זו התדירות, טמבל

אנחנו, המטפלים, מייחסים חשיבות עצומה לשיטה שבאמצעותה אנחנו מטפלים. התיאוריה חשובה, אבל לא רק היא.

מחקר חדש שפורסם ב-The British Journal of Psychiatry מצא כי לתדירות המפגשים הטיפולים השפעה גדולה מאוד על הצלחת הטיפול. זוהי הפעם הראשונה שמתקבל אישור אמפירי לכך שהגדלת מספר הפגישות השבועיות משפרת את הטיפול.

הניסוי התקיים בהולנד, על מדגם גדול של 200 מטופלים בוגרים שסבלו מדיכאון מאובחן. המטופלים חולקו באופן רנדומלי לשתי קבוצות, ששתיהן קיבלו טיפול בן 20 מפגשים: אצל האחת המפגשים התפרשו על פני 20 שבועות, ואילו בשנייה הטיפול ארך 10 שבועות שבכל אחד מהם שני מפגשים. ההבדל בתוצאות היה גדול. אצל 30% ממי שקיבלו טיפול פעמיים בשבוע הדיכאון פחת מאוד, לעומת 20% ממי שקיבלו טיפול פעם אחת בשבוע. גם שיעור הנשירה בטיפול האינטנסיבי היה כמעט מחצית משיעור הנשירה בקבוצת הטיפול השבועי (17% לעומת 31%). לעומת זאת, האוריינטציה של המטפל לא נמצאה במחקר זה כבעלת השפעה רבה על מידת הדיכאון של המטופלים בתום 20 המפגשים.

מטופלים רבים נרתעים מקביעה של יותר מפגישה אחת בשבוע, לעתים קרובות משיקולים כלכליים. חשוב לדעת שלפעמים מה שנראה יקר יותר בטווח הקצר, יהיה מועיל, ובסופו של דבר גם זול יותר, בטווח הארוך.

צעד אחורה, שניים קדימה

מהו המהלך של השגת שינוי בטיפול נפשי? הפסיכיאטר אנדרו גרבר ביקש לבחון את התהליך המסתורי הזה. הוא גייס שורה של פסיכואנליטיקאים וביקש מהם במשך עשר שנים לתעד באופן מפורט מדי שבוע את מה שהתרחש באותו שבוע בקליניקות שלהם.

לאורך השנים זיהה גרבר דפוס מפתיע אצל המטופלים שמצבם השתפר במידה הרבה ביותר. בשונה ממה שציפה, הם לא נעו במסלול ברור ממצב של קושי וסבל למצב של רווחה וסיפוק; מנוירוזה, או פתולוגיה, לאיזון ובריאות נפשית. מה שגרבר מצא הוא שפחות או יו11 Misconceptions About Being A Therapist - Scoop Empireתר באמצע הטיפול עברו המטופלים המצליחים דווקא תקופה של סערה גדולה, בה התנהגותם נטתה להיות קיצונית ותנודתית (oscillating between extremes of behavior), ורק אחרי כן החל מצבם משתפר. גרבר דימה זאת למתרחש בעת חימום נוזל ואז קירורו ההדרגתי: באמצע התהליך כל מולקולות הנוזל רוקדות בפראות, ואז, באיטיות, הן שבות למצב חדש, ויציב יותר.

אז אם אצל מטופל או מטופלת ניכרת לפתע התנהגות קיצונית, תנודתית, לא צריך רק לדאוג. בהחלט ייתכן שזו עדות לכוחו של התהליך. אתם באמצע הדרך.

טיפול בהתנהגות

acting

אחת התופעות המאתגרות ביותר להתמודדות עמן בקליניקה היא 'אקטינג אאוט': כאשר המטופל פועל, במקום לדבר. לרוב אפשר לראות בכך רגרסיה, שכן מילים הן צורת תקשורת בוגרת יותר מאשר התנהגויות, מה גם שההתנהגות המדוברת היא לרוב בלתי נעימה, לפעמים מאוד בלתי נעימה: המטופל מבריז מפגישות שוב ושוב, או מאחר אליהן, או מתעקש להישאר מעבר לזמן; הוא מתקשר בשעות מאוחרות, הופך תובעני, יוצא כמה פעמים לשירותים, אולי אפילו מלכלך אותם, וכולי. לפעמים נדמה שהמטופל פשוט רוצה לפגוע, או להכעיס, או לעצבן אותנו. ויניקוט כתב על כך בפשטות כי את האקטינג אאוט יש לשאת (to tolerate). אם נוכל לעשות זאת, נבין כי מדובר בחלק חשוב בתהליך הטיפולי, שממנו ניתן ללמוד רבות ובאמצעותו להשיג התפתחות שלא ניתן היה להשיגה בדרך אחרת.

