כך מחליטים ש"זה לא בשבילי", לפעמים מהר מאוד.
גם אם המטופל שורד את הפגישה הראשונה, והעשירית, לעתים מגיע רגע בו הצמיחה כואבת מאוד, לעתים מדי. אותם מחקרים מצאו כי בין 30% ל-57% מכל המטופלים נושרים מהטיפול מוקדם מהראוי. מה שמעלה את השאלה: מתי "ראוי" לסיים טיפול?
פרויד היה הראשון, כמובן, שציין שאי-אפשר לסיים טיפול; כל תרפיה היא במהותה בלתי שלמה. סיום, גם כאשר מסכמים עליו בצוותא, אחרי שנים של עבודה, אינו אלא עניין פרקטי, ולא ציון של נקודת סיום כלשהי שבה נפתרו כל הקונפליקטים. איננו מסיימים טיפול שכן הוא הושלם, כתב פרויד, אלא שאנחנו מסיימים חוויה טיפולית בנקודה בזמן שבה המטפל והמטופל חשים שעבודה נפשית משמעותית בוצעה, ושהם כעת נמצאים בצומת שבו העבודה העיקרית שלפניהם היא זו של היפרדותם.
ובכל זאת, איך נקבל אינדיקציה אם אנחנו מוכנים או לא, אם הגיעה העת? אריך פרום הציע נוסחה חכמה, שאולי תעזור: היעד של הטיפול, ולמעשה המטרה הנפשית שעל כל אדם להציב לעצמו, אינו להרגיש בטוח, אלא להיות מסוגל לשאת חוסר-ביטחון.
שנה לפני מותו כתב פרויד: "היחסים האנליטיים מבוססים על אהבת האמת – כלומר על הכרה במציאות – ואין בהם מקום להעמדת פנים ורמייה". וביון כתב כי חיפוש האמת הוא חיוני לצמיחה נפשית כפי שמזון הוא חיוני לצמיחה הביולוגית של האורגניזם. "בלי אמת, הנפש אינה מתפתחת, היא מתה מרעב".
אמת היא אחד הכלים החזקים שיש בידי המטפל. אם משכילים להחזיק במדיניות של אמירת אמת בלי לסטות ממנה, זה יכול להביא לשינוי ושחרור אצל המטופל. אך אין זה דבר פשוט. אינספור פעמים במהלך הטיפול יש פיתוי לא להגיד הכל, להסתיר, להתעלם, לצמצם חשיבות, לצבוע קצת בוורוד. אך בטווח הארוך המדיניות של דבקות באמת היא הטובה ביותר עבור המטופל.
יש לו, לאדם, שתי תשוקות מתנגשות: לדעת ולא לדעת. התשוקה לא לדעת, כתבה רחל בלאס, מוזנת על-ידי דחף המוות, והיא מובילה אותנו לכפות את עצמנו על המציאות ולעוות אותה. העולם הופך אז להיות כפי שהיינו רוצים שיהיה, ולא כפי שהינו באמת. עיוות כזה אמנם מפחית כאב וחרדה, אולם העולם נותר שקרי ושטוח, והחיים שלנו מוגבלים ולא אותנטיים.
לעומת התשוקה לא לדעת שמקורה בדחף המוות, התשוקה לדעת מקורה בדחף החיים. התשוקה הראשונה נובעת משנאה ומפחד, השנייה מבטאת אהבה.
אין זה קל לשאת אמת, אין זה קל לאהוב. הפרעות ביכולת לשאת אמת, והשלכותיהן, הן שמביאות אנשים לטיפול. מנקודת מבט זו, כתבה בלאס, "המטרה של הטיפול היא להציע אמת, שום דבר אחר. אמת אינה רק רלבנטית לאנליזה; חשיפתה, חווייתה, הפנמתה, הן מה שאנליזה הינה".
חשוב להדגיש כי הדבר העיקרי בטיפול אינו חיפוש וזיהוי אמת ספציפית זו או אחרת ביחס למטופל. פרויד הכיר כבר בשלב מוקדם של חשיבתו כי השגת ידע, כולל ידע על תשוקות וחרדות, אינה משנה את האדם באופן משמעותי. מה שאנו מחפשים, מה שיכול להביא לשינוי, הוא הגדלת מידת הפתיחות לאמת, הגדלת היכולת לדעת.
המטופל מגיע לקליניקה עם חשדנות כלפי האמת, שמתבטאת באידיאליזציה או דה-ולואציה או כל סוג אחר של התנגדות וביטוי בפעולה. על המטפל להתמיד בהתמקדותו באמת, גם לנוכח התעקשותו המתמדת של המטופל לא לדעת. זוהי אולי הדרך הטובה ביותר לבטא את אהבתנו למטופלים.
ספרון חדש ומקסים שיצא באחרונה בהוצאת "נהר" מביא ראיון שהתקיים עם זיגמונד פרויד ופורסם ב-28 ביולי 1927 ב-London Weekly Review. תענוג גדול לקרוא שיחה עם האיש החכם, ממש כאילו היה חי עמנו כיום, והתראיין לאיילת שני ב"מוסף הארץ".
פרויד דיבר על חייו ועל מותו הקרב. הוא אמר "חייתי יותר משבעים שנה. היה לי מה לאכול. נהניתי מדברים רבים: מחברותם של אשתי, של ילדיי, משקיעות השמש, התבוננתי בצמחים שצמחו באביב. פעם אחת או פעמיים פגשתי בן אנוש שכמעט הבין אותי. מה עוד אני יכול לבקש?". פרויד לא התעניין באפשרות של קיום אחרי המוות. כמו חכם זֶן אמר למראיין, ג'ורג' סילבסטר פיראִק: "השיח הפורה הזה מעניין אותי הרבה יותר מאשר כל מה שיקרה לי אחרי מותי". וכחכם סטואי: "חיינו הם בהכרח סדרה של פשרות, מאבק בלתי פוסק בין ה'אני' והסביבה שלו. הרצון להאריך את החיים בצורה מוגזמת נראה בעיניי אבסורד".
על השיטה שייסד אמר: "החיים משתנים. הפסיכואנליזה משתנה גם היא. אנחנו נמצאים רק בתחילתו של מדע חדש". לידיעת הטהרנים הפסיכואנליטיים.
ועוד משפט אחד בלט לי. "להבין אין פירושו לסלוח על הכל", אמר למראיין (שהוסיף שבעת שאמר את הדברים, קיבלו פניו של פרויד "הבעת זעם עז של נביא עברי"). זוהי טעות נפוצה בהבנת השיטה האנליטית שיש השוגים לחשוב שמטיפה לעמדה פסיבית ביחס למציאות. "הפסיכואנליזה מלמדת אותנו לא רק מה אנחנו יכולים לשאת, אלא גם מורה לנו ממה להימנע. היא מראה לנו את מה שעלינו לחסל. סובלנות כלפי הרוע אינה נובעת בשום פנים מיֶדַע".
