מה מעמיק את הנשמה

חלק גדול מהסבל בעולם הוא תוצרת בית. נכון, ישנם גם מקורות חיצוניים לסבל – אסונות, אובדנים, פגיעות; אבל לכל סבל שמטופל בקליניקה יש גם מרכיב פנימי, מעבר להתרחשות הקשה עצמה. את הקשיים שהחיים מזמנים, אנחנו 'מגדילים ומכפילים', באמצעות שחזור אובססיבי, העצמה, האשמה עצמית, דמיון שלילי. זהו עיקר העבודה הטיפולית – לנסות לצמצם את התוספות מעשה נפשנו לקושי ולכאב שממילא ישנם, להקטין את המכשולים שאנו עצמנו מציבים בדרך לקיום יותר רגוע, מספק, מאושר.    

ומה עם הקשיים האובייקטיביים? אלה, לכאורה, מצויים מחוץ לטווח המעשה הטיפולי, אין לנו מה לעשות בנוגע אליהם. כאשר קורה משהו קשה – הכאב, הצער, האבל, הם תגובות מתבקשות, אפילו חשובות. לא יהיה זה נכון לצמצמן או לטשטשן.     

ובכל זאת, מה עושים בקליניקה עם הקשיים של החיים? מטופל מגיע אחרי שפוטר מעבודתו לא בגלל שבאופן לא-מודע קלקל את היחסים עם הבוס, אלא בגלל שהמפעל פשט את הרגל. מה יש לומר על כך מבחינה פסיכודינמית? כלום. את הקשיים הללו, האובייקטיביים, אפשר פשוט לחוות יחד, ואם מצליחים – לתת להם הקשר.

את אחד ההקשרים היפים והעמוקים ביותר לתלאובות החיים הציע המשורר ג'ון קיטס. הוא אמר "אפשר לקרוא לעולם 'גיא יצירת הנשמה'" (‘the vale of Soul-making’). מי שמצליח לעשות זאת, הוסיף, "מבין את מטרת העולם".  

הפסיכואנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הילמן סיפר כי המשפט הזה של קיטס היה המוטו שלו לתרפיה במשך יותר מ-15 שנים. לדבריו, הוא עזר לו לראות במצוקות החיים, שלו ושל מטופליו – תרומות חשובות לנפש.

יצירת נשמה, ופיתוחה, אינן עניין של מה בכך. העולם הוא כמו בית ספר, כתב קיטס, שמלמד את הנשמה באמצעות הרגשות העזים שהוא מפתח בקרבה, לרוב נוכח קושי.

נכון, ישנם אהבה, יופי, שירה. וטוב שכך. אך מי שמעצבים לרוב יותר מכל את הנפש הם הקשיים שהיא צריכה לשאת במסעה בעולם. אם זוכרים זאת, הקשיים לא בהכרח פוחתים, העצב לא הופך לשמחה, הכאב לא מותמר לעונג – אבל ניתן למצוא בהם משמעות, ובכך לפתח עוד קצת את הנשמה.

קובץ:John Keats by William Hilton.jpg – ויקיפדיה
ג'ון קיטס

אגב, היום קיבלתי הןדעה על צאתו לאור של הספר "מחשבת הלב ונשמת העולם" (בבל). תרגום ראשון ככל הידוע לי של הילמן לעברית.

'הרגתי את אמא שלה' (על העברה נגדית)

מי שמעולם לא עבד כמטפל ככל הנראה אינו מודע לעוצמת הרגשות הנלווים לעבודה הזו. מהצד אולי נדמה שטיפול ממוצע מתקיים בצורה מהוגנת ומקצועית, לפחות מצד המטפל – המטופל מדווח על זיכרונות ועל מחשבות, למטפל שמסביר ברוגע על מקומם של אלה בתוך המערכת הנפשית, בהתבססו על ידע שרכש בשנות לימודיו על עניינים כמו לא-מודע, ילדות, פנטזיה וכולי. מה שקורה בפועל לרוב שונה למדי. מצבו הנפשי של המטפל עובר טלטלות עזות לאורך הפגישה, רגשות חזקים מתעוררים בו, פנטזיות שונות מופיעות בתודעתו. המאפיינים הללו בחוויה של המטפל, שהם מרכזיים לעשייה הטיפולית, מכונים, בצדק או שלא, 'העברה נגדית'.

ויניקוט דיבר כידוע על שני סוגים בולטים של העברה נגדית. הוא כתב: "תהיה אהבתו [של המטפל] למטופלים שלוה רבה ככל שתהיה, אין הוא יכול להימנע מלשנוא אותם". חשוב מאוד להכיר גם ברגשות הקשים שלנו כלפי מטופלים, שכן ככל שניטיב לדעת אותם כך יפחת משקלם כמניעים הקובעים כיצד נגיב למטופלים.

