מה מעמיק את הנשמה

חלק גדול מהסבל בעולם הוא תוצרת בית. נכון, ישנם גם מקורות חיצוניים לסבל – אסונות, אובדנים, פגיעות; אבל לכל סבל שמטופל בקליניקה יש גם מרכיב פנימי, מעבר להתרחשות הקשה עצמה. את הקשיים שהחיים מזמנים, אנחנו 'מגדילים ומכפילים', באמצעות שחזור אובססיבי, העצמה, האשמה עצמית, דמיון שלילי. זהו עיקר העבודה הטיפולית – לנסות לצמצם את התוספות מעשה נפשנו לקושי ולכאב שממילא ישנם, להקטין את המכשולים שאנו עצמנו מציבים בדרך לקיום יותר רגוע, מספק, מאושר.    

ומה עם הקשיים האובייקטיביים? אלה, לכאורה, מצויים מחוץ לטווח המעשה הטיפולי, אין לנו מה לעשות בנוגע אליהם. כאשר קורה משהו קשה – הכאב, הצער, האבל, הם תגובות מתבקשות, אפילו חשובות. לא יהיה זה נכון לצמצמן או לטשטשן.     

ובכל זאת, מה עושים בקליניקה עם הקשיים של החיים? מטופל מגיע אחרי שפוטר מעבודתו לא בגלל שבאופן לא-מודע קלקל את היחסים עם הבוס, אלא בגלל שהמפעל פשט את הרגל. מה יש לומר על כך מבחינה פסיכודינמית? כלום. את הקשיים הללו, האובייקטיביים, אפשר פשוט לחוות יחד, ואם מצליחים – לתת להם הקשר.

את אחד ההקשרים היפים והעמוקים ביותר לתלאובות החיים הציע המשורר ג'ון קיטס. הוא אמר "אפשר לקרוא לעולם 'גיא יצירת הנשמה'" (‘the vale of Soul-making’). מי שמצליח לעשות זאת, הוסיף, "מבין את מטרת העולם".  

הפסיכואנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הילמן סיפר כי המשפט הזה של קיטס היה המוטו שלו לתרפיה במשך יותר מ-15 שנים. לדבריו, הוא עזר לו לראות במצוקות החיים, שלו ושל מטופליו – תרומות חשובות לנפש.

יצירת נשמה, ופיתוחה, אינן עניין של מה בכך. העולם הוא כמו בית ספר, כתב קיטס, שמלמד את הנשמה באמצעות הרגשות העזים שהוא מפתח בקרבה, לרוב נוכח קושי.

נכון, ישנם אהבה, יופי, שירה. וטוב שכך. אך מי שמעצבים לרוב יותר מכל את הנפש הם הקשיים שהיא צריכה לשאת במסעה בעולם. אם זוכרים זאת, הקשיים לא בהכרח פוחתים, העצב לא הופך לשמחה, הכאב לא מותמר לעונג – אבל ניתן למצוא בהם משמעות, ובכך לפתח עוד קצת את הנשמה.

קובץ:John Keats by William Hilton.jpg – ויקיפדיה
ג'ון קיטס

אגב, היום קיבלתי הןדעה על צאתו לאור של הספר "מחשבת הלב ונשמת העולם" (בבל). תרגום ראשון ככל הידוע לי של הילמן לעברית.

נשירה, צמיחה, פרידה

דחייה היא אחת החוויות הקשות ביותר עבור בני אדם. ומטפלים הם בני אדם. עזיבה מוקדמת של מטופל היא אתגר לכל מטפל.  

אולי יקל לדעת, שעל פי מחקרים כשליש מהמטופלים מחליטים להפסיק את הטיפול אחרי פגישה אחת או שתיים וכי רק עשרה אחוזים מהם נשארים בטיפול יותר מעשרים פגישות.  

טיפול הוא לא חוויה פשוטה. כמובן שכך הדבר כאשר הוא אינו מצליח; אבל הצלחה שלו הופכת את החוויה לעתים לקשה אף יותר. ג'יימס הילמן ציין נקודה חשובה מאוד, שאנחנו מעדיפים להדחיק: צמיחה היא תמיד אובדן. לא שצמיחה כרוכה באובדן, אלא שהיא עצמה, במהותה, אובדן. אם אנחנו צומחים, אנחנו בהכרח מאבדים משהו, מאבדים משהו שנצמדנו אליו עד עתה, ככל הנראה כי הוא נתן לנו תחושה של ביטחון.   

