מה שההורים הינם

הורים. לכל אחד מאתנו יש כאלה. גם להורים, יש הורים. ואף להם – וכולי. נוכחותם היא בעלת חשיבות רבה לחיינו. ואם מי מהם אינו, הרי שההיעדר הוא לעתים בעל השפעה רבה אף יותר מהנוכחות.

בקריקטורה המקובלת של טיפול, עוסקים הרבה מאוד בהורים, כלומר בכשלים ובהזנחות ובפגיעות שגרמו. אבל טיפול הוא לא בית דין שדה סודי וחד צדדי שבו מועלים ההורים למשפט. האנליטיקאי היינץ קוהוט כתב כי תפקיד המטפל אינו למצוא אשמים, אלא לזהות רצפים סיבתיים: "הוא מראה למטופל שרגשותיו ותגובותיו מוסברים באמצעות חוויותיו בתקופה מוקדמת בחיים, והוא מצביע על כך שבסופו של דבר אי-אפשר להאשים את הוריו, מאחר שהם היו מה שהיו בשל הרקע שעיצב את אישיותם שלהם".

הימנעות מוחלטת מפגיעה מצד הורים אינה אפשרית. מייקל אייגן הצביע על כך שזהו אספקט אוניברסלי ובלתי נמנע של קשרים – שהם כוללים בתוכם חבלה. כמובן, הורים רבים, כמעט כולם, מנסים לצמצם את החבלה שהם גורמים – כמיטב יכולתם, אף אם במידת ה'מיטב' יש שונות רבה בין הורים.

אדם בעל נפש בריאה ויצירתית, כותב קוהוט, יהיה בעל מעט מבנים הגנתיים, אבל יהיו אצלו הרבה מבנים מפצים, כלומר – תפקודים שנוצרו כתוצאה מטראומה, פגיעה או יחס לקוי של ההורים או דמויות משמעותיות אחרות. כאן יש לקוהוט אבחנה חשובה: "הרושם שלי הוא שהחיים היצירתיים והיצרנים ביותר נחיו על-ידי אלה, אשר למרות דרגות גבוהות של טראומטיזציה בילדות מסוגלים לרכוש מבנים חדשים על-ידי מציאת נתיבים חדשים אל עבר שלמות פנימית". כלומר מה שקובע את איכות החיים תלוי – על פי רוב – במידה רבה יותר במה שאנו עושים עם החבלות שספגנו, מאשר בעצמת החבלות.

ועוד אמירה אחת של קוהוט, שהורים יכולים לשאוב ממנה עצה חינוכית חשובה מאין כמותה: "פחות חשוב לקבוע מה עושים ההורים מאשר מה שההורים הנם".

daniel-cheung-554585-unsplash.jpg
Photo by Daniel Cheung