העניין הוא להכיר ברגשות הקשים, ואותם, לא לבטלם. לפי ויניקוט יש לעתים רגעים בהם המטופל ממש מחפש את שנאתו של המטפל, ואז עלינו להיות מסוגלים לספק אותה, כלומר לשנוא אותו. לא לשנוא כאילו, אלא לחוות שנאה, ממש. אם זה לא יקרה לנו, המטופל לא ירגיש שהוא מסוגל להגיע ל'שנאה אובייקטיבית' (או 'מוצדקת'), ואזי כיצד יוכל להרגיש שביכולתו להגיע לאהבה אובייקטיבית? זו רק דרך אחת בה ההעברה הנגדית, שהיא משהו מוחשי וממשי וחזק מאוד עבור המטפל – תופסת מקום מרכזי בעבודה הטיפולית.

הפסיכואנליטיקאי הבריטי אנדרו סמואלס שאל עשרות אנשי טיפול על חוויות נפשיות שהיו להם במהלך טיפולים. הוא אסף מגוון רחב של דוגמאות למה שהנשאלים הגדירו כ'העברה נגדית'. הוא מצא כי הן ניתנות לחלוקה לשלוש קבוצות: תגובות גופניות והתנהגותיות, תגובות רגשיות ותגובות של פנטזיה. תגובות גופניות והתנהגותיות למשל היו לבישת אותם בגדים כמו המטופל, היתקלות בעמוד תאורה אחרי פגישה, כאב, עוררות מינית, שינה. תגובות רגשיות, מעבר לשנאה ולפחד הוויניקוטיאניים, היו למשל כעס, חוסר סבלנות, קנאה, דיכאון, הצפה, שעמום. תגובות פנטזיה לדוגמה היו: משהו לא בסדר עם הרגל שלי, הרגתי את אמא שלה, אני זונה, כל הצבע דלף מהחדר, אלוהים לצדו, אני הולכת להיות מעורבת בתאונת דרכים אחרי הפגישה, המטופל הולך ונעשה גדול יותר ויותר וממלא את החדר.

מטפלות ומטפלים יכולים לעצור רגע ולבדוק: ומה הרגשתי אני לאחרונה בקליניקה?  

לעזור למטופל לעזור לעצמו

המוקד של השינוי התרפויטי תמיד מצוי בקליינט, כך טוען מאמר מ-1996 שפורסם ב-Journal of Humanistic Psychology. לכן, בסופו של דבר, "כל תרפיה היא עזרה עצמית" (“all therapy is self-help”). זה מסביר את הממצא החוזר על עצמו במטא-אנליזות רבות, לפיו כל שיטות הטיפול משיגות תוצאות דומות מאוד. למרות הבדלים תיאורטיים וטכניים גדולים מאוד בין טיפול דינמי, נרטיבי, קוגניטיבי, אקזיסטנציאליסטי או התנהגותי – בכל הגישות השיפור במצבם של המטופלים דומה למדי.

גיאורג גרודק (מי שטבע את המושג Id, שפירושו בפשטות 'זה') אמר דברים ברוח דומה שבעים שנה לפני שהממצאים האמפיריים הוכיחו דבריו: "משמצאתי כי כל הדרכים מובילות לרומא, אני לא מייחס חשיבות רבה לדרך שהאדם בוחר, כל עוד הוא מוכן להמשיך וללכת באטיות". התרומה העיקרית להחלמת הפציינט אינה מאמצי המטפל, אמר גרודק, אלא הרצון של הפציינט להחלים.   

מאמצים מחקריים רבים מוקדשים לאיתור 'שיטת הטיפול הכי יעילה', אלא שמדובר כנראה בבזבוז זמן וכסף – שכן מתברר שלא השיטה היא הגורם המשמעותי בתוצאה הטיפולית. המילה 'טיפול' עצמה היא בעייתית. ברוח דבריו של גרודק אנחנו לא 'מטפלים' בבעיה של הלקוח, אלא רק עוזרים לו להמשיך וללכת באטיות, לכיוון של מימוש, החלמה, סיפוק, שמחה. במובן זה, התהליך הפסיכולוגי הוא במידה רבה תהליך של לימוד ולא של ריפוי. הקליינט לומד את בעייתו, ואז, באמצעות מה שלמד, אם הוא מוכן להשקיע מאמץ, פותר אותה. לא ה'מטפל' הוא שמוביל לפתרון, אלא מאמצי הקליינט.   

