להוציא את האסוציאציות לחופשי

לפסיכואנליזה יש כלל יחיד. בכל פגישה טיפולית ראשונה, אחרי הסבר קצר על מבנה המפגש ועל סודיות, אני נותן אך הנחיה אחת: נסי או נסה להגיד כל דבר שעולה בדעתך, גם אם הוא נראה חסר קשר, לא רלבנטי או מביך. הכלל הפשוט הזה, שזכה לכינוי 'שיטת האסוציאציות החופשיות', הוא הכלי שבאמצעותו ביקש פרויד להגיע לאזורי נפש לא-מודעים, את החפירה היחיד שהותיר בידי המטפלים שבאו בעקבותיו.

אלא שפרויד כלל לא דיבר על "אסוציאציות חופשיות". על פי ברונו בטלהיים, שכתב ספרון נהדר על האופן בו תורגם פרויד לאנגלית, מה שהוא למעשה ביקש מהמטופלים היה לומר "כל רעיון/דבר/מחשבה/זיכרון שיצוצו לפתע בתודעתם". ההבדל משמעותי: כשמדברים על "אסוציאציה" חושבים על קשר הגיוני בין שני דברים (למשל, אסוציאציה ל"קור" תהיה "חורף"); בטכניקה של פרויד מחפשים דברים שאין ביניהם שום קשר, למעט קשר ששורשו בעולם הנפשי הלא-מודע, הלא-רציונלי, של המטופל – אותו יש לפענח. ב"אסוציאציה חופשית" הדומיננטיות היא של המחשבה, ב"משהו שצץ לפתע" יש ללב סיכוי גדול הרבה יותר לדבר.

אדם פיליפס כתב על הבקשה ל"משהו שצץ" שפירושה לקחת את הסיכון לא לדעת מה אנו עומדים לומר. בשונה מכל צורת שיח אחרת, בשיחה האנליטית אנחנו מפתיעים גם את עצמנו. ולומדים מכך רבות.

Image result for free association

 

נשמת הפסיכואנליזה

(ואיך כמעט הוכחדה)

היום לפני 80 שנה נפטר זיגמונד פרויד. הדבר קרה שנים רבות לפני שנולדתי, ובכל זאת, הוא ללא ספק אחד האנשים בעלי ההשפעה הישירה והגדולה ביותר על חיי.

רבים רואים בפרויד אדם נוקשה, שפיתח שיטת טיפול ארכאית, מרוחקת, קרה. למעשה, הוא היה הומניסט גדול, אדם שמה שעניין אותו ומה שייחד את עבודתו הוא העיסוק בנפש האנושית, בנשמה.

אחת הסיבות לתפיסה השגויה והנפוצה את פרויד, גם בקרב מטפלים ואפילו פסיכואנליטיקאים, הוא האופן בו תורגמו ספריו לאנגלית – השפה הנגישה ביותר עבור רוב קוראיו. כפי שהעיר ברונו בטלהיים בספרון נהדר שכתב על סוגיה שולית לכאורה זו, מתרגמיו האמריקאים של פרויד, אנשי רפואה, לקחו את הטקסטים הספרותיים שלו וניסו להפוך אותם למדעיים, תוך שהם מעקרים אותם מכל רגש ותהייה, הופכים את הפסיכואנליזה, שהיתה במקור תורה מובהקת של חיפוש-עצמי, רוחני אפשר לומר, לעיסוק אובייקטיבי ומנוכר. הפרק העשירי בספר דן כולו במחיקה המוחלטת בתרגום לאנגלית של ההתייחסויות – המרובות מאוד! – של פרויד לנשמה, Seele, והחלפתה ב"מיינד"; משהו רגשי, עמום, סובייקטיבי, טרנסצנדנטי, הוחלף במונח שכלי, ברור, אובייקטיבי, אימננטי.

בחירה מכריעה נוספת של המתרגמים לאנגלית, ששיבשה לחלוטין את המסר של פרויד, היא החלפת "אני", כמו שכתב פרויד במקור, ב"אגו". החלפה זו משפיעה באופן הכרחי על כל קורא בכתבי פרויד באנגלית. כמו שכתב בטלהיים, אין עוד מילה בעלת משמעויות אינטימיות כמו "אני". דיבור על כוחות-"האני" מחייב את הקורא להתבונן בעצמו. לעומת זאת את מנגנוני-"האגו" אנחנו בוחנים מבחוץ, על-ידי התבוננות באחרים. התרגום הזה הפך פסיכולוגיה אינטרוספקטיבית למדע התנהגותי. אגב, באותו אופן פרויד לא דיבר על "סופר-אגו" אלא על "אני עליון" ולא על "id" (שתורגם לעברית כ"סתמי") אלא, פשוט, על "it" ("זה").