– – –
בחציו השני של הספרון מובא ראיון נוסף שקיים פיראק – עם אלברט איינשטיין. המדען הדגול אמר לו כך: "בהיותי אב וגם מורה אני יודע שאיננו יכולים ללמד את ילדינו שום דבר. איננו יכולים להעביר להם לא את ידע החיים שלנו ולא ידיעת מתמטיקה. כל אחד צריך ללמוד את השיעור שלו מחדש". זה נכון כמובן גם עבור מטופלינו. עליהם ללמוד את שיעוריהם בעצמם. אך לעתים קרובות הלימוד הזה יכול להתרחש רק בנוכחות של אדם נוסף, מתעניין וקשוב.
לפני 120 שנה פרסם פרויד את ספרו הגדול, "פירוש החלום". שורת מחקרים עדכניים מעמיקה את תובנותיו ביחס להתרחשות הנפשית החשובה מכולן
אנרי רוסו, "החלום"
"חלמתי שאני לובש שוב את מעיל החורף שלי, וזה נורא", סיפר הבחור הצעיר לגבר המזוקן שישב על הכורסה שמאחוריו. העילה לחלום היתה לכאורה תחילת החורף, אולם מבט חוזר מראה שאין קשר בין שני חלקי המשפט. מדוע לבישת מעיל היא "נוראית"? בהמשך הפגישה הטיפולית נזכר הצעיר בשיחה שהיתה לו ביום הקודם עם ידידה, שסיפרה לו בסוד שילדהּ האחרון נולד בגלל קונדום שנקרע. מכאן, הסיק המזוקן, השתלשלה שרשרת המחשבות: המעיל מייצג את הקונדום, הוא משהו שלובשים, מַעֲטֶה, בעייתי תמיד – דק הוא מסוכן, עבה הוא רע. תיאור החלום התמים לכאורה דרש פחות מעשר מילים, שהסתירו חרדות ותשוקות מיניות עמוקות. כמו תמיד, חייך לעצמו המזוקן, שואף בסיפוק מסיגרו.
כולנו חולמים, שלושה עד חמישה חלומות כל לילה. לאורך חיים ממוצעים נחלום מעל ל-100 אלף חלומות, להם נקדיש כשש שנים מלאות,יותרמהזמן שאנחנו מקדישים לאכילה (ארבע וחצי שנים), חופשות (שלוש שנים וחודש), רשתות חברתיות (שלוש שנים), סקס ורומנטיקה (שנה וחצי), פעילות גופנית (שנה וארבעה חודשים) או בית ספר (י"ב השנים ברוטו הן שנה וחצי נטו). ובכל זאת, אין משרדי ממשלה, מדורים בעיתונים, חוגי לימוד או תוכניות ריאליטי המוקדשים לחלומות.
חלימה היא חיונית. רצף של כמה ימים בלעדיה ויקיץ עלינו הקץ – מהר יותר מאשר רצף ימים בלי אכילה, שתייה, או צפייה בנטפליקס. היא גם מהפעולות היצירתיות ביותר שאנו מבצעים. פול מקרטניחלםאת "יסטרדיי", דימיטרי מנדלייב חלם את מבנה הטבלה המחזורית. לא רק הם. בלילה כולנו גאונים. מחקרים מראים כי ציונים במבחני יצירתיות הם גבוהים בהרבה אחרי שינה עם חלימה. אפילו מפתחי רשתות נוירונים ממוחשבות – סוג של בינה מלאכותית המבוססת על מערכות נוירונים ביולוגיות –גילוהשנה את כוח החלום. הם תכנתו אופציה שמדמה בצורה מתמטית את דפוסי פעילות המוח האנושי בזמן שינה והריצו אותה על הרשת הממוחשבת בזמן שהיא נמצאת במצב 'אוף-ליין'. הדבר הביא לשיפור דרמטי בביצועי הרשת: בלי 'חלימה' מספר הביטים (יחידות המידע) המקסימלי שאצרה כל סינפסה ממוחשבת היה 0.14, אך עם אופציית השינה הגיע המספר ל-1, הגבול התיאורטי המקסימלי לרשתות מסוג זה. אכן, אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות.
ובכל זאת, ההומינידים שוכחים את רוב יצירותיהם הליליות, ואלה שנזכור נראות לנו כמעט תמיד תמוהות או בנאליות. אך חלומות הם אף פעם לא כאלה. אליס רוב, שספרה "מדוע אנו חולמים" (Why We Dream) ראה אור השנה, אמרה כי התעלמות מחלום משולה להשלכה לאשפה של מתנה מהמוח שלנו, בלי שטרחנו לפתוח אותה.
השאלה היא: איך לפתוח? כיצד ניתן לרדת לפשר החלומות? על כך כתב אותו גבר מזוקן לפני 120 שנה חיבור ששינה את פני האנושות.
"ביג לבובסקי". ללא ספק מסצנות החלום הקולנועיות היפות ביותר
השפה האוניברסלית היחידה
חלום הוא "סיפור שרואים כשישנים" כתבה תרצה אתר. אין זה מובן מאליו, שיש סיפור, שאנחנו רואים אותו – בעיניים עצומות. בזמן החלימה מגיעים אותות מגזע המוח לקליפת המוח, ובמיוחד לאזור הקשור לראייה, ופעילים אזורי הזיכרון והרגשות. גם באזורים נוספים מתבצע עיבוד דומה לזה שמתרחש בזמן ערות, ובכלל, המוח ממש לא נח בזמן השינה. פעולת החלום מיוחסת בעיקר לפרק השינה המכונה REM או רע"מ (ריצודי עיניים מהירים). כשמעירים אדם בשלב זה של השינה, הוא ידווח ב-85% מהמקרים על חלום.
חלום הוא סיפור, שרואים. הוא אינו מקודד באותיות או מילים, אך יש לו שפה, שפת הסמלים. כפי שהעיר אריך פרום, זוהי אולי השפה היחידה שהיא בעלת תוקף אוניברסלי, בכל התרבויות, בכל התקופות. שפה זו, שמאפיינת לפי פרום גם מיתוסים ואגדות, נזנחה במידה רבה על-ידי הגישה המערבית המדעית-מטריאליסטית, שבמשך שנים רבות פטרה חלומות כלא יותר מירי מקרי של נוירונים, חסר הגיון ומשמעות.