אם מקבלים השקפה זו, מבינים שהדגש העיקרי של המטפל צריך להיות לא על הידע והתיאוריה (גם אם יש להם ערך), לא על טכניקה זו או אחרת (אף שחשוב לשלוט לפחות באחת), אלא על משהו אחר לגמרי: מה ב'זה' של המטופל חוסם את הריפוי העצמי.

האמונה הסודית של המטופל

רבים סבורים שעיקר העבודה הקלינית נוגע למציאת הסבר למצבו של המטופל. כאשר אנחנו מצליחים לגלות משהו שהיה עד כה נסתר, חושפים קשר בין קושי לא מוסבר בהווה לבין אירוע מוקדם, מזהים את השורש של איזו בעיה או התנהגות גורמת-סבל – אזי המצב של המטופל משתנה וסבלו נעלם או פוחת. אבל דברים מתגלגלים כך רק לעתים רחוקות.

הסיבה היא שמטופלים רבים למעשה לא רוצים להשתנות, ונאחזים בסבלם בכל כוחם – שכן לסבל הנפשי יש תמיד סיבה, הוא התגבש כדרך להתמודד עם קושי אמיתי, נובע ממנו איזה רווח משני, ולעתים, כמו שאמר לאקאן, הוא אפילו גורם להתענגות בפני עצמו. מסיבות אלה הבנת מקור הסבל לרוב אינה מספיקה כדי להביא להפחתתו.. הפסיכואנליטיקאי נתן אקרמן כתב: "המטופל מתחיל טיפול אך מטפח אמונה סודית שהטיפול אינו אלא תרמית שלא מביאה לשינוי אצל אף אחד. אנחנו ניצבים כאן מול פרדוקס מרהיב. המטופל מבקש להקל על סבלו ולשנות את עצמו, אולם נאחז בתוך תוכו באמונה שהפסיכותרפיה היא חסרת כוח לחלוטין".

בשפה הפסיכואנליטית מנגנון נפשי זה מכונה התנגדות. ההתנגדות לשינוי היא לעתים קרובות הדבר החשוב ביותר שעלינו לזהותו ושעלינו לטפל בו, אם ברצוננו להשיג שיפור בחיים. הפסיכואנליטיקאי דייוויד בל כתב בעניין זה: "ההתגברות על ההתנגדות, לא ידיעת עובדות, היא שנמצאת בלב ההבנה הפסיכואנליטית של מהות השינוי הנפשי". ההתנגדות אינה 'בעיה' שיש לפתור, ואחריה אפשר לעשות עבודה טיפולית – ההתנגדות היא הדבר עצמו, היא מוקד העבודה הטיפולית. 

להתנגדות יש פנים שונים. מטופל אחד יאחר באופן קבוע בדקה או שתיים, אחר יבטל פגישות, שלישי יתייחס בזלזול לדברי המטפל, רביעי יסתיר פרטי מידע חשובים. לפי היינץ קוהוט, ההתנגדות החזקה ביותר שאנו פוגשים היא צייתנות. דווקא המטופל שמגיע בזמן, לא שוכח אף פגישה, משלם בזמן, מביע הערכה עצומה לפרשנויותינו – הוא לעתים קרובות זה שחושש משינוי ומתנגד לו יותר מכל.

החלשת ההתנגדות היא ביטוי לשינוי-הוויה, דבר שמושג בעיקר באמצעות הקשר הטיפולי, כלומר באמצעות שינוי שחל בהעברה. זהו חלק אחד של התהליך הטיפולי. עם זאת, הטרנספורמציה הנפשית העמוקה כרוכה גם בהיבט השני של התהליך – הרחבת הידע על העצמי, המושגת באמצעות פרשנות. כל אחד משני ההיבטים לרוב אינו מספיק בפני עצמו, אלא שנדרש שילוב של שניהם: שינוי הוויה (החלשת ההתנגדות) והגדלת הידע (צמצום הלא-מודע).

ניחוש ממושמע (על מדע הפסיכואנליזה)

לא פעם שואלים מטופלים 'האם מה שאתה עושה אתנו בקליניקה הוא מדעי? האם זה מבוסס על מחקר אמפירי? יש לזה תוקף?'. גם מטפלים שואלים שאלות דומות, במיוחד ברגעי משבר או בלבול, שמביאים אותם לחפש דרכים יותר בדוקות, מוכחות. השאלות הללו לגיטימיות, והחיפוש אחר תשובות תורם להתפתחות המקצוע. אולם עלינו לדעת שההסתמכות על המדע היא מוגבלת מיסודה כשמדובר בטיפול נפשי.  