מקורו של הכעס שמבוטא בפעולה מולנו נעוץ כמעט תמיד בכישלון שחווה המטופל בסביבה המוקדמת שלו, כעס שאולי זוכה איתנו לביטוי בפעם הראשונה. האפשרות לבטא את הכעס נובעת מהאמון שהתפתח בין המטופל למטפל, מהביטחון שחש המטופל בכך שהמטפל ימשיך לטפל בו, בחום, במסירות, באהבה, גם אם יחשוף את צדדיו הפחות נעימים. אולם אף אם מקורו acting2.jpgשל הכעס בסיטואציה מוקדמת, מדגיש ויניקוט, הוא תמיד עולה בגלל כישלון של המטפל בהווה.

מרגע שמבינים כל זאת, ניתן להיעזר באקטינג אאוט לצורך התפתחות המטופל, בדרך אותה מתווה ויניקוט בדקדקנות. ראשית, יש לנסח בבהירות מה קרה באקטינג אאוט. אחר יש לומר מה דרש האקט של המטופל מהמטפל. יש לשים לב: הפרשנות מופנית כאן לא כלפי המטופל אלא כלפי המטפל! חיוני להתייחס לכישלון של המטפל, לא לכישלון המוקדם של הסביבה ההורית – אותו בעצם שחזר הכישלון של המטפל. אם נצליח לזהות הן את הפעולה, הן את הצורך המקורי הלא-מסופק שהיא מקושרת אליו, והן את האופן בו אנחנו בעצמנו שחזרנו את הכישלון ההורי, ונכיר בכישלוננו, יזכה המטופל לתחושה חדשה, שלמה ועמוקה יותר, של מי שהוא. זהו, אגב, הגמול היחיד של המטפל. אין לצפות להכרת תודה מהמטופל על הסבל שנשאנו בעבורו.

לחזור לעצמי האמיתי

baby lying on inflatable ring

למורת הזֶן שרלוט ג'וקו בק תיאור יפה של המצב האנושי.

כולנו באים לעולם כיצורים תמימים, מלאי אהבה, אמון ותחושת ביטחון. בימינו הראשונים אנחנו מתקיימים במצב של פתיחות מלאה למה שקורה, מצב של 'עצמי אמיתי' כמו שהיה קורא לכך ויניקוט, או 'טבע הבודהא' כמו שזה מכונה בבודהיזם. אולם עד מהרה אנחנו נתקלים במצבים שמערערים את הביטחון הטבעי שלנו בעצמנו ובעולם הסובב אותנו. זה קורה לתינוקות במשפחות הכי טובות-דין. מספיק שכואבת הבטן וההורים לא מוצאים מענה מיידי, או שאמא עסוקה לרגע בדיוק כשממש צריכים אותה. המצבים הללו הם זמניים, אין בהם שום סכנה, אולם התינוק חסר הישע אינו יודע זאת. הוא חש אימה קיומית ונאלץ להגיב, להגן על עצמו.

החוויות הפעוטות אך מעוררות האימה הללו מצטברות, ועד גיל חמש, פחות או יותר, כולנו כבר מרוחקים מאוד מהמצב הבסיסי שלנו. מה שמכסה אותו הוא מערך מסועף של דרכי תגובה והתגוננות – כל ילד על פי אופיו וחוויות חייו. יש מי שמנסה להגן על עצמו באמצעות מאמץ להצטיין בכל דבר, אחר ישתדל להיות נחמד ולרַצות את כולם, שלישי יבחן בכל סיטואציה את כל האפשרויות, רביעי יעדיף אסטרטגיה של טמינת ראש בחול, או שאפשר לבחור להיות תמיד אמיץ, תמיד צודק, תמיד קורבן, וכן הלאה וכן הלאה. יש לנו שניים-שלושה מערכי תגובה מרכזיים, ועוד עשרות, אם לא מאות משניים. מכיוון שהתגובות הללו נלמדו בגיל צעיר מאוד, איננו זוכרים שנלמדו, ואומצו, ואנו ממשיכים לפעול על פיהן באופן לא-מודע. האוסף הכולל של מערכות התגובה הוא ה'אישיות' שלנו והוא מנהל אותנו לכל אורך חיינו – אנשים מבוגרים הפועלים על סמך אוסף החלטות שקיבל תינוק מבוהל.