אך אולי שפת החלום פועלת על פי חוקי הגיון משלה, שונים מאלה המוכרים לנו בערות? חוקים כאלה ניסה לזהות זיגמונד פרויד בספרו "פירוש החלום". הספר, בו ראה פרויד עד סוף ימיו את החשוב בכתביו, התפרסם ב-4 בנובמבר 1899, אולם פרויד ביקש לכתוב על כריכתו את התאריך 1900 מתוך אמונה שהוא יהיה מהספרים המשפיעים ביותר על פני האנושות במאה החדשה. הוא צדק. אבל האנושות לא התמסרה בלי מאבק. עד 1908 נמנמו במחסן ההוצאה רוב ספרי המהדורה הראשונה, בת 600 העותקים (המו"ל, כדרך המו"לים, היה פחות אופטימי).
כיצד להבין חלומות היא אחת השאלות העקשניות בהיסטוריה האנושית. ספרים המציעים מפתחות לפענוחם הם מהטקסטים הקדומים ביותר שיש בידינו, ויורשיהם ממשיכים כיום לשגשג ברשת. השימוש במפתחות כאלה הוא תלוי-תרבות במידה רבה. חלום על צואה, אם לבחור בדוגמה אנאלית, מרמז לפי מפתח-חלומות בן ימינו על כך ש"איזה חלק בחייך דורש ניקוי". לעומתו, פפירוס מצרי מהאלף השני לפני הספירה, אנאלי ואוראלי בו"ז, הסביר לחרטוֹם הנבוך כי אם חלם שהוא אוכל צואה פירוש הדבר שהשפע בביתו צפוי לגדול.
בשונה ממפתחות-הפענוח, שבהם לכל סמל יש פירוש אוניברסלי, פרויד ראה את החלום כחלון פרטי לחלוטין – המשקיף על המציאות הפנימית שלנו. בזמן החלימה, ורק אז, אנו משוחררים לחלוטין מהצורך להתייחס לעולם החיצוני, לתקשר, לעבוד, להתגונן או לתקוף. חלימה היא הביטוי המובהק ביותר למצב של שיח-עצמי: יוצר החלום והנמען שלו הם אותו אדם. לכן אמר פרויד כי מלאכת הפירוש מוטלת על החולם עצמו ולא על מומחה-מפרש. טענה זו, מובנת מאליה עבורנו כיום, היא אחד החידושים הגדולים של פרויד. ההנחה הבסיסית שלו היתה פשוטה: לכל חלום יש מובן אישי, ומובן זה הוא בעל משמעות רבה לחיי האדם.
מה שיותר עמוק
פרויד היה פרקטי. ב"פירוש החלום" הוא הציע שיטת פירוש פשוטה וברורה. ראשית, כתב, יש להבחין בין עלילת החלום כפי שאנו זוכרים אותה בבוקר (תוכן החלום הגלוי, ה'מניפסטי'), ובין המחשבות שנמצאות 'מאחורי' החלום, אותן למעשה מבקש החלום לבטא (התוכן הסמוי, ה'לטנטי'). מחשבות אלה, התעקש פרויד, הן תמיד מאותו סוג, הן תמיד משאלות. הבנה זו היתה מבחינתו התגלית הגדולה ביותר שהשיג בחייו: "החלום מציג מצב עניינים מסוים שאני משתוקק אליו; תוכנו הוא, אפוא, מילוי משאלה, והמניע שלו הוא – משאלה" (תרגום: רות גינזבורג).
החלומות הבולטים ביותר במסורת העברית, של יעקב ושל יוסף, משקפים זאת היטב. יעקב חלם על סולם המחבר בינו ובין האלוהים, ככל הנראה המשאלה הגדולה ביותר בימים שלפני "האח הגדול", בנו הסתפק בחלומות על כבוד, תהילה והערצה מצד בני משפחתו.
תמיכה ברעיון כי החלום מבטא מילוי משאלה מגיעה ממחקר מקורי שנעשה לאחרונה ביוניברסיטי קולג' לונדון (UCL). במהלך היום הראו חוקרים לחולדות מזון טעים בקצה מבוך שהכירו, אליו לא ניתן להן להגיע. בשעת השינה נמדדה הפעילות במוחן של החולדות ונמצא כי הנוירונים שם ירו בדפוס זהה לירי שהיה מתבצע אילו רצו במבוך במסלול המוביל לסעודה המפתה, כאילו חלמו שהן רצות כך.
"ראשמור". נפתח בסצנת משאלה חלומית
אולם, יקשה החולֵם, חלומות רבים כלל אינם נראים כמילוי משאלה. כאן נכנסת לתמונה התגלית הגדולה השנייה של פרויד: "העובדה של עיוות החלום".
משאלת החלום, חשוב להבין, היא לעתים קרובות משאלה אסורה, מסוכנת או קונפליקטואלית. אחרת לא היינו זקוקים לחלום כדי לבטאה. במערכת הנפשית מתקיימים שני כוחות: האחד יוצר את המשאלה שהחלום נותן לה ביטוי, בעוד האחר מפעיל צנזורה על משאלת חלום זו וכך מעוות את ביטויה. החלום הוא מעין גשר בין שני אזורי הנפש – הלא-מודע והמודע. הוא יוצא מהלא-מודע עם טרולי, ועל הגשר נתקל במעבר גבול, שם עושים חיפוש מדוקדק בחפצים ומצנזרים או מסווים את כל 'החומרים המסוכנים', מתוך מטרה לשמור מפני התפתחות חרדה, אשמה או בושה.
מכאן ניתן להעלות ניסוח מדויק יותר של העיקרון הבסיסי: "החלום הוא מילוי (מחופש) של משאלה (מדוכאת, מודחקת)".
הצנזורה הזו, הלבשת התחפושת, הם שגורמים לכך שקשה לפענח חלומות. משהו בתוכנו לא רוצה שנבין את החלומות שלנו עצמנו – יש סיבה מדוע הלא-מודע הוא לא מודע!
מחקר מהרווארד מצא כי תכנים מודחקים אכן מככבים בחלומותינו. החוקרים שיערו שהסיבה לכך היא שאזורי המוח האחראיים על שליטה מחשבתית פעילים פחות בזמן שנת REM. ומהם התכנים שאנחנו הכי רוצים לשלוט בהם ולהסתיר מעצמנו? לפי פרויד לפחות, ניחשתם נכון, אלה תכנים מיניים. גם אם בחלום מופיע מעיל תמים, אנחנו כנראה חולמים על משהו מיני – קונדום, הריון לא רצוי וכו'.
