לא פעם שואלים מטופלים 'האם מה שאתה עושה אתנו בקליניקה הוא מדעי? האם זה מבוסס על מחקר אמפירי? יש לזה תוקף?'. גם מטפלים שואלים שאלות דומות, במיוחד ברגעי משבר או בלבול, שמביאים אותם לחפש דרכים יותר בדוקות, מוכחות. השאלות הללו לגיטימיות, והחיפוש אחר תשובות תורם להתפתחות המקצוע. אולם עלינו לדעת שההסתמכות על המדע היא מוגבלת מיסודה כשמדובר בטיפול נפשי.
ראשית, יש לזכור שגם המדע אינו לגמרי 'מדעי'. השיטה המדעית מחליפה את המציאות בהפשטה של המציאות, כדי לקבוע נוסחאות וכללים. המציאות עצמה היא תמיד עניין של פרטים, שכל אחד מהם חד פעמי, בלתי משתחזר. אין שני עכברים זהים, אין שני פרחים זהים, אין שתי אבנים זהות, אין אפילו שני אטומים זהים. כאשר הפרטים המצויים תחת בחינה הם בני אדם, לא אטומים או אבנים, הפשטה מהסוג שעושה המדע כרוכה במחיר גבוה.
מעבר לכך, מדעי הטבע מבוססים כולם בחשבון אחרון על החושים – ראייה, מגע, ריח, שמיעה. אולם מה שהמטפל עובד איתו אינו ניתן לראייה או למישוש. ביון הציע כי החוש שהמטפל משתמש בו הוא האינטואיציה. בצורה שונה לחלוטין מהמדעים המדויקים, הפסיכואנליזה מבססת את ידיעותיה לא על חושים כי אם על האינטואיציה. אין ברירה. הפסיכואנליזה היא שיטה שבה נפש אנושית אחת מנסה לחשוף סודות של נפש אנושית אחרת.
לא כל אינטואיציה היא בעלת אותו משקל ותוקף. אי-אפשר להגיד שבפסיכואנליזה 'הכל הולך'. כשנשאל אם פסיכואנליזה היא מדע, אמר אנדרה גרין שהיא ניחוש ממושמע (a disciplined conjecture). יש בעבודה הטיפולית היבט של ניחוש, במובן של הסתמכות על האינטואיציה הפנימית, הסובייקטיבית; אבל הניחוש מסתמך על ידע ומשמעת טיפוליים.
מה הופך אדם למטפל טוב? מה בכלל הופך אדם למטפל? באופן רשמי, ישנם הלימודים, ההתמחות, התעודות התלויות בקליניקה. אבל מה בין אלה ובין יכולת טיפולית של ממש? "רק אחרי שסיימת את הכשרתך כמטפל", אמר ביון, "יש לך סיכוי להפוך למטפל".
איזה מין מטפל הוא המטפל? הוא יכול להיות דינמי או התנהגותי, פרוידיאני או קלייניאני. אבל מה בין התוויות האלה ובין מהות טיפולית של ממש? "המטפל שאתה הופך להיות לו", המשיך ביון, "הוא אתה, ואתה בלבד; עליך לכבד את הייחודיות של אישיותך – זה הדבר שאתה משתמש בו, לא כל הפירושים שאתה נותן". אנחנו נעזרים בתיאוריות כדי להתמודד עם התחושה שאיננו באמת מטפלים, אולם התיאוריות הן לא מה שיעשו אותנו למטפלים, שהרי המטפל שבנו הוא מי שאנו, ולא שום דבר אחר.
היינץ קוהוט אמר משהו דומה. אדם נעשה אמן בעבודתו הקלינית, הוא כתב, כאשר הידע שלו, הן זה התיאורטי והן זה הקליני, "עבר אינטגרציה כה ממצה עם אישיותו המלאה, עד שהוא חדל להיות מודע לו". כל עוד יש מרחק בין מה שאני יודע ובין מי שאני, כל עוד אלה לא התמזגו – עבודתי לא תהיה שלמה.
במאמרם "על הפיכה להיות פסיכואנליטיקאי" (On Becoming a Psychoanalyst) מזכירים גלן גאבארד ותומס אוגדן כי מהותו של השיח הטיפולי היא נגיעה במה שייחודי, חד-פעמי וחי בחוויה הספציפית של אדם מסוים. אם נבקש להפוך להיות מטפלים עלינו אפוא ליצור זהות אישית ייחודית משלנו, זהות ששונה מזו של כל מטפל אחר. זה לא פשוט. ממש ממש לא פשוט. "איננו יכולים להפריז בתיאור הקושי לעמוד באידיאל זה", כתבו גאבארד ואוגדן. כל אחד מאתנו מזדהה עם עמדה, עם אסכולה, עם תיאוריה – של המטפלים שלנו, של המדריכים שלנו, של כותבים וכותבות נערצים. אנחנו קשורים בקשרים עבותים, חלקם מודעים וחלקם לא מודעים, לידע שאנו סבורים שיש לנו, אף שהידע הזה אינו אנו. "בכל פגישה ופגישה אנו עושים מאמץ גדול כדי להתיר את הקשרים הללו", כתבו גאבארד ואוגדן. זהו מאמץ מתמיד, כל שעה מחדש. אך הוא ראוי. הם מעידים: "מניסיוננו, כאשר המטפל מאבד את שיווי המשקל שלו, הוא עושה את העבודה האנליטית הטובה ביותר".
האם נעז – לאבד שיווי משקל, לא ללכת בבטחה, להיות עצמנו?
