באים מאהבה

daiga-ellaby-ND8movhPDLY-unsplash.jpg

יצר לו, ללב האדם. לא תמיד נעים להתבונן בו. מבט על ההיסטוריה, על הפלנטה, אפילו סתם על הכביש ליד הבית מראה כי הומו סאפיינס הוא מין קנאי, חמדן, אנוכי. אם רק יתנו לו (לנו) להשתולל, כמו שמאפשרת כעת הטכנולוגיה שפיתחנו, נחריב הכל.

אולם האם זו התמונה המלאה? האם זו בכלל התמונה? האם היצר רע מנעורינו, או שהוא הפך כזה, התעוות, תוצר של חינוך, סוציאליזציה, טראומה? פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין סברו כי דחפים הרסניים הם בילט-אין באדם. אמנם ישנם גם דחפים אחרים, אולם התינוק מגיע לעולם מצויד באגרסיביות דומיננטית שהיא חיונית להישרדותו.

אל מול הגישה הזו יצא מייקל באלינט, עוד פסיכואנליטיקאי יהודי, יוצא הונגריה. "אין בכוונתי לומר שניתן להתעלם מנוכחותם של הסדיזם או השנאה בחיי אנוש, או להמעיט בחשיבותם", הוא כתב. "עם זאת, אני סבור בהחלט שמדובר בתופעות משניות – תוצאה של תסכולים בלתי נמנעים".

למצב הקדום ביותר של האדם קרא באלינט "התערבבות הדדית הרמונית". זהו מצב נטול גבולות ברורים, בו הסביבה והסובייקט חודרים זה לתחומו של זה, מתקיימים יחדיו. כמו הדג באגם: המים פשוט נמצאים שם עבורו, וכל עוד הם נמצאים הוא מתייחס לעובדת קיומם כאל מובנת מאליה, הם לא משהו נפרד ממנו. כך גם מתפתח העובר, במצב של התערבבות מלאה – פיזיולוגית, רגשית, חושנית – עם סביבתו, אין הוא נפרד ממנה, אין היא נפרדת ממנו.

הלידה היא אירוע חד, חריף, שמחולל שינוי קיצוני בסביבה, מפֵר את האיזון ההרמוני. ניתן לשער שהתינוק חש ברגעים אלה אימה גדולה, איום ממשי בכיליון. מרגע זה של הכניסה לעולם, הוא נאלץ ללמוד צורת הסתגלות חדשה ומתחיל תהליך של היפרדות בינו ובין סביבתו.

מתוך ההרמוניה הנקטעת של מרחבים נטולי גבולות מתחילים להגיח אובייקטים, ביניהם האני. התינוקת מתחילה להבחין בין היבטים שונים של מה שהיה עד כה ערבוב ממוזג, מזהה את 'עצמה' כנבדלת ממה ש'אינו היא', ומתחילה לכוון כלפי עצמה בלבד חלק מן העוצמה הרגשית ומן האחיזה האנרגטית, שעד כה היו מכוונות בו-זמנית אליה ואל הסביבה, שהרי היא וסביבתה היו בלתי נפרדות. התוצאה היא המצב הנרקיסיסטי השגור של דאגה לעצמי בראש ובראשונה, שמוביל לעתים כה קרובות לאותן אנוכיות, חמדנות, קנאה. אלא  שהנרקיסיזם הזה הוא תמיד מִשני ליחסים המקוריים, למצב הבסיסי, האוהב, הממוזג, של ההתערבבות ההדדית ההרמונית.

משעה שהתינוק לומד שהוא קיים בנפרד מכל יתר האנשים, החפצים, הדברים, הוא פועל בהתאם. והסביבה, המתרחקת, מחזקת בו נטייה זו. הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא שמנו, המיוחד, השונה משמותיהם של כל היתר. אולם בבסיס לא היו שמות, כי לא היתה הפרדה. היה תוהו ובוהו, ואהבה על פני היקום. לשם אנו כמהים לחזור. המילה היפנית הפשוטה והיומיומית, "אַמַאֵרוּ" (amaeru), פירושה "לרצות או לצַפות להיות נאהב" במשמעות של אותה הרמוניה ראשונית. המילה הזו כה שכיחה בשפתם, עד כי היפנים מתקשים להאמין שבשפות האירופאיות לא קיימת מילה מקבילה. עד כדי כך שכחנו מי אנו, מאין באנו.