יש שיאמרו שלפרויד היתה פיקסציה למין. אמת בידם. אולם גם כאן המחקר העדכני תומך בגישתו. בחלום אנחנו לא יכולים לזוז, כי מרכזי התנועה במוח משותקים, אבל בכל זאת מתרחשת איזו תנועה. אצל נשים יש בזמן שנת רע"מ זרימה מוגברת של דם לדגדגן, לגברים יש זקפות חזקות במיוחד (כך אגב ניתן לזהות מצבים בהם אין-אונות נובעת ממקור רגשי ולא פיזיולוגי). במקביל, בזמן החלימה הופכים מרכזי התגמול והעונג במוח פעילים במיוחד. חזיז ורע"מ!
אז אני צנצנת
לכל חלום יש אפוא שני צדדים: גלוי וסמוי. החלק הגלוי הוא התוכן המוכר לנו, הוא מה שהצנזורה אישרה. החלק הסמוי הוא המחשבות שמאחורי החלום, שמבטאות משאלה אסורה או קונפליקטואלית שהודחקה משום כך.
כדי לחשוף את המחשבות הסמויות צריך להבין מהם תהליכי הצנזורה שמשנים אותן לכלל התוכן הגלוי. פרויד זיהה שניים עיקריים כאלה: עיבוי (condensation) והיסט (displacement). הראשון הוא מנגנון של דחיסת שפע מחשבות החלום לתוכן החלום שהוא יחסית דל ולאקוני. כך למשל דמות יחידה בחלום יכולה להיות עם מאפיינים ותכונות ששייכים לכמה אנשים שאנחנו מכירים. המנגנון השני מביא להעברת העוצמות הנפשיות שמתקשרות לדימוי קונפליקטואלי, דימוי שהנו מעורר החלום, לדימוי פחוּת-ערך או אף סתמי (שלרוב קשור למאורעות היום האחרון). כך למשל אישה חלמה שהיא הולכת בשדה וקוטפת פרח. לאחר שסיפרה את החלום בטיפול נזכרה שבאותו יום ראתה אגרטל פרחים על שולחנו של המנהל שלה.
כדי לחמוק מטורפים, עוטה חרק מראה תמים, כשל משהו חסר חשיבות – ענף או עלה למשל. כשמשאלה לא-מודעת רוצה שלא ילכדו אותה, היא עוטה את המקבילה הנוירונלית של עלה יבש – ונדמית לפעילות מוחית אקראית, חסרת הגיון או חשיבות. כאן מופיע העיקרון המרכזי השלישי של הבנת חלומות: "לעולם אין החלום עוסק בזוטות". החלום תמיד נוגע בחומר רב-משמעות עבורנו, אך מנגנוני העיבוי וההיסט מסווים עובדה זאת וגורמים לכך שהדבר החשוב בחלום לרוב כלל אינו מוצג בו. מטריד אותנו הריון – אין סיכוי שנראה קונדום; מדליק אותנו הבוס – אין סיכוי שיופיע בחלום.
פרויד הדגים עם חלום קצרצר משלו: "ידידי ר' הוא דודי. אני חש כלפיו חיבה רבה". הוא סיפר שכאשר נזכר בחלום, בשעות הצהריים של היום, פרץ בצחוק ואמר "חלום זה הוא שטויות". אולם אחר כך נזף בעצמו – אם החלום נראה לך כמו שטות, כנראה שמאחוריו מסתתר משהו לא נעים במיוחד, שאינך רוצה להכיר בו. הוא התחיל לנתח את החלום בן תשע המילים, ניתוח שתופס בספר 1,515 מילים, וגילה כי הוא מקפל בתוכו דרמה משפחתית, קנאה בחבר קרוב, אמביציה מקצועית ותככים במקום העבודה שלו.
אנחנו מגיעים לגשר בין הרשויות עם ג'רה של חומרים אסורים. ראשית, אנשי ביקורת הגבולות אומרים שאי-אפשר להכניס הכול, צריך לצמצם; זהו העיבוי – מותר להכניס רק צנצנת. שנית, הם אומרים שאסור שייוודע שאנחנו מעבירים חומר פסיכדלי, גם אם בכמות קטנה; זהו ההיסט – יש להסוות את הצנצנת עם תווית תמימה.
כך התמודד פרויד עם הבעיה הגדולה של התיאוריה שלו: חלומות הבלהה, שנראים בדיוק ההפך ממימוש משאלה. אך אם ישנה צנזורה מחמירה, אפשר להבין את הסיוט כהסוואה קפדנית במיוחד.
"שרק". סיוט מפלצתי
פיתוחים מאוחרים יותר של התיאוריה מרחיבים את הגדרת 'משאלה'. יונג למשל אמר כי החלום מבטא לעתים עמדה חלופית לגישה חד-צדדית ונוקשה המוחזקת במודע. כלומר, בעקיפין, יש כאן מימוש משאלה להגמשת התפיסה. במקרים אחרים, נפוצים, החלום משחזר או מעבד אירוע שהיה בעל השפעה נפשית חזקה, לרוב קשה, דבר שהוא בפני עצמו מימוש משאלה של הנפש.
אכן, על פי מחקרים עדכניים אחד מתפקידי החלום הוא להחליש תגובות רגשיות חזקות (לאירוע, לציפייה, לקונפליקט) באמצעות התמודדות עמן, עיבודן, ואינטגרציה שלהן עם מבנים וזיכרונות קיימים. הרגשות המרכזיים בחלומות, מצאו מחקרים רבים, הם שליליים, והנפוצים ביותר הם מתח, חרדה, אשמה וחוסר אונים. בתחילת הלילה החלומות קשים במיוחד, אך עם כל פרק של שנת רע"מ הרגשות נעשים חיוביים יותר. החלימה, הסיקה חוקרת השינה רוזלינד קרטרייט, היא סוג של תרפיה לילית. נחוצה ביותר, יש לומר: אצל הסובלים מדיכאון התמונה הפוכה, והרגשות המופיעים בחלומות נעשים שליליים יותר לאורך הלילה.
החלום הגדול
המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו כתב:
תוכל לדעת את עצמך אם תעלה בעיני רוחך את בדי הציור המעוננים של שנתך היום, היום הזה, בעודך מהלך ער, עיניך פקוחות.
הזיכרון הוא בעל ערך בשל דבר אחד, מהמם: הוא משיב חלומות.
