אורח חיים, לא מקצוע

לא כל כך הרגשנו אותם השנה. ובכל זאת, הם נגמרו, החגים. עכשיו נכנסים לשגרת ימים ארוכה ארוכה, שגם בסופה מי יודע אם אפשר יהיה לצאת לחופשה, להתאוורר. ובינתיים, אנשים חשים שהם נשחקים.

Impact-on-the-therapist

מייקל אייגן כתב בחשד על התופעה, הנפוצה למדי, של שחיקת אנשי טיפול (therapist burnout). איך דבר כזה בכלל קורה, השתומם אייגן. אולי מי שנשחק השתמש במודל לא נכון של טיפול? מודל "לא נכון" כזה, שמוביל לשחיקה, הוא מודל שבו יש דגש על החיצוני ולא על הפנימי, כנראה מתוך ניסיון להפוך את העבודה שלנו למין "מקצוע" (profession), כמו של עורכי דין אולי. אלא שחלק ממה שמאפיין את העבודה הטיפולית הוא שאינה בדיוק מקצוע, אלא אורח חיים. "מטפלים תמיד מטפלים" כתב אייגן, "מטפלים תמיד נמצאים בתהליך של לידה, כזה או אחר, או של התפתחות עמוקה, פנימית, בקשריהם עם אנשים אחרים".

זה נשמע מעורר השראה, אבל כמו שאנחנו יודעים, המציאות בפועל – בקליניקה, במרפאה, במחלקה – אינה כה פשוטה. רבים ממטופלינו מציבים בפנינו אתגרים קשים, לכודים בייסורים, נוקשות, התנגדות, משחזרים מולנו דפוסים תוקפניים, הרסניים, חשדניים. אחרת למה שיגיעו לטיפול? אך אייגן מתעקש שדווקא העבודה עם מטופלים שהם לכאורה "קשים" מעודדת ביתר שאת את הצמיחה וההתפתחות הפנימיות. הוא מעיד על עצמו: "אם יש אדם שאני לא יכול לעזור לו, שכל דבר שאני עושה איתו מפספס, אותו אדם מאלץ אותי, כדי שאצליח לעזור לו, למצוא דרך להיות איתו שמעולם לא התנסיתי בה". אם דרך כזו לא תימצא, הטיפול ייכשל, אך כאשר דרך כזו נמצאת, אחרי שבועות או חודשים של תקיעות ותסכול, זו תחושה נפלאה. לפתע פתאום, בגלל תנועה פנימית שלנו, הטיפול ממריא. וכל זה קורה מכיוון שאנו עצמנו, ישותנו ועצמיותנו, השתנינו, בתגובה לכך שהאיצו בנו, שהצליפו בנו, ש"ניקרו" בנו ודרבנו אותנו בצורה שלא חווינו בעבר. מהי חופשה ביוון לעומת זה?

להמיר חזרה בזיכרון

Remembering vs. Understanding

"בשביל מה צריך לחפור בסיפורים הישנים, המטושטשים האלה?", שואל מטופל שהוריו התגרשו כשהיה בן חמש. "זה היה כל כך מזמן! זה מרגיש כמו חיים של מישהו אחר".

"אני לא מבינה למה זה נראה לך חשוב", אומרת מטופלת כשאני מזכיר שבגיל צעיר אושפזה לכמה חודשים בעקבות מחלה קשה. "זה היה לפני כל כך הרבה שנים, החלמתי לגמרי. לא נראה לי שיש טעם להתעסק בפרשה הזו".

שיחות מסוג זה מופיעות לעתים קרובות בטיפולים. להיזכר פירושו לפתוח פצעים שכבר נסגרו, הגלידו, נשכחו. זה באמת כואב. אבל גם להדחקה ולהכחשה יש מחיר, יש כאב משלהן.

את מה שעושים בטיפול אפשר לתמצת בשלוש מילים: ממירים חזרה בזיכרון. חוויות ילדות קשות גורמות להתנהגות שגורמת סבל, ושבכל זאת האדם לא מצליח להפסיקה. מטרתה של חזרה לא-מודעת זו היא לנסות לתקן את אותן חוויות ילדות קשות, לקשור מחדש קשרים חשובים שנפרמו. חזרה זו מתבטאת גם בטיפול. פרויד הבין את תופעת ההעברה (transference) כמעשה חזרתי, שמחליף את הזכירה. באמצעות זיהויה, ועבודה עליה, אפשר לזכור מה היה, במקום לפעול את העבר ולחיות אותו מחדש שוב ושוב.