ראשית, יש לזכור שגם המדע אינו לגמרי 'מדעי'. השיטה המדעית מחליפה את המציאות בהפשטה של המציאות, כדי לקבוע נוסחאות וכללים. המציאות עצמה היא תמיד עניין של פרטים, שכל אחד מהם חד פעמי, בלתי משתחזר. אין שני עכברים זהים, אין שני פרחים זהים, אין שתי אבנים זהות, אין אפילו שני אטומים זהים. כאשר הפרטים המצויים תחת בחינה הם בני אדם, לא אטומים או אבנים, הפשטה מהסוג שעושה המדע כרוכה במחיר גבוה.   

מעבר לכך, מדעי הטבע מבוססים כולם בחשבון אחרון על החושים – ראייה, מגע, ריח, שמיעה. אולם מה שהמטפל עובד איתו אינו ניתן לראייה או למישוש. ביון הציע כי החוש שהמטפל משתמש בו הוא האינטואיציה. בצורה שונה לחלוטין מהמדעים המדויקים, הפסיכואנליזה מבססת את ידיעותיה לא על חושים כי אם על האינטואיציה. אין ברירה. הפסיכואנליזה היא שיטה שבה נפש אנושית אחת מנסה לחשוף סודות של נפש אנושית אחרת.    

לא כל אינטואיציה היא בעלת אותו משקל ותוקף. אי-אפשר להגיד שבפסיכואנליזה 'הכל הולך'. כשנשאל אם פסיכואנליזה היא מדע, אמר אנדרה גרין שהיא ניחוש ממושמע (a disciplined conjecture). יש בעבודה הטיפולית היבט של ניחוש, במובן של הסתמכות על האינטואיציה הפנימית, הסובייקטיבית; אבל הניחוש מסתמך על ידע ומשמעת טיפוליים.

Sales Intuition: How to Use It and Improve It - Neuromarketing

בעֵרה שחורה הצפונה בנו (על הלא-מודע)

העבודה על הלא-מודע נמצאת במוקד הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הדינמית. אבל מהו הלא-מודע? קודם כל, הוא לא דבר אחד, אלא משפחה של חוויות ותהליכים מנטליים. יש פנטזיות לא-מודעות, יש מנגנונים לא-מודעים, יש סכמות לא-מודעות, יש זיכרונות לא-מודעים (מודחקים).    

בטיפול, הדגש אינו בהכרח על העלאת זיכרונות מודחקים, כמו שעולה מהדימוי הנפוץ של אנליזה. חשובה לא פחות מהעלאת המודחק למודעות היא העבודה על חוויות לא-מסומלות, אותן מזהים בטיפול ואשר להן נותנים מקום ופשר. כאלה הן למשל סכמות לא-מודעות של יחסים, סכמות שנוצרות לרוב בגיל מוקדם מאוד ואשר צפות בטיפול בהעברה.    

במקום לחשוב על ניגוד חד בין המודע והלא-מודע, נכון יותר להתייחס ללא-מודע כמצוי על רצף. זהו רצף של הסמלה, שבקצהו האחד תהליכים לא-סימבוליים פרימיטיביים ובקצהו השני תהליכים מנטליים גבוהים (תהליכים שניוניים).   

למעשה, הלא-מודע חיוני למודע, ומלווה כל הזמן את החשיבה המודעת. בעצם, כמו שאמר פרויד, כל התהליכים המנטליים הם לא-מודעים – המודע הוא רק החלון שלנו לפיסה קטנה מתהליכים הלא-מודעים. אכן, מחקרי מוח הראו שיש הפרש של 400 מילי-שניות בין כל התרחשות מנטלית ובין המודעות שלנו אליה.    הלא-מודע הוא כמו החומר האפל של היקום, שאינו ניתן לחקירה ולתיאור. הרי זו מהותו – שאינו מודע. ובכל זאת, אפשר אולי לצייר במחשבתנו משהו מאיכותו. את אחד הדימויים היפים ביותר ללא-מודע הציע אלבר קאמי, בספרו "אדם הראשון":   

"והתנועה העיוורת הזאת בתוכו, שלא חדלה מעולם, שגם עכשיו הוא עדיין מרגיש אותה, בעֵרה שחורה הצפונה בו כאחת מאותן בעֵרות שחורות של כבוּל, שעל פני השטח הן כבויות אבל בפנים השרפה נמשכת, והיא מעתיקה ממקומם את הסדקים החיצוניים של הכבול ואת המערבולות הצמחיות המגושמות האלה, באופן שהתנועות על פני-השטח הבוציים חופפות את תנועת הכבול של הביצות, ומן האדוות העבות והלא-מוחשות האלה עדיין נולדות בו, יום אחר יום, גם העזות והנוראות שבתשוקותיו וגם חרדותיו המדבריות, והפוריים שבגעגועיו, והצורך הפתאומי בפשטות ובאיפוק, וגם שאיפתו לא להיות כלום".

