ללמוד מחדש להרגיש

man standing in front of the waterfalls

אלקסיתימיה (Alexithymia) היא בעיה נפשית נפוצה (עשרה אחוזים מהאוכלוסייה!) אך לא מאוד מוכרת. היא מתייחסת לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים – אם משום שאינם מכירים מילים מתאימות, ואם משום שאינם מסוגלים להבחין בין רגש אחד למשנהו. במקרים קיצוניים הם לא מצליחים להבחין בין חרדה לבין דיכאון ואפילו בין כעס לרעב. הקושי הוא גם בזיהוי ותיאור רגשות אצל אחרים, דבר היוצר בעיות חברתיות.

הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל תיארה שני סוגים של אלקסיתימיה. אצל אנשים הסובלים מן הסוג הראשון אין כל מודעות לחוויותיהם הרגשיות, בעוד שאצל אלה מהסוג השני יש מודעות לרגשות עזים, אך אלו מפוזרים מיד על-ידי עיסוק בפעולה זו או אחרת, כדי לסלק את העוררות הרגשית הבלתי-נסבלת (הסוג השני, אגב, פגיע יותר למחלות פסיכוסומטיות).

מקור ההפרעה במצבים הקיצוניים הוא כנראה בעיקר נוירולוגי. עם זאת, נראה שההפרעה יכולה גם להתפתח בעקבות חוויה של רגש עז שאיים על תחושת הזהות, לרוב בילדות המוקדמת, שבעקבותיה 'בוחר' האדם, באופן בלתי מודע, להתנתק מרגשותיו. כשיגיע לטיפול, יהיה קשה מאוד לעבוד איתו, או איתה, שכן אין שום חומר קליני רגשי גלוי לעין. הסובלים מההפרעה נראים נורמליים, אך בעומק החוויה מצויים ייאוש ותחושה של מוות פנימי.

אחרי כמה שנים של טיפול, כותבת מקדוגל, נחשפת אצל אנשים אלה הרגשה עמוקה, אם גם בלתי מוגדרת, של אי-נחת מן החיים, שהם לא היו מודעים לה עד אז. מתעוררת תחושה של כישלון, של החמצת המהות של מה שהיו החיים אמורים להיות, או תהייה מדוע חייהם האישיים, בניגוד לחייהם של האחרים, נראים כה ריקים ומשעממים.

כאן מתחיל המסע הכואב, המרגש, בחזרה לרגש.

 

מודעות פרסומת

למה מדיטציה, ולמי

Sitting Photo by Chris Ensey on Unsplash

בסיום שישה ימים של מדיטציה ויוגה תהתה שותפתי לתרגול – "כולם מדברים על מדיטציה, אבל למה בעצם? זה אמנם היה לי טוב, אבל לא כל כך ברור מדוע".

למדיטציה אינספור יתרונות, טוענים מחקרים אינספור. נמצא כי היא מפחיתה מתח, חרדה ודיכאון, מעלה את מצב הרוח, מגבירה ערנות וקשב, משפרת תהליכי למידה, מצמצמת אבדן זיכרון הקשור בהזדקנות, עוזרת במאבק בהתמכרויות, משפרת את השינה, מפחיתה כאב וגם לחץ דם, תהליכים דלקתיים והתקפי אסתמה, מאזנת כולסטרול, מגבירה יצירתיות, תורמת למערכות יחסים ולחיי המין, מאריכה את החיים.

כמובן, לא רק אנשי האקדמיה נלהבים. מורים למדיטציה במערב מבטיחים שאם רק נשב קצת מדי יום בעיניים עצומות נתחיל למשל 'לזהות הנחות לא בדוקות שמפריעות לאושרנו', 'נפסיק להגביל ולצמצם את עצמנו', 'נישא בקלות רבה יותר תקופות קשות', 'נגלה מה באמת חשוב לנו', 'נזכה מחדש באנרגיה שבזבזנו עד כה בניסיון לשלוט במה שלא ניתן לשלוט בו' ו'נבין כיצד להתייחס בצורה נבונה יותר לשינוי – נקבל את העובדה שהוא בלתי נמנע ונאמין שהוא אפשרי'.

לרגע נדמה היה שמדיטציה, או בשם המותג המצליח שקיבלה במערב, מיינדפולנס (קשיבוּת), היא הפתרון לכל בעיה כמעט, "תרופת קסם" כפי שתיאר אותה כתב העת של בית הספר לרפואה של הרווארד. אולי כוח הקסם הזה הוא שהפך אותה לתעשייה המגלגלת על פי "פורצ'ן" מיליארדי דולרים בשנה, אף שבשביל לתרגל מדיטציה לא נדרש דבר, מלבד תודעה, שכבר יש לנו, וקיבלנו בחינם.

אלא שלאחרונה משהו באופטימיות הקוסמית הזו נסדק. מאמרים עדכניים מטילים ספק בכוחה של גיבורת-העל של העידן החדש. לפני כשנה פרסמו 15 חוקרים בולטים בתחום מאמר דעה ובו קבעו כי מחקרי מיינדפולנס רבים לקו במתודולוגיה בעייתית, וכתוצאה מכך תוצאותיהם עלולות להביא להטעיית הציבור ואף לפגיעה בו (על הבעיות המתודולוגיות אפשר לקרוא כאן; על נזקים אפשריים כאן). האם מדע הקשיבות סובל מהפרעת קשב? תהה מאמר אחר.

נראה שאכן איבדנו ריכוז. החיפוש הקדחתני אחר אישוש אמפירי לכוח הקשב רחוק מרוח המדיטציה, כרחוק, ובכן, מזרח ממערב. את הניכוס על-ידי אנשי מדע של תרגול המבקש לחרוג מעולם המדידה והחומר אפשר לראות כעוד ניסיון מערבי כוחני, הישגי, תועלתני, להשתלט על דרך חיים אלטרנטיבית – אף כי מה שמציעה האלטרנטיבה הוא בדיוק ביטול הכוחניות, ההישגיות והתועלתנות.

המדיטציה לא פותחה כמוצר שמטרתו לשפר את חיי הצרכן, כמעט אפשר לומר שתכליתה הפוכה. במהותה, זוהי פרקטיקה שנראית זרה לחלוטין לתרבות המערבית בה אנו חיים ולאורחותיה. עולה השאלה: האם יש בכלל טעם שנעשה מדיטציה?

הדבר החשוב ביותר בחיינו

מדיטציה מכוונת להפנמה של שלוש העובדות המכריעות אך החמקמקות של הקיום: כל הדברים כל העת משתנים; כל הדברים זה בזה תלויים – אף אורגניזם אינו יכול להתקיים ולו לרגע בלי שאר הצמחים, הכוכבים, היצורים; וכל הדברים מחוברים, בעבותות של חומר שזורים (כפי שמעידה תופעת ה-entanglement במכניקת הקוונטים) עובדות אלה זרות לחשיבה האנושית – המזרחית כמו המערבית. באופן ספונטני ואוניברסלי בני אדם תופסים דברים כקבועים, כעצמאיים, וכנפרדים – ובראש ובראשונה תופסים כך את ה'אני'. תפיסה שגויה זו, לפי הבודהיזם, היא המקור הבסיסי לסבל האנושי.[1]

קל יחסית להבין את שלוש העובדות באופן אינטלקטואלי, אולם חוויה ישירה שלהן היא שהופכת אותן לבעלות ערך אמיתי, ולכך מכוונת המדיטציה – באמצעות חשיפה מתמשכת וסבלנית. אכן, פירושה של המילה הטיבטית למדיטציה, גוֹם, הוא פשוט 'הרגלת המחשבה' (making the mind familiar with). כדי שהמחשבה תתרגל למשהו חדש, עליה להתרכז בו לאורך זמן – ותרגול הקשיבות נועד כדי לאפשר לה זאת. התודעה הקשובה, המרוכזת, היציבה, אינה מטרה בפני עצמה, כפי שמציעה הווריאציה המערבית, אלא היא תנאי מקדים לשם פיתוח חכמה וחמלה.