התוצאה אינה אושר או התעלות. כל מה שמושג, כתב אוגדן, הוא אֵבל, שמחליף את הדיכאון. המטופל מכיר בכך שאירועי העבר אכן חלפו, אכן שייכים לעבר, וככאלה אינם ניתנים לתיקון. במקום לחוש דיכאון על כך שאין הוא מצליח לתקן אותם (בחזרה שלו), הוא מתאבל על מה שהיה ועל מה שלעולם לא יהיה.

זה אולי נשמע מעט, אבל זה המון. המשורר והמטפל גיא פרל, שכנראה נשאל גם הוא, חזור והישאל, "בשביל מה לחפור בעבר?", ניסח את אחת התשובות היפות ביותר שאני מכיר, בשירו "או שזוכרים". הרי הוא, מוקדש למתחבטות ולמתחבטים:

או שזוכרים
אוֹ שֶׁלֹּא זוֹכְרִים.

אִם זוֹכְרִים
נוֹשְׂאִים אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת עַל הַיָּדַיִם
כְּמִנְחָה,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים
נִשָּׂאִים
כְּמִנְחָה.

אִם זוֹכְרִים
הַזִּכָּרוֹן הוּא קֶשֶׁת הַנִּדְרֶכֶת בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וְחֵץ
הַמְפַלֵּחַ אֶת הַתּוֹדָעָה בַּצָּהֳרַיִם. אִם לֹא
זוֹכְרִים,
הַזִּכָּרוֹן הוּא זָר
הַנּוֹעֵץ בָּנוּ מַבָּט.

אִם זוֹכְרִים
מִתְאָרֶכֶת הַדֶּרֶךְ,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים, הַדֶּרֶךְ
קְצָרָה, מְהִירָה וּגְשָׁרֶיהָ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה.

אִם זוֹכְרִים
הָעוֹלָם עָגֹל.
אִם לֹא זוֹכְרִים, הָעוֹלָם שָׁטוּחַ
וְיֵשׁ לוֹ קָצֶה.

הידד, טעיתי!

אנחנו עוסקים בדיני נפשות, לטיפול מגיעים אנשים סובלים. והרבה פעמים זה מצליח, הדבר המוזר הזה, לשבת ולדבר – עובד. המצוקה פוחתת, החיים משתנים. אבל אם יש לטיפול כוח כה גדול להועיל, הרי שהוא יכול כנראה גם להזיק. הכוונה כאן אינה לנזק שגורמות עברות אתיות, אלא לכך שאם פירוש מוצלח וקשר מדויק יכולים לתת תקווה ולשנות חיים, אזי פירוש לא מוצלח, התערבות שלא בעתה – כנראה יכולים לקלקל. תרופה שמצילה חיים תגרום נזק עצום אם תינתן בצורה לא נכונה.

מכאן שאפשר להבין את החשש הגדול מפני טעות. אלא שחשש זה עצמו הוא בעייתי. "פגם נפוץ מאוד בטכניקה של מטפלים צעירים או מתחילים הוא החשש המופרז לטעות", כתבה נינה קולטארט הנפלאה. היא התייחסה במיוחד לפחד להרגיז את המטופל כאשר המטפל מגייס את התוקפנות שלו ומשתמש בה בצורה יצירתית. פחד כזה, כתבה, מביא לכך שלא פעם למטפל החששן אין כל השפעה, הוא אינו מותיר שום רושם.

לא רק את התוקפנות שלנו אנחנו חוששים להראות. ארווין הופמן התייחס לנטייה של מטפלים רבים לבחור בדרכי ביטוי מרומזות (ביותר) כשהם באים להביע אישור, קבלה ואפילו אהבה. לטענתו סיבה עיקרית לכך היא החשש לקחת אחריות מלאה למחויבות לעשות כל שביכולתנו כדי לסייע להתפתחות המטופל. הסברה הרווחת, והמקובלת, היא שלא לפעול, לשמור על ניטרליות, זה דבר "נקי", שלא יכול לקלקל או לפגוע. אבל אי-פעולה היא בעצמה פעולה, מזכיר הופמן. החשש לטעות יכול להוביל לטעות שהיא לעתים הקשה מכולם – טעות ההימנעות.