שנה לפני מותו כתב פרויד: "היחסים האנליטיים מבוססים על אהבת האמת – כלומר על הכרה במציאות – ואין בהם מקום להעמדת פנים ורמייה". וביון כתב כי חיפוש האמת הוא חיוני לצמיחה נפשית כפי שמזון הוא חיוני לצמיחה הביולוגית של האורגניזם. "בלי אמת, הנפש אינה מתפתחת, היא מתה מרעב".
אמת היא אחד הכלים החזקים שיש בידי המטפל. אם משכילים להחזיק במדיניות של אמירת אמת בלי לסטות ממנה, זה יכול להביא לשינוי ושחרור אצל המטופל. אך אין זה דבר פשוט. אינספור פעמים במהלך הטיפול יש פיתוי לא להגיד הכל, להסתיר, להתעלם, לצמצם חשיבות, לצבוע קצת בוורוד. אך בטווח הארוך המדיניות של דבקות באמת היא הטובה ביותר עבור המטופל.
יש לו, לאדם, שתי תשוקות מתנגשות: לדעת ולא לדעת. התשוקה לא לדעת, כתבה רחל בלאס, מוזנת על-ידי דחף המוות, והיא מובילה אותנו לכפות את עצמנו על המציאות ולעוות אותה. העולם הופך אז להיות כפי שהיינו רוצים שיהיה, ולא כפי שהינו באמת. עיוות כזה אמנם מפחית כאב וחרדה, אולם העולם נותר שקרי ושטוח, והחיים שלנו מוגבלים ולא אותנטיים.
לעומת התשוקה לא לדעת שמקורה בדחף המוות, התשוקה לדעת מקורה בדחף החיים. התשוקה הראשונה נובעת משנאה ומפחד, השנייה מבטאת אהבה.
אין זה קל לשאת אמת, אין זה קל לאהוב. הפרעות ביכולת לשאת אמת, והשלכותיהן, הן שמביאות אנשים לטיפול. מנקודת מבט זו, כתבה בלאס, "המטרה של הטיפול היא להציע אמת, שום דבר אחר. אמת אינה רק רלבנטית לאנליזה; חשיפתה, חווייתה, הפנמתה, הן מה שאנליזה הינה".
חשוב להדגיש כי הדבר העיקרי בטיפול אינו חיפוש וזיהוי אמת ספציפית זו או אחרת ביחס למטופל. פרויד הכיר כבר בשלב מוקדם של חשיבתו כי השגת ידע, כולל ידע על תשוקות וחרדות, אינה משנה את האדם באופן משמעותי. מה שאנו מחפשים, מה שיכול להביא לשינוי, הוא הגדלת מידת הפתיחות לאמת, הגדלת היכולת לדעת.
המטופל מגיע לקליניקה עם חשדנות כלפי האמת, שמתבטאת באידיאליזציה או דה-ולואציה או כל סוג אחר של התנגדות וביטוי בפעולה. על המטפל להתמיד בהתמקדותו באמת, גם לנוכח התעקשותו המתמדת של המטופל לא לדעת. זוהי אולי הדרך הטובה ביותר לבטא את אהבתנו למטופלים.
כמטפלים, יש באמתחתנו מספר מוגבל של ההתערבויות: שיקוף, כלומר חזרה על משהו שהפציינט אמר; עימות, בו אנו מחברים שתי אמירות ומצביעים על כך שאינן מתיישבות זו עם זו; ופירוש. סֶה טוּ. הפירוש הוא ההתערבות היחידה שמוסיפה משהו חדש לדברי המטופל, משום כך הוא נחשב להתערבות הכי מתקדמת, אך גם זו שיכולה לעורר תגובות הגנתיות חזקות.
לפי מייקל באלינט ישנם שלושה סוגי פירושים: פירושי תוכן, פירושי הגנות ופירושי העברה. חלוקה אחרת היא לפירושים אינטגרטיביים ולא אינטגרטיביים. בחיים לכל דבר יש שני צדדים, יש יתרון וחיסרון, תועלת ומחיר. גם להגנה נוקשה יש ערך, אחרת לא היתה מאומצת. פירוש אינטגרטיבי מציג את שני הצדדים ועל כן הוא תמיד עדיף.
לפירוש כוח רב. אם מצליחים לתת פירוש נכון, כתב היינץ קוהוט, זיכרון שהיה "תקוע", יפסיק להופיע. זאת משום שהפירוש מעביר אותו מהעבר הטראומתי אל ההווה הטיפולי, דבר המכריע לדברי קוהוט מעצורים התפתחותיים.
עם זאת, יש לנקוט זהירות, שכן לפירוש יש גם כוח להזיק – למשל אם הוא שגוי, או אם ניתן בעיתוי לא מדויק. אך הפירושים המזיקים ביותר הם כנראה אלה שאנו כמטפלים דבקים בהם כאמת יחידה שאין עליה עוררין.
כל דבר בעל ערך, יהא הוא חלום, סימפטום או יצירת אמנות – ניתן להבין רק על-ידי פירוש מרובד ומרובה (overinterpretation), כלומר פירוש שמבין אותו מכיוונים שונים כתוצר של מגוון דחפים ומקורות. מתוך כך ברור כי תמיד יש לחשוד בפירוש בודד, לא משנה כמה משכנע יראה. בפירוש יחיד, האני-העליון הוא השולט, קובע עבורנו מה נתפס כאמת ביחס לעצמנו, ועל כן אמת זו היא לרוב ביקורתית או צינית. יתר על כן,הדגישאדם פיליפס, ככל שהפירוש הבודד יותר משכנע, יותר סמכותי, הוא ככל הנראה פחות מהימן. הפירוש האבסולוטי הוא לעתים קרובות ניסיון אלים להציב גבול, במחוזות בהם שום גבול אינו יכול להיות מוצב – מחוזות הנפש.