מה שעומד בבסיס כל פעולה אנושית, אומר באלינט, הוא הרצון להיות נאהב ואוהב, שקט ושליו, כלומר למעשה הרצון להיות במצב בו אין סובייקט אוהב הנפרד מן האובייקט הנאהב, הרצון לכונן-מחדש את אותה תחושה ראשונית של הרמוניה עם הסביבה. זוהי משאת נפשה של האנושות כולה. נכון, לעתים קרובות מאוד, כמעט תמיד אפילו, הפעולות שלנו מובילות בדיוק לכיוון ההפוך. משום כך פילוסופיה, משום כך תיאולוגיה, משום כך פסיכואנליזה, משום כך ההיסטוריה האנושית כולה, המופרעת, המגוחכת, המרתקת. אבל מה שאנחנו רוצים, יצר לבנו הכמוס, העמוק ביותר, הוא ההתמזגות.

כל חיינו נרדוף אחרי ההתמזגות, לעתים אף נשיגנה. נחוש אותה ברגעי החסד הגדולים של חיינו, בהתעלות המיסטית, באורגזמה, בפסגות אמנותיות, לעתים במפגש הטיפולי. וכמובן, ביחסים הרומנטיים. לכל המצבים הללו יש מאפיין משותף, אומר באלינט: בכולם דבר אינו פוגם בהתערבבות ההרמונית, ההדדית. "באותם רגעים חטופים יכול האדם לחוש באמת ובתמים כי יושרו כל ההדורים, הוא ועולמו מאוחדים".

את האפשרות לחוש תחושה זו, האמיתית, התמימה, אנו חוגגים היום. שיהיה ט"ו באב שמח, מעורבב, הרמוני, הדדי.

Photo: Daiga Ellaby, Unsplash

מודעות פרסומת

ללמוד מחדש להרגיש

man standing in front of the waterfalls

אלקסיתימיה (Alexithymia) היא בעיה נפשית נפוצה (עשרה אחוזים מהאוכלוסייה!) אך לא מאוד מוכרת. היא מתייחסת לאנשים שמתקשים לתאר את מצבם הרגשי במילים – אם משום שאינם מכירים מילים מתאימות, ואם משום שאינם מסוגלים להבחין בין רגש אחד למשנהו. במקרים קיצוניים הם לא מצליחים להבחין בין חרדה לבין דיכאון ואפילו בין כעס לרעב. הקושי הוא גם בזיהוי ותיאור רגשות אצל אחרים, דבר היוצר בעיות חברתיות.

הפסיכואנליטיקאית ג'ויס מקדוגל תיארה שני סוגים של אלקסיתימיה. אצל אנשים הסובלים מן הסוג הראשון אין כל מודעות לחוויותיהם הרגשיות, בעוד שאצל אלה מהסוג השני יש מודעות לרגשות עזים, אך אלו מפוזרים מיד על-ידי עיסוק בפעולה זו או אחרת, כדי לסלק את העוררות הרגשית הבלתי-נסבלת (הסוג השני, אגב, פגיע יותר למחלות פסיכוסומטיות).

מקור ההפרעה במצבים הקיצוניים הוא כנראה בעיקר נוירולוגי. עם זאת, נראה שההפרעה יכולה גם להתפתח בעקבות חוויה של רגש עז שאיים על תחושת הזהות, לרוב בילדות המוקדמת, שבעקבותיה 'בוחר' האדם, באופן בלתי מודע, להתנתק מרגשותיו. כשיגיע לטיפול, יהיה קשה מאוד לעבוד איתו, או איתה, שכן אין שום חומר קליני רגשי גלוי לעין. הסובלים מההפרעה נראים נורמליים, אך בעומק החוויה מצויים ייאוש ותחושה של מוות פנימי.