אלבר קאמי

להיות עצמך

מה הופך אדם למטפל טוב? מה בכלל הופך אדם למטפל? באופן רשמי, ישנם הלימודים, ההתמחות, התעודות התלויות בקליניקה. אבל מה בין אלה ובין יכולת טיפולית של ממש? "רק אחרי שסיימת את הכשרתך כמטפל", אמר ביון, "יש לך סיכוי להפוך למטפל".  

איזה מין מטפל הוא המטפל? הוא יכול להיות דינמי או התנהגותי, פרוידיאני או קלייניאני. אבל מה בין התוויות האלה ובין מהות טיפולית של ממש? "המטפל שאתה הופך להיות לו", המשיך ביון, "הוא אתה, ואתה בלבד; עליך לכבד את הייחודיות של אישיותך – זה הדבר שאתה משתמש בו, לא כל הפירושים שאתה נותן". אנחנו נעזרים בתיאוריות כדי להתמודד עם התחושה שאיננו באמת מטפלים, אולם התיאוריות הן לא מה שיעשו אותנו למטפלים, שהרי המטפל שבנו הוא מי שאנו, ולא שום דבר אחר.  

היינץ קוהוט אמר משהו דומה. אדם נעשה אמן בעבודתו הקלינית, הוא כתב, כאשר הידע שלו, הן זה התיאורטי והן זה הקליני, "עבר אינטגרציה כה ממצה עם אישיותו המלאה, עד שהוא חדל להיות מודע לו". כל עוד יש מרחק בין מה שאני יודע ובין מי שאני, כל עוד אלה לא התמזגו – עבודתי לא תהיה שלמה.  

במאמרם "על הפיכה להיות פסיכואנליטיקאי" (On Becoming a Psychoanalyst) מזכירים גלן גאבארד ותומס אוגדן כי מהותו של השיח הטיפולי היא נגיעה במה שייחודי, חד-פעמי וחי בחוויה הספציפית של אדם מסוים. אם נבקש להפוך להיות מטפלים עלינו אפוא ליצור זהות אישית ייחודית משלנו, זהות ששונה מזו של כל מטפל אחר. זה לא פשוט. ממש ממש לא פשוט. "איננו יכולים להפריז בתיאור הקושי לעמוד באידיאל זה", כתבו גאבארד ואוגדן. כל אחד מאתנו מזדהה עם עמדה, עם אסכולה, עם תיאוריה – של המטפלים שלנו, של המדריכים שלנו, של כותבים וכותבות נערצים. אנחנו קשורים בקשרים עבותים, חלקם מודעים וחלקם לא מודעים, לידע שאנו סבורים שיש לנו, אף שהידע הזה אינו אנו. "בכל פגישה ופגישה אנו עושים מאמץ גדול כדי להתיר את הקשרים הללו", כתבו גאבארד ואוגדן. זהו מאמץ מתמיד, כל שעה מחדש. אך הוא ראוי. הם מעידים: "מניסיוננו, כאשר המטפל מאבד את שיווי המשקל שלו, הוא עושה את העבודה האנליטית הטובה ביותר".

האם נעז – לאבד שיווי משקל, לא ללכת בבטחה, להיות עצמנו?

נשירה, צמיחה, פרידה

דחייה היא אחת החוויות הקשות ביותר עבור בני אדם. ומטפלים הם בני אדם. עזיבה מוקדמת של מטופל היא אתגר לכל מטפל.  

אולי יקל לדעת, שעל פי מחקרים כשליש מהמטופלים מחליטים להפסיק את הטיפול אחרי פגישה אחת או שתיים וכי רק עשרה אחוזים מהם נשארים בטיפול יותר מעשרים פגישות.  

טיפול הוא לא חוויה פשוטה. כמובן שכך הדבר כאשר הוא אינו מצליח; אבל הצלחה שלו הופכת את החוויה לעתים לקשה אף יותר. ג'יימס הילמן ציין נקודה חשובה מאוד, שאנחנו מעדיפים להדחיק: צמיחה היא תמיד אובדן. לא שצמיחה כרוכה באובדן, אלא שהיא עצמה, במהותה, אובדן. אם אנחנו צומחים, אנחנו בהכרח מאבדים משהו, מאבדים משהו שנצמדנו אליו עד עתה, ככל הנראה כי הוא נתן לנו תחושה של ביטחון.   