עמדה מעניינת לגבי השאלה מה הופך פירוש ל"טוב", הציג ביון. לדבריו, האופן לפיו יש להעריך כל אמירה של המטפל היא על פי מידת החיוניות של מי שהוא למחשבות שהוא מבטא, בניגוד לחשיבותם של הניסיון, ההשכלה או האוריינטציה התיאורטית שלו. ככל שאלה האחרונים חשובים יותר למה שאמר, כך הערך האנליטי של הפירוש שהציג נמוך יותר, כלומר זר יותר לאזור של O, שבו ממוקדת תשומת לבנו כמטפלים. לרעיון אמיתי אין צורך להישען על מערכת מושגית מורכבת, ואין לו צורך להתבסס על אישיות, כריזמה, ניסיון חיים וכו'. הוא אמיתי בפני עצמו. כל פרשנות שאינה יכולה להתקיים בנפרד מהאופי, הידע, האמונות, הניסיון של המטפל היא לא מדויקת ולא מועילה.
אפשר לומר שאם נצליח להגיע לעמדה הטיפולית ה'נקייה' ביותר, נקייה מאופי, מאישיות, מידע, מניסיון – נוכל רק לשתוק. פירוש 'טהור' אינו אפשרי, המילים תמיד מוגבלות. אכן, לקראת סוף ימיו הכיר ויניקוט בחוסר הערך של מתן פירושים. הוא כתב: "רק בשנים האחרונות נעשיתי מסוגל להמתין ולהמתין להתפתחותה הטבעית של ההעברה, הצומחת מתוך אמונו הגדל של המטופל בטכניקה ובסיטואציה הפסיכואנליטיות, ולהימנע מלקטוע תהליך טבעי זה על-ידי נתינת פירושים … אם רק נמתין, יבוא המטופל לכלל הבנה מתוך יצירתיות ובחדווה עצומה, והיום אני נהנה מן החדווה הזאת יותר משנהניתי אז מן התחושה שאני פיקח". אם כבר נתן ויניקוט פירוש, הרי שהדבר נועד לדבריו "בעיקר כדי להביא לידיעת המטופל את גבולות הבנתי. העיקרון הוא שהמטופל – והוא בלבד – הוא בעל התשובות".
לפני 120 שנה פרסם פרויד את ספרו הגדול, "פירוש החלום". שורת מחקרים עדכניים מעמיקה את תובנותיו ביחס להתרחשות הנפשית החשובה מכולן
אנרי רוסו, "החלום"
"חלמתי שאני לובש שוב את מעיל החורף שלי, וזה נורא", סיפר הבחור הצעיר לגבר המזוקן שישב על הכורסה שמאחוריו. העילה לחלום היתה לכאורה תחילת החורף, אולם מבט חוזר מראה שאין קשר בין שני חלקי המשפט. מדוע לבישת מעיל היא "נוראית"? בהמשך הפגישה הטיפולית נזכר הצעיר בשיחה שהיתה לו ביום הקודם עם ידידה, שסיפרה לו בסוד שילדהּ האחרון נולד בגלל קונדום שנקרע. מכאן, הסיק המזוקן, השתלשלה שרשרת המחשבות: המעיל מייצג את הקונדום, הוא משהו שלובשים, מַעֲטֶה, בעייתי תמיד – דק הוא מסוכן, עבה הוא רע. תיאור החלום התמים לכאורה דרש פחות מעשר מילים, שהסתירו חרדות ותשוקות מיניות עמוקות. כמו תמיד, חייך לעצמו המזוקן, שואף בסיפוק מסיגרו.
כולנו חולמים, שלושה עד חמישה חלומות כל לילה. לאורך חיים ממוצעים נחלום מעל ל-100 אלף חלומות, להם נקדיש כשש שנים מלאות,יותרמהזמן שאנחנו מקדישים לאכילה (ארבע וחצי שנים), חופשות (שלוש שנים וחודש), רשתות חברתיות (שלוש שנים), סקס ורומנטיקה (שנה וחצי), פעילות גופנית (שנה וארבעה חודשים) או בית ספר (י"ב השנים ברוטו הן שנה וחצי נטו). ובכל זאת, אין משרדי ממשלה, מדורים בעיתונים, חוגי לימוד או תוכניות ריאליטי המוקדשים לחלומות.
חלימה היא חיונית. רצף של כמה ימים בלעדיה ויקיץ עלינו הקץ – מהר יותר מאשר רצף ימים בלי אכילה, שתייה, או צפייה בנטפליקס. היא גם מהפעולות היצירתיות ביותר שאנו מבצעים. פול מקרטניחלםאת "יסטרדיי", דימיטרי מנדלייב חלם את מבנה הטבלה המחזורית. לא רק הם. בלילה כולנו גאונים. מחקרים מראים כי ציונים במבחני יצירתיות הם גבוהים בהרבה אחרי שינה עם חלימה. אפילו מפתחי רשתות נוירונים ממוחשבות – סוג של בינה מלאכותית המבוססת על מערכות נוירונים ביולוגיות –גילוהשנה את כוח החלום. הם תכנתו אופציה שמדמה בצורה מתמטית את דפוסי פעילות המוח האנושי בזמן שינה והריצו אותה על הרשת הממוחשבת בזמן שהיא נמצאת במצב 'אוף-ליין'. הדבר הביא לשיפור דרמטי בביצועי הרשת: בלי 'חלימה' מספר הביטים (יחידות המידע) המקסימלי שאצרה כל סינפסה ממוחשבת היה 0.14, אך עם אופציית השינה הגיע המספר ל-1, הגבול התיאורטי המקסימלי לרשתות מסוג זה. אכן, אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות.