אחרי כמה שנים של טיפול, כותבת מקדוגל, נחשפת אצל אנשים אלה הרגשה עמוקה, אם גם בלתי מוגדרת, של אי-נחת מן החיים, שהם לא היו מודעים לה עד אז. מתעוררת תחושה של כישלון, של החמצת המהות של מה שהיו החיים אמורים להיות, או תהייה מדוע חייהם האישיים, בניגוד לחייהם של האחרים, נראים כה ריקים ומשעממים.

כאן מתחיל המסע הכואב, המרגש, בחזרה לרגש.

 

"היגון אשר אין לו פורקן בדמעות, גורם לאיברים אחרים לבכות"

(ג'ויס מקדוגל, "תיאטרוני הגוף")

A drawing of a brain, the left side illustrated with equations and the right side with splashes of bright color.

מחלות פסיכוסומטיות נחשבות לתגובות בעייתיות, פתולוגיות, משהו שצריך לפתור אותו, לרפא. אולם מה רע בכך שדיכאון, למשל, מתבטא בגוף? הרי הגוף והנפש מחוברים, מאוחדים. ההפרדה בין שני אלה אינה אלא אשליה של תרבות המערב. בכנס פסיכואנליטי שהתקיים בהודו בשנות החמישים של המאה ה-20 קם אחד המשתתפים באמצע דיון ואמר: "סומטיזציה של דיכאון (to somaticise depression) אינה בעיה, אלא הפסיכולוגיזציה שלו (to psychologise depression) – שזה מה שעושים מטפלים במערב. עבורנו בהודו דיכאון הוא תמיד מצב גופני. הגישה המערבית לדיכאון כמצב שהוא נפשי בלבד היא המוזרה".

תינוקות יכולים להגיב למצוקה רק בדרך פסיכוסומטית – שהרי אינם יכולים לדבר. הקישור בין מצב גופני למצוקה נפשית נוצר בינקות בצורה של התניה, שקשה לנתקה שכן היא פרה-מילולית. למשל, אם תינוק עוצר את נשימתו ברגעים של מצוקה קשה, הדבר עשוי להיות בעתיד בסיס לסימפטומים של אסתמה; תגובת הקצרת תופעל אז בכל מצב מעורר חרדה במקום ייצוג מילולי של רג2109843516_16ebf12691_b.jpgש החרדה, שהיה גורם לחוויה להיות נגישה למחשבה.

ג'ויס מקדוגל כתבה כי לכולנו נטייה לסומטיזציה ברגעים בהם הנסיבות הפנימיות והחיצוניות מכניעות את דרכי ההתמודדות הנפשית המקובלות עלינו. כלומר, כאשר המצוקה גדולה, ואין אליה גישה מילולית, היא תתבטא בגוף. מה שאנו מבקשים לעשות בטיפול הוא לחשוף את המקור לסימפטום בעזרת שפה. לדברי מקדוגל, תכופות קורה שתופעות פסיכוסומטיות נעלמות כתוצאת-לוואי בלתי צפויה של הטיפול, גם מבלי שמשמעותן נחקרה במיוחד, כלומר, רק מתוך זה שנמצא עבור המצוקה מוצא מילולי.

יונג כתב: "אני ראיתי מקרה של קדחת היסטרית עם חום של 39 מעלות, שנרפאה בתוך דקות ספורות באמצעות התוודעות אל הסיבה הפסיכולוגית. … ראיתי מקרה של ספחת (פסוריאזיס), שכבר התפשטה על פני כל הגוף, כאשר במקרה זה הגוף נרפא בתשעים אחוזים לאחר מספר שבועות של טיפול פסיכולוגי. במקרה אחר עבר חולה ניתוח בשל גדילת המעי הגס. 40 ס"מ הוצאו, אבל עד מהרה חלה גדילה נרחבת של מה שנשאר מהמעי הגס. החולה היה מיואש וסירב להתיר ניתוח שני, אף על פי שהמנתח חשב שהוא הכרחי לגמרי. ברגע שנחשפו עובדות פסיכולוגיות אינטימיות מסוימות, החל המעי הגס לתפקד באופן נורמלי".