לרוב אנחנו מדמיינים צמיחה בטיפול כתהליך חיובי לחלוטין, שנעדר היבטים של אובדן ואימה, אולם אלה צדדים אמיתיים מאוד של צמיחה. אין פלא שמטופלים רבים כל כך מחליטים ש"זה לא בשבילי", לפעמים מהר מאוד.   

גם אם המטופל שורד את הפגישה הראשונה, והעשירית, לעתים מגיע רגע בו הצמיחה כואבת מאוד, לעתים מדי. אותם מחקרים מצאו כי בין 30% ל-57% מכל המטופלים נושרים מהטיפול מוקדם מהראוי. מה שמעלה את השאלה: מתי "ראוי" לסיים טיפול?    

Terminating Therapy, Part 3: The Not-Quite-Ideal Termination | Psychology  Today

פרויד היה הראשון, כמובן, שציין שאי-אפשר לסיים טיפול; כל תרפיה היא במהותה בלתי שלמה. סיום, גם כאשר מסכמים עליו בצוותא, אחרי שנים של עבודה, אינו אלא עניין פרקטי, ולא ציון של נקודת סיום כלשהי שבה נפתרו כל הקונפליקטים. איננו מסיימים טיפול שכן הוא הושלם, כתב פרויד, אלא שאנחנו מסיימים חוויה טיפולית בנקודה בזמן שבה המטפל והמטופל חשים שעבודה נפשית משמעותית בוצעה, ושהם כעת נמצאים בצומת שבו העבודה העיקרית שלפניהם היא זו של היפרדותם.   

ובכל זאת, איך נקבל אינדיקציה אם אנחנו מוכנים או לא, אם הגיעה העת? אריך פרום הציע נוסחה חכמה, שאולי תעזור: היעד של הטיפול, ולמעשה המטרה הנפשית שעל כל אדם להציב לעצמו, אינו להרגיש בטוח, אלא להיות מסוגל לשאת חוסר-ביטחון.

שקט, מטפלים

הרגעים המביכים ביותר בטיפול בדרך כלל לא נוגעים לווידויים חושפניים מצד המטופל או להתפרצויות רגשיות עזות. הרגעים המביכים ביותר הם לרוב שקטים; רגעים שנדמים ארוכים לאין נשוא של שתיקה שנופלת כבדה על החדר.   

אך מן השתיקות ניתן ללמוד רבות. במאמר בשם "המשמעות הפסיכולוגית של השקט", משנת 1968, הזכיר תאודור רייק את אמירתו של בטהובן: "הדבר החשוב ביותר במוזיקה אינו התווים". גם בטיפול, הציע רייק, מה שנאמר אינו הדבר החשוב ביותר: "חשוב יותר, כך נראה, הוא להכיר במה שהדיבור מסתיר, ומה מסגירות השתיקות".  

תפיסה בסיסית, וצרה, של שתיקת המטופל רואה בה צורה של התנגדות – אולי לחומר לא-מודע שאנחנו מתקרבים אליו, אולי להיבט של הקשר הטיפולי. מטפלים חושבים לרוב שבשתיקתו, המטופל בורח או מתרחק מפני משהו. אבל לפעמים בשתיקתו המטופל דווקא מתקרב אל משהו, הציע מייקל בלינט, מתקרב אל מצב שבו הוא חש עצמו בטוח יחסית ושבו הוא יכול לעשות משהו בעניין הבעיה המטרידה או המייסרת אותו.   

כל השתיקות נשמעות זהות, אולם מבחינה נפשית הן מאוד מגוונות; לכל שתיקה משמעות משלה, כל שתיקה מזמינה אותנו להגיב אחרת. בלינט תיאר שלושה סוגי שתיקות: יש שתיקות שמשקפות ריקנות צחיחה ומאיימת, המחבלת בחיים ובצמיחה; יש שתיקות שמשקפות מרחב ידידותי מרַגש, המזמין את המטופל לצאת למסעות הרפתקניים במחוזות הלא-נודעים של חיי הפנטזיה שלו; סוג שלישי, מיוחד מאוד, הוא של שתיקות שמבטאות ניסיון לכונן מחדש עם המטפל את המצב ההרמוני הראשוני שהתקיים בין התינוק לסביבתו בטרם היות אובייקטים, בטרם היות שפה. בעוד שמהשתיקות מן הסוג הראשון בלינט ממליץ "לחלץ את המטופל מהר ככל האפשר", לשתי השתיקות האחרות יש לתת מרחב קיום פתוח, נטול כל התערבות מצדנו.   