החוויה החדשה אליה מכוונת המדיטציה מתרחשת באזור מוח שהתנכרנו אליו. האדם מתחיל את חייו כיצור לא-ורבלי, שעיקר פעילותו המוחית נעשה בהמיספרה הימנית, אך עד גיל שלוש וחצי מרכז הפעילות כבר מצוי בהמיספרה השמאלית. החיים הלא-ורבליים מוגבלים בהרבה בחינות, כתב חוקר התודעה והפסיכואנליטיקאי דייוויד בלאק, אולם יש להם יתרון אחד גדול. ברגע שהעולם כולו והחוויה מתווכים על-ידי שפה, הם נעשים בדיוק כאלה – מתווכים. הפעוט הפרה-ורבלי נוכח בעולמו בצורה על-זמנית, מלאה וישירה, מיידית ושלמה – וזה אולי מה שחש גם האדם הבוגר כשהוא מצוי במדיטציה עמוקה[2]. מכאן חשיבות השקטת התודעה – פשוטו כמשמעו. המוח 'מפריש' כל העת מחשבות, שרובן מבוססות מילים. אם מצליחים להתמקד בנשימה, למשל, שהיא א-מילולית, אז הפעילות בהמיספרה השמאלית פוחתת – ונפתחת אפשרות לחוש את העולם באופן ישיר ולא-מתווך. כלומר: להיות.

הניסיון להגיע למצב זה של 'היוֹת', לפתור באופן חווייתי את חידות הקיום באמצעות פנייה פנימה, אינו ייחודי לתרבויות המזרח. לא רק בודהא הבין שאין לנו שום כתובת אחרת לפנות אליה. מרקוס אורליוס כתב: "אנשים מבקשים לעצמם מקומות מפלט: אזורי הכפר, חופי ים, הרים; אף אתה רגיל עד מאוד לערוג לכגון אלה. אך אין כל זאת אלא הדיוטוּת לשמה, היות שאפשר לךkafka, בכל עת שתחפוץ, להיסוג אל תוך עצמך. הלא אין מקום שליו ורגוע יותר אשר אליו בן האדם נסוג זולת אל נפשו שלו, ובייחוד אדם שבחובו מכמנים כאלה, אשר אם יביט בהם תבואנו מיד נינוחות מלאה" (תרגום: אברהם ארואטי). גם אם נתפתה ונצא לאזורי הכפר, חופי הים, ההרים – מי שיראה ויחווה אותם, הוא תמיד אנו עצמנו. כה אמר קפקא לגוסטב יאנוך: "החיים כבירים הם ועמוקים כשמי הכוכבים. האדם יכול רק להביט עליהם דרך חור המנעול הצר של קיומו האישי, אך דרכו תופס הוא יותר מאשר ביכולתו לראות. לכן הדבר החשוב ביותר בחיינו הוא לשמור את חור המנעול נקי".

המרווח בו מצוי הסבל

מדיטציה היא דרך לסגת אל עצמנו, לנקות את חור המנעול, להביט במכמני החיים. פירותיה מתוקים. אך עם הטעימות הראשונות, מתעורר תיאבון מסוג חדש. כמו שהעירה שותפתי לרטריט: מה הטעם במדיטציה אם אף היא מובילה לשאפתנות או נוקשות? נראה שכך אכן קורה. לא מעט מתרגלים רוחניים מתאמצים להאריך את תקופות ההתבודדות שלהם, מקפידים על סדרי יום שמרחיקים אותם מסביבתם. באופן הדרגתי ובלתי מוחש הופכת העשייה השקטה, הפנימית, להישגית. ומדוע בכלל נדרש תרגול, משהו קבוע, יומיומי, מוסדר? הן כדבר הקיסר, בכל עת אפשר להיסוג אל תוך עצמנו.

מוצרט כתב פעם שכל אימת שניגן למלחין פרנץ ריכטר, היה זה לוטש עיניו באצבעותיו בלי להתיק מבטו. באחד המפגשים ביניהם לא התאפק ריכטר וזעק: "אלוהים! עד כמה אני נאלץ לייסר את עצמי ולהזיע ולגביך, ידידי, זה פשוט משחק!". "כן", ענה לו מוצרט, "פעם היה עלי להתאמץ כדי לא להראות מאמץ עתה". גם כאשר מדובר ביכולות נפשיות ורוחניות יש צורך בהתמסרות והתכוונות לאורך זמן. אנו מקווים שתכונות כמו נדיבות, איזון או חירות פנימית יופיעו מאליהן, אך כדברי הנזיר הבודהיסטי ממוצא צרפתי מתיה ריקאר, "זהו אבסורד לחשוב שאיננו זקוקים לאימון כדי להזין מידות כאלה".

ועדיין, פיתוחן של התכונות החיוביות הללו יכול להיתפס כמעין 'פרס' על התנהגות טובה וקשובה, ואילו המרחב אליו מכוונת המדיטציה, בסופו של דבר, מצוי מעבר לטוב ולרוע, מעבר לשיקולי בריאות וחולי ולחישובי שכר ועונש, מעבר לכל תפיסה של המציאות כמפוצלת, דואלית.

המדיטציה היא בראש ובראשונה ניסיון להיות במגע עם הדבר החשוב ביותר והבלתי נגיש ביותר בקיומנו, ואולי ביקומנו, התודעה. הפילוסוף היווני אנקסגוראס לימד, 480 שנה לפני הספירה, ש"הדברים כולם" נוצרים על-ידי התודעה, שמחזיקה את היקום. אל תפטרוהו כקוריוז ארכאי. בעקבות גילויי מכניקת הקוונטים הפכה תפיסתו לשגורה גם בקרב מדענים, מהבולטים ביותר. הפיזיקאי והמתמטיקאי הבריטי סֶר ג'יימס ג'ינס למשל כתב: "היקום מתחיל להיראות יותר כמו מחשבה כבירה מאשר כמו מכונה כבירה. התודעה כבר אינה מצטיירת כתאונה בממלכת החומר, אלא כיוצרת וכמנהלת של ממלכת החומר".

בחיי היומיום אנו נשאבים, לרוב בכל רגע ורגע, לממלכת החומר, לתופעות הנצפות, קווארקים וכוכבים וכל מה שבפנים, מתעלמים כליל מהתודעה הצופה ("פּוּרוּשָׁה" כפי שהיא מכונה בכתבים הודיים קדומים). מה שמשותף לכל צורות המדיטציה הוא הניסיון לעבור מעמדת ה'אני' או האישיות ('אגו', כפי שלעתים הם נקראים), לעמדת ה'צופה' או ה'עֵד' (the Witness). רק העֵד הוא סובייקט, ציין הפילוסוף קן וילבר, בעוד שהאגו הוא בסך-הכול עוד אובייקט, שהרי אפשר להיות מודעים לו. האגו הוא למעשה אוסף דפוסים מכניים שמבוסס על רעיונות, מושגים וזיכרונות, שהזדהות עמו מkrishnamurtiובילה לכך שאנו סבורים שהוא הדבר באמצעותו נעשית ההתבוננות. "במרווח שבין הסובייקט ובין האובייקט מצוי כל הסבל של האנושות", אמר קרישנמורטי. מה שעושים במדיטציה הוא בחירה בנקודת המבט של הסובייקט, של העֵד, במקום בזו של האובייקט, האישיות. משם מתבוננים בכל מה שעולה, בכל מה שקורה, בלי הזדהות ובלי שיפוטיות, עד שההבנה מבשילה: מכיוון שאפשר לראות את כל הדפוסים, כל המושגים, כל הצורות, הרעיונות, הזיכרונות, הם אינם יכולים להיות הרואה, הם אינם אני.

והתודעה היא אז כמרחבי שמיים, כפי שתמיד הייתה, מרחבי חירות חסרי גבול, בהם עפים ציפורים, עלים נושרים, עננים ממהרים, מרחבים המכירים בכך כי כל אלה עִקבה לא מותירים.

שירות קוסמי

התודעה תמיד מודעת. בין אם אנו מאושרים ובין אם אומללים, בין אם מצליחים ובין אם נכשלים, בין אם אנו פיכחים ובין אם שיכורים, בין אם חומלים ובין אם מתנכרים  – היא רק מודעת, לכך, או לכך. למה שישנו. היא ממילא שם, צלולה מכל צליל, אצל הגאון הגדול, אצל האוויל המטריל. אך ככל שנצמצם את היבטי הקיום שאינם פשוט מודעות, כלומר, נצמצם את כל מה שתודעה לו עדה – תפיסה, רצייה, פעולה – יתבהרו שָׁמֵינוּ. צמצום זה הוא המדיטציה. אילו היתה מספר, חפצה היה אפס – שאם יושבים מעליו, מגיעים לאינסוף. הגב ישר, העיניים עצומות, איננו נעים, איננו נמים[3]. עד כמה שהדבר ניתן לנו, אין אנו רוצים, אין אנו פועלים, אנחנו בוחרים פשוט לשבת, לשבות, מכל עשייה.

