אלקסיתימיה (Alexithymia) היא בעיה נפשית נפוצה (עשרה אחוזים מהאוכלוסייה!) אך לא מאוד מוכרת. היא מתייחסת לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים – אם משום שאינם מכירים מילים מתאימות, ואם משום שאינם מסוגלים להבחין בין רגש אחד למשנהו. במקרים קיצוניים הם לא מצליחים להבחין בין חרדה לבין דיכאון ואפילו בין כעס לרעב. הקושי הוא גם בזיהוי ותיאור רגשות אצל אחרים, דבר היוצר בעיות חברתיות.
הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל תיארה שני סוגים של אלקסיתימיה. אצל אנשים הסובלים מן הסוג הראשון אין כל מודעות לחוויותיהם הרגשיות, בעוד שאצל אלה מהסוג השני יש מודעות לרגשות עזים, אך אלו מפוזרים מיד על-ידי עיסוק בפעולה זו או אחרת, כדי לסלק את העוררות הרגשית הבלתי-נסבלת (הסוג השני, אגב, פגיע יותר למחלות פסיכוסומטיות).
מקור ההפרעה במצבים הקיצוניים הוא כנראה בעיקר נוירולוגי. עם זאת, נראה שההפרעה יכולה גם להתפתח בעקבות חוויה של רגש עז שאיים על תחושת הזהות, לרוב בילדות המוקדמת, שבעקבותיה 'בוחר' האדם, באופן בלתי מודע, להתנתק מרגשותיו. כשיגיע לטיפול, יהיה קשה מאוד לעבוד איתו, או איתה, שכן אין שום חומר קליני רגשי גלוי לעין. הסובלים מההפרעה נראים נורמליים, אך בעומק החוויה מצויים ייאוש ותחושה של מוות פנימי.
אחרי כמה שנים של טיפול, כותבת מקדוגל, נחשפת אצל אנשים אלה הרגשה עמוקה, אם גם בלתי מוגדרת, של אי-נחת מן החיים, שהם לא היו מודעים לה עד אז. מתעוררת תחושה של כישלון, של החמצת המהות של מה שהיו החיים אמורים להיות, או תהייה מדוע חייהם האישיים, בניגוד לחייהם של האחרים, נראים כה ריקים ומשעממים.
כאן מתחיל המסע הכואב, המרגש, בחזרה לרגש.
השראה טיפולית 