ובכל זאת, ההומינידים שוכחים את רוב יצירותיהם הליליות, ואלה שנזכור נראות לנו כמעט תמיד תמוהות או בנאליות. אך חלומות הם אף פעם לא כאלה. אליס רוב, שספרה "מדוע אנו חולמים" (Why We Dream) ראה אור השנה, אמרה כי התעלמות מחלום משולה להשלכה לאשפה של מתנה מהמוח שלנו, בלי שטרחנו לפתוח אותה.
השאלה היא: איך לפתוח? כיצד ניתן לרדת לפשר החלומות? על כך כתב אותו גבר מזוקן לפני 120 שנה חיבור ששינה את פני האנושות.
"ביג לבובסקי". ללא ספק מסצנות החלום הקולנועיות היפות ביותר
השפה האוניברסלית היחידה
חלום הוא "סיפור שרואים כשישנים" כתבה תרצה אתר. אין זה מובן מאליו, שיש סיפור, שאנחנו רואים אותו – בעיניים עצומות. בזמן החלימה מגיעים אותות מגזע המוח לקליפת המוח, ובמיוחד לאזור הקשור לראייה, ופעילים אזורי הזיכרון והרגשות. גם באזורים נוספים מתבצע עיבוד דומה לזה שמתרחש בזמן ערות, ובכלל, המוח ממש לא נח בזמן השינה. פעולת החלום מיוחסת בעיקר לפרק השינה המכונה REM או רע"מ (ריצודי עיניים מהירים). כשמעירים אדם בשלב זה של השינה, הוא ידווח ב-85% מהמקרים על חלום.
חלום הוא סיפור, שרואים. הוא אינו מקודד באותיות או מילים, אך יש לו שפה, שפת הסמלים. כפי שהעיר אריך פרום, זוהי אולי השפה היחידה שהיא בעלת תוקף אוניברסלי, בכל התרבויות, בכל התקופות. שפה זו, שמאפיינת לפי פרום גם מיתוסים ואגדות, נזנחה במידה רבה על-ידי הגישה המערבית המדעית-מטריאליסטית, שבמשך שנים רבות פטרה חלומות כלא יותר מירי מקרי של נוירונים, חסר הגיון ומשמעות.
אך אולי שפת החלום פועלת על פי חוקי הגיון משלה, שונים מאלה המוכרים לנו בערות? חוקים כאלה ניסה לזהות זיגמונד פרויד בספרו "פירוש החלום". הספר, בו ראה פרויד עד סוף ימיו את החשוב בכתביו, התפרסם ב-4 בנובמבר 1899, אולם פרויד ביקש לכתוב על כריכתו את התאריך 1900 מתוך אמונה שהוא יהיה מהספרים המשפיעים ביותר על פני האנושות במאה החדשה. הוא צדק. אבל האנושות לא התמסרה בלי מאבק. עד 1908 נמנמו במחסן ההוצאה רוב ספרי המהדורה הראשונה, בת 600 העותקים (המו"ל, כדרך המו"לים, היה פחות אופטימי).
כיצד להבין חלומות היא אחת השאלות העקשניות בהיסטוריה האנושית. ספרים המציעים מפתחות לפענוחם הם מהטקסטים הקדומים ביותר שיש בידינו, ויורשיהם ממשיכים כיום לשגשג ברשת. השימוש במפתחות כאלה הוא תלוי-תרבות במידה רבה. חלום על צואה, אם לבחור בדוגמה אנאלית, מרמז לפי מפתח-חלומות בן ימינו על כך ש"איזה חלק בחייך דורש ניקוי". לעומתו, פפירוס מצרי מהאלף השני לפני הספירה, אנאלי ואוראלי בו"ז, הסביר לחרטוֹם הנבוך כי אם חלם שהוא אוכל צואה פירוש הדבר שהשפע בביתו צפוי לגדול.
בשונה ממפתחות-הפענוח, שבהם לכל סמל יש פירוש אוניברסלי, פרויד ראה את החלום כחלון פרטי לחלוטין – המשקיף על המציאות הפנימית שלנו. בזמן החלימה, ורק אז, אנו משוחררים לחלוטין מהצורך להתייחס לעולם החיצוני, לתקשר, לעבוד, להתגונן או לתקוף. חלימה היא הביטוי המובהק ביותר למצב של שיח-עצמי: יוצר החלום והנמען שלו הם אותו אדם. לכן אמר פרויד כי מלאכת הפירוש מוטלת על החולם עצמו ולא על מומחה-מפרש. טענה זו, מובנת מאליה עבורנו כיום, היא אחד החידושים הגדולים של פרויד. ההנחה הבסיסית שלו היתה פשוטה: לכל חלום יש מובן אישי, ומובן זה הוא בעל משמעות רבה לחיי האדם.
