בספר Missing Out (שתורגם לאחרונה לעברית על ידי איילת רז) מתאר אדם פיליפס בצורה יפה את אחד הגורמים הנפוצים לסבל נפשי.
הורים רבים, כותב פיליפס, רוצים שהילד שלהם יהיה הכי יפה ומוצלח – על פי הסטנדרטים המקובלים של יופי ומוצלחות – ובמקביל לשמור על רגשותיהם כלפי הילד נעימים ויפים. אלא שלעתים הילד לא משתף פעולה עם המשאלה ההורית הזו. הדוגמה הקלאסית ביותר היא של כעס. ילד כועס מפר את האידיליה שההורים מבקשים, וזה מביא לא פעם לענישתו. ילד שנענש באופן קבוע על ביטויי כעס, אומר פיליפס, יתחיל לחוש מתח כל פעם שכעס עולה בו וילמד כיצד להימנע מביטוי הכעס. כך למשל הילד יכול להגיב בהימנעות או בפסיביות כאסטרטגיה לא לחוות ולא לבטא כעס, כדי לחסוך מעצמו ענישה וביקורת מצד הוריו. אם המצב נמשך לאורך זמן, הילד יתחיל להגיב בפסיביות או בהימנעות באופן אוטומטי, כך שהוא אפילו לא מודע לכך שהוא כועס. ההגנה מחליפה את הרגש עצמו. ומה קורה עם הכעס? הוא מתבטא בסופו של דבר בסימפטום, גופני או נפשי.
פיליפס מתמצת נפלא את הטרגדיה האנושית שחוזרת על עצמה מחדש בכל דור: "ילדים תמיד יצטרכו לנסות לגרום סיפוק להוריהם, להפוך להיות מה שהם משערים שההורים שלהם צריכים, ולגלות שהם גם לא רוצים וגם לא מסוגלים לעשות זאת". ועל כך הוסיף: "אף ילד לא מחלים מכך שלא הצליח לרפא את הוריו".
אבל אולי יש בכל זאת דרך להחלמה. אחד הקטעים היפים בספר הוא וינייטה קצרה מאוד של פגישה טיפולית ראשונה, שבסופה ציטט המטופל מספר, שהוא אחד האהובים על פיליפס – בלי שידע זאת. זה היה רגע מפתח בטיפול, שגרם לפיליפס לחוש חיבה גדולה – שכן הרגיש שהמטופל הבין אותו. פיליפס הזכיר בהקשר זה שאחרי מותו של ויניקוט, אחד הסופדים אמר עליו שזה לא שוויניקוט הבין ילדים, אלא שילדים הבינו אותו. מעניין מאוד לחשוב כך על המעשה הטיפולי. יש אמנם ערך להבנה של המטפל את המטופל, אבל אולי מה שמאפשר שינוי עמוק הוא במקרים רבים ההצלחה של המטופל להבין את המטפל – שמגיעה על בסיס של חוסר ציפייה ודרישה מצד המטפל, ושאינה מלווה באפשרות של כישלון בכך.
השראה טיפולית 