לא רק מטופלים שותקים. הקריקטורה הידועה היא של מטפל שבקושי מוציא מפיו מילה לאורך שעות ארוכות של מפגשים. יש אף מטופלים שכבר בפגישה הראשונה אומרים שהם מחפשים "מטפל שמדבר". אבל לשתיקה שלנו יש ערך רב. כשאנחנו נשארים שקטים לאורך פרקי זמן ארוכים, כתב כריסטופר בולס, אנחנו מבטאים בכך את העניין העמוק שלנו בכל כובד המשקל של מילותיו של המטופל.     

השתיקה היא אדמה פורייה מאוד. כמטפלים אנחנו מחכים לרגעים של אינטואיציה, שכן היא שמובילה אותנו לעולמות הפנימיים העמוקים של המטופל. הרגעים בהם האינטואיציה מגיעה לשיאה, כתבה נינה קולטרט, הם אלה שבהם "נופלת שתיקה בין בני הזוג האנליטי". ברגעים האלה, המשיכה קולטרט, "אם זהו אחד מאותם ימים מוצלחים שבהם מנגנוני הנפש שלנו מתפקדים במיטבם, יתכן שנוכל לדבר כמעט מיד לתוך השקט הזה … אלה הן חוויות-שיא, ואי אפשר לזמן אותן בכוח הרצון בלבד; נוכל רק להמשיך לעשות נאמנה את עבודתנו כמיטב יכולתנו, ולהכשיר את הקרקע לקראת הופעתן המתרחשת מדי פעם. אבל כאשר הדבר קורה, הוא בלתי נשכח".    

ועוד הערה לסיום. השתיקה עשויה, אכן, להיות תוצר של ניכור, של בדידות; אבל היא יכולה גם להיות אקט התייחסותי, ביטוי עז מאין כמותו לקשר, ואולי אפילו הבסיס לעצם קיום הקשר. כמו שכתב המשורר יעקב אורלנד:
"מן השתיקה נבראו השירים, החוכמה, העולם כולו,
ואני ואת."

– – –

(אפשר להמשיך עם הפוסט "בעניין ההנהון")

המיתוס השקוף של הפסיכותרפיה

הפסיכולוגיה שלנו היא בעיקרה התפתחותית: עיקרון היסוד שלה הוא שמה שקרה לאדם בעבר הוא הסיבה למה שקורה לו כעת. לכן גישה טיפולית נפוצה, אולי הנפוצה מכולן, היא לחזור לילדות כדי להבין את ההווה. אם יש סבל גדול, מצוקה נפשית, אנחנו מחפשים את הסיבה באמא, באבא, בילדות.   

זה דבר שאף תרבות אחרת אינה עושה.  

הפסיכולוג האמריקאי ג'יימס הילמן אמר כי בחברות אחרות, אם מישהו סובל ממצוקה נפשית כלשהי, אם הוא מדוכא, או שומע קולות, או סובל מביעותי לילה, יבדקו מה אכל, אם שבר מנהגי אבות, שמא הוטלה עליו קללה, או שהכעיס את האלים. יכולות להיות למצבו אלפי סיבות, אבל אף לא אחת מהן קשורה למה שקרה עם אמא או אבא לפני ארבעים שנה. רק התרבות שלנו לבדה משתמשת במודל הזה, במיתוס הזה. כמובן, המשיך הילמן, אנחנו בטוחים שזה אינו מיתוס, אלא האמת. מכאן שהמיתוס הפך שקוף לנו לחלוטין.   

הילמן הציע מיתוס אחר, לפיו לאדם יש איזה גרעין נפשי, שהוא שקובע את התפתחותו, ולא נסיבות משפחתיות בילדות. לגרעין נפשי זה יש גורל, שאותו הוא מממש לאורך חייו. לפי מיתוס כזה עלינו להבין את העבר מנקודת המבט של ההווה, ולא את ההווה מנקודת המבט של העבר. מי שהפכנו להיות הוא מי שנועדנו להיות, ולשם מימוש יעוד זה היינו צריכים לחוות את כל מה שקרה בעברנו. הילמן סיפר כדוגמה על אישה שהכיר, אחת הצ'לניות הידועות בעולם. כאשר היתה בת 5 היא שמעה צ'לו ברדיו ואמרה "אני רוצה את מה שעושה רעש כזה". על פי מיתוס הייעוד, כבר כילדה היתה מקופלת בתוכה הצ'לנית הגדולה, וכל מה שקרה בחייה, קרה כדי לאפשר לייעוד זה להתממש.   