מה שיותר עמוק
פרויד היה פרקטי. ב"פירוש החלום" הוא הציע שיטת פירוש פשוטה וברורה. ראשית, כתב, יש להבחין בין עלילת החלום כפי שאנו זוכרים אותה בבוקר (תוכן החלום הגלוי, ה'מניפסטי'), ובין המחשבות שנמצאות 'מאחורי' החלום, אותן למעשה מבקש החלום לבטא (התוכן הסמוי, ה'לטנטי'). מחשבות אלה, התעקש פרויד, הן תמיד מאותו סוג, הן תמיד משאלות. הבנה זו היתה מבחינתו התגלית הגדולה ביותר שהשיג בחייו: "החלום מציג מצב עניינים מסוים שאני משתוקק אליו; תוכנו הוא, אפוא, מילוי משאלה, והמניע שלו הוא – משאלה" (תרגום: רות גינזבורג).
החלומות הבולטים ביותר במסורת העברית, של יעקב ושל יוסף, משקפים זאת היטב. יעקב חלם על סולם המחבר בינו ובין האלוהים, ככל הנראה המשאלה הגדולה ביותר בימים שלפני "האח הגדול", בנו הסתפק בחלומות על כבוד, תהילה והערצה מצד בני משפחתו.
תמיכה ברעיון כי החלום מבטא מילוי משאלה מגיעה ממחקר מקורי שנעשה לאחרונה ביוניברסיטי קולג' לונדון (UCL). במהלך היום הראו חוקרים לחולדות מזון טעים בקצה מבוך שהכירו, אליו לא ניתן להן להגיע. בשעת השינה נמדדה הפעילות במוחן של החולדות ונמצא כי הנוירונים שם ירו בדפוס זהה לירי שהיה מתבצע אילו רצו במבוך במסלול המוביל לסעודה המפתה, כאילו חלמו שהן רצות כך.
"ראשמור". נפתח בסצנת משאלה חלומית
אולם, יקשה החולֵם, חלומות רבים כלל אינם נראים כמילוי משאלה. כאן נכנסת לתמונה התגלית הגדולה השנייה של פרויד: "העובדה של עיוות החלום".
משאלת החלום, חשוב להבין, היא לעתים קרובות משאלה אסורה, מסוכנת או קונפליקטואלית. אחרת לא היינו זקוקים לחלום כדי לבטאה. במערכת הנפשית מתקיימים שני כוחות: האחד יוצר את המשאלה שהחלום נותן לה ביטוי, בעוד האחר מפעיל צנזורה על משאלת חלום זו וכך מעוות את ביטויה. החלום הוא מעין גשר בין שני אזורי הנפש – הלא-מודע והמודע. הוא יוצא מהלא-מודע עם טרולי, ועל הגשר נתקל במעבר גבול, שם עושים חיפוש מדוקדק בחפצים ומצנזרים או מסווים את כל 'החומרים המסוכנים', מתוך מטרה לשמור מפני התפתחות חרדה, אשמה או בושה.
מכאן ניתן להעלות ניסוח מדויק יותר של העיקרון הבסיסי: "החלום הוא מילוי (מחופש) של משאלה (מדוכאת, מודחקת)".
הצנזורה הזו, הלבשת התחפושת, הם שגורמים לכך שקשה לפענח חלומות. משהו בתוכנו לא רוצה שנבין את החלומות שלנו עצמנו – יש סיבה מדוע הלא-מודע הוא לא מודע!
מחקר מהרווארד מצא כי תכנים מודחקים אכן מככבים בחלומותינו. החוקרים שיערו שהסיבה לכך היא שאזורי המוח האחראיים על שליטה מחשבתית פעילים פחות בזמן שנת REM. ומהם התכנים שאנחנו הכי רוצים לשלוט בהם ולהסתיר מעצמנו? לפי פרויד לפחות, ניחשתם נכון, אלה תכנים מיניים. גם אם בחלום מופיע מעיל תמים, אנחנו כנראה חולמים על משהו מיני – קונדום, הריון לא רצוי וכו'.
יש שיאמרו שלפרויד היתה פיקסציה למין. אמת בידם. אולם גם כאן המחקר העדכני תומך בגישתו. בחלום אנחנו לא יכולים לזוז, כי מרכזי התנועה במוח משותקים, אבל בכל זאת מתרחשת איזו תנועה. אצל נשים יש בזמן שנת רע"מ זרימה מוגברת של דם לדגדגן, לגברים יש זקפות חזקות במיוחד (כך אגב ניתן לזהות מצבים בהם אין-אונות נובעת ממקור רגשי ולא פיזיולוגי). במקביל, בזמן החלימה הופכים מרכזי התגמול והעונג במוח פעילים במיוחד. חזיז ורע"מ!
אז אני צנצנת
לכל חלום יש אפוא שני צדדים: גלוי וסמוי. החלק הגלוי הוא התוכן המוכר לנו, הוא מה שהצנזורה אישרה. החלק הסמוי הוא המחשבות שמאחורי החלום, שמבטאות משאלה אסורה או קונפליקטואלית שהודחקה משום כך.
כדי לחשוף את המחשבות הסמויות צריך להבין מהם תהליכי הצנזורה שמשנים אותן לכלל התוכן הגלוי. פרויד זיהה שניים עיקריים כאלה: עיבוי (condensation) והיסט (displacement). הראשון הוא מנגנון של דחיסת שפע מחשבות החלום לתוכן החלום שהוא יחסית דל ולאקוני. כך למשל דמות יחידה בחלום יכולה להיות עם מאפיינים ותכונות ששייכים לכמה אנשים שאנחנו מכירים. המנגנון השני מביא להעברת העוצמות הנפשיות שמתקשרות לדימוי קונפליקטואלי, דימוי שהנו מעורר החלום, לדימוי פחוּת-ערך או אף סתמי (שלרוב קשור למאורעות היום האחרון). כך למשל אישה חלמה שהיא הולכת בשדה וקוטפת פרח. לאחר שסיפרה את החלום בטיפול נזכרה שבאותו יום ראתה אגרטל פרחים על שולחנו של המנהל שלה.