ישיבה כזו היא אולי הפעולה המכוונת, המודעת והממוקדת היחידה שהיא נטולת מטרה וערך עבורנו. כל דבר אחר בחיינו הוא בעל תכלית כלשהי – מלבדה. אנחנו לוקחים זמן – ומשתמשים בו כדי לא לעשות כלום, רק להיות עם הדברים כפי שהינם כבר ממילא. כמו שכתב יעקב רז, אין לנו שום מטרה, "לא שיפור איכות החיים, או שיפור הרוחניות, או חירות גדולה יותר, רגיעה, הקלה על כאבים, חיי נצח, או כל דבר אחר שיעלה על הדעת". אין כל העדפה בנוגע למה שיעלה בתודעה, אף לא העדפה של אי-העדפה.

אי-ההעדפה מאליה מופיעה. לא כי זה 'טוב' או 'רוחני', אלא משום שכאשר אנו שבים לישיבה, יום אחרי יום, שעה אחר שעה, מתברר מעט מעט שאין טעם בהעדפה או רצייה. כל הדברים משתנים, כל הדברים קשורים, כל הדברים שזורים, ומכאן שאין מישהו קבוע, עצמאי, נפרד, שיעדיף. תודעה אינה אישית. היא סובייקטיביות טהורה, ועל כן נטולת מאפיינים. היא לא חכמה ולא טיפשה, לא טובה ולא רעה, לא ימנית ולא שמאלנית, לא נשית ולא גברית, לא יהודית או מוסלמית, הינדואיסטית או בודהיסטית. אין לה דעות, אין לה השקפות, אין לה עמדות, אין לה השגות, אין לה תשוקות, אין לה תכונות, אין לה נטיות, אין לה אין לה. היא רק מודעת, הינה באשר הינה.

גם כאן, זכויות היוצרים אינן שמורות למחוזות מזרחיים. הפילוסופים היווניים פרמנידס ואמפדוקלס, מִמְּניחי התשתית לתרבות המערב, ישבו, ולא כדי להפוך טובים יותר או שלווים יותר. מבחינתם המדיטציה כלל לא נעשתה למען המתבונן, אמר חוקר יוון העתיקה פיטר קינגסלי, אלא כ"מעשה של שירות למען הקוסמוס". ציפורים מאפשרות לתודעה את חוויית התעופה, דגים נותנים לה לדעת ציפה; באמצעות עצים היא מודעת לטעם האור, דרך הקרח לטבע הקור. המדיטציה לא 'נותנת' דבר למודטת, אלא מאפשרת לה להפוך קשובה ורגישה, מכווננת לתדר של הקוסמוס, עבורו. אולי זו תמצית האהבה.

המסע אל כאן

הגב ישר, העיניים עצומות. המחשבות שופעות, כדרכן. החזה עולה ויורד, עולה ויורד. שריר הלב מתכווץ ומתרחב, מתכווץ ומתרחב. יכולים להיות עניין או שעמום, סיפוק או תשוקה, תזזית או שלווה, אך התודעה אינה אף אחד מאלה, היא רק מודעת. ולעתים יש אחר כך תחושה שהמרץ עלה, אולי הכולסטרול התאזן, דפוסים נוקשים התרככו, חיי המין השתפרו, אנשים מסביב מרגישים אתנו יותר בנוח, גם אנחנו, רעיונות יצירתיים צצים, מאמרים נכתבים, נסים מתרחשים. כל אלה קורים ל'אישיות' והיא שמחה בהם. מנקודת המבט של תודעה, כפי שמתחוור מתוך הישיבה, השמחה הזו, כמו גם כל יתר ההתרחשויות, הן פשוט כאלה – התרחשויות. הן אינן חשובות או טובות יותר מכל התרחשות אחרת, שהרי אין התרחשות אחרת. הן, ורק הן, מה שישנו. הגב נשאר ישר, החזה יורד, עולה.

התודעה תמיד מודעת. אם נאמין למיסטיקנים, לפילוסופים, לפיזיקאים, יכול להיות שהיא הכול, ובכול. אין טעם להתאמץ ליצור את מה שממילא קיים ומקיים. לכן, מבחינה מהותית, בישיבה אין תהליך שמתרחש, אין העמקה, התקדמות הדרגתית, ניסיון שנצבר. כל פעם יוצאים לגמרי מחדש בדרך למקום המדויק שבו אנחנו נמצאים, מתחילים מאפס, ומסיימים שם. יושבים לא כדי להשיג דבר, לא כדי לשנות דבר, לא כדי להבין דבר, אלא, כפי שכתבה ליאת ברמן, כדי להחיות ולחיות את מה שישנו, לבטא אותו. הישיבה לא יוצרת תודעה אחרת אלא חושפת את טבע התודעה כפי שתמיד היה ותמיד יהיה.

אנחנו יושבים לא כדי להפוך לבודהות, אמר מורה הזֶן שונריו סוזוקי, אלא משום שזה מה שבודהות עושים. הם יושבים.

Lotus2 Photo by Zoltan Tasi on Unsplash.jpg

פורסם לראשונה, בגרסה מעט שונה, במוסף "הארץ", 28.6.2019

צילום ראשי: Chris Ensey on Unsplash
צילום לוטוס: Saffu on Unsplash

[1] גורם נוסף לסבל לפי הבודהיזם הוא התפיסה לפיה לחוויות יש טבע מספק, כלומר, שחוויות מסוגלות בפני עצמן להעניק סיפוק. למעשה מקור הסבל הוא תמיד באדם, ולא בתופעות מחוץ לו. גם החוויה הרצויה ביותר היא בעלת גרעין של אי-סיפוק, יכולה להוביל לתסכול או לעצב (עם סיומה למשל). עם זאת, כפי שעוד נראה, הטבע הלא-מספק של הדברים ('דוקהא') אינו עובדה של הקיום, אלא רק עובדה נפשית-אנושית-פסיכולוגית.

[2] עירור מחודש של מה שחשנו כתינוקות שבעים ושלווים נמצא אולי ביסוד תחושת הטרנסצנדנציה הצלולה ונטולת הזמן שחווים מיסטיקנים וכן בבסיס החוויה שמאפשרים סמים הלוצינוגנים מסוימים.

[3] מדיטציה אמנם יכולה להתקיים בכל תנוחה, ובכל זאת מקובלת התנוחה הקלאסית. כך הנחה מורה הזֶן אייהי דוגן: "שב על כרית באופן הנוח לך ביותר, לבוש בבגדים נוחים. החזק את הגוף ישר מבלי לנטות ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה, האוזניים בקו ישר עם הכתפיים, האף בקו ישר עם הטבור. שמור על הלשון במעלה חלל הפה, השפתיים סגורות. השאר את העיניים פתוחות רק כדי סדק, ונשום דרך הנחיריים" (תרגום: ליאור גלעד, בשינויים קלים).

"אנשים לא מחפשים כסף, לא מחפשים מין, לא מחפשים כוח, אפילו לא אושר – אלא איך להתמודד עם אובדן"

כולנו לכודים בדפוסים מקובעים שמובילים, ברמה זו או אחרת, לפגיעה בנו עצמנו ובמי שסובבים אותנו. הפסיכולוג הקליני ד"ר עמית פכלר מציע הסבר פשוט ומפתיע למקור האוניברסלי לסבל האנושי הנפשי, ולאופן שבו מסייע הטיפול הפסיכולוגי להשתחרר ממנו

person running near white painted wall

"כל האנשים באים לטיפול עם עניינים לא פתורים בנושאי גבולות", אומר הפסיכולוג הקליני הבכיר ד"ר עמית פכלר. "יש לנו בעיה משותפת: כולנו הולכים לאותו מקום, בין אם אנחנו קים ג'ונג און ובין אם אנחנו עמית מפתח תקווה. עם העובדה הזו אנחנו צריכים לחיות ועם העובדה הזאת אנחנו מנהלים יחסים מורכבים. כל גבול, כל חוק, כל גדר, כל סייג, מזכירים לנו באופן לא מודע את הגבול המוחלט של חיינו, שהוא עובדת המוות שלנו ושל היקרים לנו. לא משנה איך אדם יגדיר את הסיבה שלו לבוא לטיפול, אפשר יהיה לתרגם את זה בצורה מדויקת וקולעת לנפש שלו לעניינים לא פתורים עם גבולות ופחד מוות. כל האבחנות כמעט מתאימות להגדרה הזו: פוסט טראומה, אובססיות, דיכאון, מאניה, נרקיסיזם".

בוא תסביר למשל אובססיה. הולך טוב עם פסח.