כמובן, לא צריכים להיות אמנים דגולים כדי להיות בעלי ייעוד. לכל ילד יש נטיות ייחודיות, אובססיות קטנות, משהו שדוחף אותו. במקום לעודדן, ההורים לעתים קרובות מתנגדים להן: "הוא צריך לצאת יותר, לראות יותר חברים"; "היא רצינית מדי"; "איך הוא יתפרנס אם ימשיך כל היום לצייר דינוזאורים?". אך אפשר גם אחרת, אפשר לסמוך על אותו דחף פנימי שידע לכוון. שיש הגיון בתשוקה ל"מה שעושה רעש כזה".

לא צריכים לבחור מיתוס זה על חשבון זה. מועיל להתבונן בחיינו כיום מנקודת מבט של הילדות, ולעתים מועיל לעשות דווקא את ההפך.  

שדים ומלאכים (להביט אחרת בטראומה)

בשיחה פרובוקטיבית, חריפה ומעוררת מחשבה רבה, בין הפסיכואנליטיקאי ג'יימס הילמן לסופר והעיתונאי מייקל ונטורה, אמר הילמן על הפסיכותרפיה שהיא מתבוננת באירועים קשים וטראומטיים בצורה צרה ומקובעת, שאינה תמיד מועילה.   

גם אם היתה לנו ילדות קשה, אם האב, למשל, היכה, היה שיכור לעתים, אפילו התעלל מינית, הרי שאם נמשיך לשים את פגיעתו בנו במרכז החיים הנפשיים, במוקד הזיכרון שלנו – כפי שהפסיכותרפיה לעתים קרובות מעודדת לעשות – אנו נשארים קורבנות, נשארים ילדים. דרך מועילה יותר להתייחס למה שקרה היא לראות אותו בצורה חדשה, לעשות לו reframing. למשל, הציע הילמן, לראותו כסוג של חניכה. הפצעים שנפצעתי נתנו לי משהו – הם אפשרו לי להבין את המחיר של ענישה, של נקמנות, של כניעות, אפשרו לי להבין את עומק הזעם שיכול להיות בין אבות ובנים, שהוא נושא אוניברסלי, נושאם של מיתוסים. כך אנחנו מזיזים את הזיכרון, מאפשרים לו להפסיק להיות רק זיכרון של ילד קורבן לאבא מרושע. מה שחשוב הוא איך אנחנו זוכרים, אמר פרויד, ולא מה שקרה. הזיכרון הוא שיוצר את הטראומה.

את האירועים הקשים של חיינו, הפצעים והצלקות, אפשר לראות כעַפְרוֹת, או מחצבים, אמר הילמן. מהם נוצקת אישיותנו*. מטרת הפסיכותרפיה אינה בשום פנים ואופן "לעבד", לתקן, לגהץ או להעלים אותם. מה שהיא יכולה לעשות זה לאפשר לאדם להרגיש את האירועים הללו כפי שהם, לתת להם להיות חלק ממי שהוא. להוציא אותם מחשכת ההדחקה. 

המראיין ונטורה סיפר להילמן בעקבות דבריו אלה שבגיל ארבעים החלו לפתע צפים בתודעתו זיכרונות מהתעללות מינית שעבר בילדות, ושהודחקה לגמרי. עם עליית הזיכרונות הוא פנה לטיפול. המטפל שלו הקשיב בסבלנות ואמפתיה לאורך זמן. ואז אמר: "אתה יודע, מה שקרה לך עיצב את החיבור שלך למסתורין של הנשמה, הלא כן? וזה מה שאתה כותב עליו, הלא כן? האם היית מעדיף לכתוב על משהו אחר?". ונטורה נותר המום. הוא אמר: "האמירה הזו לא הפחיתה את כעסי, אבל היא טלטלה אותי כל כך, שהפסקתי להתבונן באותם אירועים כילד. היא גרמה לי להתבונן בהם מנקודת המבט של האופן בו אני חי את חיי כאדם בוגר".

המשורר ריינר מריה רילקה, שהיה מיודד עם פרויד, אמר שהוא מסרב לעבור טיפול. ההסבר שלו היה פשוט: "אני לא רוצה שייקחו ממני את השדים, כי אז יילקחו ממני גם המלאכים". אולי ישנו גם טיפול אחר: כזה שבמקום להרחיק את האדם משדיו, מקשר אותו אליהם בצורה עדינה ואמפתית. וכך גם מעניק לו את מלאכיו.

James Hillman - The Force of Character - YouTube

* הילמן (בתמונה) ציין כי המילה character פירושה, במקור, "מסומן או חרוט בקווים חדים".