כדי לחמוק מטורפים, עוטה חרק מראה תמים, כשל משהו חסר חשיבות – ענף או עלה למשל. כשמשאלה לא-מודעת רוצה שלא ילכדו אותה, היא עוטה את המקבילה הנוירונלית של עלה יבש – ונדמית לפעילות מוחית אקראית, חסרת הגיון או חשיבות. כאן מופיע העיקרון המרכזי השלישי של הבנת חלומות: "לעולם אין החלום עוסק בזוטות". החלום תמיד נוגע בחומר רב-משמעות עבורנו, אך מנגנוני העיבוי וההיסט מסווים עובדה זאת וגורמים לכך שהדבר החשוב בחלום לרוב כלל אינו מוצג בו. מטריד אותנו הריון – אין סיכוי שנראה קונדום; מדליק אותנו הבוס – אין סיכוי שיופיע בחלום.
פרויד הדגים עם חלום קצרצר משלו: "ידידי ר' הוא דודי. אני חש כלפיו חיבה רבה". הוא סיפר שכאשר נזכר בחלום, בשעות הצהריים של היום, פרץ בצחוק ואמר "חלום זה הוא שטויות". אולם אחר כך נזף בעצמו – אם החלום נראה לך כמו שטות, כנראה שמאחוריו מסתתר משהו לא נעים במיוחד, שאינך רוצה להכיר בו. הוא התחיל לנתח את החלום בן תשע המילים, ניתוח שתופס בספר 1,515 מילים, וגילה כי הוא מקפל בתוכו דרמה משפחתית, קנאה בחבר קרוב, אמביציה מקצועית ותככים במקום העבודה שלו.
אנחנו מגיעים לגשר בין הרשויות עם ג'רה של חומרים אסורים. ראשית, אנשי ביקורת הגבולות אומרים שאי-אפשר להכניס הכול, צריך לצמצם; זהו העיבוי – מותר להכניס רק צנצנת. שנית, הם אומרים שאסור שייוודע שאנחנו מעבירים חומר פסיכדלי, גם אם בכמות קטנה; זהו ההיסט – יש להסוות את הצנצנת עם תווית תמימה.
כך התמודד פרויד עם הבעיה הגדולה של התיאוריה שלו: חלומות הבלהה, שנראים בדיוק ההפך ממימוש משאלה. אך אם ישנה צנזורה מחמירה, אפשר להבין את הסיוט כהסוואה קפדנית במיוחד.
"שרק". סיוט מפלצתי
פיתוחים מאוחרים יותר של התיאוריה מרחיבים את הגדרת 'משאלה'. יונג למשל אמר כי החלום מבטא לעתים עמדה חלופית לגישה חד-צדדית ונוקשה המוחזקת במודע. כלומר, בעקיפין, יש כאן מימוש משאלה להגמשת התפיסה. במקרים אחרים, נפוצים, החלום משחזר או מעבד אירוע שהיה בעל השפעה נפשית חזקה, לרוב קשה, דבר שהוא בפני עצמו מימוש משאלה של הנפש.
אכן, על פי מחקרים עדכניים אחד מתפקידי החלום הוא להחליש תגובות רגשיות חזקות (לאירוע, לציפייה, לקונפליקט) באמצעות התמודדות עמן, עיבודן, ואינטגרציה שלהן עם מבנים וזיכרונות קיימים. הרגשות המרכזיים בחלומות, מצאו מחקרים רבים, הם שליליים, והנפוצים ביותר הם מתח, חרדה, אשמה וחוסר אונים. בתחילת הלילה החלומות קשים במיוחד, אך עם כל פרק של שנת רע"מ הרגשות נעשים חיוביים יותר. החלימה, הסיקה חוקרת השינה רוזלינד קרטרייט, היא סוג של תרפיה לילית. נחוצה ביותר, יש לומר: אצל הסובלים מדיכאון התמונה הפוכה, והרגשות המופיעים בחלומות נעשים שליליים יותר לאורך הלילה.
החלום הגדול
המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו כתב:
תוכל לדעת את עצמך אם תעלה בעיני רוחך את בדי הציור המעוננים של שנתך היום, היום הזה, בעודך מהלך ער, עיניך פקוחות.
הזיכרון הוא בעל ערך בשל דבר אחד, מהמם: הוא משיב חלומות.
החלומות יצירתיים, תרפויטיים, שופכים אור על מי שהננו בתוך תוכנו, על משאלותינו וכמיהותינו העמוקות, הסמויות. הם תופסים נתח עצום מחיינו, אולי אפילו גדול יותר משש שנים. לפי מחקר חדש ומהפכני אנו חולמים לכל אורך השינה. חלומות בפרק הרע"מ הם פשוט היחידים שאנו זוכרים, אם בכלל.
ואולי העלילות הללו נקלעות לא רק בעיניים עצומות. הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון הציע כי אנו חולמים תמיד – זוהי פעילות שהמוח לעולם אינו חדל ממנה. בזמן הערות קשה עד מאוד להבחין בכך, בשל תשומת הלב הרבה שתופסים הגירויים החיצוניים והצורך להגיב אליהם, אולם החלומות ממשיכים לנצנץ בשמי הנפש – כמו כוכבים ביום.