אין אפשרות, וגם אין צורך, לבטל את כל מערכי התגובה. עם זאת, כדאי להחליש אותם. ג'וקו בק מציעה שתי דרכים לעשות זאת. הראשונה, החשובה יותר, היא פשוט לזהות אותם. זה מה שעושים במדיטציה, או בטיפול. פשוט מתבוננים בתגובות האוטומטיות שלנו. עצם המבט, יוצר שינוי. מכיוון שהתגובות מכסות על טבענו הטוב, הן תמיד גובות מחיר. כך ניתן לזהות פעולה המגיעה מן ה'אישיות' המתגוננת, ולא מן העצמי האמיתי – היא תמיד מלווה בחרדה, ייאוש, כעס, דיכאון, אף אם קלים מאוד ועדינים. אם אתם חווים רגש שלילי כזה – סימן שהופעל אצלכם מערך תגובתי. אפשר לתלות את האשם ברגש הלא-נעים באדם שמולנו או בנסיבות, אולם מועיל יותר לזהות את המערך הפנימי, ולנסות להבין – האם התגובה הזו חיונית? בק מדגישה: אין פירוש הדבר שעלינו לאפשר לאחרים לרמוס אותנו; נמשיך לשמור על עצמנו בצורה נאותה, אולם תוך זיהוי החלקים התגובתיים הלא-מודעים בפעולותינו.

הדרך השנייה להחליש המערך הכוזב היא ללכת נגדו, לעשות בדיוק את מה שהוא מנסה לחסוך מאתנו. כזכור, התינוקת נתקלה באינספור מצבים יומיומיים, שבשל חוסר ידיעה פירשה אותם כמסכנים את חייה ('אוי ואבוי, אני רוצה לאכול ואמא לא כאן! אני אגווע ברעב!!'). האימה הזו נחווית תמיד בצורת תחושה גופנית, מאוד לא נעימה, שכלפיה מפתחת התינוקת את מערך התגובות. מה שבק מציעה לעשות בבגרותנו הוא דווקא להחיות מחדש את תחושות האימה, במקום להרחיקן; לזהות פעולה אוטומטית – ולעשות את ההפך ממה שהיא מכתיבה לנו. ככל שנחווה מחדש את אותן תחושות גופניות בלתי נעימות, ונראה כי אנו שורדים אותן בלי צורך להגיב, נוכל להתקרב אל מה שמצוי מאחוריהן, אל מה שהן, יחד עם התגובות לשיכוכן, כיסו עם השנים – העצמי האמיתי.

ואולי זה גם מה שעושים בסוכות. אנחנו רגילים כל כך לביתנו, לגג שמעל ראשינו, לקירות שמגנים עלינו. אך למשך שבעה ימים אנחנו חוזרים למצב לא מוגן. בלי גג, בלי קיר. אם ירד גשם, נירטב, אם יגיעו יתושים – ניעקץ. בלילה הראשון קשה להירדם, תחושות חרדה עולות. אולם אם נעמוד בהן, נזכה להזדמנות לשוב להיות מי שהיינו – הן ברמה האישית, הן ברמה הקולקטיבית של המין האנושי. הרי במשך מאות אלפי שנים חיינו בעולמנו היפה בלי איטונג, בלי חומות, כי אם בתמימות, בביטחון, באהבה.

– – –

כאן אפשר לשמוע את השיחה של ג'וקו בק (כדאי!)

 

Photo: Valeria Zoncoll

החיים עצמם

החגים יצאו השנה כולם בימי עבודה. המון פגישות מתבטלות, רבים יוצאים לחופשה. את מטופלי יום שלישי לא אראה חודש תמים.

ההפסקות האלה לעתים קרובות מעוררות חשש מה, גם מצדנו. טוב להיזכר במה שכתב ויניקוט על סיומי טיפול, דברים שנכונים גם לקראת הפסקה ארוכה:

פסיכואנליזה אינה דרך חיים. כולנו מקווים שהמטופלים שלנו יסיימו את הטיפול וישכחו אותנו, ויגלו שהחיים עצמם הם הטיפול בעל המשמעות.

נצא לחופשה ונחזור בסיומה לקליניקה, להיות יחד, עם מה שקורה בטיפול בעל המשמעות.

שתהיה שנה טובה, של הרבה חיים, והשראה

ללמוד מחדש להרגיש

man standing in front of the waterfalls

אלקסיתימיה (Alexithymia) היא בעיה נפשית נפוצה (עשרה אחוזים מהאוכלוסייה!) אך לא מאוד מוכרת. היא מתייחסת לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים – אם משום שאינם מכירים מילים מתאימות, ואם משום שאינם מסוגלים להבחין בין רגש אחד למשנהו. במקרים קיצוניים הם לא מצליחים להבחין בין חרדה לבין דיכאון ואפילו בין כעס לרעב. הקושי הוא גם בזיהוי ותיאור רגשות אצל אחרים, דבר היוצר בעיות חברתיות.

הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל תיארה שני סוגים של אלקסיתימיה. אצל אנשים הסובלים מן הסוג הראשון אין כל מודעות לחוויותיהם הרגשיות, בעוד שאצל אלה מהסוג השני יש מודעות לרגשות עזים, אך אלו מפוזרים מיד על-ידי עיסוק בפעולה זו או אחרת, כדי לסלק את העוררות הרגשית הבלתי-נסבלת (הסוג השני, אגב, פגיע יותר למחלות פסיכוסומטיות).

מקור ההפרעה במצבים הקיצוניים הוא כנראה בעיקר נוירולוגי. עם זאת, נראה שההפרעה יכולה גם להתפתח בעקבות חוויה של רגש עז שאיים על תחושת הזהות, לרוב בילדות המוקדמת, שבעקבותיה 'בוחר' האדם, באופן בלתי מודע, להתנתק מרגשותיו. כשיגיע לטיפול, יהיה קשה מאוד לעבוד איתו, או איתה, שכן אין שום חומר קליני רגשי גלוי לעין. הסובלים מההפרעה נראים נורמליים, אך בעומק החוויה מצויים ייאוש ותחושה של מוות פנימי.

אחרי כמה שנים של טיפול, כותבת מקדוגל, נחשפת אצל אנשים אלה הרגשה עמוקה, אם גם בלתי מוגדרת, של אי-נחת מן החיים, שהם לא היו מודעים לה עד אז. מתעוררת תחושה של כישלון, של החמצת המהות של מה שהיו החיים אמורים להיות, או תהייה מדוע חייהם האישיים, בניגוד לחייהם של האחרים, נראים כה ריקים ומשעממים.

כאן מתחיל המסע הכואב, המרגש, בחזרה לרגש.

 

למה מדיטציה, ולמי

Sitting Photo by Chris Ensey on Unsplash

בסיום שישה ימים של מדיטציה ויוגה תהתה שותפתי לתרגול – "כולם מדברים על מדיטציה, אבל למה בעצם? זה אמנם היה לי טוב, אבל לא כל כך ברור מדוע".

למדיטציה אינספור יתרונות, טוענים מחקרים אינספור. נמצא כי היא מפחיתה מתח, חרדה ודיכאון, מעלה את מצב הרוח, מגבירה ערנות וקשב, משפרת תהליכי למידה, מצמצמת אבדן זיכרון הקשור בהזדקנות, עוזרת במאבק בהתמכרויות, משפרת את השינה, מפחיתה כאב וגם לחץ דם, תהליכים דלקתיים והתקפי אסתמה, מאזנת כולסטרול, מגבירה יצירתיות, תורמת למערכות יחסים ולחיי המין, מאריכה את החיים.

כמובן, לא רק אנשי האקדמיה נלהבים. מורים למדיטציה במערב מבטיחים שאם רק נשב קצת מדי יום בעיניים עצומות נתחיל למשל 'לזהות הנחות לא בדוקות שמפריעות לאושרנו', 'נפסיק להגביל ולצמצם את עצמנו', 'נישא בקלות רבה יותר תקופות קשות', 'נגלה מה באמת חשוב לנו', 'נזכה מחדש באנרגיה שבזבזנו עד כה בניסיון לשלוט במה שלא ניתן לשלוט בו' ו'נבין כיצד להתייחס בצורה נבונה יותר לשינוי – נקבל את העובדה שהוא בלתי נמנע ונאמין שהוא אפשרי'.

לרגע נדמה היה שמדיטציה, או בשם המותג המצליח שקיבלה במערב, מיינדפולנס (קשיבוּת), היא הפתרון לכל בעיה כמעט, "תרופת קסם" כפי שתיאר אותה כתב העת של בית הספר לרפואה של הרווארד. אולי כוח הקסם הזה הוא שהפך אותה לתעשייה המגלגלת על פי "פורצ'ן" מיליארדי דולרים בשנה, אף שבשביל לתרגל מדיטציה לא נדרש דבר, מלבד תודעה, שכבר יש לנו, וקיבלנו בחינם.

אלא שלאחרונה משהו באופטימיות הקוסמית הזו נסדק. מאמרים עדכניים מטילים ספק בכוחה של גיבורת-העל של העידן החדש. לפני כשנה פרסמו 15 חוקרים בולטים בתחום מאמר דעה ובו קבעו כי מחקרי מיינדפולנס רבים לקו במתודולוגיה בעייתית, וכתוצאה מכך תוצאותיהם עלולות להביא להטעיית הציבור ואף לפגיעה בו (על הבעיות המתודולוגיות אפשר לקרוא כאן; על נזקים אפשריים כאן). האם מדע הקשיבות סובל מהפרעת קשב? תהה מאמר אחר.

