ללמוד מחדש להרגיש

man standing in front of the waterfalls

אלקסיתימיה (Alexithymia) היא בעיה נפשית נפוצה (עשרה אחוזים מהאוכלוסייה!) אך לא מאוד מוכרת. היא מתייחסת לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים – אם משום שאינם מכירים מילים מתאימות, ואם משום שאינם מסוגלים להבחין בין רגש אחד למשנהו. במקרים קיצוניים הם לא מצליחים להבחין בין חרדה לבין דיכאון ואפילו בין כעס לרעב. הקושי הוא גם בזיהוי ותיאור רגשות אצל אחרים, דבר היוצר בעיות חברתיות.

הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל תיארה שני סוגים של אלקסיתימיה. אצל אנשים הסובלים מן הסוג הראשון אין כל מודעות לחוויותיהם הרגשיות, בעוד שאצל אלה מהסוג השני יש מודעות לרגשות עזים, אך אלו מפוזרים מיד על-ידי עיסוק בפעולה זו או אחרת, כדי לסלק את העוררות הרגשית הבלתי-נסבלת (הסוג השני, אגב, פגיע יותר למחלות פסיכוסומטיות).

מקור ההפרעה במצבים הקיצוניים הוא כנראה בעיקר נוירולוגי. עם זאת, נראה שההפרעה יכולה גם להתפתח בעקבות חוויה של רגש עז שאיים על תחושת הזהות, לרוב בילדות המוקדמת, שבעקבותיה 'בוחר' האדם, באופן בלתי מודע, להתנתק מרגשותיו. כשיגיע לטיפול, יהיה קשה מאוד לעבוד איתו, או איתה, שכן אין שום חומר קליני רגשי גלוי לעין. הסובלים מההפרעה נראים נורמליים, אך בעומק החוויה מצויים ייאוש ותחושה של מוות פנימי.

אחרי כמה שנים של טיפול, כותבת מקדוגל, נחשפת אצל אנשים אלה הרגשה עמוקה, אם גם בלתי מוגדרת, של אי-נחת מן החיים, שהם לא היו מודעים לה עד אז. מתעוררת תחושה של כישלון, של החמצת המהות של מה שהיו החיים אמורים להיות, או תהייה מדוע חייהם האישיים, בניגוד לחייהם של האחרים, נראים כה ריקים ומשעממים.

כאן מתחיל המסע הכואב, המרגש, בחזרה לרגש.

 

"היגון אשר אין לו פורקן בדמעות, גורם לאיברים אחרים לבכות"

(ג'ויס מקדוגל, "תיאטרוני הגוף")

A drawing of a brain, the left side illustrated with equations and the right side with splashes of bright color.

מחלות פסיכוסומטיות נחשבות לתגובות בעייתיות, פתולוגיות, משהו שצריך לפתור אותו, לרפא. אולם מה רע בכך שדיכאון, למשל, מתבטא בגוף? הרי הגוף והנפש מחוברים, מאוחדים. ההפרדה בין שני אלה אינה אלא אשליה של תרבות המערב. בכנס פסיכואנליטי שהתקיים בהודו בשנות החמישים של המאה ה-20 קם אחד המשתתפים באמצע דיון ואמר: "סומטיזציה של דיכאון (to somaticise depression) אינה בעיה, אלא הפסיכולוגיזציה שלו (to psychologise depression) – שזה מה שעושים מטפלים במערב. עבורנו בהודו דיכאון הוא תמיד מצב גופני. הגישה המערבית לדיכאון כמצב שהוא נפשי בלבד היא המוזרה".

תינוקות יכולים להגיב למצוקה רק בדרך פסיכוסומטית – שהרי אינם יכולים לדבר. הקישור בין מצב גופני למצוקה נפשית נוצר בינקות בצורה של התניה, שקשה לנתקה שכן היא פרה-מילולית. למשל, אם תינוק עוצר את נשימתו ברגעים של מצוקה קשה, הדבר עשוי להיות בעתיד בסיס לסימפטומים של אסתמה; תגובת הקצרת תופעל אז בכל מצב מעורר חרדה במקום ייצוג מילולי של רג2109843516_16ebf12691_b.jpgש החרדה, שהיה גורם לחוויה להיות נגישה למחשבה.