החלום מצמצם, מסיט, מצנזר, מסתיר, טען לפני 120 שנה פרויד בספר החלומות שלו. אך למעשה פעילותנו המנטלית כולה היא מלאכת הסוואה אחת גדולה. המציאות כפי שהיא שונה בתכלית מהאופן בו אנו קולטים אותה. במקום בו אנו תופסים קביעות ויציבות יש השתנות מתמדת, במקום בו אנו תופסים קיום חומרי מוצק יש תנודות ורִיק. אולי החלימה חשובה כל כך כי היא הדימוי המדויק ביותר לאופן קיומנו, תזכורת למה שבאמת.
החכם הסיני ג'ואנג דזה כתב לפני 2,600 שנה: "באמצע חלום איננו יודעים שזה חלום. באמצע חלום, אנחנו אפילו יכולים לנסות לפענח חלום. כשאנו מתעוררים, אנו יודעים שזה היה חלום – אולם רק אחרי התעוררות גדולה, אנו יודעים שכל זה הוא חלום גדול. קונפוציוס הוא חלום, ואתה חלום. וכשאני אומר ששניכם חלום, גם אני חלום". בוקר טוב.
פגישה טיפולית אורכת בדרך כלל חמישים דקות. לפעמים זה נראה מעט מאוד, בהתחשב בקשיים העיקשים, רבי השנים, מולם אנו ניצבים. אולם גם בפרק זמן קצר זה עולה לרוב כמות עצומה של חומר מנטלי.
וילפרד ביון העלה את השאלה האקוטית – כיצד נדע, מתוך כל המידע המתגלה במהלך פגישה, אל מה יש לכוון את תשומת לבנו? איך נזהה במה עלינו להתמקד? הוא טבע את המונח "העובדה הנבחרת" (“selected fact”) – שהיא כעין מפתח לפענוח צופן סודי. מרגע שמזהים את ה'עובדה', מה שנראה עד עתה כמו גיבוב לא מאורגן של מילים, רעיונות, רגשות ורשמים מקבל פתאום משמעות קוהרנטית, כמו תמונה מטושטשת שבאמצעות סיבוב העדשה נכנסת לפוקוס וכל פרטיה מתבהרים.
בכל פגישה יש עובדה נסתרת שכזו. כדי לחשוף אותה, אמר ביון, אין לו למטפל אלא את האינטואיציה שלו. אך אינטואיציה אינה רק עניין של מזל, או כישרון. חלק מהותי מהטכניקה הפסיכואנליטית נועד לאפשר את התנאים הטובים ביותר להבלחת האינטואיציה. העמדה הטיפולית עליה המליץ פרויד היא של תשומת לב 'מרחפת' (“evenly hovering attention”), המקדישה אותה חשיבות לכל מה שנאמר. לכך הוסיף ביון את ההצעה להקשיב בלי זיכרון ובלי תשוקה, כלומר בלי הנחות מוקדמות ובלי ציפיות. אם נצליח להשעות את מה שאנו יודעים, על המטופל, ועל טיפול, את מחשבותינו על מה רצוי, ומה לא, ולהיות קשובים באותו מידה לכל מה שמופיע – הרי שכפי שכתב פרויד, נוכל להישאר לזמן מה בחשכה, ואז אולי נצליח לזהות איזה נצנוץ של אור, שיובילנו.
ב-18.10 יתקיים בתל אביב ערב השקה לספרי "אמת אהבה אמונה: מבט פסיכואנליטי והיסטורי על משמעות החיים". אפשר לכתוב לי בפרטי לפרטים.
חלומות הם אחת ההתרחשויות, או הפעולות, המסתוריות ביותר שאנו חווים/מבצעים. פרויד הדגיש את חשיבותם העצומה לטיפול, והגדירם כ"דרך המלך ללא-מודע". וילפרד ביון טען שהם חשובים אפילו עוד יותר מכפי ששיער פרויד, שכן הם אינם תופעה המתקיימת רק במהלך השינה אלא כל העת.
חלומות הנחלמים במהלך השינה קשה לזכור, שכן איננו במצב מודע. אבל את חלומות הערות קשה אף יותר לזהות ולזכור. מדוע? הפסיכואנליטיקאית אנני ריינר השוותה זאת למבט בשמיים. רק בשמי הלילה נוכל לראות כוכבים – לא מכיוון שהם נעלמים במהלך היום, אלא בשל זוהר השמש שמעוור אותנו לנוכחותם. באותו אופן, עוצמת הגירויים החושיים בזמן ערות מעוורת אותנו לתמונות ולסיפורים שהתודעה שלנו מייצרת בלא הרף.
חלומות הם סוג מיוחד של חשיבה, "חשיבה לא-מודעת", שמתקיימת כל העת – אך בשפה שונה לגמרי משפת היומיום שלנו. לכן גם אם נזכור אותם – לרוב לא נוכל להבינם. במקום במילים, שפה זו משתמשת בדימויים סמליים כדי לתאר את מה שמצוי בתודעה בלי שנדע שהוא מצוי שם.