נראה שאכן איבדנו ריכוז. החיפוש הקדחתני אחר אישוש אמפירי לכוח הקשב רחוק מרוח המדיטציה, כרחוק, ובכן, מזרח ממערב. את הניכוס על-ידי אנשי מדע של תרגול המבקש לחרוג מעולם המדידה והחומר אפשר לראות כעוד ניסיון מערבי כוחני, הישגי, תועלתני, להשתלט על דרך חיים אלטרנטיבית – אף כי מה שמציעה האלטרנטיבה הוא בדיוק ביטול הכוחניות, ההישגיות והתועלתנות.

המדיטציה לא פותחה כמוצר שמטרתו לשפר את חיי הצרכן, כמעט אפשר לומר שתכליתה הפוכה. במהותה, זוהי פרקטיקה שנראית זרה לחלוטין לתרבות המערבית בה אנו חיים ולאורחותיה. עולה השאלה: האם יש בכלל טעם שנעשה מדיטציה?

הדבר החשוב ביותר בחיינו

מדיטציה מכוונת להפנמה של שלוש העובדות המכריעות אך החמקמקות של הקיום: כל הדברים כל העת משתנים; כל הדברים זה בזה תלויים – אף אורגניזם אינו יכול להתקיים ולו לרגע בלי שאר הצמחים, הכוכבים, היצורים; וכל הדברים מחוברים, בעבותות של חומר שזורים (כפי שמעידה תופעת ה-entanglement במכניקת הקוונטים) עובדות אלה זרות לחשיבה האנושית – המזרחית כמו המערבית. באופן ספונטני ואוניברסלי בני אדם תופסים דברים כקבועים, כעצמאיים, וכנפרדים – ובראש ובראשונה תופסים כך את ה'אני'. תפיסה שגויה זו, לפי הבודהיזם, היא המקור הבסיסי לסבל האנושי.[1]

קל יחסית להבין את שלוש העובדות באופן אינטלקטואלי, אולם חוויה ישירה שלהן היא שהופכת אותן לבעלות ערך אמיתי, ולכך מכוונת המדיטציה – באמצעות חשיפה מתמשכת וסבלנית. אכן, פירושה של המילה הטיבטית למדיטציה, גוֹם, הוא פשוט 'הרגלת המחשבה' (making the mind familiar with). כדי שהמחשבה תתרגל למשהו חדש, עליה להתרכז בו לאורך זמן – ותרגול הקשיבות נועד כדי לאפשר לה זאת. התודעה הקשובה, המרוכזת, היציבה, אינה מטרה בפני עצמה, כפי שמציעה הווריאציה המערבית, אלא היא תנאי מקדים לשם פיתוח חכמה וחמלה.

החוויה החדשה אליה מכוונת המדיטציה מתרחשת באזור מוח שהתנכרנו אליו. האדם מתחיל את חייו כיצור לא-ורבלי, שעיקר פעילותו המוחית נעשה בהמיספרה הימנית, אך עד גיל שלוש וחצי מרכז הפעילות כבר מצוי בהמיספרה השמאלית. החיים הלא-ורבליים מוגבלים בהרבה בחינות, כתב חוקר התודעה והפסיכואנליטיקאי דייוויד בלאק, אולם יש להם יתרון אחד גדול. ברגע שהעולם כולו והחוויה מתווכים על-ידי שפה, הם נעשים בדיוק כאלה – מתווכים. הפעוט הפרה-ורבלי נוכח בעולמו בצורה על-זמנית, מלאה וישירה, מיידית ושלמה – וזה אולי מה שחש גם האדם הבוגר כשהוא מצוי במדיטציה עמוקה[2]. מכאן חשיבות השקטת התודעה – פשוטו כמשמעו. המוח 'מפריש' כל העת מחשבות, שרובן מבוססות מילים. אם מצליחים להתמקד בנשימה, למשל, שהיא א-מילולית, אז הפעילות בהמיספרה השמאלית פוחתת – ונפתחת אפשרות לחוש את העולם באופן ישיר ולא-מתווך. כלומר: להיות.