החלומות יצירתיים, תרפויטיים, שופכים אור על מי שהננו בתוך תוכנו, על משאלותינו וכמיהותינו העמוקות, הסמויות. הם תופסים נתח עצום מחיינו, אולי אפילו גדול יותר משש שנים. לפי מחקר חדש ומהפכני אנו חולמים לכל אורך השינה. חלומות בפרק הרע"מ הם פשוט היחידים שאנו זוכרים, אם בכלל.
ואולי העלילות הללו נקלעות לא רק בעיניים עצומות. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון הציע כי אנו חולמים תמיד – זוהי פעילות שהמוח לעולם אינו חדל ממנה. בזמן הערות קשה עד מאוד להבחין בכך, בשל תשומת הלב הרבה שתופסים הגירויים החיצוניים והצורך להגיב אליהם, אולם החלומות ממשיכים לנצנץ בשמי הנפש – כמו כוכבים ביום.
החלום מצמצם, מסיט, מצנזר, מסתיר, טען לפני 120 שנה פרויד בספר החלומות שלו. אך למעשה פעילותנו המנטלית כולה היא מלאכת הסוואה אחת גדולה. המציאות כפי שהיא שונה בתכלית מהאופן בו אנו קולטים אותה. במקום בו אנו תופסים קביעות ויציבות יש השתנות מתמדת, במקום בו אנו תופסים קיום חומרי מוצק יש תנודות ורִיק. אולי החלימה חשובה כל כך כי היא הדימוי המדויק ביותר לאופן קיומנו, תזכורת למה שבאמת.
החכם הסיני ג'ואנג דזה כתב לפני 2,600 שנה: "באמצע חלום איננו יודעים שזה חלום. באמצע חלום, אנחנו אפילו יכולים לנסות לפענח חלום. כשאנו מתעוררים, אנו יודעים שזה היה חלום – אולם רק אחרי התעוררות גדולה, אנו יודעים שכל זה הוא חלום גדול. קונפוציוס הוא חלום, ואתה חלום. וכשאני אומר ששניכם חלום, גם אני חלום". בוקר טוב.
לפסיכואנליזה יש כלל יחיד. בכל פגישה טיפולית ראשונה, אחרי הסבר קצר על מבנה המפגש ועל סודיות, אני נותן אך הנחיה אחת: נסי או נסה להגיד כל דבר שעולה בדעתך, גם אם הוא נראה חסר קשר, לא רלבנטי או מביך. הכלל הפשוט הזה, שזכה לכינוי 'שיטת האסוציאציות החופשיות', הוא הכלי שבאמצעותו ביקש פרויד להגיע לאזורי נפש לא-מודעים, את החפירה היחיד שהותיר בידי המטפלים שבאו בעקבותיו.
אלא שפרויד כלל לא דיבר על "אסוציאציות חופשיות". על פי ברונו בטלהיים, שכתב ספרון נהדר על האופן בו תורגם פרויד לאנגלית, מה שהוא למעשה ביקש מהמטופלים היה לומר "כל רעיון/דבר/מחשבה/זיכרון שיצוצו לפתע בתודעתם". ההבדל משמעותי: כשמדברים על "אסוציאציה" חושבים על קשר הגיוני בין שני דברים (למשל, אסוציאציה ל"קור" תהיה "חורף"); בטכניקה של פרויד מחפשים דברים שאין ביניהם שום קשר, למעט קשר ששורשו בעולם הנפשי הלא-מודע, הלא-רציונלי, של המטופל – אותו יש לפענח. ב"אסוציאציה חופשית" הדומיננטיות היא של המחשבה, ב"משהו שצץ לפתע" יש ללב סיכוי גדול הרבה יותר לדבר.
אדם פיליפס כתב על הבקשה ל"משהו שצץ" שפירושה לקחת את הסיכון לא לדעת מה אנו עומדים לומר. בשונה מכל צורת שיח אחרת, בשיחה האנליטית אנחנו מפתיעים גם את עצמנו. ולומדים מכך רבות.
היום לפני 80 שנה נפטר זיגמונד פרויד. הדבר קרה שנים רבות לפני שנולדתי, ובכל זאת, הוא ללא ספק אחד האנשים בעלי ההשפעה הישירה והגדולה ביותר על חיי.
רבים רואים בפרויד אדם נוקשה, שפיתח שיטת טיפול ארכאית, מרוחקת, קרה. למעשה, הוא היה הומניסט גדול, אדם שמה שעניין אותו ומה שייחד את עבודתו הוא העיסוק בנפש האנושית, בנשמה.
אחת הסיבות לתפיסה השגויה והנפוצה את פרויד, גם בקרב מטפלים ואפילו פסיכואנליטיקאים, הוא האופן בו תורגמו ספריו לאנגלית – השפה הנגישה ביותר עבור רוב קוראיו. כפי שהעיר ברונו בטלהיים בספרון נהדרשכתב על סוגיה שולית לכאורה זו, מתרגמיו האמריקאים של פרויד, אנשי רפואה, לקחו את הטקסטים הספרותיים שלו וניסו להפוך אותם למדעיים, תוך שהם מעקרים אותם מכל רגש ותהייה, הופכים את הפסיכואנליזה, שהיתה במקור תורה מובהקת של חיפוש-עצמי, רוחני אפשר לומר, לעיסוק אובייקטיבי ומנוכר. הפרק העשירי בספר דן כולו במחיקה המוחלטת בתרגום לאנגלית של ההתייחסויות – המרובות מאוד! – של פרויד לנשמה, Seele, והחלפתה ב"מיינד"; משהו רגשי, עמום, סובייקטיבי, טרנסצנדנטי, הוחלף במונח שכלי, ברור, אובייקטיבי, אימננטי.
בחירה מכריעה נוספת של המתרגמים לאנגלית, ששיבשה לחלוטין את המסר של פרויד, היא החלפת "אני", כמו שכתב פרויד במקור, ב"אגו". החלפה זו משפיעה באופן הכרחי על כל קורא בכתבי פרויד באנגלית. כמו שכתב בטלהיים, אין עוד מילה בעלת משמעויות אינטימיות כמו "אני". דיבור על כוחות-"האני" מחייב את הקורא להתבונן בעצמו. לעומת זאת את מנגנוני-"האגו" אנחנו בוחנים מבחוץ, על-ידי התבוננות באחרים. התרגום הזה הפך פסיכולוגיה אינטרוספקטיבית למדע התנהגותי. אגב, באותו אופן פרויד לא דיבר על "סופר-אגו" אלא על "אני עליון" ולא על "id" (שתורגם לעברית כ"סתמי") אלא, פשוט, על "it" ("זה").