אולם המסתורין של החלומות אינו גזרת גורל. האנתרופולוג הנודע קלוד לוי-שטראוס סיפר כי במהלך אחד ממחקריו, נתקל בבעיה שנראתה לו חסרת פשר לחלוטין. הוא איתר עדויות על פיהן בעבר התקיים שבט שחבריו היו מסוגלים לראות את כוכב ונוס (נֺגה) באור יום מלא, דבר שמבחינתו היה בלתי מתקבל על הדעת. הוא הציג את העניין לכמה אסטרונומים, שאמרו לו שבהתחשב בכמות האור שפולט הכוכב, ראייתו ביום, אף אם מאוד לא סבירה, היא בגדר האפשר. מאוחר יותר מצא לוי-שטראוס ספר מחקר ישן על ניווט ימי, ממנו עלה כי בימי קדם היו מלחים שביכולתם היה לראות את ונוס, כוכב האהבה, באור היום. "כנראה נוכל עדיין לעשות זאת", כתב לוי-שטראוס, "אם נאמן את עינינו".
מה הופך אדם למטפל טוב? אנשי מקצוע לרוב מעריכים אנשים שחידשו, שזיהו תופעות קליניות, שיצרו תיאוריות מקוריות – וזכו כך לתהודה. אך אלה הם אולי תוצר של תכונות חמקמקות הרבה יותר, שלא זוכות לפרסום. למשל סקרנות, למשל סבלנות. אנני ריינר, שהייתה תלמידתו של הפסיכואנליטיקאי הנודע וילפרד ביון, סיפרה עליו כי הוא ניחן בסקרנות נלהבת, כמו גם בעוצמה המנטלית הדרושה כדי לשמור על העמדה הזו, ולהמשיך להתבונן, כדבריו, "עד שדפוס יופיע". היא הוסיפה כי לעתים קרובות הוא הזכיר עצה שנתן שארקו, אותה נהג פרויד לצטט בהערצה: "יש להביט באותם דברים שוב ושוב עד שהם עצמם מתחילים לדבר".
ריינר היא פסיכואנליטיקאית, משוררת, מחזאית וציירת מלוס אנג'לס, שנהניתי מאוד מספרה Bion and Being. הפוסט הקצר הזה נכתב לכבוד ביקורה בארץ – מחר היא תרצה באוניברסיטת תל אביב.
כל דבר בעל ערך, יהא הוא חלום, סימפטום או יצירת אמנות – ניתן להבין רק על-ידי פירוש מרובד ומרובה (overinterpretation), כלומר פירוש שמבין אותו מכיוונים שונים כתוצר של מגוון דחפים ומקורות. מתוך כך ברור כי תמיד יש לחשוד בפירוש בודד, לא משנה כמה משכנע יראה. בפירוש יחיד, האני-העליון הוא השולט, קובע עבורנו מה נתפס כאמת ביחס לעצמנו, ועל כן אמת זו היא לרוב ביקורתית או צינית. יתר על כן,
עמדה מעניינת לגבי השאלה מה הופך פירוש ל"טוב", הציג ביון. לדבריו, האופן לפיו יש להעריך כל אמירה של המטפל היא על פי מידת החיוניות של מי שהוא למחשבות שהוא מבטא, בניגוד לחשיבותם של הניסיון, ההשכלה או האוריינטציה התיאורטית שלו. ככל שאלה האחרונים חשובים יותר למה שאמר, כך הערך האנליטי של הפירוש שהציג נמוך יותר, כלומר זר יותר לאזור של O, שבו ממוקדת תשומת לבנו כמטפלים. לרעיון אמיתי אין צורך להישען על מערכת מושגית מורכבת, ואין לו צורך להתבסס על אישיות, כריזמה, ניסיון חיים וכו'. הוא אמיתי בפני עצמו. כל פרשנות שאינה יכולה להתקיים בנפרד מהאופי, הידע, האמונות, הניסיון של המטפל היא לא מדויקת ולא מועילה.
אפשר לומר שאם נצליח להגיע לעמדה הטיפולית ה'נקייה' ביותר, נקייה מאופי, מאישיות, מידע, מניסיון – נוכל רק לשתוק. פירוש 'טהור' אינו אפשרי, המילים תמיד מוגבלות. אכן, לקראת סוף ימיו הכיר ויניקוט בחוסר הערך של מתן פירושים. הוא כתב: "רק בשנים האחרונות נעשיתי מסוגל להמתין ולהמתין להתפתחותה הטבעית של ההעברה, הצומחת מתוך אמונו הגדל של המטופל בטכניקה ובסיטואציה הפסיכואנליטיות, ולהימנע מלקטוע תהליך טבעי זה על-ידי נתינת פירושים … אם רק נמתין, יבוא המטופל לכלל הבנה מתוך יצירתיות ובחדווה עצומה, והיום אני נהנה מן החדווה הזאת יותר משנהניתי אז מן התחושה שאני פיקח". אם כבר נתן ויניקוט פירוש, הרי שהדבר נועד לדבריו "בעיקר כדי להביא לידיעת המטופל את גבולות הבנתי. העיקרון הוא שהמטופל – והוא בלבד – הוא בעל התשובות".
אך אולי שפת החלום פועלת על פי חוקי הגיון משלה, שונים מאלה המוכרים לנו בערות? חוקים כאלה ניסה לזהות זיגמונד פרויד בספרו "פירוש החלום". הספר, בו ראה פרויד עד סוף ימיו את החשוב בכתביו, התפרסם ב-4 בנובמבר 1899, אולם פרויד ביקש לכתוב על כריכתו את התאריך 1900 מתוך אמונה שהוא יהיה מהספרים המשפיעים ביותר על פני האנושות במאה החדשה. הוא צדק. אבל האנושות לא התמסרה בלי מאבק. עד 1908 נמנמו במחסן ההוצאה רוב ספרי המהדורה הראשונה, בת 600 העותקים (המו"ל, כדרך המו"לים, היה פחות אופטימי).
השראה טיפולית 