ואולי הניסיונות הללו לא לטעות – בין אם בנוקשות יתר ובין אם ברכות יתר – הם שגויים מעיקרם. שנדור פרנצי חשב שטעויות הן מהכלים החשובים ביותר שיש בידינו כדי לעזור למטופלים. "כמעט אפשר לומר שכדאי מדי פעם ליזום טעויות", כתב, "אבל הרעיון הזה כמובן מיותר, גם כך אנו טועים דיינו". מדוע הטעויות של המטפלים כה חשובות? כי הן מאפשרות להודות בהן אחר כך בפני המטופל, וכי הן מובילות לניסיון להימנע מהן בעתיד, שני דברים שמאפשרים למטופל לפתח אמון במטפל, אמון שיוצר "את הניגוד בין ההווה ובין העבר הטראומתוגני, הבלתי נסבל".

Why are Mistakes Necessary? | Roger Osorio

היינץ קוהוט הדגיש אף הוא שטעויות הן בלתי נמנעות, "גם אם התיאוריות של האנליטיקאי נכונות והוא פתוח וגמיש ביישומן", והוא העריך שהן מתרחשות "מאות פעמים בכל אנליזה טובה". לטעויות שנעשות במסגרת אמפתית ומתוך לקיחת אחריות הוא קרא "כישלונות אופטימליים". אלה נחווים על-ידי המטופל כ"תסכולים אופטימליים", שהם שמביאים לבנייתו של מבנה העצמי. קוהוט לא היסס לקבוע כי "'תסכול אופטימלי' הוא המושג המכריע בתיאוריית פסיכולוגיית העצמי בכל הנוגע לריפוי". המכריע! אז לחיי התסכול, הכישלון, הטעות.

ילדות היא תקופה קשה

זו תהייה ששומעים לעתים מאוד קרובות בקליניקה: 'אבל ההורים שלי סבבה, הילדות היתה ממש בסדר, לא זוכר.ת שום טראומה או בעיה גדולה – אז למה הדיכאון/החרדה/הקושי החברתי (וכד') האלה?'. לפעמים אחרי כמה חודשים או שנים בטיפול מגלים שהילדות היתה שונה במאוד מהאופן בו זכרו אותה, והתשובה ל'למה?' הופכת ברורה. אבל לא תמיד זה מה שקורה.

Bio - Christopher Bollas

כריסטופר בולאס הציע תשובה מעניינת לתהייה. הילדות מטבעה, כך כתב, היא חוויה שאין לה שיעור (unfathomable), שלא ניתן לתארה במילים. גם ההורה הקשוב ביותר אינו יכול לקלוט את מאבקיו הפנימיים של ילדו. לעתים התינוק או הילד הקטן יכול לחוות משבר עמוק, שהוא פשוט מחוץ לטווח הקליטה של ההורה. נפשות הן תופעות עדינות ורגישות מאוד, ונפשות רכות הן פגיעות במיוחד לגחמות של החיים. יש אנשים שצרכיהם המוקדמים לא סופקו על-ידי ההורים או שספגו פגיעה קשה, אולם יש כאלה שפשוט "סבלו מהילדות עצמה". בין אם כך ובין כך, נוצרת טראומה מוקדמת, שממשיכה ללוות לחיים הבוגרים.

השבה ארוכת טווח (או: מה עושים בטיפול)

woman and baby lying on bedזוהי אחת ההבנות החשובות ביותר להורות (ולקשרים בכלל): עם אֵם טובה-דיה, כשהתינוק מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו; עם אם טובה פחות, הוא רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכולי.