בטלהיים מצביע בספר הקצר על שלל החלטות תרגום. תמיד הן מביאות לחוסר-בהירות ולהזרת הקורא בשל שימוש בטרמינולוגיה לא מובנת במקום בשפה היומיומית עליה התעקש פרויד (שהרי הפסיכואנליזה באה להנהיר ולא לטשטש, להאיר ולא לעמעם, להגדיל הבנה ולא בלבול). עוד כמה דוגמאות בולטות:
– פרויד, מסתבר, בכלל לא דיבר על "מנגנוני הגנה". "הגנה" מתייחסת לעמידה מול אויב חיצוני, מפניו מתגוננים. זה לא מה שקורה בנפש. לכן השתמש פרויד במילה שמשמעותה דומה יותר ל"להדוף", שכן מה שנהדף, מה שממנו מתחמקים, הוא משהו מתוכנו. "מנגנוני הגנה" נתפסים כמשהו זר לנו, שמגן עלינו מפני משהו חיצוני אחר. פרויד לעומת זאת בא להראות שמה שאנו מנסים להדוף וכן עצם ההדיפה הם חלק משמעותי ממי שאנחנו. בדומה, הוא כלל לא דיבר על "הדחקה", אלא על "דחייה" או "הדיפה" ("repulsion" ולא "repression").
– "Cathexis", הבלתי-מובן בעליל, הוא בגרמנית פשוט "לתפוס מקום" (occupy). פרויד התכוון למשהו – רעיון, דמות, אובייקט – שמושקעת בו כמות גדולה של אנרגיה, שהפכה למקובעת שם. אותו 'משהו' הופך אז, בשל אנרגיה זו, לבעל עוצמה, שליט על-פני שאר הנפש.
– התרגום המזעזע ביותר בעיניי (אף שהוא נוגע למונח שולי) הוא של מילה שמשמעותה היא "ההנאה המינית שבהסתכלות", בה השתמש פרויד כדי לתאר תופעה מוכרת לכל אדם. המקבילה שנמצאה באנגלית היא המילה חסרת המובן "scopophilia".
בטלהיים ציטט את המימרה הידועה "traditore, traduttore" – מתרגמים הם בוגדים. אכן, מתרגמיו של פרויד בגדו ברעיונותיו.
מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה ב-11 בנובמבר לפני מאה שנה, חיזקה את זיגמונד פרויד בדעתו שהמלחמה אינה מעירה דחפים אלימים אלא רק מסירה את מעטה התרבות הדקיק ומעמידה אותנו אל מול הפרימיטיבי שבתוך כל אחד מאתנו
קרון הרכבת ביער קומפיין, 11.11.1918
ביום שני, 11.11 שנת 1918, בשעה 11:00, נחתם בקרון הרכבת שחנה ביער קומפיין בצרפת הסכם שביתת הנשק, שסימן את סיום מלחמת העולם הראשונה. זו הייתה המלחמה עליה נאמר ש"תסיים את כל המלחמות". לנוכח נהרות הדם, באותו רגע נדמה היה כי אכן כך יהיה.
כאלף קילומטרים משם, בברגאסה 19 בווינה, ישב יהודי נטול-אל וחיוך מריר על שפתיו. הוא היה מאומן היטב במבט שחודר דרך הריטואלים האובססיביים והאמונות התפלות שבאמצעותם מסממת התודעה האנושית את עצמה. מהם תאריך ושעה סמליים אל מול יצר לב האדם? זיגמונד פרויד הבין זה מכבר כי הציביליזציה כולה אינה אלא מעשה תחרים עדין אותו רוקמים בשקדנות דורות על גבי דורות, מתוך ניסיון מכמיר לב לכסות את התהומות העמוקים, האפלים של הנפש. פרויד זכה ללעג, ביקורת והשמצה, שכן בקפדנות ושיטתיות חקר את הקרעים באותה רקמה – חלומות, בדיחות, פליטות, פרצי פראות פתאומיים. המלחמה הגדולה היתה קרע רחב מספיק כדי לאשר את תובנותיו. עם סיומה, אנשים יבקשו לפטור אותה כחריג, שאינו מעיד על הכלל. פרויד ידע כי ההיפך נכון. רק מתוך החריג, ולא מתוך היומיומי, הנימוסי, המתורבת והמעושה, ניתן ללמוד מי אנו, בני האדם.
בזמן המלחמה הידלדלה מאוד הקליניקה של פרויד. למי יש פנאי לחיבוטי נפש כשהעולם קורס? פרויד אף איבד את כל חסכונותיו, שהיו צמודים לאגרות חוב אוסטריות, ובקושי הצליח לקיים את בני משפחתו, שסבלו לא אחת מרעב. את הזמן שהתפנה הוא הקדיש בעיקר לכתיבה, שנעשתה לעתים קרובות באצבעות רועדות מקור בחדר עבודתו הלא מוסק. בין היתר כתב על המלחמה שני מאמרים נשכחים, אך עדיין נושכים.
במאמר "ההתפכחות של המלחמה", שנכתב כחצי שנה אחרי פרוץ הקרבות, חשף פרויד תחושות לא אופייניות של בלבול וחוסר-אונים לנוכח האירועים הקשים וחוסר היכולת להבינם. פרויד, שהיה בן 58 כשפרצה המלחמה, חי מרבית ימיו באירופה שנהנתה מתקופה ארוכה של שקט ושלווה יוצאי דופן. בעידן "הכפר הגלובלי הראשון" של תחילת המאה הקודמת יכלו בני אומות המערב להעתיק את מקום מגוריהם ממדינה למדינה או לתור ארצות אחרות גם בדחף של רגע, בלי צורך בסידורים קודמים או מסמכים כלשהם. כך נוצרה על פי פרויד "מולדת" (Vaterland) חדשה, אותה ראה כמין מוזיאון גדול, המורכב מהיופי, מהאמנות ומהיסטוריה של כל האומות.
אלא שאז פרצה המלחמה שהכול, כולל פרויד, סירבו להאמין באפשרותה. אין ספק שמלחמות ימשיכו להתקיים כל עוד אומות חיות בתנאים כה שונים, בהבדלים עמוקים ביחס לערך החיים, ובעוינות כה רבה זו לזו, כתב פרויד. אבל המלחמה הנוכחית, נזעק, מתקיימת בין מדינות שחולקות תרבות ואורח חיים דומה, בין אנשים בני אותו גזע. "ציפינו שהאומות הכבירות השולטות בעולם של בני הגזע הלבן, שהפגינו יצירתיות כה רבה במדע, באמנות – יצליחו לגלות דרך אחרת לפתור קונפליקטים ואי-הבנות", כתב.