 

"אנשים לא מחפשים כסף, לא מחפשים מין, לא מחפשים כוח, אפילו לא אושר – אלא איך להתמודד עם אובדן"

כולנו לכודים בדפוסים מקובעים שמובילים, ברמה זו או אחרת, לפגיעה בנו עצמנו ובמי שסובבים אותנו. הפסיכולוג הקליני ד"ר עמית פכלר מציע הסבר פשוט ומפתיע למקור האוניברסלי לסבל האנושי הנפשי, ולאופן שבו מסייע הטיפול הפסיכולוגי להשתחרר ממנו

person running near white painted wall

"כל האנשים באים לטיפול עם עניינים לא פתורים בנושאי גבולות", אומר הפסיכולוג הקליני הבכיר ד"ר עמית פכלר. "יש לנו בעיה משותפת: כולנו הולכים לאותו מקום, בין אם אנחנו קים ג'ונג און ובין אם אנחנו עמית מפתח תקווה. עם העובדה הזו אנחנו צריכים לחיות ועם העובדה הזאת אנחנו מנהלים יחסים מורכבים. כל גבול, כל חוק, כל גדר, כל סייג, מזכירים לנו באופן לא מודע את הגבול המוחלט של חיינו, שהוא עובדת המוות שלנו ושל היקרים לנו. לא משנה איך אדם יגדיר את הסיבה שלו לבוא לטיפול, אפשר יהיה לתרגם את זה בצורה מדויקת וקולעת לנפש שלו לעניינים לא פתורים עם גבולות ופחד מוות. כל האבחנות כמעט מתאימות להגדרה הזו: פוסט טראומה, אובססיות, דיכאון, מאניה, נרקיסיזם".

בוא תסביר למשל אובססיה. הולך טוב עם פסח.

"מה זו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) בעצם? חוסר יכולת של אדם להשתחרר ממחשבות שפוקדות אותו שוב ושוב, שיכולות להיות מלוות בפעולות חזרתיות ולא פוריות, מה שנקרא טקסים. פסח הוא חג שצריך לבער בו את החמץ והביטוי המעשי של זה הוא ניקיון מסיבי של הבית. יש אנשים שאצלם הצורך לנקות מקבל פרופורציות מוגזמות, כאלה שאם נופל פירור זה גורם להם להתפרצות. טקסים ופעולות חזרתיות שקשורים לניקיון מבטאים ניסיון של הנפש לשלוט בגורל בלתי נשלט. יש מאחוריהם מחשבה לא מודעת לפיה אם אני אצליח להשפיע על הסביבה שלי ולהציב סטנדרט של ניקיון כזה שכולם יעמדו בו, אני אצליח לקחת את הגורל בידיים שלי באופן חדש ומנוגד למה שהחיים זימנו לי עד עכשיו. ולכן פירור הוא לא רק פירור וניקיון פסח הוא לא רק ניקיון פסח, אלא ביטוי לניסיון נואש להתגבר על טראומה לא מזוהה. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט גרס שהפחדים הכי גדולים שלנו הם לא מפני העתיד אלא מפני מגע עם טראומה שאירעה בעבר".

מתי דפוס נחשב בעייתי, כזה שצריך לפנות בגללו לטיפול?

"כשהוא מפריע לך. אם לא, הכל בסדר. וכמובן, גם אם הוא מפריע לאחרים. זו כל התרפיה על רגל אחת – להיות טוב לעצמי וטוב לאחרים. הלל הזקן סיכם את זה יותר קצר ויותר עמוק מכל מי שבא אחריו. אנשים באים לטיפול כשהם מבינים אינטואיטיבית שהם מזיקים לעצמם ולאחרים. וזו עילה טובה לבוא לטיפול".

