לספר את המסתורין

אנשים יכולים להיות צפויים מאוד. כמעט כולנו קטנוניים, חמדניים, חששניים, לעתים גם נדיבים, אוהבים. דברים דומים מסעירים אותנו, מפחידים אותנו. אנחנו כמהים לביטחון וחיבה, נרתעים ממאמץ גדול ומדחייה. ובכל זאת, המשותף, אף אם רב, מסתיר הבדלים עצומים שיש בין אדם לאדם. כל אחד הוא ייחודי בהיותו, פתית שלג חד-פעמי לצד מיליארדי הפתותים המרחפים באוויר העולם לצדו.

Charles Dickens | Biography, Books, Characters, Facts, & Analysis |  Britannica

הסופר צ'רלס דיקנס כתב בהתרגשות: "עובדה מופלאה להגות בה היא שכל יצור אנוש מכוּנן כסוד ומסתורין תהומי לכל אדם אחר. הרהור חגיגי שעולה בדעתי כל אימת שאכנס לעיר גדולה בשעת ליל, הוא שכל אחד מאותם בתים המקובצים בחשכה כומס בתוכו סוד; שכל חדר בכל אחד מהם צופן סוד; שכל לב פועם בכל אחד ממאות אלפי החזוֹת שם הנו, בחלק מחזיונותיו, סוד גמור ללב הקרוב אליו ביותר!".

עלינו לזכור את הסוד הזה, את המסתורין, התהומי, של כל נפש חיה, של כל מטופל ומטופל, גם זה שנדמה לנו מוכר וידוע אחרי ששמענו, לכאורה, את כל סיפוריו, הבנו מצוקותיו. אם לא נזכור את הסוד המהותי יהפוך הטיפול לטכני, משעמם, מרוחק, וכמובן – בלתי יעיל בעליל.

לעתים קרובות הסוד אינו רק ההוויה הייחודית, הבלתי ניתנת לתמלול ולתקשור של כל אדם. לעתים מדובר בסוד של ממש. קרל גוסטב יונג הזכיר לנו כי "במקרים רבים, לפציינט הבא אלינו יש סיפור שאינו מסופר, ושאיש עדיין לא שמע. לדעתי הטיפול מתחיל רק משעולה הסיפור הזה עד תום. זה סודו של הפציינט, הסלע שאליו הוא נחבט". חשוב לעתים לגבש אבחנה בנוגע למטופל, הכיר יונג, שכן זו נותנת למטפל כיוון פעולה. אבל האבחנה, בהיותה כללית, היא משנית, ואין היא עוזרת למטופל, החד-פעמי. "הדבר החשוב", כתב יונג, "הוא הסיפור".

על החיים ועל האושר

"נֶהֱגָה בחשכה: שיחות עם ילדים" הוא ספר יוצא דופן, מהרבה בחינות. הסופרת והמחזאית הליטאית וָנדה יוּקנַייטֶה פשוט שוחחה עם ילדים החיים במוסדות והעלתה את השיחות על הכתב. הדברים מעוררי השראה.

לורטה, ילדה עיוורת בת 13, שאביה ואחותה נפטרו ואמה הפכה אלכוהוליסטית, אמרה ליוקנייטה כך: "הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאוד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. לא יודעת, אני רוצה לחיות. ממש רצון מאוד חזק כזה". יוקנייטה שאלה אותה: מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים? ולורטה השיבה: "אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר" (מליטאית: סיון בסקין).

בשיחה עם ילד עיוור אחר, תלמיד כיתה ו' בשם יאנושס, הוא אמר ליוקנייטה כך: "בכל זאת לא יכול להיות ששום דבר אף פעם לגמרי לא יצליח. קורה לפעמים שלא מצליח מהפעם הראשונה, השנייה, העשירית, אבל בכל זאת מתישהו בחיים, אם סימנת את המטרה הזאת ומין כוח נורא ענק כזה מושך אותך אליה, אתה רוצה לעשות את זה, אז תמיד בטוח תצליח". ועל האושר אמר יאנושס החכם כך: "האושר, מנקודת המבט שלי, הוא שמחה. אתה שמח מהכל, אתה שמח ממה שיש לך. אתה ממש שמח. אתה משרה את השמחה הזאת לא רק על רוחך, אלא גם על האנשים הקרובים אליך. מהשראת האושר על אחרים אתה נעשה עוד יותר מאושר. אני חושב שהאושר קיים בעולם משום שהאנשים מעבירים אושר אחד לשני".

אנשי טיפול הם מומחים לסבל על גווניו וסיבותיו. תילי תילים של מאמרים אנחנו כותבים וקוראים עליו. לורטה ויאנושס מזכירים שגם זה חלק מהטיפול, חלק מרכזי וחיוני, אף אם לרוב שקט וביישני – עזרה לראות את הטוב שבחיים, את גדולתם וחד-פעמיותם, החזקת התקווה, בימים ובשבועות שהמטופל לא מסוגל לכך בכוחותיו, העברה של קצת אושר, מאחד לשני.

הערכה מחדש

Robert Baker.jpg
Photo: Robert Baker

אנחנו מאוד עסוקים בהערכה העצמית שלנו, של ילדינו. שנחשוב על עצמנו טוב. אבל אולי אנחנו לא מכוונים למקום המדויק.

מטא-אנליזה של 200 מחקרים שעסקו בהערכה עצמית הביאה למסקנה כי הערכה עצמית גבוהה לא משפרת ציונים או הישגים בקריירה, ואפילו לא מקטינה את הנטייה לשימוש באלימות. הערכה עצמית, מסתבר, אינה דבר חשוב כמו שבדרך כלל חושבים. הסבר אפשרי לממצא המפתיע אפשר למצוא במחקרים אחרים, שמראים שכאשר משבחים ילד על יכולותיו ('אתה חכם') הדבר מביא לירידה בהישגיו, לעומת ילד שמשבחים אותו על מאמציו. ההבדל הוא בין ייחוס ההצלחה לתכונה מולדת, שאינה ניתנת לשינוי, ובין ייחוסה להתנהגות שניתן להשפיע ולשלוט עליה. מה שכדאי להעריך אפוא אינו את 'עצמנו' – שהוא ממילא, כפי שמלמד הבודהיזם, מושג עמום שלא מצביע על שום דבר קבוע או עצמאי – אלא את יכולתנו, את הפוטנציאל שלנו, את האפשרות שנתונה לנו להשתנות, לפעול, ללמוד, לצמוח.