"מה זו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) בעצם? חוסר יכולת של אדם להשתחרר ממחשבות שפוקדות אותו שוב ושוב, שיכולות להיות מלוות בפעולות חזרתיות ולא פוריות, מה שנקרא טקסים. פסח הוא חג שצריך לבער בו את החמץ והביטוי המעשי של זה הוא ניקיון מסיבי של הבית. יש אנשים שאצלם הצורך לנקות מקבל פרופורציות מוגזמות, כאלה שאם נופל פירור זה גורם להם להתפרצות. טקסים ופעולות חזרתיות שקשורים לניקיון מבטאים ניסיון של הנפש לשלוט בגורל בלתי נשלט. יש מאחוריהם מחשבה לא מודעת לפיה אם אני אצליח להשפיע על הסביבה שלי ולהציב סטנדרט של ניקיון כזה שכולם יעמדו בו, אני אצליח לקחת את הגורל בידיים שלי באופן חדש ומנוגד למה שהחיים זימנו לי עד עכשיו. ולכן פירור הוא לא רק פירור וניקיון פסח הוא לא רק ניקיון פסח, אלא ביטוי לניסיון נואש להתגבר על טראומה לא מזוהה. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט גרס שהפחדים הכי גדולים שלנו הם לא מפני העתיד אלא מפני מגע עם טראומה שאירעה בעבר".

מתי דפוס נחשב בעייתי, כזה שצריך לפנות בגללו לטיפול?

"כשהוא מפריע לך. אם לא, הכל בסדר. וכמובן, גם אם הוא מפריע לאחרים. זו כל התרפיה על רגל אחת – להיות טוב לעצמי וטוב לאחרים. הלל הזקן סיכם את זה יותר קצר ויותר עמוק מכל מי שבא אחריו. אנשים באים לטיפול כשהם מבינים אינטואיטיבית שהם מזיקים לעצמם ולאחרים. וזו עילה טובה לבוא לטיפול".

העקרב והצפרדע

פכלר, גבה קומה ורזה, מדבר במהירות ומתוך ביטחון, גם כאשר הוא מבטא עמדות טיפוליות לא שגרתיות. לצד הרצינות הרבה והמחשבה המקורית, מסתתר תמיד מאחורי משקפיו זיק שובב שמתרחב לעתים לצחוק רועם. מבחינתו 'דפוס' הוא כל התנהגות שחוזרת על עצמה ולא עולה בקנה אחד עם הכלל של הלל הזקן, כלומר פוגעת בי או באחר. והוא מדגיש: אין אפשרות לפגוע במישהו אחר בלי לפגוע גם בעצמי. הוא מדגים עם המשל האפריקני הידוע: "העקרב ניגש לצפרדע שיושבת על גדת האגם ומבקש ממנה 'תעבירי אותי לשפה השנייה, אני לא יודע לשחות'. היא עונה לו 'אני מכירה אותך, אתה תעקוץ ואמות'. 'אבל אני לא יודע לשחות', עונה לה העקרב, 'אם אעקוץ אותך אטבע'. הצפרדע משתכנעת, מעמיסה את העקרב על גבה, וכשהם באמצע האגם הוא עוקץ אותה. במילותיה האחרונות היא אומרת לו 'מה עשית?! גם אתה טובע'. והוא אומר 'כן, זה הטבע שלי'. יש פה שני דפוסים – הצפרדע לא יכולה להשתחרר מעשייה שמסוכנת לה, העקרב לא משתחרר מזה שהוא עוקץ ומביא את מותו. כל הדפוסים האנושיים נמצאים בטווח הזה, שבין פגיעה בעצמי ובין פגיעה בעצמי ובאחר".

איך דפוסים נוצרים?

"הדעות חלוקות. אני בטוח שגנטיקה משחקת תפקיד, וגם מה שרואים בבית – המודלינג שקיבלנו. אבל מה שאותי מעניין במיוחד זה אילו הרגלים שליליים אנחנו מסגלים לעצמנו בתגובה לטראומות. אני מסתכל על זה דרך עדשה שנקראת אשמה שקיימת אצל כולם".

באיזה מובן אנחנו מרגישים אשמה?

"אנחנו מהר מאוד לומדים להרגיש, בוודאות מודעת יותר או פחות, לרוב פחות, שמגיע לנו עונש על דברים שלא היו תלויים בנו. ואז, כדי להתמודד עם זה, אנחנו נוטים באופן שלילי להתנהג בצורה שתצדיק את החוויה הזו, אנחנו פועלים ככה שנקבל סיבה לזה שאנחנו מרגישים כמו פושעים. את הדבר הזה פרויד זיהה ראשון".

מה עושים בטיפול עם האשמה?

"אחת הדרכים שנוקטים בהן כדי להתמודד עם אשמה היא פעולות של תיקון. כלומר, לזהות איפה אני יכול ליישם עוד יותר ונכון יותר את הכלל של הלל".

מה, פשוט להגיד לאנשים לעשות מעשים טובים? אין מצב שזה יצליח.

"נכון, לפעול כך זה קואצ'ינג, וזה לא יעבוד".

אז איך עושים שזה יעבוד?

"האדם מגיע לטיפול עם הדפוסים שלו, לכן אין מנוס מכך שהם יופיעו שם. כלומר האדם יעקוץ את הפסיכולוגית והפסיכולוגית תעקוץ אותו. ואז השאלה היא האם שניהם יכולים לא רק לפעול אלא גם להתבונן – בדיוק בזה. בעקיצות. היכולת להתבונן, והמוכנות של הפסיכולוגית לקחת אחריות על העקיצות שלה, זה שמבדיל את הטיפול מכל מערכת יחסים אחרת בחייו של אדם שלכוד בדפוסים כאלה".

ומה משחרר אותם?

"ההתבוננות ולקיחת האחריות יוצרים תקדימים רגשיים, וכך נוצרות התנהגויות חדשות. המטופל מזדהה עם דמות הפסיכולוגית ומפנים אותה, ואז הוא יכול להביא את ההתנסות הזאת לאינטראקציות חדשות, ובראש ובראשונה לאינטראקציות שבינינו ובין עצמו. הוא יכול להכיר בטעויות, להתבונן בהן ולפעול אחרת".

נשמע מאוד פשוט.

"זה באמת מאוד פשוט, ולכן זה תהליך זול וקצר" (פורץ בצחוק).

אז למה צריך את כל התיאוריות?

"לא צריך. כל התיאוריה היא משפט. מה ששנוא עליך – אל תעשה לרעך. כל השאר זה פיתוחים, הרחבות, קשקושים. הם בכלל לא משנים". 

מה ההבדל בין טיפול לתורת מוסר?

"אין הבדל. טיפול הוא פשוט פרקטיקת מוסר".

מפחיד ומסקרן

לכולנו יש דפוסים, אבל לא תמיד אנחנו רוצים לטפל בהם ולהשתחרר מהם. פכלר לא מופתע. "הפנייה לטיפול נעשית תמיד תמיד תמיד, לא משנה אם זה גבר או אישה, פנסיונר או רווקה בת 20, ברגשות מעורבים. ללכת לטיפול זה להפקיד את עצמי בידי אדם זר מתוך תקווה ששיחות איתו ישחררו אותי מהדברים שגורמים לי סבל. זה צעד שבהכרח מלווה בחששות כבדים. פחד אחד הוא – מה יהיה אם זה לא יצליח? אז התקווה האחרונה שלי נגוזה".

התקווה האחרונה?

"אדם שפונה לטיפול, כנראה הגיע למצב שכלו כל הקיצין. ואם זה לא ילך, אז מאין יבוא עזרי? לכל אדם לדעתי יש אמונה חבויה שאם יכירו אותו באמת לא יוכלו לעזור לו, כי הוא מדי חולה".

ומה הפחד השני?

"שזה כן יצליח. כי אם כך, אז אני מכניס לחיים אדם שיהפוך עבורי משמעותי כל כך שלא אוכל בלעדיו. מעבר לכך, מה יקרה אם אשתחרר מהרגלים ישנים? זה מאוד מפחיד, פתאום אהפוך למישהו אחר".

או שתגלה שמלכתחילה היית מישהו אחר, ולא ידעת.

"טיפול פסיכולוגי-דינמי, כלומר טיפול שמניח שלכל התנהגות יש מקורות מודעים וגם לא מודעים, מצהיר מראש שבקשר הטיפולי האדם ילמד להכיר את הלא מודע שלו טוב יותר. וזה מאוד מפחיד. הרי לא סתם הוא הפך לא מודע".

איך מתגברים על הפחד?