הבנה זו על אודות הנסיבות הראשונות בהן התינוק והילד יכולים לראות את העצמי שלהם, בפנים של אדם אחר (האֵם), מספקת דרך הסתכלות על מה שקורה בטיפול. דונלד ויניקוט כתב: "הפסיכותרפיה אינה נתינת פירושים מחוכמים והולמים; בעיקרה היא ההשבה ארוכת הטווח שאנחנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא. זוהי נגזרת מורכבת של הפנים המשקפים את מה שישנו שם להיראות. כך אני מעדיף לראות את עבודתי, ולהאמין שאם אעשה אותה מספיק טוב, ימצא המטופל את העצמי שלו, ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי".

ואם זה נראה לכם פשוט למדי, בסך הכל להשיב את מה שהמטופל מביא ומספר – משהו שאולי לא מחייב כל כך הרבה שנים של לימוד, ניסיון, התמחות, הדרכה, וכל יתר ההיבטים של חיינו כמטפלים – ויניקוט מוסיף הבהרה חיונית: "איני רוצה לעורר את הרושם שמשימה זו, של שיקוף מה שהמטופל מביא, היא קלה. היא לא קלה, והיא מתישה מבחינה רגשית, אבל יש גמול בצדה".

(צילום: קווין ליאנג, אנספלאש)

זו התדירות, טמבל

אנחנו, המטפלים, מייחסים חשיבות עצומה לשיטה שבאמצעותה אנחנו מטפלים. התיאוריה חשובה, אבל לא רק היא.

מחקר חדש שפורסם ב-The British Journal of Psychiatry מצא כי לתדירות המפגשים הטיפולים השפעה גדולה מאוד על הצלחת הטיפול. זוהי הפעם הראשונה שמתקבל אישור אמפירי לכך שהגדלת מספר הפגישות השבועיות משפרת את הטיפול.

הניסוי התקיים בהולנד, על מדגם גדול של 200 מטופלים בוגרים שסבלו מדיכאון מאובחן. המטופלים חולקו באופן רנדומלי לשתי קבוצות, ששתיהן קיבלו טיפול בן 20 מפגשים: אצל האחת המפגשים התפרשו על פני 20 שבועות, ואילו בשנייה הטיפול ארך 10 שבועות שבכל אחד מהם שני מפגשים. ההבדל בתוצאות היה גדול. אצל 30% ממי שקיבלו טיפול פעמיים בשבוע הדיכאון פחת מאוד, לעומת 20% ממי שקיבלו טיפול פעם אחת בשבוע. גם שיעור הנשירה בטיפול האינטנסיבי היה כמעט מחצית משיעור הנשירה בקבוצת הטיפול השבועי (17% לעומת 31%). לעומת זאת, האוריינטציה של המטפל לא נמצאה במחקר זה כבעלת השפעה רבה על מידת הדיכאון של המטופלים בתום 20 המפגשים.

מטופלים רבים נרתעים מקביעה של יותר מפגישה אחת בשבוע, לעתים קרובות משיקולים כלכליים. חשוב לדעת שלפעמים מה שנראה יקר יותר בטווח הקצר, יהיה מועיל, ובסופו של דבר גם זול יותר, בטווח הארוך.

צעד אחורה, שניים קדימה

מהו המהלך של השגת שינוי בטיפול נפשי? הפסיכיאטר אנדרו גרבר ביקש לבחון את התהליך המסתורי הזה. הוא גייס שורה של פסיכואנליטיקאים וביקש מהם במשך עשר שנים לתעד באופן מפורט מדי שבוע את מה שהתרחש באותו שבוע בקליניקות שלהם.

לאורך השנים זיהה גרבר דפוס מפתיע אצל המטופלים שמצבם השתפר במידה הרבה ביותר. בשונה ממה שציפה, הם לא נעו במסלול ברור ממצב של קושי וסבל למצב של רווחה וסיפוק; מנוירוזה, או פתולוגיה, לאיזון ובריאות נפשית. מה שגרבר מצא הוא שפחות או יו11 Misconceptions About Being A Therapist - Scoop Empireתר באמצע הטיפול עברו המטופלים המצליחים דווקא תקופה של סערה גדולה, בה התנהגותם נטתה להיות קיצונית ותנודתית (oscillating between extremes of behavior), ורק אחרי כן החל מצבם משתפר. גרבר דימה זאת למתרחש בעת חימום נוזל ואז קירורו ההדרגתי: באמצע התהליך כל מולקולות הנוזל רוקדות בפראות, ואז, באיטיות, הן שבות למצב חדש, ויציב יותר.