הניסיון להגיע למצב זה של 'היוֹת', לפתור באופן חווייתי את חידות הקיום באמצעות פנייה פנימה, אינו ייחודי לתרבויות המזרח. לא רק בודהא הבין שאין לנו שום כתובת אחרת לפנות אליה. מרקוס אורליוס כתב: "אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; אף אתה רגיל עד מאוד לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטוּת לשמה, היות שאפשר לךkafka, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה" (תרגום: אברהם ארואטי). גם אם נתפתה ונצא לאזורי הכפר, חופי הים, ההרים – מי שיראה ויחווה אותם, הוא תמיד אנו עצמנו. כה אמר קפקא לגוסטב יאנוך: "החיים כבירים הם ועמוקים כשמי הכוכבים. האדם יכול רק להביט עליהם דרך חור המנעול הצר של קיומו האישי, אך דרכו תופס הוא יותר מאשר ביכולתו לראות. לכן הדבר החשוב ביותר בחיינו הוא לשמור את חור המנעול נקי".

המרווח בו מצוי הסבל

מדיטציה היא דרך לסגת אל עצמנו, לנקות את חור המנעול, להביט במכמני החיים. פירותיה מתוקים. אך עם הטעימות הראשונות, מתעורר תיאבון מסוג חדש. כמו שהעירה שותפתי לרטריט: מה הטעם במדיטציה אם אף היא מובילה לשאפתנות או נוקשות? נראה שכך אכן קורה. לא מעט מתרגלים רוחניים מתאמצים להאריך את תקופות ההתבודדות שלהם, מקפידים על סדרי יום שמרחיקים אותם מסביבתם. באופן הדרגתי ובלתי מוחש הופכת העשייה השקטה, הפנימית, להישגית. ומדוע בכלל נדרש תרגול, משהו קבוע, יומיומי, מוסדר? הן כדבר הקיסר, בכל עת אפשר להיסוג אל תוך עצמנו.

מוצרט כתב פעם שכל אימת שניגן למלחין פרנץ ריכטר, היה זה לוטש עיניו באצבעותיו בלי להתיק מבטו. באחד המפגשים ביניהם לא התאפק ריכטר וזעק: "אלוהים! עד כמה אני נאלץ לייסר את עצמי ולהזיע ולגביך, ידידי, זה פשוט משחק!". "כן", ענה לו מוצרט, "פעם היה עלי להתאמץ כדי לא להראות מאמץ עתה". גם כאשר מדובר ביכולות נפשיות ורוחניות יש צורך בהתמסרות והתכוונות לאורך זמן. אנו מקווים שתכונות כמו נדיבות, איזון או חירות פנימית יופיעו מאליהן, אך כדברי הנזיר הבודהיסטי ממוצא צרפתי מתיה ריקאר, "זהו אבסורד לחשוב שאיננו זקוקים לאימון כדי להזין מידות כאלה".

ועדיין, פיתוחן של התכונות החיוביות הללו יכול להיתפס כמעין 'פרס' על התנהגות טובה וקשובה, ואילו המרחב אליו מכוונת המדיטציה, בסופו של דבר, מצוי מעבר לטוב ולרוע, מעבר לשיקולי בריאות וחולי ולחישובי שכר ועונש, מעבר לכל תפיסה של המציאות כמפוצלת, דואלית.

המדיטציה היא בראש ובראשונה ניסיון להיות במגע עם הדבר החשוב ביותר והבלתי נגיש ביותר בקיומנו, ואולי ביקומנו, התודעה. הפילוסוף היווני אנקסגוראס לימד, 480 שנה לפני הספירה, ש"הדברים כולם" נוצרים על-ידי התודעה, שמחזיקה את היקום. אל תפטרוהו כקוריוז ארכאי. בעקבות גילויי מכניקת הקוונטים הפכה תפיסתו לשגורה גם בקרב מדענים, מהבולטים ביותר. הפיזיקאי והמתמטיקאי הבריטי סֶר ג'יימס ג'ינס למשל כתב: "היקום מתחיל להיראות יותר כמו מחשבה כבירה מאשר כמו מכונה כבירה. התודעה כבר אינה מצטיירת כתאונה בממלכת החומר, אלא כיוצרת וכמנהלת של ממלכת החומר".