"כאן מגיעות החדשות הטובות. זה תהליך מפחיד, אבל גם מאוד מסקרן, וזה מאפשר להמשיך לבוא לטיפול. בתנאי כמובן שיש איש מקצוע שיודע מה לעשות עם זה ואיך לעמוד בזה".

חילול מתמשך של קודש קודשים

המצוקות הנפשיות לפי פכלר עתיקות כימי האנושות, ובלתי משתנות. "אנשים פונים היום לטיפול מאותן סיבות שפנו בגללן לטיפול לפני 120 שנה כשפרויד התחיל ומאותן סיבות שפנו בגללן לשאמאן או לזקן השבט לפני 1,200 שנה. והסיבה היא שאנשים רוצים להפסיק לפגוע בעצמם ובאחרים. בדיוק כמו שאמר הלל הזקן".

אתה לא רואה שינויים בקליניקה בעקבות השינויים המהירים שהחברה עוברת בעשורים האחרונים?

"מבחינה חברתית יש בהחלט שינוי לרעה שמתבטא בעיקר בשני דברים. הראשון הוא שהפעלת שיפוטיות וביקורתיות על תופעות חברתיות נחשבת לא אופנתית ולא מתקדמת. זו בעיה וזה שקר. אם יש יום עיון שמעלה על נס יחסים פוליאמוריים אנחנו בבעיה מבחינה חברתית. לא הכל הולך, יש ערכים שאינם יחסיים. כמו למשל שמטפל לא אמור לנהל רומן עם אקסית של מטופל שלו".

הבעיה החברתית השנייה שמזהה פכלר נוגעת לערך ספציפי שמצוי ממש בסכנת הכחדה: הפרטיות. "אנחנו יכולים מאוד להזדעזע כשאנחנו שומעים על מעשה אונס, אבל מה שאנחנו לא מביאים בחשבון הוא שהעידן שאנחנו חיים בו מעודד אותנו לאקטים יומיומיים של אונס נפשי. התקשורת ברשת ובכלל מביאה את כולנו להיחשף כצופים וכמאזינים לאינטראקציות בינאישיות שמבחינה נפשית לא נועדו להיות נחלת הכלל".

מה זה עושה לנפש?

"אנשים מסתובבים בתחושה לא מודעת מתמשכת של חילול קודש קודשים נפשי שהם גורמים לאחרים ושהם גורמים לעצמם. אובדן הפרטיות קיבל חזות של נורמה רצויה. אפשר לראות את זה בתוכניות ריאליטי או בהקלטה של נהג שהסיע את בנו של ראש הממשלה. כולם חוגגים על זה ואלה מעשים שפוגעים נפשית, בכל המעורבים. כמו לשון הרע, עליה נאמר שהיא פוגעת בשלושה צדדים – בזה שמדברים עליו אך גם בזה שהוציא אותה ובזה שנחשף אליה".

איפה אפשר לראות את ההשלכות של הנזק הזה ביומיום?

"קודם כל בקשיים באינטימיות. מה זו אינטימיות? מציאה של מידה נכונה של קרבה ומרחק, במובנים גופניים ונפשיים. אנשים לא מבינים למה קשה להם באינטימיות, והתשובה היא שאנחנו חיים בעידן של אין-טימיות. 'האח הגדול' זו לא רק תוכנית, באמת מסתכלים עלינו".

אתה צופה בתוכניות האלה?

"ודאי. אני לא קדוש. הפיתוי בזה הוא גדול. אני מנסה להימנע, וחלק גדול מהזמן אני לא נמשך לזה, אבל זו מחלה חברתית שהעולם לוקה בה. הסקרנות האנושית תמיד היתה קיימת, תצרף אליה את נגישות המידע ואת הקלות הטכנולוגית להקליט ולצלם והתוצאה היא שאנשים מסתובבים בחרדה. זה לא סתם שכל תל-אביב לוקחת ציפרלקס".

איך לטפל ביתום?

פכלר עובד כפסיכולוג קליני בבית החולים גהה ומלמד במסגרות רבות. הוא מחבר הספר "אבא בלי אבא: אהבה, אשמה ותיקון בחיי יתומים מאב" (הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס) וכן עורך סדרת הספרים הפסיכואנליטית "פגישות" של הוצאת כרמל. לפני שפנה לעולם הטיפול, למד משחק במשך שלוש שנים בסטודיו של ניסן נתיב. "המנחה שלי לדוקטורט, פרופ' רות שרבני, למדה באחד המחזורים הראשונים של החוג לתאטרון באוניברסיטת תל-אביב", משיב פכלר בסיפור, כדרכו, כשהוא נשאל על הקשר בין משחק וטיפול. "היא אמרה שלימודי התיאטרון היו הכי חשובים שלה במסלול הפסיכולוגי. אני מסכים. בתיאטרון עוסקים בנפש האדם, בדרמה הפנימית ובביטוי שהיא מקבלת בחוץ. וחוץ מזה למדנו שם בעל פה את 'אדיפוס'", הוא צוחק.

ההומור חי בשלום עם העיסוק המעמיק שלו בחוויות של אובדן ויתמות בגיל צעיר. "זה משהו שעניין אותי מאוד – אנשים שגדלים בלי אב והופכים בעצמם לאבות – ולא מצאתי על כך שום חומר. אז החלטתי לכתוב על כך בעצמי דוקטורט, שהפך לספר".

למעשה, פכלר ביקש למצוא מענה לשאלה "איך לטפל ביתומים?". הוא הגיע לדבריו לתשובה ברורה ופשוטה: כמו שמטפלים בכל אחד אחר. "כי בעצם כולם סובלים מאובדן ומתמודדים איתו", הוא מסביר. "גם אם מישהי רוצה להתמיד בדיאטה ולא מצליחה, היא  מתמודדת עם אובדן. אם מישהו בן 48 הוא בררן מדי ולא מצא את האחת – הוא מתמודד עם אובדן. אם למהנדסת תוכנה אין אומץ להופיע מול מועצת המנהלים – היא מתמודדות עם אובדן. בסוף כל פנייה לטיפול שאתם אומרים בעברית יושב אובדן. ומי שאומר אחרת, מתרחק מהאמת. אנשים לא מחפשים כסף, לא מחפשים מין, לא מחפשים כוח והשפעה, הם אפילו לא מחפשים אושר לכשעצמו – אלא איך להתמודד עם אובדן. כל השאר זה מה שהם אומרים לעצמם שהם מחפשים".

את העקבות הסמויים, אך הנוכחים בכל של האובדן פכלר מוצא גם בחגים היהודיים. "הם הרי כולם חגים של טראומה", הוא אומר. "איך אומרת הבדיחה: 'מה זה חג יהודי? רצו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל'. פסח אינו יוצא מן הכלל. אנחנו חוגגים על זה שאלוהים פסח על הבתים של היהודים כשהרג כל בכור! טראומה לעם אחר, וגם לעם שלנו. ואיך חוגגים את זה? ב-OCD. אנחנו אומרים לעצמנו שזה בגלל 'והגדת לבנך' ושבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. זה נכון שכך, אבל זה לא רק בגלל זה, אלא גם בגלל הטראומות הפרטיות של כל אחד. אנחנו מגיבים חזק כאילו אכן היינו שם, ביציאת מצרים, או בגטו, כי אנחנו אכן למודי אובדנים, כל אדם ואדם".

– – –

הריאיון פורסם בגיליון החג של מגזין "נשים"

צילום: Verme Ho, אנספלאש

 

האוצרות שבתוכי

היום לפני 75 שנה נרצחה אתי הילסוּם באושוויץ. היומנים שכתבה האישה הצעירה הזו, בסך הכל בת 29 במותה, הם מהטקסטים היפים שקראתי מעודי.

Etty2

בין היתר, כבדרך אגב, היא הציעה שם את אחד הדימויים הנפלאים ביותר לעבודה הפסיכולוגית:

הרבה ספינות נושאות אוצרות כסף טבעו באוקיינוס. והרבה ניסיונות נעשו לשלות את האוצרות מן הים. בלבי טבעו המון אוניות כאלה, וכל חיי אנסה להעלות אל פני השטח את האוצרות המונחים של קרקעיתו. עדיין אין לי הכלים הדרושים לכך. אצטרך ליצור אותם בעצמי, יש מאין." (השמים שבתוכי, עמ' 139)

אלה הם חיינו. בגאות ובשפל, בין שִרטונים, סערות, ספינות שודדים, אנו משייטים. הפגיעות והצלקות של החיים, אותן יוצרים קשרים מאכזבים, מזניחים, מטביעות את 'ספינות הלב'. אך האוצרות נשמרים תמיד על הקרקעית. האם נדע, כל אחת ואחד, לייצר את הכלים להעלותם לפני השטח? זו משימת חיינו.