העקרב והצפרדע

פכלר, גבה קומה ורזה, מדבר במהירות ומתוך ביטחון, גם כאשר הוא מבטא עמדות טיפוליות לא שגרתיות. לצד הרצינות הרבה והמחשבה המקורית, מסתתר תמיד מאחורי משקפיו זיק שובב שמתרחב לעתים לצחוק רועם. מבחינתו 'דפוס' הוא כל התנהגות שחוזרת על עצמה ולא עולה בקנה אחד עם הכלל של הלל הזקן, כלומר פוגעת בי או באחר. והוא מדגיש: אין אפשרות לפגוע במישהו אחר בלי לפגוע גם בעצמי. הוא מדגים עם המשל האפריקני הידוע: "העקרב ניגש לצפרדע שיושבת על גדת האגם ומבקש ממנה 'תעבירי אותי לשפה השנייה, אני לא יודע לשחות'. היא עונה לו 'אני מכירה אותך, אתה תעקוץ ואמות'. 'אבל אני לא יודע לשחות', עונה לה העקרב, 'אם אעקוץ אותך אטבע'. הצפרדע משתכנעת, מעמיסה את העקרב על גבה, וכשהם באמצע האגם הוא עוקץ אותה. במילותיה האחרונות היא אומרת לו 'מה עשית?! גם אתה טובע'. והוא אומר 'כן, זה הטבע שלי'. יש פה שני דפוסים – הצפרדע לא יכולה להשתחרר מעשייה שמסוכנת לה, העקרב לא משתחרר מזה שהוא עוקץ ומביא את מותו. כל הדפוסים האנושיים נמצאים בטווח הזה, שבין פגיעה בעצמי ובין פגיעה בעצמי ובאחר".

איך דפוסים נוצרים?

"הדעות חלוקות. אני בטוח שגנטיקה משחקת תפקיד, וגם מה שרואים בבית – המודלינג שקיבלנו. אבל מה שאותי מעניין במיוחד זה אילו הרגלים שליליים אנחנו מסגלים לעצמנו בתגובה לטראומות. אני מסתכל על זה דרך עדשה שנקראת אשמה שקיימת אצל כולם".

באיזה מובן אנחנו מרגישים אשמה?

"אנחנו מהר מאוד לומדים להרגיש, בוודאות מודעת יותר או פחות, לרוב פחות, שמגיע לנו עונש על דברים שלא היו תלויים בנו. ואז, כדי להתמודד עם זה, אנחנו נוטים באופן שלילי להתנהג בצורה שתצדיק את החוויה הזו, אנחנו פועלים ככה שנקבל סיבה לזה שאנחנו מרגישים כמו פושעים. את הדבר הזה פרויד זיהה ראשון".

מה עושים בטיפול עם האשמה?

"אחת הדרכים שנוקטים בהן כדי להתמודד עם אשמה היא פעולות של תיקון. כלומר, לזהות איפה אני יכול ליישם עוד יותר ונכון יותר את הכלל של הלל".

מה, פשוט להגיד לאנשים לעשות מעשים טובים? אין מצב שזה יצליח.

"נכון, לפעול כך זה קואצ'ינג, וזה לא יעבוד".

אז איך עושים שזה יעבוד?

"האדם מגיע לטיפול עם הדפוסים שלו, לכן אין מנוס מכך שהם יופיעו שם. כלומר האדם יעקוץ את הפסיכולוגית והפסיכולוגית תעקוץ אותו. ואז השאלה היא האם שניהם יכולים לא רק לפעול אלא גם להתבונן – בדיוק בזה. בעקיצות. היכולת להתבונן, והמוכנות של הפסיכולוגית לקחת אחריות על העקיצות שלה, זה שמבדיל את הטיפול מכל מערכת יחסים אחרת בחייו של אדם שלכוד בדפוסים כאלה".

ומה משחרר אותם?

"ההתבוננות ולקיחת האחריות יוצרים תקדימים רגשיים, וכך נוצרות התנהגויות חדשות. המטופל מזדהה עם דמות הפסיכולוגית ומפנים אותה, ואז הוא יכול להביא את ההתנסות הזאת לאינטראקציות חדשות, ובראש ובראשונה לאינטראקציות שבינינו ובין עצמו. הוא יכול להכיר בטעויות, להתבונן בהן ולפעול אחרת".

נשמע מאוד פשוט.

"זה באמת מאוד פשוט, ולכן זה תהליך זול וקצר" (פורץ בצחוק).

אז למה צריך את כל התיאוריות?

"לא צריך. כל התיאוריה היא משפט. מה ששנוא עליך – אל תעשה לרעך. כל השאר זה פיתוחים, הרחבות, קשקושים. הם בכלל לא משנים". 