לא רק שבני הגזע הלבן הרגו זה את זה, הם עשו זאת בשקדנות והצלחה חסרות תקדים. אפילו המדע, שעליו השליך פרויד יהבו כאדם נאור וליברלי, הכזיב – כל שהמדענים עשו היה לחפש כלי-נשק יעילים יותר ויותר. במכתב ללו אנדריאס-סלומה מאותם ימים כתב פרויד: "אין לי כל ספק שהאנושות תתגבר גם על מלחמה זו, אך אני יודע לבטח שאני ובני זמני לא נשוב עוד לראות את העולם בעיניים עולצות. הוא נתעב מדי".
עצב עמוק נשקף מעיניו של פרויד, אך לא הפתעה. ניתן להבין את אכזבתם של תושבי הציביליזציה הגדולה שקרסה כמעט בן לילה, הוא כתב במאמרו, אלא שאכזבה זו אינה מוצדקת – שכן מה שנדמה שהרסה המלחמה אינו אלא אשליה. אנו נהנים מאשליות שכן הן חוסכות מאתנו רגשות לא נעימים, אולם אל לנו להתלונן כאשר שוב ושוב הן מתנגשות עם המציאות, ומתנפצות למולה. בני מיננו לא שקעו כה נמוך כפי שחששנו, ניחם פרויד את קוראיו, ואת עצמו, מכיוון שהם מעולם לא התרוממו גבוה כפי שחשבנו.
חקירה פסיכואנליטית מראה שהמהות העמוקה ביותר של טבע האדם מורכבת מדחפים שהם זהים אצל כל בני-האדם ומכוונים לסיפוקם של כמה צרכים ראשוניים. הדחפים האלה כשלעצמם אינם טובים או רעים – אולם החברה מסווגת אותם ככאלה על פי התאמתם לצרכיה שלה. את ביטויי הדחף שאינם מתיישבים עם דרישות הקהילה הרחבה דואגת זו באמצעות תהליכי חִבְרוּת (סוציאליזציה) לעכב, להדחיק או להפנות כלפי יעדים אחרים, ולעתים גם כלפי האדם עצמו. כך נדמה לנו כי אכן חל שינוי, כאילו אגואיזם הפך לאלטרואיזם, אכזריות לרחמים.
אולם החלק האינסטינקטואלי נותר תמיד חזק. אנו טועים בהעריכנו בני-אדם כטובים ומוסריים מכפי שהנם באמת, שכן האינסטינקטים של הזולת תמיד נעלמים מעינינו. החברה התרבותית דורשת התנהגות "טובה", ולא אכפת לה אם מקורה של התנהגות זו בהפנמה אותנטית של ערכיה, או רק בחשש מסנקציה על חריגה מהכללים המקובלים. כך היא זוכה לצייתנות של רבים, שבצייתם נוהגים שלא על-פי טבעם. הם נתונים להדחקה מתמדת של האינסטינקט, והמתח הגדול שהדבר יוצר מתבטא בנוירוזות ופתולוגיות. כל מי שחי על-פי עקרונות זרים לטבעו חי, במונחים פסיכולוגיים, ברמת חיים שהוא לא יכול להרשות לעצמו. ולאף אחד אין שליטה על הרגע בו ידפקו על הדלת אנשי ההוצאה לפועל – שלובשים לא אחת מדי צבא.
וחץ נוסף שלח פרויד. "ישנו עוד סימפטום שאולי זעזע כמה", הוא כתב, מכוון להיעדר התובנה גם אצל האינטלקטואלים המזהירים ביותר, משני צדי המתרס, ששיתפו פעולה עם השלטון. תומס מאן למשל כתב באוגוסט 1914, "מלחמה! חשנו היטהרות, שחרור ותקווה אדירה". גם שטפן צווייג, הפציפיסט לימים, שירת את מכונת התעמולה האוסטרית ואפילו המשורר המיסטיקן ריינר מריה רילקה הילל בשיר את הופעתו של "אלוהי המלחמה המרוחק והבל-יאמן ביותר". תופעה זו, אמר פרויד, קלה להסבר. זו טעות להתייחס לאינטלקט ככוח עצמאי תוך התעלמות מהתלות שלו בחיי הרגש. האינטלקט יכול לפעול כראוי רק כשהוא מנותק מהשפעות של דחפֵי רגש חזקים, אולם כל אימת שאינו מנותק מהם הוא יתנהג כמכשיר של התשוקה, שמספק לה את ההצדקות שהיא תובעת. הפסיכואנליזה מראה שהאדם המבריק ביותר יתנהג כאימבציל ברגע שהתבונה מתעמתת עם התנגדות ריגשית.
החץ כוון, אולי שלא ביודעין, גם כלפי משלחו. עם הכרזת המלחמה לקה פרויד עצמו בהתקף פטריוטיזם. "בפעם הראשונה זה שלושים שנה אני חש עצמי אוסטרי", הוא אמר, וקידם בהתלהבות את העמדה הנוקשה שנקטה אוסטריה כנגד סרביה.
זיגמונד פרויד ובניו, ארנסט ומרטין, 1916
ילדיו של פרויד כנראה ספגו משהו מהפטריוטיות הזו. שלושת בניו, מרטין, אוליבר וארנסט, לא חויבו לשרת, אך התנדבו לעשות כן, נשלחו לחזית ואף זכו לעיטורים. פרויד האב החרֵד חלם באחד הלילות "חלום נבואי" שתוכנו הגלוי ציין לדעתו בבירור את מותם של בניו, וראשון להם מרטין. מאוחר יותר גילה פרויד שבאותו יום נפצע מרטין בחזית הרוסית, גילוי שעורר אותו בהמשך ליזום כמה מחקרים על תורת הנסתר וטלפתיה.
נוכחותו הקבועה של המוות במחשבותיו בימי המלחמה הובילה את פרויד לעוד כמה מסקנות מרהיבות ומדכאות על טבע האדם, אותן חלק בהרצאה במועדון בני ברית בווינה ב-15 בפברואר 1915. על בסיס הרצאה זו כתב פרויד את המאמר "גישתנו למוות", בו טען שיחסם של אבות אבותינו הרחוקים למוות התאפיין בחוסר עקביות. לאדם הקדמון לא הייתה שום בעיה עם מותו של הזר, שנתפס כאירוע חסר כל חשיבות, והוא אף לא היסס לגרום למוות זה באכזריות הרבה ביותר הקיימת בעולם הטבע. את תוצאת עמדה זו אפשר לראות בספרי ההיסטוריה, שמורכבים בעיקרם משורת רציחות.
