האמונה הסודית של המטופל

רבים סבורים שעיקר העבודה הקלינית נוגע למציאת הסבר למצבו של המטופל. כאשר אנחנו מצליחים לגלות משהו שהיה עד כה נסתר, חושפים קשר בין קושי לא מוסבר בהווה לבין אירוע מוקדם, מזהים את השורש של איזו בעיה או התנהגות גורמת-סבל – אזי המצב של המטופל משתנה וסבלו נעלם או פוחת. אבל דברים מתגלגלים כך רק לעתים רחוקות.

הסיבה היא שמטופלים רבים למעשה לא רוצים להשתנות, ונאחזים בסבלם בכל כוחם – שכן לסבל הנפשי יש תמיד סיבה, הוא התגבש כדרך להתמודד עם קושי אמיתי, נובע ממנו איזה רווח משני, ולעתים, כמו שאמר לאקאן, הוא אפילו גורם להתענגות בפני עצמו. מסיבות אלה הבנת מקור הסבל לרוב אינה מספיקה כדי להביא להפחתתו.. הפסיכואנליטיקאי נתן אקרמן כתב: "המטופל מתחיל טיפול אך מטפח אמונה סודית שהטיפול אינו אלא תרמית שלא מביאה לשינוי אצל אף אחד. אנחנו ניצבים כאן מול פרדוקס מרהיב. המטופל מבקש להקל על סבלו ולשנות את עצמו, אולם נאחז בתוך תוכו באמונה שהפסיכותרפיה היא חסרת כוח לחלוטין".

בשפה הפסיכואנליטית מנגנון נפשי זה מכונה התנגדות. ההתנגדות לשינוי היא לעתים קרובות הדבר החשוב ביותר שעלינו לזהותו ושעלינו לטפל בו, אם ברצוננו להשיג שיפור בחיים. הפסיכואנליטיקאי דייוויד בל כתב בעניין זה: "ההתגברות על ההתנגדות, לא ידיעת עובדות, היא שנמצאת בלב ההבנה הפסיכואנליטית של מהות השינוי הנפשי". ההתנגדות אינה 'בעיה' שיש לפתור, ואחריה אפשר לעשות עבודה טיפולית – ההתנגדות היא הדבר עצמו, היא מוקד העבודה הטיפולית. 

להתנגדות יש פנים שונים. מטופל אחד יאחר באופן קבוע בדקה או שתיים, אחר יבטל פגישות, שלישי יתייחס בזלזול לדברי המטפל, רביעי יסתיר פרטי מידע חשובים. לפי היינץ קוהוט, ההתנגדות החזקה ביותר שאנו פוגשים היא צייתנות. דווקא המטופל שמגיע בזמן, לא שוכח אף פגישה, משלם בזמן, מביע הערכה עצומה לפרשנויותינו – הוא לעתים קרובות זה שחושש משינוי ומתנגד לו יותר מכל.

החלשת ההתנגדות היא ביטוי לשינוי-הוויה, דבר שמושג בעיקר באמצעות הקשר הטיפולי, כלומר באמצעות שינוי שחל בהעברה. זהו חלק אחד של התהליך הטיפולי. עם זאת, הטרנספורמציה הנפשית העמוקה כרוכה גם בהיבט השני של התהליך – הרחבת הידע על העצמי, המושגת באמצעות פרשנות. כל אחד משני ההיבטים לרוב אינו מספיק בפני עצמו, אלא שנדרש שילוב של שניהם: שינוי הוויה (החלשת ההתנגדות) והגדלת הידע (צמצום הלא-מודע).

על הפנייה לטיפול

 

Photo by Isaac Davis on Unsplash.jpg
Photo by Isaac Davis on Unsplash

 

פנייה לטיפול היא לרוב צעד חשוב בחיי אדם, שדורש אומץ ותעצומות נפש. שומה גם על מי שעוסקים בפסיכותרפיה באופן יומיומי לזכור זאת.

בפנייה לטיפול יש אלמנט פרדוקסלי, ציינה הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל. האדם מבקש להשתחרר מסימפטום נפשי, אלא שהסימפטום הזה (או הסימפטומים הללו) הם הניסיון שלו לריפוי עצמי, ילדותי ככל שיהיה, שנוצר כפתרון למצוקה בלתי-נסבלת. לכן, למרות הסבל שגורמים הסימפטומים, יש כוח פנימי החושש מאובדנם. דבר זה עוצר רבים מלפנות לטיפול, וגם בתוך הטיפול עצמו עלול ליצור התנגדות ניכרת לתהליך.

מקדוגל מנתה ארבעה תנאים לכך שאדם יוכל להתחיל טיפול עומק. ראשית, עליו להיות מודע לכך שהוא סובל ושמקור סבלו הוא נפשי. כלומר, נדרש רצון פנימי לעשות את המסע הזה (אי-אפשר באמת לצאת אליו בגלל דרישה של בן-זוג למשל). תנאי שני הוא שהאדם מכיר בכך שיש לו נפש לא-מודעת ושהיא קשורה לסבל שלו (אחרת הוא יאשים במצבו את משפחתו, נסיבות חייו, וכולי ולא תהיה לו מוטיבציה להכרה עצמית). דרישה שלישית היא יכולת ונכונות לקבל עזרה. ולבסוף: יכולת להיות במצב אנליטי, כלומר לדבר על הכל ולא לעשות דבר. דברו על זה.