ערבוביה דמוקרטית

מהי התרומה החשובה ביותר של הפסיכואנליזה לתרבות? יש כמה מתחרים בולטים על התואר: חלומות, מיניות, לא-מודע. הסוציולוג המבריק פיליפ ריף הציע שדווקא רעיון צנוע יותר הוא החשוב ביותר שהגה פרויד: אמביוולנטיות. האמביוולנטיות היא מה שמייחד אותנו בעולם החי, היא מקור בעיותינו וסבלותינו, אבל גם מקור מורכבותנו ותקוותנו.   

לפי פרויד אף אחד מאתנו אינו מקשה אחת, אין לנו אישיות ברורה, קווי אופי מוגדרים, דעות או אמונות יציבות, אלא שאנחנו עשויים מערבוביה דמוקרטית של נטיות מנוגדות. בכל מקום בו יש עמדה או רגש מסוימים, מתקיים, לרוב בהיחבא, גם ההיפך. היכן שישנה אהבה, אורבת השנאה, איפה שנראה אמביציה, מתחבאת תשוקה לכישלון, מאחורי שבח מתחצף בוז, מתחת למסירות מתחתרת מחאה, במקום שמבוטא אמון תוסס החשד, אנחנו עפים על עצמו ובמקביל מתקרקעים עם מצבור רגשות אשמה ובושה. זה מתחיל בינקות: כל תינוק אוהב את אמו, וגם שונא אותה; היא דואגת לו, מזינה אותו, מרגיעה אותו, אך גם מתסכלת אותו, נוטשת אותו, לא מקלה על כאביו. הדפוס הזה, של חוויה סותרת, ימשיך ללוות אותנו כל חיינו.    

האמביוולנטיות אינה נעימה. יותר כיף להרגיש דבר אחד, חזק, מובהק, מאשר שילוב סותר, מבלבל, של רגשות שונים. לכן, הסביר פרויד, האמביוולנטיות מופיעה בדרך כלל כמאבק בין שני כוחות שווים בעוצמתם, הממוקמים בנפש כך שכאשר אחד מהם מודע, השני אינו. אלא שלהדחקת היבטים ממי שאנחנו יש מחיר כבד. האמביוולנטיות הפנימית מוחצנת ומקבלת צורה של גזענות ושנאת הזר. אנחנו מקטלגים מספר גדול של אנשים על סמך השתייכותם לקבוצה, 'הם', ולא כבני אדם ייחודיים. אך כפי שכתב לאקאן, שורשן של שתי אלה בחוסר היכולת לשאת מורכבות בנוגע לעצמנו, ולא בנוגע לאחר.

הפסיכואנליטיקאי אדם פיליפס אמר שלכל עמדה פוליטית יש נגיעה לכל עמדה פוליטית אחרת. אם מכירים בכך, מבינים ש"אי-אפשר שתהיה פוליטיקה אופוזיציונית". הליברליות והשמרנות, הפתיחות והגזענות, נאבקות בתוך כל אחד מאתנו. אם לא נכיר בכך, נמשיך להתקוטט לעד בפנאטיות עיוורת.

פירוש הפירוש

כמטפלים, יש באמתחתנו מספר מוגבל של ההתערבויות: שיקוף, כלומר חזרה על משהו שהפציינט אמר; עימות, בו אנו מחברים שתי אמירות ומצביעים על כך שאינן מתיישבות זו עם זו; ופירוש. סֶה טוּ. הפירוש הוא ההתערבות היחידה שמוסיפה משהו חדש לדברי המטופל, משום כך הוא נחשב להתערבות הכי מתקדמת, אך גם זו שיכולה לעורר תגובות הגנתיות חזקות.

לפי מייקל באלינט ישנם שלושה סוגי פירושים: פירושי תוכן, פירושי הגנות ופירושי העברה. חלוקה אחרת היא לפירושים אינטגרטיביים ולא אינטגרטיביים. בחיים לכל דבר יש שני צדדים, יש יתרון וחיסרון, תועלת ומחיר. גם להגנה נוקשה יש ערך, אחרת לא היתה מאומצת. פירוש אינטגרטיבי מציג את שני הצדדים ועל כן הוא תמיד עדיף.

לפירוש כוח רב. אם מצליחים לתת פירוש נכון, כתב היינץ קוהוט, זיכרון שהיה "תקוע", יפסיק להופיע. זאת משום שהפירוש מעביר אותו מהעבר הטראומתי אל ההווה הטיפולי, דבר המכריע לדברי קוהוט מעצורים התפתחותיים.

עם זאת, יש לנקוט זהירות, שכן לפירוש יש גם כוח להזיק – למשל אם הוא שגוי, או אם ניתן בעיתוי לא מדויק. אך הפירושים המזיקים ביותר הם כנראה אלה שאנו כמטפלים דבקים בהם כאמת יחידה שאין עליה עוררין.