אז אם אצל מטופל או מטופלת ניכרת לפתע התנהגות קיצונית, תנודתית, לא צריך רק לדאוג. בהחלט ייתכן שזו עדות לכוחו של התהליך. אתם באמצע הדרך.

טיפול בהתנהגות

acting

אחת התופעות המאתגרות ביותר להתמודדות עמן בקליניקה היא 'אקטינג אאוט': כאשר המטופל פועל, במקום לדבר. לרוב אפשר לראות בכך רגרסיה, שכן מילים הן צורת תקשורת בוגרת יותר מאשר התנהגויות, מה גם שההתנהגות המדוברת היא לרוב בלתי נעימה, לפעמים מאוד בלתי נעימה: המטופל מבריז מפגישות שוב ושוב, או מאחר אליהן, או מתעקש להישאר מעבר לזמן; הוא מתקשר בשעות מאוחרות, הופך תובעני, יוצא כמה פעמים לשירותים, אולי אפילו מלכלך אותם, וכולי. לפעמים נדמה שהמטופל פשוט רוצה לפגוע, או להכעיס, או לעצבן אותנו. ויניקוט כתב על כך בפשטות כי את האקטינג אאוט יש לשאת (to tolerate). אם נוכל לעשות זאת, נבין כי מדובר בחלק חשוב בתהליך הטיפולי, שממנו ניתן ללמוד רבות ובאמצעותו להשיג התפתחות שלא ניתן היה להשיגה בדרך אחרת.

מקורו של הכעס שמבוטא בפעולה מולנו נעוץ כמעט תמיד בכישלון שחווה המטופל בסביבה המוקדמת שלו, כעס שאולי זוכה איתנו לביטוי בפעם הראשונה. האפשרות לבטא את הכעס נובעת מהאמון שהתפתח בין המטופל למטפל, מהביטחון שחש המטופל בכך שהמטפל ימשיך לטפל בו, בחום, במסירות, באהבה, גם אם יחשוף את צדדיו הפחות נעימים. אולם אף אם מקורו acting2.jpgשל הכעס בסיטואציה מוקדמת, מדגיש ויניקוט, הוא תמיד עולה בגלל כישלון של המטפל בהווה.

מרגע שמבינים כל זאת, ניתן להיעזר באקטינג אאוט לצורך התפתחות המטופל, בדרך אותה מתווה ויניקוט בדקדקנות. ראשית, יש לנסח בבהירות מה קרה באקטינג אאוט. אחר יש לומר מה דרש האקט של המטופל מהמטפל. יש לשים לב: הפרשנות מופנית כאן לא כלפי המטופל אלא כלפי המטפל! חיוני להתייחס לכישלון של המטפל, לא לכישלון המוקדם של הסביבה ההורית – אותו בעצם שחזר הכישלון של המטפל. אם נצליח לזהות הן את הפעולה, הן את הצורך המקורי הלא-מסופק שהיא מקושרת אליו, והן את האופן בו אנחנו בעצמנו שחזרנו את הכישלון ההורי, ונכיר בכישלוננו, יזכה המטופל לתחושה חדשה, שלמה ועמוקה יותר, של מי שהוא. זהו, אגב, הגמול היחיד של המטפל. אין לצפות להכרת תודה מהמטופל על הסבל שנשאנו בעבורו.

לחזור לעצמי האמיתי

baby lying on inflatable ring

למורת הזֶן שרלוט ג'וקו בק תיאור יפה של המצב האנושי.

כולנו באים לעולם כיצורים תמימים, מלאי אהבה, אמון ותחושת ביטחון. בימינו הראשונים אנחנו מתקיימים במצב של פתיחות מלאה למה שקורה, מצב של 'עצמי אמיתי' כמו שהיה קורא לכך ויניקוט, או 'טבע הבודהא' כמו שזה מכונה בבודהיזם. אולם עד מהרה אנחנו נתקלים במצבים שמערערים את הביטחון הטבעי שלנו בעצמנו ובעולם הסובב אותנו. זה קורה לתינוקות במשפחות הכי טובות-דין. מספיק שכואבת הבטן וההורים לא מוצאים מענה מיידי, או שאמא עסוקה לרגע בדיוק כשממש צריכים אותה. המצבים הללו הם זמניים, אין בהם שום סכנה, אולם התינוק חסר הישע אינו יודע זאת. הוא חש אימה קיומית ונאלץ להגיב, להגן על עצמו.