מה ההבדל בין טיפול לתורת מוסר?

"אין הבדל. טיפול הוא פשוט פרקטיקת מוסר".

מפחיד ומסקרן

לכולנו יש דפוסים, אבל לא תמיד אנחנו רוצים לטפל בהם ולהשתחרר מהם. פכלר לא מופתע. "הפנייה לטיפול נעשית תמיד תמיד תמיד, לא משנה אם זה גבר או אישה, פנסיונר או רווקה בת 20, ברגשות מעורבים. ללכת לטיפול זה להפקיד את עצמי בידי אדם זר מתוך תקווה ששיחות איתו ישחררו אותי מהדברים שגורמים לי סבל. זה צעד שבהכרח מלווה בחששות כבדים. פחד אחד הוא – מה יהיה אם זה לא יצליח? אז התקווה האחרונה שלי נגוזה".

התקווה האחרונה?

"אדם שפונה לטיפול, כנראה הגיע למצב שכלו כל הקיצין. ואם זה לא ילך, אז מאין יבוא עזרי? לכל אדם לדעתי יש אמונה חבויה שאם יכירו אותו באמת לא יוכלו לעזור לו, כי הוא מדי חולה".

ומה הפחד השני?

"שזה כן יצליח. כי אם כך, אז אני מכניס לחיים אדם שיהפוך עבורי משמעותי כל כך שלא אוכל בלעדיו. מעבר לכך, מה יקרה אם אשתחרר מהרגלים ישנים? זה מאוד מפחיד, פתאום אהפוך למישהו אחר".

או שתגלה שמלכתחילה היית מישהו אחר, ולא ידעת.

"טיפול פסיכולוגי-דינמי, כלומר טיפול שמניח שלכל התנהגות יש מקורות מודעים וגם לא מודעים, מצהיר מראש שבקשר הטיפולי האדם ילמד להכיר את הלא מודע שלו טוב יותר. וזה מאוד מפחיד. הרי לא סתם הוא הפך לא מודע".

איך מתגברים על הפחד?

"כאן מגיעות החדשות הטובות. זה תהליך מפחיד, אבל גם מאוד מסקרן, וזה מאפשר להמשיך לבוא לטיפול. בתנאי כמובן שיש איש מקצוע שיודע מה לעשות עם זה ואיך לעמוד בזה".

חילול מתמשך של קודש קודשים

המצוקות הנפשיות לפי פכלר עתיקות כימי האנושות, ובלתי משתנות. "אנשים פונים היום לטיפול מאותן סיבות שפנו בגללן לטיפול לפני 120 שנה כשפרויד התחיל ומאותן סיבות שפנו בגללן לשאמאן או לזקן השבט לפני 1,200 שנה. והסיבה היא שאנשים רוצים להפסיק לפגוע בעצמם ובאחרים. בדיוק כמו שאמר הלל הזקן".

אתה לא רואה שינויים בקליניקה בעקבות השינויים המהירים שהחברה עוברת בעשורים האחרונים?

"מבחינה חברתית יש בהחלט שינוי לרעה שמתבטא בעיקר בשני דברים. הראשון הוא שהפעלת שיפוטיות וביקורתיות על תופעות חברתיות נחשבת לא אופנתית ולא מתקדמת. זו בעיה וזה שקר. אם יש יום עיון שמעלה על נס יחסים פוליאמוריים אנחנו בבעיה מבחינה חברתית. לא הכל הולך, יש ערכים שאינם יחסיים. כמו למשל שמטפל לא אמור לנהל רומן עם אקסית של מטופל שלו".

הבעיה החברתית השנייה שמזהה פכלר נוגעת לערך ספציפי שמצוי ממש בסכנת הכחדה: הפרטיות. "אנחנו יכולים מאוד להזדעזע כשאנחנו שומעים על מעשה אונס, אבל מה שאנחנו לא מביאים בחשבון הוא שהעידן שאנחנו חיים בו מעודד אותנו לאקטים יומיומיים של אונס נפשי. התקשורת ברשת ובכלל מביאה את כולנו להיחשף כצופים וכמאזינים לאינטראקציות בינאישיות שמבחינה נפשית לא נועדו להיות נחלת הכלל".