לרוב אנחנו מדמיינים צמיחה בטיפול כתהליך חיובי לחלוטין, שנעדר היבטים של אובדן ואימה, אולם אלה צדדים אמיתיים מאוד של צמיחה. אין פלא שמטופלים רבים כל כך מחליטים ש"זה לא בשבילי", לפעמים מהר מאוד.   

גם אם המטופל שורד את הפגישה הראשונה, והעשירית, לעתים מגיע רגע בו הצמיחה כואבת מאוד, לעתים מדי. אותם מחקרים מצאו כי בין 30% ל-57% מכל המטופלים נושרים מהטיפול מוקדם מהראוי. מה שמעלה את השאלה: מתי "ראוי" לסיים טיפול?    

Terminating Therapy, Part 3: The Not-Quite-Ideal Termination | Psychology  Today

פרויד היה הראשון, כמובן, שציין שאי-אפשר לסיים טיפול; כל תרפיה היא במהותה בלתי שלמה. סיום, גם כאשר מסכמים עליו בצוותא, אחרי שנים של עבודה, אינו אלא עניין פרקטי, ולא ציון של נקודת סיום כלשהי שבה נפתרו כל הקונפליקטים. איננו מסיימים טיפול שכן הוא הושלם, כתב פרויד, אלא שאנחנו מסיימים חוויה טיפולית בנקודה בזמן שבה המטפל והמטופל חשים שעבודה נפשית משמעותית בוצעה, ושהם כעת נמצאים בצומת שבו העבודה העיקרית שלפניהם היא זו של היפרדותם.   

ובכל זאת, איך נקבל אינדיקציה אם אנחנו מוכנים או לא, אם הגיעה העת? אריך פרום הציע נוסחה חכמה, שאולי תעזור: היעד של הטיפול, ולמעשה המטרה הנפשית שעל כל אדם להציב לעצמו, אינו להרגיש בטוח, אלא להיות מסוגל לשאת חוסר-ביטחון.

המיתוס השקוף של הפסיכותרפיה

הפסיכולוגיה שלנו היא בעיקרה התפתחותית: עיקרון היסוד שלה הוא שמה שקרה לאדם בעבר הוא הסיבה למה שקורה לו כעת. לכן גישה טיפולית נפוצה, אולי הנפוצה מכולן, היא לחזור לילדות כדי להבין את ההווה. אם יש סבל גדול, מצוקה נפשית, אנחנו מחפשים את הסיבה באמא, באבא, בילדות.   

זה דבר שאף תרבות אחרת אינה עושה.  

הפסיכולוג האמריקאי ג'יימס הילמן אמר כי בחברות אחרות, אם מישהו סובל ממצוקה נפשית כלשהי, אם הוא מדוכא, או שומע קולות, או סובל מביעותי לילה, יבדקו מה אכל, אם שבר מנהגי אבות, שמא הוטלה עליו קללה, או שהכעיס את האלים. יכולות להיות למצבו אלפי סיבות, אבל אף לא אחת מהן קשורה למה שקרה עם אמא או אבא לפני ארבעים שנה. רק התרבות שלנו לבדה משתמשת במודל הזה, במיתוס הזה. כמובן, המשיך הילמן, אנחנו בטוחים שזה אינו מיתוס, אלא האמת. מכאן שהמיתוס הפך שקוף לנו לחלוטין.   

הילמן הציע מיתוס אחר, לפיו לאדם יש איזה גרעין נפשי, שהוא שקובע את התפתחותו, ולא נסיבות משפחתיות בילדות. לגרעין נפשי זה יש גורל, שאותו הוא מממש לאורך חייו. לפי מיתוס כזה עלינו להבין את העבר מנקודת המבט של ההווה, ולא את ההווה מנקודת המבט של העבר. מי שהפכנו להיות הוא מי שנועדנו להיות, ולשם מימוש יעוד זה היינו צריכים לחוות את כל מה שקרה בעברנו. הילמן סיפר כדוגמה על אישה שהכיר, אחת הצ'לניות הידועות בעולם. כאשר היתה בת 5 היא שמעה צ'לו ברדיו ואמרה "אני רוצה את מה שעושה רעש כזה". על פי מיתוס הייעוד, כבר כילדה היתה מקופלת בתוכה הצ'לנית הגדולה, וכל מה שקרה בחייה, קרה כדי לאפשר לייעוד זה להתממש.   