בחיי היומיום אנו נשאבים, לרוב בכל רגע ורגע, לממלכת החומר, לתופעות הנצפות, קווארקים וכוכבים וכל מה שבפנים, מתעלמים כליל מהתודעה הצופה ("פּוּרוּשָׁה" כפי שהיא מכונה בכתבים הודיים קדומים). מה שמשותף לכל צורות המדיטציה הוא הניסיון לעבור מעמדת ה'אני' או האישיות ('אגו', כפי שלעתים הם נקראים), לעמדת ה'צופה' או ה'עֵד' (the Witness). רק העֵד הוא סובייקט, ציין הפילוסוף קן וילבר, בעוד שהאגו הוא בסך-הכול עוד אובייקט, שהרי אפשר להיות מודעים לו. האגו הוא למעשה אוסף דפוסים מכניים שמבוסס על רעיונות, מושגים וזיכרונות, שהזדהות עמו מkrishnamurtiובילה לכך שאנו סבורים שהוא הדבר באמצעותו נעשית ההתבוננות. "במרווח שבין הסובייקט ובין האובייקט מצוי כל הסבל של האנושות", אמר קרישנמורטי. מה שעושים במדיטציה הוא בחירה בנקודת המבט של הסובייקט, של העֵד, במקום בזו של האובייקט, האישיות. משם מתבוננים בכל מה שעולה, בכל מה שקורה, בלי הזדהות ובלי שיפוטיות, עד שההבנה מבשילה: מכיוון שאפשר לראות את כל הדפוסים, כל המושגים, כל הצורות, הרעיונות, הזיכרונות, הם אינם יכולים להיות הרואה, הם אינם אני.

והתודעה היא אז כמרחבי שמיים, כפי שתמיד הייתה, מרחבי חירות חסרי גבול, בהם עפים ציפורים, עלים נושרים, עננים ממהרים, מרחבים המכירים בכך כי כל אלה עִקבה לא מותירים.

שירות קוסמי

התודעה תמיד מודעת. בין אם אנו מאושרים ובין אם אומללים, בין אם מצליחים ובין אם נכשלים, בין אם אנו פיכחים ובין אם שיכורים, בין אם חומלים ובין אם מתנכרים  – היא רק מודעת, לכך, או לכך. למה שישנו. היא ממילא שם, צלולה מכל צליל, אצל הגאון הגדול, אצל האוויל המטריל. אך ככל שנצמצם את היבטי הקיום שאינם פשוט מודעות, כלומר, נצמצם את כל מה שתודעה לו עדה – תפיסה, רצייה, פעולה – יתבהרו שָׁמֵינוּ. צמצום זה הוא המדיטציה. אילו היתה מספר, חפצה היה אפס – שאם יושבים מעליו, מגיעים לאינסוף. הגב ישר, העיניים עצומות, איננו נעים, איננו נמים[3]. עד כמה שהדבר ניתן לנו, אין אנו רוצים, אין אנו פועלים, אנחנו בוחרים פשוט לשבת, לשבות, מכל עשייה.

ישיבה כזו היא אולי הפעולה המכוונת, המודעת והממוקדת היחידה שהיא נטולת מטרה וערך עבורנו. כל דבר אחר בחיינו הוא בעל תכלית כלשהי – מלבדה. אנחנו לוקחים זמן – ומשתמשים בו כדי לא לעשות כלום, רק להיות עם הדברים כפי שהינם כבר ממילא. כמו שכתב יעקב רז, אין לנו שום מטרה, "לא שיפור איכות החיים, או שיפור הרוחניות, או חירות גדולה יותר, רגיעה, הקלה על כאבים, חיי נצח, או כל דבר אחר שיעלה על הדעת". אין כל העדפה בנוגע למה שיעלה בתודעה, אף לא העדפה של אי-העדפה.

אי-ההעדפה מאליה מופיעה. לא כי זה 'טוב' או 'רוחני', אלא משום שכאשר אנו שבים לישיבה, יום אחרי יום, שעה אחר שעה, מתברר מעט מעט שאין טעם בהעדפה או רצייה. כל הדברים משתנים, כל הדברים קשורים, כל הדברים שזורים, ומכאן שאין מישהו קבוע, עצמאי, נפרד, שיעדיף. תודעה אינה אישית. היא סובייקטיביות טהורה, ועל כן נטולת מאפיינים. היא לא חכמה ולא טיפשה, לא טובה ולא רעה, לא ימנית ולא שמאלנית, לא נשית ולא גברית, לא יהודית או מוסלמית, הינדואיסטית או בודהיסטית. אין לה דעות, אין לה השקפות, אין לה עמדות, אין לה השגות, אין לה תשוקות, אין לה תכונות, אין לה נטיות, אין לה אין לה. היא רק מודעת, הינה באשר הינה.

גם כאן, זכויות היוצרים אינן שמורות למחוזות מזרחיים. הפילוסופים היווניים פרמנידס ואמפדוקלס, מִמְּניחי התשתית לתרבות המערב, ישבו, ולא כדי להפוך טובים יותר או שלווים יותר. מבחינתם המדיטציה כלל לא נעשתה למען המתבונן, אמר חוקר יוון העתיקה פיטר קינגסלי, אלא כ"מעשה של שירות למען הקוסמוס". ציפורים מאפשרות לתודעה את חוויית התעופה, דגים נותנים לה לדעת ציפה; באמצעות עצים היא מודעת לטעם האור, דרך הקרח לטבע הקור. המדיטציה לא 'נותנת' דבר למודטת, אלא מאפשרת לה להפוך קשובה ורגישה, מכווננת לתדר של הקוסמוס, עבורו. אולי זו תמצית האהבה.