– – –

היום אחר הצהריים אקיים בחיפה מפגש לזכרה של הילסום, פרטים כאן.

 

עובדת החיים

פגישה טיפולית אורכת בדרך כלל חמישים דקות. לפעמים זה נראה מעט מאוד, בהתחשב בקשיים העיקשים, רבי השנים, מולם אנו ניצבים. אולם גם בפרק זמן קצר זה עולה לרוב כמות עצומה של חומר מנטלי.

וילפרד ביון העלה את השאלה האקוטית – כיצד נדע, מתוך כל המידע המתגלה במהלך פגישה, אל מה יש לכוון את תשומת לבנו? איך נזהה במה עלינו להתמקד? הוא טבע את המונח "העובדה הנבחרת" (“selected fact”) – שהיא כעין מפתח לפענוח צופן סודי. מרגע שמזהים את ה'עובדה', מה שנראה עד עתה כמו גיבוב לא מאורגן של מילים, רעיונות, רגשות ורשמים מקבל פתאום משמעות קוהרנטית, כמו תמונה מטושטשת שבאמצעות סיבוב העדשה נכנסת לפוקוס וכל פרטיה מתבהרים.

בכל פגישה יש עובדה נסתרת שכזו. כדי לחשוף אותה, אמר ביון, אין לו למטפל אלא את האינטואיציה שלו. אך אינטואיציה אינה רק עניין של מזל, או כישרון. חלק מהותי מהטכניקה הפסיכואנליטית נועד לאפשר את התנאים הטובים ביותר להבלחת האינטואיציה. העמדה הטיפולית עליה המליץ פרויד היא של תשומת לב 'מרחפת' (“evenly hovering attention”), המקדישה אותה חשיבות לכל מה שנאמר. לכך הוסיף ביון את ההצעה להקשיב בלי זיכרון ובלי תשוקה, כלומר בלי הנחות מוקדמות ובלי ציפיות. אם נצליח להשעות את מה שאנו יודעים, על המטופל, ועל טיפול, את מחשבותינו על מה רצוי, ומה לא, ולהיות קשובים באותו מידה לכל מה שמופיע – הרי שכפי שכתב פרויד, נוכל להישאר לזמן מה בחשכה, ואז אולי נצליח לזהות איזה נצנוץ של אור, שיובילנו.

Image result for Intuition

ב-18.10 יתקיים בתל אביב ערב השקה לספרי "אמת אהבה אמונה: מבט פסיכואנליטי והיסטורי על משמעות החיים". אפשר לכתוב לי בפרטי לפרטים.

"טיפול טוב דורש פיתוח של האומץ שלנו"

על התפקיד החשוב של רגשות שליליים, כוחן של אמונותינו והיכולת לשנות דפוסים מקובעים בטיפול. שיחה עם חוקרת המוח ד"ר קרן בן יצחק

קרן בן יצחק אינה אדם צפוי או שגרתי. היא מחזיקה בדוקטורט מטעם המרכז לחקר המוח בבר אילן, ולא ממצמצת כשהיא אומרת "רגש הוא אך ורק תוצר של פעילות עצבית". אבל אם נדמה לכם שאתם עומדים לפגוש מדענית קרה וחמורת סבר, תופתעו עד מאוד. היא מתהדרת ברעמת שיער בלונדי ארוך, עוטה שלל טבעות ושרשראות, ומספרת בהתלהבות על כתיבת שירה כשיטה מומלצת לפתרון קשיים רגשיים. "זו דרך נפלאה למצות את הכאב ולהוציא ממנו משהו אסתטי", היא אומרת. בן יצחק עצמה כתבה את הספר "זה קורה עכשיו", בעריכת המשורר עמוס לויתן. "בספר יש 46 שירים, ש-37 מתוכם נכתבו בתקופה של שבועיים בסיטואציה משפחתית מאוד קיצונית. זה סוּפּר עזר לי להתמודד".

אם רגש הוא סתם תוצר של פעילות עצבית, בשביל מה לכתוב שירה?

"פעילות עצבית היא לא סתם! זו פעילות מאוד מורכבת שמתרחשת ב-86 מיליארד נוירונים שמרושתים בצורה מאוד מתוחכמת. זו רשת שפועלת כיחידה שלמה, וזה מה שהופך אותה לכל כך עוצמתית. כל היכולות שלנו – להבין מה את רואה, שומעת, חשה, לדעת איך להגיב לזה, לזכור מי את, את הדרך הביתה, וגם היכולת להרגיש – כל זה נוצר בעקבות פעילות עצבית. זה נשמע מאכזב להרבה אנשים, אבל יש בזה קסם. תחשוב איזה דבר מדהים זה שכתוצאה מפעילות חשמלית וכימית, אנחנו מרוויחים תודעה מורכבת שכוללת מחשבות, רגשות וזיכרונות. זה קסום בעיניי".

בואי נדבר על רגשות.

"מבחינה נוירולוגית רגש הוא תוצאה של פעילות מורכבת שמתרחשת בכמה אזורים במוח, שהעיקרי שבהם הוא האמיגדלה הימנית, שאחראית בעיקר על רגשות שליליים. אנשים שסובלים מחרדה למשל רואים אצלם פעילות מוגדלת באמיגדלה".

יש ביקורת בפילוסופיה על 'הגישה הנוירוצנטרית', שמצמצמת את התודעה האנושית למוח, רק על סמך התאמה בין פעילות מוחית לבין מצבי תודעה.

"מנקודת מבט של מדעי המוח כל התודעה שלנו נעוצה בסינפסות. יש לזה שני כיווני הוכחה. אם הולכים על דרך השלילה, אז רואים שאנשים ובעלי חיים שנפגעו באזורים מסוימים במוח מאבדים המון יכולות. יש פגיעות באונות מפתח, שבעקבותיהן נפגעת היכולת לפתח ערכים, מוסר או אמפתיה. ידוע המקרה של פיניאס גייג', שעבד בחברת הרכבות בוורמונט, היה אדם מאוד אחראי, ויום אחד נפגע בתאונה קשה, ומוט ברזל נכנס לו לגולגולת ופגע לו באותן אונות – האישיות שלו השתנתה בצורה דרסטית. כיוון ההוכחה על דרך החיוב הוא באמצעות התבוננות במוח במכשירי דימות מוחי כמו למשל fMRI".

מה לומדים מההתבוננות הזו?

"אפשר לראות שאם למשל מציגים דימוי מפחיד לנבדק, אכן יש פעילות מוגברת באמיגדלה. המחקרים מציגים תוצאות מאוד עקביות. כך אפשר למפות את המוח ולהגיד – 'זה אזור שיש לו תפקיד מרכזי כזה וכזה'. גם בניתוחים, אם משתקים אצל המנותח אזור מסוים אז אפשר לראות שיש פעילויות ספציפיות שהוא לא יכול לבצע".

אז בתפיסה שלך האדם הוא יצור שמופעל על-ידי מחשב מאוד מפותח?

"מחשבים כבר עושים פעולות מאוד מורכבות, לפעמים יותר מהר מאתנו, אבל הם לא עוברים משברים, אין להם קונפליקטים. אז אחת השאלות המעניינות היא – מהו החלקיק האנושי? למחשב אין תחושת 'עצמיות', וזה הבדל מאוד גדול".

אולי גם העצמיות היא לא יותר מתוצר של אזור במוח?

"היא לא שייכת לאזור מסוים, אלא מבוזרת בהמון אזורים במוח. כשאנו צוללים לשינה עמוקה אין לנו מושג מה היה בתוכנו או מחוצה לנו במהלכה, כאילו התודעה שלנו נגזלת מאתנו. למה זה קורה? כי המוח שלנו ברגעים האלה מתנהג בצורה שונה מאוד מאשר בזמן ערות או חלימה. ההבדל הכי בולט הוא שבשינה עמוקה ה'דיבור' בין חלקי המוח השונים כמעט ולא קיים. גם אם אגרה אזור מסוים בגירוי חשמלי, רק אותו אזור יגיב לזה ולא ישלח את המידע לאזורים נוספים. כלומר כדי שנדע שאנחנו זה אנחנו ושנדע מהו העולם וכולי חייב לזרום מידע בין חלקי המוח שלנו. אחרת אין עולם ואין אני. פשוט אין. נראה לנו הגיוני שהמיטה ואנחנו נמצאים שם כשאנחנו ישנים, אבל אנחנו לא שם בכלל, אנחנו נעלמים. וזה קורה אצל כולם, בלי הבדל דת מין גזע וגיל".