בטלהיים מצביע בספר הקצר על שלל החלטות תרגום. תמיד הן מביאות לחוסר-בהירות ולהזרת הקורא בשל שימוש בטרמינולוגיה לא מובנת במקום בשפה היומיומית עליה התעקש פרויד (שהרי הפסיכואנליזה באה להנהיר ולא לטשטש, להאיר ולא לעמעם, להגדיל הבנה ולא בלבול). עוד כמה דוגמאות בולטות:

– פרויד, מסתבר, בכלל לא דיבר על "מנגנוני הגנה". "הגנה" מתייחסת לעמידה מול אויב חיצוני, מפניו מתגוננים. זה לא מה שקורה בנפש. לכן השתמש פרויד במילה שמשמעותה דומה יותר ל"להדוף", שכן מה שנהדף, מה שממנו מתחמקים, הוא משהו מתוכנו. "מנגנוני הגנה" נתפסים כמשהו זר לנו, שמגן עלינו מפני משהו חיצוני אחר. פרויד לעומת זאת בא להראות שמה שאנו מנסים להדוף וכן עצם ההדיפה הם חלק משמעותי ממי שאנחנו. בדומה, הוא כלל לא דיבר על "הדחקה", אלא על "דחייה" או "הדיפה" ("repulsion" ולא "repression").

– "Cathexis", הבלתי-מובן בעליל, הוא בגרמנית פשוט "לתפוס מקום" (occupy). פרויד התכוון למשהו – רעיון, דמות, אובייקט – שמושקעת בו כמות גדולה של אנרגיה, שהפכה למקובעת שם. אותו 'משהו' הופך אז, בשל אנרגיה זו, לבעל עוצמה, שליט על-פני שאר הנפש.

– התרגום המזעזע ביותר בעיניי (אף שהוא נוגע למונח שולי) הוא של מילה שמשמעותה היא "ההנאה המינית שבהסתכלות", בה השתמש פרויד כדי לתאר תופעה מוכרת לכל אדם. המקבילה שנמצאה באנגלית היא המילה חסרת המובן "scopophilia".

בטלהיים ציטט את המימרה הידועה "traditore, traduttore" – מתרגמים הם בוגדים. אכן, מתרגמיו של פרויד בגדו ברעיונותיו.

לזכרו, ולזכרם.

– – –

ציור: Consuelo Buesa

שפת הים

בראשית ספרו היפה Freud and Man’s Soul ניסח ברונו בטלהיים את מטרת הפסיכואנליזה, ניסוח בהיר וממצה: "לסייע לנו להבין את עצמנו, כך שלא נהיה עוד מונעים, בידי כוחות שאינם ידועים לנו, לחיות חיים של חוסר סיפוק ואף של סבל, ולהפוך אחרים לאומללים, גם לאסוננו שלנו" (עמ' 15). 

9780140228724: Freud and Man's Soul (Pelican)בהמשך התייחס בטלהיים להגדרה של פרויד את מטרת הפסיכואנליזה, כפי שנוסחה ב"הרצאות מבוא חדשות לפסיכואנליזה": "במקום בו היה 'זה', שם אהיה 'אני'" (where it was, there should become I). הכוונה של פרויד לא היתה שצריך להעלים לחלוטין את ה"זה" (שתורגם לאנגלית כ-id). הרי ה"זה" הוא מקור החיוּת שלנו. פרויד התכוון לכך שבמקרים מסוימים, ביחס לאספקטים של החיים שנשלטים על-ידי ה"זה", יש לחזק את השפעת האני. מטרת הפסיכואנליזה היא צנועה. לא להפוך הכל למודע, אלא רק לאפשר לאני לסלול דרכים נוספות לתוך הממלכה העצומה של הזה, ולעזור לאני לגבור על הזה בתחומים ספציפיים בהם הזה מפריע לתחושת הרווחה של האדם. פרויד חיזק את המסר במשפט המסכם את הרצאות המבוא: "זהו הישג תרבותי הדומה במידת-מה לייבוש של ה-Zuyder Zee".

ייבוש הזוידר זי, 1927

ייבוש הזוידר זי היה פרויקט שאפתני מאוד של ייבוש, ניקוז והתיישבות על חלק מהים הצפוני. הים מקביל ל"זה": הוא קמאי, רב-עוצמה, ממנו התחילו החיים ובו הם תלויים. בסיום פרויקט הזוידר זי, רק חלק זעיר מהים הצפוני נדחק אחורה, וגם על חלק זה נדרשת עבודה מתמדת כדי לשמור אותו מהצפה מחודשת. בדיוק כפי שקורה בטיפול. פרויד ביקש גם להדגיש את העובדה שהעבודה הפסיכואנליטית היא עבודה רוחנית, ולא פיזית או חומרית או פרקטית. לכן השתמש בביטוי "זהו הישג תרבותי".

Image resultדימוי הסגתו הקלה של הים, שקיפל עבור פרויד את מהות הפסיכואנליזה, מרמז ל"פאוסט" של גתה. "פאוסט" הוא סיפור המאבק של פאוסט להבין את העולם ואת עצמו, מאבק בין כוחות האופל וכוחות האור שבנשמתו – מאבק דומה לזה הפסיכואנליטי, כפי שהבינו פרויד. בסוף חייו, פאוסט ראה בהשבה (reclamation) של פיסת אדמה מהים את פסגת הישגיו. בזכותה, הוא חש סיפוק והיה מוכן לסיים בשלווה את חייו חסרי-המנוח.

איך ניתן להסיג, ולו במעט, את הים של ה"זה"? המוטו של Freud and Man’s Soul, הלקוח ממכתב של פרויד ליונג, אומר הכל: "פסיכואנליזה היא במהותה ריפוי באמצעות אהבה".