ג'ויס מקדוגל כתבה כי לכולנו נטייה לסומטיזציה ברגעים בהם הנסיבות הפנימיות והחיצוניות מכניעות את דרכי ההתמודדות הנפשית המקובלות עלינו. כלומר, כאשר המצוקה גדולה, ואין אליה גישה מילולית, היא תתבטא בגוף. מה שאנו מבקשים לעשות בטיפול הוא לחשוף את המקור לסימפטום בעזרת שפה. לדברי מקדוגל, תכופות קורה שתופעות פסיכוסומטיות נעלמות כתוצאת-לוואי בלתי צפויה של הטיפול, גם מבלי שמשמעותן נחקרה במיוחד, כלומר, רק מתוך זה שנמצא עבור המצוקה מוצא מילולי.

יונג כתב: "אני ראיתי מקרה של קדחת היסטרית עם חום של 39 מעלות, שנרפאה בתוך דקות ספורות באמצעות התוודעות אל הסיבה הפסיכולוגית. … ראיתי מקרה של ספחת (פסוריאזיס), שכבר התפשטה על פני כל הגוף, כאשר במקרה זה הגוף נרפא בתשעים אחוזים לאחר מספר שבועות של טיפול פסיכולוגי. במקרה אחר עבר חולה ניתוח בשל גדילת המעי הגס. 40 ס"מ הוצאו, אבל עד מהרה חלה גדילה נרחבת של מה שנשאר מהמעי הגס. החולה היה מיואש וסירב להתיר ניתוח שני, אף על פי שהמנתח חשב שהוא הכרחי לגמרי. ברגע שנחשפו עובדות פסיכולוגיות אינטימיות מסוימות, החל המעי הגס לתפקד באופן נורמלי".

 

על הפנייה לטיפול

 

Photo by Isaac Davis on Unsplash.jpg
Photo by Isaac Davis on Unsplash

 

פנייה לטיפול היא לרוב צעד חשוב בחיי אדם, שדורש אומץ ותעצומות נפש. שומה גם על מי שעוסקים בפסיכותרפיה באופן יומיומי לזכור זאת.

בפנייה לטיפול יש אלמנט פרדוקסלי, ציינה הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל. האדם מבקש להשתחרר מסימפטום נפשי, אלא שהסימפטום הזה (או הסימפטומים הללו) הם הניסיון שלו לריפוי עצמי, ילדותי ככל שיהיה, שנוצר כפתרון למצוקה בלתי-נסבלת. לכן, למרות הסבל שגורמים הסימפטומים, יש כוח פנימי החושש מאובדנם. דבר זה עוצר רבים מלפנות לטיפול, וגם בתוך הטיפול עצמו עלול ליצור התנגדות ניכרת לתהליך.

מקדוגל מנתה ארבעה תנאים לכך שאדם יוכל להתחיל טיפול עומק. ראשית, עליו להיות מודע לכך שהוא סובל ושמקור סבלו הוא נפשי. כלומר, נדרש רצון פנימי לעשות את המסע הזה (אי-אפשר באמת לצאת אליו בגלל דרישה של בן-זוג למשל). תנאי שני הוא שהאדם מכיר בכך שיש לו נפש לא-מודעת ושהיא קשורה לסבל שלו (אחרת הוא יאשים במצבו את משפחתו, נסיבות חייו, וכולי ולא תהיה לו מוטיבציה להכרה עצמית). דרישה שלישית היא יכולת ונכונות לקבל עזרה. ולבסוף: יכולת להיות במצב אנליטי, כלומר לדבר על הכל ולא לעשות דבר. דברו על זה.