היחס למותם של אנשים קרובים היה מורכב יותר. כאשר האדם הקדמון ראה מישהו קרוב לו נהרג כל ישותו מחתה, שכן הכיר במוות זה כאירוע מחריד, קץ החיים. אולם חוק האמביוולנטיות הרגשית, ששולט עד היום ביחסינו עם אלה שאנו אוהבים יותר מכל, יצק קורטוב של שמחה לאיד וסיפוק גם ביחס למות אדם אהוב. אהבה ושנאה מופיעות תמיד יחד, כתב פרויד, שכן אהבה אינה אלא תגובה לדחפים העוינים שאנו חשים בתוכנו כלפי אדם קרוב וחשוב לנו; שהרי גם האדם הקרוב ביותר, הוא תמיד גם זר.
הקונפליקט ברגש ביחס למוות של אנשים אהובים הוא שהוליד לפי פרויד את הפסיכולוגיה ואת הדת. מעל קברו של האדם האהוב נוצרו דוקטרינות הנשמה והאמונה באלמוות, ושם גם התעוררה לראשונה תחושת האשמה, שהולידה את הצווים המוסריים הראשונים.
האיסור החשוב ביותר שיצר המצפון המתעורר היה "לא תרצח". הוא הושג מלכתחילה כתגובה לשנאה החבויה מאחורי האבל כלפי אהובים שמתו, ובהמשך הורחב כך שהופנה גם כלפי זרים ולבסוף אפילו אויבים.
יש מי שיראו בכוחו של הציווי הוכחה לעוצמתם של הדחפים המוסריים באדם. אין זה כך. איסור כה חזק יכול להיות מופנה רק כלפי דחף חזק במידה דומה; עצם הדגש האדיר על "לא תרצח" מעיד על כך שאנחנו תוצר של אינספור דורות של אנשים שתאוות-ההרג זרמה בדמם.
בדיוק כמו האדם הקדמון, המשיך פרויד, אנו מחסלים בדחפינו הלא-מודעים מדי יום ומדי שעה את כל מי שניצב בדרכנו, שפגע בנו או שהעליב אותנו. הלא-מודע שלנו יהרוג גם עבור עניינים של מה בכך – זהו העונש היחיד שהוא יודע להטיל. אם לשפוט לפי הדחפים הלא-מודעים שלנו, הרי שכולנו, כמו האדם הקדמון, משתייכים לכנופיית מרצחים; הדבר היחיד שהשתנה הוא יחסנו התרבותי והנורמטיבי ביחס למוות. מה שעושה המלחמה אינו הערת דחפים אלימים, אלא רק הסרת מעטה התרבות הדקיק והעמדתנו אל מול הפרימיטיבי שבתוך כל אחד מאתנו.
לנצח נאכל חרב, מסכם פרויד. עלינו אפוא להכיר בכך שביחסנו המתורבת כלפי מוות אנו מתעלמים מהמציאות ומהמציאות הנפשית. יש לבטל את הדחקת היחס הלא-מודע כלפי מוות ולתת לו את המקום, במציאות ובמחשבותינו, אשר לו הוא ראוי. אמנם אין פה התקדמות, אלא רגרסיה, אולם זו נסיגה שלוקחת בחשבון את האמת, ולכן תאפשר לנו לשאת את החיים. את הממרה "החפץ בשלום, ייכון למלחמה", הציע פרויד, מפוכח וצלול מתמיד, כדאי להחליף בנוסחה הבאה: "החפץ בחיים, ייכון למוות".
פורסם בשינויים קלים במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", 9.11.2018
פגישה טיפולית אורכת בדרך כלל חמישים דקות. לפעמים זה נראה מעט מאוד, בהתחשב בקשיים העיקשים, רבי השנים, מולם אנו ניצבים. אולם גם בפרק זמן קצר זה עולה לרוב כמות עצומה של חומר מנטלי.
וילפרד ביון העלה את השאלה האקוטית – כיצד נדע, מתוך כל המידע המתגלה במהלך פגישה, אל מה יש לכוון את תשומת לבנו? איך נזהה במה עלינו להתמקד? הוא טבע את המונח "העובדה הנבחרת" (“selected fact”) – שהיא כעין מפתח לפענוח צופן סודי. מרגע שמזהים את ה'עובדה', מה שנראה עד עתה כמו גיבוב לא מאורגן של מילים, רעיונות, רגשות ורשמים מקבל פתאום משמעות קוהרנטית, כמו תמונה מטושטשת שבאמצעות סיבוב העדשה נכנסת לפוקוס וכל פרטיה מתבהרים.
בכל פגישה יש עובדה נסתרת שכזו. כדי לחשוף אותה, אמר ביון, אין לו למטפל אלא את האינטואיציה שלו. אך אינטואיציה אינה רק עניין של מזל, או כישרון. חלק מהותי מהטכניקה הפסיכואנליטית נועד לאפשר את התנאים הטובים ביותר להבלחת האינטואיציה. העמדה הטיפולית עליה המליץ פרויד היא של תשומת לב 'מרחפת' (“evenly hovering attention”), המקדישה אותה חשיבות לכל מה שנאמר. לכך הוסיף ביון את ההצעה להקשיב בלי זיכרון ובלי תשוקה, כלומר בלי הנחות מוקדמות ובלי ציפיות. אם נצליח להשעות את מה שאנו יודעים, על המטופל, ועל טיפול, את מחשבותינו על מה רצוי, ומה לא, ולהיות קשובים באותו מידה לכל מה שמופיע – הרי שכפי שכתב פרויד, נוכל להישאר לזמן מה בחשכה, ואז אולי נצליח לזהות איזה נצנוץ של אור, שיובילנו.
ב-18.10 יתקיים בתל אביב ערב השקה לספרי "אמת אהבה אמונה: מבט פסיכואנליטי והיסטורי על משמעות החיים". אפשר לכתוב לי בפרטי לפרטים.
אך אולי שפת החלום פועלת על פי חוקי הגיון משלה, שונים מאלה המוכרים לנו בערות? חוקים כאלה ניסה לזהות זיגמונד פרויד בספרו "פירוש החלום". הספר, בו ראה פרויד עד סוף ימיו את החשוב בכתביו, התפרסם ב-4 בנובמבר 1899, אולם פרויד ביקש לכתוב על כריכתו את התאריך 1900 מתוך אמונה שהוא יהיה מהספרים המשפיעים ביותר על פני האנושות במאה החדשה. הוא צדק. אבל האנושות לא התמסרה בלי מאבק. עד 1908 נמנמו במחסן ההוצאה רוב ספרי המהדורה הראשונה, בת 600 העותקים (המו"ל, כדרך המו"לים, היה פחות אופטימי).
השראה טיפולית 