החוויות הפעוטות אך מעוררות האימה הללו מצטברות, ועד גיל חמש, פחות או יותר, כולנו כבר מרוחקים מאוד מהמצב הבסיסי שלנו. מה שמכסה אותו הוא מערך מסועף של דרכי תגובה והתגוננות – כל ילד על פי אופיו וחוויות חייו. יש מי שמנסה להגן על עצמו באמצעות מאמץ להצטיין בכל דבר, אחר ישתדל להיות נחמד ולרַצות את כולם, שלישי יבחן בכל סיטואציה את כל האפשרויות, רביעי יעדיף אסטרטגיה של טמינת ראש בחול, או שאפשר לבחור להיות תמיד אמיץ, תמיד צודק, תמיד קורבן, וכן הלאה וכן הלאה. יש לנו שניים-שלושה מערכי תגובה מרכזיים, ועוד עשרות, אם לא מאות משניים. מכיוון שהתגובות הללו נלמדו בגיל צעיר מאוד, איננו זוכרים שנלמדו, ואומצו, ואנו ממשיכים לפעול על פיהן באופן לא-מודע. האוסף הכולל של מערכות התגובה הוא ה'אישיות' שלנו והוא מנהל אותנו לכל אורך חיינו – אנשים מבוגרים הפועלים על סמך אוסף החלטות שקיבל תינוק מבוהל.

אין אפשרות, וגם אין צורך, לבטל את כל מערכי התגובה. עם זאת, כדאי להחליש אותם. ג'וקו בק מציעה שתי דרכים לעשות זאת. הראשונה, החשובה יותר, היא פשוט לזהות אותם. זה מה שעושים במדיטציה, או בטיפול. פשוט מתבוננים בתגובות האוטומטיות שלנו. עצם המבט, יוצר שינוי. מכיוון שהתגובות מכסות על טבענו הטוב, הן תמיד גובות מחיר. כך ניתן לזהות פעולה המגיעה מן ה'אישיות' המתגוננת, ולא מן העצמי האמיתי – היא תמיד מלווה בחרדה, ייאוש, כעס, דיכאון, אף אם קלים מאוד ועדינים. אם אתם חווים רגש שלילי כזה – סימן שהופעל אצלכם מערך תגובתי. אפשר לתלות את האשם ברגש הלא-נעים באדם שמולנו או בנסיבות, אולם מועיל יותר לזהות את המערך הפנימי, ולנסות להבין – האם התגובה הזו חיונית? בק מדגישה: אין פירוש הדבר שעלינו לאפשר לאחרים לרמוס אותנו; נמשיך לשמור על עצמנו בצורה נאותה, אולם תוך זיהוי החלקים התגובתיים הלא-מודעים בפעולותינו.

הדרך השנייה להחליש המערך הכוזב היא ללכת נגדו, לעשות בדיוק את מה שהוא מנסה לחסוך מאתנו. כזכור, התינוקת נתקלה באינספור מצבים יומיומיים, שבשל חוסר ידיעה פירשה אותם כמסכנים את חייה ('אוי ואבוי, אני רוצה לאכול ואמא לא כאן! אני אגווע ברעב!!'). האימה הזו נחווית תמיד בצורת תחושה גופנית, מאוד לא נעימה, שכלפיה מפתחת התינוקת את מערך התגובות. מה שבק מציעה לעשות בבגרותנו הוא דווקא להחיות מחדש את תחושות האימה, במקום להרחיקן; לזהות פעולה אוטומטית – ולעשות את ההפך ממה שהיא מכתיבה לנו. ככל שנחווה מחדש את אותן תחושות גופניות בלתי נעימות, ונראה כי אנו שורדים אותן בלי צורך להגיב, נוכל להתקרב אל מה שמצוי מאחוריהן, אל מה שהן, יחד עם התגובות לשיכוכן, כיסו עם השנים – העצמי האמיתי.