מה עוד מייחד את המוח?

"המוח הוא איבר לומד. אנחנו מגיעים למורכבות של התודעה בעקבות למידה, שמתאפשרת כאשר יש סביבה מטפחת. המוח חייב את האינטראקציה עם העולם כדי לפתח רשתות נוירונים תקינות. זו למידה מאוד מורכבת, שמתקיימת רק בהקשר אנושי. אם תביט באדם בשנות העשרים לחייו – כדי להפוך למי שהוא, היה עליו לחוות המון חוויות שהן ייחודיות לו, היה עליו ללמוד איך לחשוב, לפתח אמונות, עולם ערכים, לבנות 'אני' שהוא סובייקט עם רצונות מסוימים וציפיות ונקודת השקפה. וכל זה נלמד, לא מושתל. מחשב, מורכב ככל שיהיה, לא מייצר את עצמו, אין שם יצירתיות. המוח שלנו בונה את עצמו. לכן אני לא חושבת, אם כי אני לא בטוחה, שמכונה שהיא לא ביולוגית תוכל אי פעם לעשות את זה".

אז המוח הוא איבר קסום בעינייך, לא סתם מכשיר או איבר.

"הרבה פעמים כשמסתכלים על הרקמה העצבית שקוראים לה מוח אומרים שזו תזמורת ללא מנצח. המוח כל הזמן עובד ואוי ואבוי אם לא. אבל עדיין לא ידוע לנו על איזשהו מפקד עליון שמנצח על כל הדבר הזה. אם נחשוב על מכונה שמכילה מספרים אסטרונומיים של נוירונים זה מדהים שהכול מתנהל לרוב בצורה תקינה בלי שיש מישהו שמפקח על זה".

איזה טעויות יש לאנשים ביחס למוח שלהם?

"אחת הטעויות הכי נפוצות היא שמשתמשים רק בחלק מהמוח, בשמונה או בעשרה אחוז. זה לא נכון. טעות אחרת היא לחשוב שיש מוח גברי ומוח נשי – ממש לא! אנחנו מאוד דומים, למרות המון הבדלים בינאישיים. במוח של כל אחד מאתנו יש מוטיבים גברים ונשיים שהמשקל שלהם משתנה בהתאם לסיטואציה. מעבר לכל ההבדלים גברים ונשים מאוד דומים. המוחות שלנו מעבירים את אותם חומרים, פועלים לפי אותם חוקים. חשוב לזכור את זה בעימותים".

אנחנו אחראים לשלומנו

המוח אחראי לרבות מיכולותינו וכישרונותינו, אבל באותה מידה גם לקשיינו וכאבינו. "רגש הוא מטעֵן שבאמצעותו אנו מטעינים משמעות לחיינו", אומרת בן יצחק, "וזה כולל רגשות שליליים".

למה אנחנו צריכים את הרגשות השליליים?

"יש להם הרבה תפקידים. חונכנו לחשוב שהם לא טובים ולא בריאים, כי הם לא נעימים, אבל זו גישה מאוד בעייתית. הרצון כל הזמן להרגיש טוב ולהוקיע רגשות שליליים לא מיטיב עם המוח שלנו. היכולת להבין רגשות ולדעת איך להתמודד איתם מחשלת אותנו ומשפיעה לטובה על המוח ועל הלב ומערכת החיסון. חוקרי מוח מבחינים בין מוח שנקרא 'עמיד' ומוח 'לא עמיד'. יש מצבים בהם כמה אנשים חווים אירועים מאוד דומים, אולם כל אחד מגיב אחרת. למשל כמה חיילים שהיו באותו מארב, אבל רק חלק יפתחו פתולוגיה, למשל מסוג PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית). אחד הדברים המעניינים שגילו חוקרים כמו פרופ' תלמה הנדלר מאיכילוב הוא שמוח עמיד מצליח להתאושש מהר יחסית מחוויות שמטעינות בו רגשות שליליים עוצמתיים".

מה ההבדל בין שני סוגי המוחות?

"אחד ההבדלים הבולטים הוא שבמוח עמיד התקשורת, הקישוריות, בין אזורים קדמיים במוח לבין האמיגדלה היא מאוד טובה. אם מפעילים באופן מלאכותי רגש שלילי בניסוי רואים שבמוחות העמידים לצד הפעילות באמיגדלה 'נדלקים' האזורים הקדמיים, וההידלקות הזו מפחיתה בהדרגה את הפעילות באמיגדלה. אלה שני אזורים שלמדו לעבוד ביחד, יש ביניהם ערוץ הידברות".

איזו סוג של למידה מפתחת את הקישוריות במוח?

"אם למשל אדם גדל בסביבה שמטפחת בו תחושה של מסוגלות ומעודדת אותו להרגיש מגוון רגשות, מטפחת אמונה שרגשות זה דבר נורמלי, שלא צריך להיבהל מהם, הם באים והולכים, הסיכוי שלו להצליח להתמודד עם קושי גדל מאוד, וזה ממש בעל ביטוי במוח. לעומת זאת אם אדם הפנים כילד או כמתבגר שהוא צריך כל הזמן להרגיש בסדר ויש טאבו על רגשות שליליים ואם קורה משהו שלילי זה אסון, אז זה מה שהמוח שלו ילמד".

עד כמה ניתן לשנות דפוסים כאלה שהפנמנו בגיל צעיר?

"החדשות הטובות הן שבזכות הפלסטיות המוחית גם מישהו שגדל בסביבה לא מטפחת יכול לפתח את היכולת הזו לקישוריות במוח. זה לא קורה ביום, אבל זה אפשרי. מחקרים על אנשים שסבלו מ-PTSD מראים שמי שעבר טיפול נפשי מוצלח, תפקוד האזורים הקדמיים במוח שלו הופך דומיננטי יותר. אז יש כאן משהו שאפשר לעשות בעניין של רגשות שליליים ולכן כדאי לקחת אחריות על עצמנו ולשנות דברים שנלמדו. זה הבסיס לטיפול פסיכולוגי".

את לא דוגלת בהאשמת ההורים או נסיבות החיים במה שאנו מרגישים וחווים.

"מבחינת אחריות רובנו אחראים לחלוטין לשלומנו. אנחנו הבוסים של עצמנו. אני מדברת על אנשים מבוגרים, ולא על ילדים ואפילו לא מתבגרים. אני חושבת שרוב האנשים הבוגרים שאין להם מחלות ניווניות או גידולים, בהחלט יכולים להיות אחראים לשלומם, כולל במצבים קשים. צריך להיעזר בגורמים מקצועיים כמובן, אי-אפשר לעשות הכל לבד, אבל אם מזהים שיש בעיה כדאי לעשות עם זה משהו. זה בהחלט יכול להצליח".

מה את ממליצה לעשות?

"ללכת לטיפול, מסוג כלשהו. יש הרבה סוגים של טיפולים. יש שיטה פרוידיאנית, פסיכודרמה, emdr. כל אחד צריך למצוא את השיטה שלו. אפשר גם לנסות קשיבות (מיינדפולנס), שהיא שיטה שנחקרת הרבה במדעי המוח. מה שהקשיבות מלמדת לאורך זמן הוא להיות עם מה שאני חווה באופן לא שיפוטי, בשוויון נפש, וזה מפתח את האזורים הקדמיים. בנימה אישית, אני חושבת שבשביל שינוי אמיתי שיחזיק מים לא מספיק רק לתאר את הבעיה ולהבין איך נוצרה. כדי להתגבר על בעיה צריך לעבור דרכה. צריך להתעסק ישירות עם הקושי. טיפול טוב דורש פיתוח של האומץ שלנו. אם יש פחד משמעותי שמגביל אותנו ואנחנו מתגברים עליו זה הופך אותנו למי שאנו רוצים להיות. כי אז אני יכולה לספר על עצמי סיפור חדש ומפתיע. זה רגע מכונן תודעה, וזו מטרת הטיפול".

את מדברת מניסיון אישי?