כמובן, לא צריכים להיות אמנים דגולים כדי להיות בעלי ייעוד. לכל ילד יש נטיות ייחודיות, אובססיות קטנות, משהו שדוחף אותו. במקום לעודדן, ההורים לעתים קרובות מתנגדים להן: "הוא צריך לצאת יותר, לראות יותר חברים"; "היא רצינית מדי"; "איך הוא יתפרנס אם ימשיך כל היום לצייר דינוזאורים?". אך אפשר גם אחרת, אפשר לסמוך על אותו דחף פנימי שידע לכוון. שיש הגיון בתשוקה ל"מה שעושה רעש כזה".

לא צריכים לבחור מיתוס זה על חשבון זה. מועיל להתבונן בחיינו כיום מנקודת מבט של הילדות, ולעתים מועיל לעשות דווקא את ההפך.  

שדים ומלאכים (להביט אחרת בטראומה)

בשיחה פרובוקטיבית, חריפה ומעוררת מחשבה רבה, בין הפסיכואנליטיקאי ג'יימס הילמן לסופר והעיתונאי מייקל ונטורה, אמר הילמן על הפסיכותרפיה שהיא מתבוננת באירועים קשים וטראומטיים בצורה צרה ומקובעת, שאינה תמיד מועילה.   

גם אם היתה לנו ילדות קשה, אם האב, למשל, היכה, היה שיכור לעתים, אפילו התעלל מינית, הרי שאם נמשיך לשים את פגיעתו בנו במרכז החיים הנפשיים, במוקד הזיכרון שלנו – כפי שהפסיכותרפיה לעתים קרובות מעודדת לעשות – אנו נשארים קורבנות, נשארים ילדים. דרך מועילה יותר להתייחס למה שקרה היא לראות אותו בצורה חדשה, לעשות לו reframing. למשל, הציע הילמן, לראותו כסוג של חניכה. הפצעים שנפצעתי נתנו לי משהו – הם אפשרו לי להבין את המחיר של ענישה, של נקמנות, של כניעות, אפשרו לי להבין את עומק הזעם שיכול להיות בין אבות ובנים, שהוא נושא אוניברסלי, נושאם של מיתוסים. כך אנחנו מזיזים את הזיכרון, מאפשרים לו להפסיק להיות רק זיכרון של ילד קורבן לאבא מרושע. מה שחשוב הוא איך אנחנו זוכרים, אמר פרויד, ולא מה שקרה. הזיכרון הוא שיוצר את הטראומה.

את האירועים הקשים של חיינו, הפצעים והצלקות, אפשר לראות כעַפְרוֹת, או מחצבים, אמר הילמן. מהם נוצקת אישיותנו*. מטרת הפסיכותרפיה אינה בשום פנים ואופן "לעבד", לתקן, לגהץ או להעלים אותם. מה שהיא יכולה לעשות זה לאפשר לאדם להרגיש את האירועים הללו כפי שהם, לתת להם להיות חלק ממי שהוא. להוציא אותם מחשכת ההדחקה. 

המראיין ונטורה סיפר להילמן בעקבות דבריו אלה שבגיל ארבעים החלו לפתע צפים בתודעתו זיכרונות מהתעללות מינית שעבר בילדות, ושהודחקה לגמרי. עם עליית הזיכרונות הוא פנה לטיפול. המטפל שלו הקשיב בסבלנות ואמפתיה לאורך זמן. ואז אמר: "אתה יודע, מה שקרה לך עיצב את החיבור שלך למסתורין של הנשמה, הלא כן? וזה מה שאתה כותב עליו, הלא כן? האם היית מעדיף לכתוב על משהו אחר?". ונטורה נותר המום. הוא אמר: "האמירה הזו לא הפחיתה את כעסי, אבל היא טלטלה אותי כל כך, שהפסקתי להתבונן באותם אירועים כילד. היא גרמה לי להתבונן בהם מנקודת המבט של האופן בו אני חי את חיי כאדם בוגר".

המשורר ריינר מריה רילקה, שהיה מיודד עם פרויד, אמר שהוא מסרב לעבור טיפול. ההסבר שלו היה פשוט: "אני לא רוצה שייקחו ממני את השדים, כי אז יילקחו ממני גם המלאכים". אולי ישנו גם טיפול אחר: כזה שבמקום להרחיק את האדם משדיו, מקשר אותו אליהם בצורה עדינה ואמפתית. וכך גם מעניק לו את מלאכיו.

James Hillman - The Force of Character - YouTube

* הילמן (בתמונה) ציין כי המילה character פירושה, במקור, "מסומן או חרוט בקווים חדים".