המסע אל כאן

הגב ישר, העיניים עצומות. המחשבות שופעות, כדרכן. החזה עולה ויורד, עולה ויורד. שריר הלב מתכווץ ומתרחב, מתכווץ ומתרחב. יכולים להיות עניין או שעמום, סיפוק או תשוקה, תזזית או שלווה, אך התודעה אינה אף אחד מאלה, היא רק מודעת. ולעתים יש אחר כך תחושה שהמרץ עלה, אולי הכולסטרול התאזן, דפוסים נוקשים התרככו, חיי המין השתפרו, אנשים מסביב מרגישים אתנו יותר בנוח, גם אנחנו, רעיונות יצירתיים צצים, מאמרים נכתבים, נסים מתרחשים. כל אלה קורים ל'אישיות' והיא שמחה בהם. מנקודת המבט של תודעה, כפי שמתחוור מתוך הישיבה, השמחה הזו, כמו גם כל יתר ההתרחשויות, הן פשוט כאלה – התרחשויות. הן אינן חשובות או טובות יותר מכל התרחשות אחרת, שהרי אין התרחשות אחרת. הן, ורק הן, מה שישנו. הגב נשאר ישר, החזה יורד, עולה.

התודעה תמיד מודעת. אם נאמין למיסטיקנים, לפילוסופים, לפיזיקאים, יכול להיות שהיא הכול, ובכול. אין טעם להתאמץ ליצור את מה שממילא קיים ומקיים. לכן, מבחינה מהותית, בישיבה אין תהליך שמתרחש, אין העמקה, התקדמות הדרגתית, ניסיון שנצבר. כל פעם יוצאים לגמרי מחדש בדרך למקום המדויק שבו אנחנו נמצאים, מתחילים מאפס, ומסיימים שם. יושבים לא כדי להשיג דבר, לא כדי לשנות דבר, לא כדי להבין דבר, אלא, כפי שכתבה ליאת ברמן, כדי להחיות ולחיות את מה שישנו, לבטא אותו. הישיבה לא יוצרת תודעה אחרת אלא חושפת את טבע התודעה כפי שתמיד היה ותמיד יהיה.

אנחנו יושבים לא כדי להפוך לבודהות, אמר מורה הזֶן שונריו סוזוקי, אלא משום שזה מה שבודהות עושים. הם יושבים.

Lotus2 Photo by Zoltan Tasi on Unsplash.jpg

פורסם לראשונה, בגרסה מעט שונה, במוסף "הארץ", 28.6.2019

צילום ראשי: Chris Ensey on Unsplash
צילום לוטוס: Saffu on Unsplash

[1] גורם נוסף לסבל לפי הבודהיזם הוא התפיסה לפיה לחוויות יש טבע מספק, כלומר, שחוויות מסוגלות בפני עצמן להעניק סיפוק. למעשה מקור הסבל הוא תמיד באדם, ולא בתופעות מחוץ לו. גם החוויה הרצויה ביותר היא בעלת גרעין של אי-סיפוק, יכולה להוביל לתסכול או לעצב (עם סיומה למשל). עם זאת, כפי שעוד נראה, הטבע הלא-מספק של הדברים ('דוקהא') אינו עובדה של הקיום, אלא רק עובדה נפשית-אנושית-פסיכולוגית.

[2] עירור מחודש של מה שחשנו כתינוקות שבעים ושלווים נמצא אולי ביסוד תחושת הטרנסצנדנציה הצלולה ונטולת הזמן שחווים מיסטיקנים וכן בבסיס החוויה שמאפשרים סמים הלוצינוגנים מסוימים.

[3] מדיטציה אמנם יכולה להתקיים בכל תנוחה, ובכל זאת מקובלת התנוחה הקלאסית. כך הנחה מורה הזֶן אייהי דוגן: "שב על כרית באופן הנוח לך ביותר, לבוש בבגדים נוחים. החזק את הגוף ישר מבלי לנטות ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה, האוזניים בקו ישר עם הכתפיים, האף בקו ישר עם הטבור. שמור על הלשון במעלה חלל הפה, השפתיים סגורות. השאר את העיניים פתוחות רק כדי סדק, ונשום דרך הנחיריים" (תרגום: ליאור גלעד, בשינויים קלים).