ואולי זה גם מה שעושים בסוכות. אנחנו רגילים כל כך לביתנו, לגג שמעל ראשינו, לקירות שמגנים עלינו. אך למשך שבעה ימים אנחנו חוזרים למצב לא מוגן. בלי גג, בלי קיר. אם ירד גשם, נירטב, אם יגיעו יתושים – ניעקץ. בלילה הראשון קשה להירדם, תחושות חרדה עולות. אולם אם נעמוד בהן, נזכה להזדמנות לשוב להיות מי שהיינו – הן ברמה האישית, הן ברמה הקולקטיבית של המין האנושי. הרי במשך מאות אלפי שנים חיינו בעולמנו היפה בלי איטונג, בלי חומות, כי אם בתמימות, בביטחון, באהבה.

– – –

כאן אפשר לשמוע את השיחה של ג'וקו בק (כדאי!)

 

Photo: Valeria Zoncoll

החיים עצמם

החגים יצאו השנה כולם בימי עבודה. המון פגישות מתבטלות, רבים יוצאים לחופשה. את מטופלי יום שלישי לא אראה חודש תמים.

ההפסקות האלה לעתים קרובות מעוררות חשש מה, גם מצדנו. טוב להיזכר במה שכתב ויניקוט על סיומי טיפול, דברים שנכונים גם לקראת הפסקה ארוכה:

פסיכואנליזה אינה דרך חיים. כולנו מקווים שהמטופלים שלנו יסיימו את הטיפול וישכחו אותנו, ויגלו שהחיים עצמם הם הטיפול בעל המשמעות.

נצא לחופשה ונחזור בסיומה לקליניקה, להיות יחד, עם מה שקורה בטיפול בעל המשמעות.

שתהיה שנה טובה, של הרבה חיים, והשראה

ללמוד מחדש להרגיש

man standing in front of the waterfalls

אלקסיתימיה (Alexithymia) היא בעיה נפשית נפוצה (עשרה אחוזים מהאוכלוסייה!) אך לא מאוד מוכרת. היא מתייחסת לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים – אם משום שאינם מכירים מילים מתאימות, ואם משום שאינם מסוגלים להבחין בין רגש אחד למשנהו. במקרים קיצוניים הם לא מצליחים להבחין בין חרדה לבין דיכאון ואפילו בין כעס לרעב. הקושי הוא גם בזיהוי ותיאור רגשות אצל אחרים, דבר היוצר בעיות חברתיות.

הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל תיארה שני סוגים של אלקסיתימיה. אצל אנשים הסובלים מן הסוג הראשון אין כל מודעות לחוויותיהם הרגשיות, בעוד שאצל אלה מהסוג השני יש מודעות לרגשות עזים, אך אלו מפוזרים מיד על-ידי עיסוק בפעולה זו או אחרת, כדי לסלק את העוררות הרגשית הבלתי-נסבלת (הסוג השני, אגב, פגיע יותר למחלות פסיכוסומטיות).

מקור ההפרעה במצבים הקיצוניים הוא כנראה בעיקר נוירולוגי. עם זאת, נראה שההפרעה יכולה גם להתפתח בעקבות חוויה של רגש עז שאיים על תחושת הזהות, לרוב בילדות המוקדמת, שבעקבותיה 'בוחר' האדם, באופן בלתי מודע, להתנתק מרגשותיו. כשיגיע לטיפול, יהיה קשה מאוד לעבוד איתו, או איתה, שכן אין שום חומר קליני רגשי גלוי לעין. הסובלים מההפרעה נראים נורמליים, אך בעומק החוויה מצויים ייאוש ותחושה של מוות פנימי.

אחרי כמה שנים של טיפול, כותבת מקדוגל, נחשפת אצל אנשים אלה הרגשה עמוקה, אם גם בלתי מוגדרת, של אי-נחת מן החיים, שהם לא היו מודעים לה עד אז. מתעוררת תחושה של כישלון, של החמצת המהות של מה שהיו החיים אמורים להיות, או תהייה מדוע חייהם האישיים, בניגוד לחייהם של האחרים, נראים כה ריקים ומשעממים.

כאן מתחיל המסע הכואב, המרגש, בחזרה לרגש.