"עברתי לא מעט… בגיל 30 עברתי משבר מאוד גדול. זו הייתה תקופה מאוד עמוסה, אמא שלי חלתה, עבדתי בארבע עבודות במסגרות של פגועי נפש, בלי יום בלי לילה, ואז היה לי סיפור בחיי האישיים שפגע בי, והתרסקתי. חוויתי התקף חרדה, ביי דה בוק, פחדתי שאני עומדת להשתגע. מדהים שהייתי תוך כדי תואר שני בפסיכולוגיה ולא היתה לי התובנה לקלוט שזו רק חרדה. המציאות כל-כך משתנה בתוך ההתקף. הלכתי אז לטיפול לראשונה בחיי, שארך כמה שנים. בזכות הטיפול הבנתי מה היו השדים והרוחות במירכאות שאיימו עלי, ושהתקפי החרדה עמדו ביני ובינם. ההתקף אצלי מיסך כאב אותנטי שקשור לילדות שלי, כי כילדה לא יכולתי להכיל עולם כל-כך שלילי. זה הגן עלי, אבל בגיל 30 צף ועלה. אילצתי את עצמי להגיע ולגעת בכאב, וגיליתי שכשאני נוגעת בו החרדה נעלמת. אני זוכרת את הרגע אצל הפסיכולוג, שבו הייתי לרגע ממש בתחושה הנוראית, ואז פתאום חשתי בכאב תהומי שלא ידעתי על קיומו, והחנק נעלם. זה היה מאוד כואב, אבל כבר לא היתה חרדה. בהדרגה למדתי לגעת בכאב, למדתי שהוא חלק מהעולם שלי, לא להיבהל ממנו. במשך הזמן העוצמה שלו השתנתה, הממדים שלו הפכו פחות מפלצתיים".

מה שלומך היום?

"אני יכולה לספר שהכאב לא נעלם, אבל גם אין לי שאיפה כזו. השאיפה המרכזית שלי היא לגעת בעולם הרגשי האותנטי כפי שהוא קיים בתוכי. ולפעמים, אם אני צריכה עזרה, אמצא אותה. לא צריך לעשות הכל לבד. למדתי שהכי בריא לחיות את האמת שבתוכי, ולא לחיות לפי רעיון שאומר שצריך להרגיש תמיד בסדר. השאיפה הזו מאוד מעייפת ומייצרת נוירוזות. היום הכאב יכול פתאום לתקוף אותי, כשאני תולה כביסה או נכנסת להרצאה, וזה בסדר גמור. זו לא קטסטרופה ולא דרמה. דרמות הן טובות לסרטי קולנוע, לא לחיים. זה פשוט חלק מהחיים וזה בסדר".

מחשבה אכן מייצרת מציאות

ד"ר קרן בן יצחק, 45 ("בדיוק ביום שבו מדונה חגגה 60!"), נשואה למתמטיקאי ד"ר צחי בן יצחק. השניים גרים באבן יהודה עם שלוש בנותיהם, שקד, 12, הגר, 10, וירדן, 6. היא מלמדת באוניברסיטה העברית, יוצרת תוכניות במשרד החינוך, מכשירה מטפלים ומרצה בפני הקהל הרחב. אחרי תואר שני בפסיכולוגיה ניסויית מחקרית התחילה דוקטורט על אובדנות בהנחיית פרופ' ישראל אורבך ז"ל במחלקות ילדים ונוער בבתי חולים פסיכיאטריים. "דווקא שם, במקומות שבהם אנשים מנסים לברוח מתודעה כואבת, הבנתי את חשיבות מערכת הרגש, כמה חשוב להרגיש, לא לנתק את הרגשות, לדעת מה לעשות איתם". בעידודו של אורבך זנחה את חקר האובדנות ופנתה לחקר המוח.

בן יצחק מטיפה ללקיחת אחריות של האדם על חייו ובעיקר – תחושותיו. תחושותינו נובעות מבחינתה באופן מובהק מתוכנו, כלומר ממוחנו וממה שעובר בו. "יש תחום מחקר שלם שנקרא mindset כלומר, האמונות שלי לגבי משהו. אם אני מאמינה שכאב רגשי הוא דבר נוראי, שאם ארגיש כאב זה יפגע בי, יהפוך אותי חלשה – זה מיינדסט; אם אני מאמינה שכאב רגשי הוא רק עוד רגש, אמנם לא נעים אבל כזה שמותר לי להרגיש אותו, הוא לא נוראי, כדאי לתת לו ביטוי – זה מיינדסט אחר. המיינדסט קובע את התגובה הרגשית וגם הפיזיולוגית. יש למשל מחקרים מהרווארד שמראים שסטרס עצמו לא מזיק, רק האמונה שלי ביחס לסטרס היא שקובעת אם הוא מזיק. הסיכון למחלות לב אינו נובע מהסטרס, אלא מהאמונה שסטרס מזיק! וזה מחזיר לרעיון האחריות. מחשבה אכן מייצרת מציאות, יש לה משמעות פיזיולוגית. האמונה לגבי משהו לא קובעת רק חוויה סובייקטיבית אלא גם תפקוד פיזיולוגי".

זה יכול לעבוד גם להפך? אם אאמין שמשהו מועיל הוא מזיק, הוא יהפוך כזה?

"כנראה שכן, אם זו אמונה אמיתית. אתן דוגמה. במחקר הזמינו נבדקים בשתי נקודות זמן וביקשו מהם לשתות מילקשייק. בפעם הראשונה אמרו שהוא עתיר שומנים וסוכרים, כלומר יצרו מיינדסט, ולקחו דגימות דם ובדקו הפרשה של פפטיד מאוד ספציפי שנותן לגוף תמונה על מידת שובע ורעב. בפעם השנייה אמרו שהפעם נותנים להם מילקשייק דל קלוריות וסוכר – יצרו מיינדסט אחר. אף שהיה מדובר באותו משקה בדיוק, בפעם השנייה הפפטיד הופרש במידה פחותה כמעט פי שלושה. כלומר המיינדסט השונה השפיע בצורה דרסטית על הפרשת סמן ביולוגי טהור, שמדווח לגוף כמה קלוריות נכנסו, אף שנכנס אותו ערך קלורי. אז אם אני אאמין באמת שאני שורפת קלוריות באמצעות ישיבה מול המחשב – זה כנראה ישנה משהו".

עד כדי כך?

"כן, וזו לא סתם הצהרה. עשו מחקר בו הזמינו חדרניות מ-70 בתי מלון בארצות הברית ושאלו אותן אם הן בכושר. הרוב אמרו שממש לא, כי הן לא תפסו את עבודתן כעבודה שבה הן עושות כושר. בהמשך חילקו אותן לשתי קבוצות, שאחת מהן עברה הרצאה אצל מומחה גדול לכושר שהסביר להן שהעבודה שלהן מאוד בריאה ופעילה. אחרי כמה שבועות בדקו שוב את מדדי הגוף שלהן והיו הבדלים מובהקים. מי שהיו בהרצאה והשתכנעו שהן פעילות ובכושר, ירדו בממוצע במשקלן ב-3.280 ק"ג, בלי לשנות שום דבר. זה כוחו של המיינדסט. לכולנו ברור שהתודעה שלנו משפיעה על הגוף – אם אני מבוהלת ברור שזה משפיע על הגוף, כולם יודעים זאת. אבל זה שהאמונות שלי מנתבות מנגנונים גופניים זה עולם חדש. יש לאמונה המון כוח והשפעה".

* * *

פורסם לראשונה בגיליון ראש השנה של מגזין "נשים"

קרן 1

המצאת הטיפול

בני אדם תמיד היו צריכים אנשים אחרים שיוכלו לחשוף בפניהם את נבכי נפשם, לפרוק מתחים וקשיים, אנשים שיהיו מעט רחוקים, אך גם קרובים. בכל תרבות התפתח תפקיד של שאמאן, רב, כומר מוודה. לתרבות המערבית המודרנית יש את הפסיכולוג. לתפקיד הזה, המובנה והמוסדר מבחינה כלכלית-מקצועית, יש חסרונות לעומת המקבילות החברתיות האורגניות יותר, אבל יש גם כמה אלמנטים שהופכים את הסיטואציה הטיפולית בת ימינו לאחת המפעימות והמצמיחות שאי-פעם נוצרו בהיסטוריה האנושית.

הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן תמצת את הדברים בחן. הוא כתב: "המצאתו הגדולה ביותר של פרויד היא פיתוחה של סיטואציה אנושית ייחודית שבה יכולים איש או אישה לחקור את המשמעות של חייהם ואת המציאות החווייתית של חיים אלה באמצעות קשר עם אחר, כל זאת בלא הפרעה ובלי שיתמרנו אותם בכל דרך שאינה תואמת לעצמיותם ולערכיהם".

חקר בקשר, בלי מניפולציה או חדירה. מאוד פשוט – רק לכאורה.