מה זה עושה לנפש?

"אנשים מסתובבים בתחושה לא מודעת מתמשכת של חילול קודש קודשים נפשי שהם גורמים לאחרים ושהם גורמים לעצמם. אובדן הפרטיות קיבל חזות של נורמה רצויה. אפשר לראות את זה בתוכניות ריאליטי או בהקלטה של נהג שהסיע את בנו של ראש הממשלה. כולם חוגגים על זה ואלה מעשים שפוגעים נפשית, בכל המעורבים. כמו לשון הרע, עליה נאמר שהיא פוגעת בשלושה צדדים – בזה שמדברים עליו אך גם בזה שהוציא אותה ובזה שנחשף אליה".

איפה אפשר לראות את ההשלכות של הנזק הזה ביומיום?

"קודם כל בקשיים באינטימיות. מה זו אינטימיות? מציאה של מידה נכונה של קרבה ומרחק, במובנים גופניים ונפשיים. אנשים לא מבינים למה קשה להם באינטימיות, והתשובה היא שאנחנו חיים בעידן של אין-טימיות. 'האח הגדול' זו לא רק תוכנית, באמת מסתכלים עלינו".

אתה צופה בתוכניות האלה?

"ודאי. אני לא קדוש. הפיתוי בזה הוא גדול. אני מנסה להימנע, וחלק גדול מהזמן אני לא נמשך לזה, אבל זו מחלה חברתית שהעולם לוקה בה. הסקרנות האנושית תמיד היתה קיימת, תצרף אליה את נגישות המידע ואת הקלות הטכנולוגית להקליט ולצלם והתוצאה היא שאנשים מסתובבים בחרדה. זה לא סתם שכל תל-אביב לוקחת ציפרלקס".

איך לטפל ביתום?

פכלר עובד כפסיכולוג קליני בבית החולים גהה ומלמד במסגרות רבות. הוא מחבר הספר "אבא בלי אבא: אהבה, אשמה ותיקון בחיי יתומים מאב" (הוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס) וכן עורך סדרת הספרים הפסיכואנליטית "פגישות" של הוצאת כרמל. לפני שפנה לעולם הטיפול, למד משחק במשך שלוש שנים בסטודיו של ניסן נתיב. "המנחה שלי לדוקטורט, פרופ' רות שרבני, למדה באחד המחזורים הראשונים של החוג לתאטרון באוניברסיטת תל-אביב", משיב פכלר בסיפור, כדרכו, כשהוא נשאל על הקשר בין משחק וטיפול. "היא אמרה שלימודי התיאטרון היו הכי חשובים שלה במסלול הפסיכולוגי. אני מסכים. בתיאטרון עוסקים בנפש האדם, בדרמה הפנימית ובביטוי שהיא מקבלת בחוץ. וחוץ מזה למדנו שם בעל פה את 'אדיפוס'", הוא צוחק.

ההומור חי בשלום עם העיסוק המעמיק שלו בחוויות של אובדן ויתמות בגיל צעיר. "זה משהו שעניין אותי מאוד – אנשים שגדלים בלי אב והופכים בעצמם לאבות – ולא מצאתי על כך שום חומר. אז החלטתי לכתוב על כך בעצמי דוקטורט, שהפך לספר".

למעשה, פכלר ביקש למצוא מענה לשאלה "איך לטפל ביתומים?". הוא הגיע לדבריו לתשובה ברורה ופשוטה: כמו שמטפלים בכל אחד אחר. "כי בעצם כולם סובלים מאובדן ומתמודדים איתו", הוא מסביר. "גם אם מישהי רוצה להתמיד בדיאטה ולא מצליחה, היא  מתמודדת עם אובדן. אם מישהו בן 48 הוא בררן מדי ולא מצא את האחת – הוא מתמודד עם אובדן. אם למהנדסת תוכנה אין אומץ להופיע מול מועצת המנהלים – היא מתמודדות עם אובדן. בסוף כל פנייה לטיפול שאתם אומרים בעברית יושב אובדן. ומי שאומר אחרת, מתרחק מהאמת. אנשים לא מחפשים כסף, לא מחפשים מין, לא מחפשים כוח והשפעה, הם אפילו לא מחפשים אושר לכשעצמו – אלא איך להתמודד עם אובדן. כל השאר זה מה שהם אומרים לעצמם שהם מחפשים".