Adam Phillips (psychologist) - Alchetron, the free social encyclopediaכל דבר בעל ערך, יהא הוא חלום, סימפטום או יצירת אמנות – ניתן להבין רק על-ידי פירוש מרובד ומרובה (overinterpretation), כלומר פירוש שמבין אותו מכיוונים שונים כתוצר של מגוון דחפים ומקורות. מתוך כך ברור כי תמיד יש לחשוד בפירוש בודד, לא משנה כמה משכנע יראה. בפירוש יחיד, האני-העליון הוא השולט, קובע עבורנו מה נתפס כאמת ביחס לעצמנו, ועל כן אמת זו היא לרוב ביקורתית או צינית. יתר על כן, הדגיש אדם פיליפס, ככל שהפירוש הבודד יותר משכנע, יותר סמכותי, הוא ככל הנראה פחות מהימן. הפירוש האבסולוטי הוא לעתים קרובות ניסיון אלים להציב גבול, במחוזות בהם שום גבול אינו יכול להיות מוצב – מחוזות הנפש.

וילפרד ביון – ויקיפדיהעמדה מעניינת לגבי השאלה מה הופך פירוש ל"טוב", הציג ביון. לדבריו, האופן לפיו יש להעריך כל אמירה של המטפל היא על פי מידת החיוניות של מי שהוא למחשבות שהוא מבטא, בניגוד לחשיבותם של הניסיון, ההשכלה או האוריינטציה התיאורטית שלו. ככל שאלה האחרונים חשובים יותר למה שאמר, כך הערך האנליטי של הפירוש שהציג נמוך יותר, כלומר זר יותר לאזור של O, שבו ממוקדת תשומת לבנו כמטפלים. לרעיון אמיתי אין צורך להישען על מערכת מושגית מורכבת, ואין לו צורך להתבסס על אישיות, כריזמה, ניסיון חיים וכו'. הוא אמיתי בפני עצמו. כל פרשנות שאינה יכולה להתקיים בנפרד מהאופי, הידע, האמונות, הניסיון של המטפל היא לא מדויקת ולא מועילה.

Learning & Development: Early Years Pioneers - D W Winnicott ...אפשר לומר שאם נצליח להגיע לעמדה הטיפולית ה'נקייה' ביותר, נקייה מאופי, מאישיות, מידע, מניסיון – נוכל רק לשתוק. פירוש 'טהור' אינו אפשרי, המילים תמיד מוגבלות. אכן, לקראת סוף ימיו הכיר ויניקוט בחוסר הערך של מתן פירושים. הוא כתב: "רק בשנים האחרונות נעשיתי מסוגל להמתין ולהמתין להתפתחותה הטבעית של ההעברה, הצומחת מתוך אמונו הגדל של המטופל בטכניקה ובסיטואציה הפסיכואנליטיות, ולהימנע מלקטוע תהליך טבעי זה על-ידי נתינת פירושים … אם רק נמתין, יבוא המטופל לכלל הבנה מתוך יצירתיות ובחדווה עצומה, והיום אני נהנה מן החדווה הזאת יותר משנהניתי אז מן התחושה שאני פיקח". אם כבר נתן ויניקוט פירוש, הרי שהדבר נועד לדבריו "בעיקר כדי להביא לידיעת המטופל את גבולות הבנתי. העיקרון הוא שהמטופל – והוא בלבד – הוא בעל התשובות".

להוציא את האסוציאציות לחופשי

לפסיכואנליזה יש כלל יחיד. בכל פגישה טיפולית ראשונה, אחרי הסבר קצר על מבנה המפגש ועל סודיות, אני נותן אך הנחיה אחת: נסי או נסה להגיד כל דבר שעולה בדעתך, גם אם הוא נראה חסר קשר, לא רלבנטי או מביך. הכלל הפשוט הזה, שזכה לכינוי 'שיטת האסוציאציות החופשיות', הוא הכלי שבאמצעותו ביקש פרויד להגיע לאזורי נפש לא-מודעים, את החפירה היחיד שהותיר בידי המטפלים שבאו בעקבותיו.

אלא שפרויד כלל לא דיבר על "אסוציאציות חופשיות". על פי ברונו בטלהיים, שכתב ספרון נהדר על האופן בו תורגם פרויד לאנגלית, מה שהוא למעשה ביקש מהמטופלים היה לומר "כל רעיון/דבר/מחשבה/זיכרון שיצוצו לפתע בתודעתם". ההבדל משמעותי: כשמדברים על "אסוציאציה" חושבים על קשר הגיוני בין שני דברים (למשל, אסוציאציה ל"קור" תהיה "חורף"); בטכניקה של פרויד מחפשים דברים שאין ביניהם שום קשר, למעט קשר ששורשו בעולם הנפשי הלא-מודע, הלא-רציונלי, של המטופל – אותו יש לפענח. ב"אסוציאציה חופשית" הדומיננטיות היא של המחשבה, ב"משהו שצץ לפתע" יש ללב סיכוי גדול הרבה יותר לדבר.

אדם פיליפס כתב על הבקשה ל"משהו שצץ" שפירושה לקחת את הסיכון לא לדעת מה אנו עומדים לומר. בשונה מכל צורת שיח אחרת, בשיחה האנליטית אנחנו מפתיעים גם את עצמנו. ולומדים מכך רבות.

Image result for free association