את העקבות הסמויים, אך הנוכחים בכל של האובדן פכלר מוצא גם בחגים היהודיים. "הם הרי כולם חגים של טראומה", הוא אומר. "איך אומרת הבדיחה: 'מה זה חג יהודי? רצו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל'. פסח אינו יוצא מן הכלל. אנחנו חוגגים על זה שאלוהים פסח על הבתים של היהודים כשהרג כל בכור! טראומה לעם אחר, וגם לעם שלנו. ואיך חוגגים את זה? ב-OCD. אנחנו אומרים לעצמנו שזה בגלל 'והגדת לבנך' ושבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. זה נכון שכך, אבל זה לא רק בגלל זה, אלא גם בגלל הטראומות הפרטיות של כל אחד. אנחנו מגיבים חזק כאילו אכן היינו שם, ביציאת מצרים, או בגטו, כי אנחנו אכן למודי אובדנים, כל אדם ואדם".

– – –

הריאיון פורסם בגיליון החג של מגזין "נשים"

צילום: Verme Ho, אנספלאש

 

האוצרות שבתוכי

היום לפני 75 שנה נרצחה אתי הילסוּם באושוויץ. היומנים שכתבה האישה הצעירה הזו, בסך הכל בת 29 במותה, הם מהטקסטים היפים שקראתי מעודי.

Etty2

בין היתר, כבדרך אגב, היא הציעה שם את אחד הדימויים הנפלאים ביותר לעבודה הפסיכולוגית:

הרבה ספינות נושאות אוצרות כסף טבעו באוקיינוס. והרבה ניסיונות נעשו לשלות את האוצרות מן הים. בלבי טבעו המון אוניות כאלה, וכל חיי אנסה להעלות אל פני השטח את האוצרות המונחים של קרקעיתו. עדיין אין לי הכלים הדרושים לכך. אצטרך ליצור אותם בעצמי, יש מאין." (השמים שבתוכי, עמ' 139)

אלה הם חיינו. בגאות ובשפל, בין שִרטונים, סערות, ספינות שודדים, אנו משייטים. הפגיעות והצלקות של החיים, אותן יוצרים קשרים מאכזבים, מזניחים, מטביעות את 'ספינות הלב'. אך האוצרות נשמרים תמיד על הקרקעית. האם נדע, כל אחת ואחד, לייצר את הכלים להעלותם לפני השטח? זו משימת חיינו.

– – –

היום אחר הצהריים אקיים בחיפה מפגש לזכרה של הילסום, פרטים כאן.

 

כולנו משתייכים לכנופיית מרצחים

מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה ב-11 בנובמבר לפני מאה שנה, חיזקה את זיגמונד פרויד בדעתו שהמלחמה אינה מעירה דחפים אלימים אלא רק מסירה את מעטה התרבות הדקיק ומעמידה אותנו אל מול הפרימיטיבי שבתוך כל אחד מאתנו

 

Image result for world war i compiegne forest
קרון הרכבת ביער קומפיין, 11.11.1918

ביום שני, 11.11 שנת 1918, בשעה 11:00, נחתם בקרון הרכבת שחנה ביער קומפיין בצרפת הסכם שביתת הנשק, שסימן את סיום מלחמת העולם הראשונה. זו הייתה המלחמה עליה נאמר ש"תסיים את כל המלחמות". לנוכח נהרות הדם, באותו רגע נדמה היה כי אכן כך יהיה.

כאלף קילומטרים משם, בברגאסה 19 בווינה, ישב יהודי נטול-אל וחיוך מריר על שפתיו. הוא היה מאומן היטב במבט שחודר דרך הריטואלים האובססיביים והאמונות התפלות שבאמצעותם מסממת התודעה האנושית את עצמה. מהם תאריך ושעה סמליים אל מול יצר לב האדם? זיגמונד פרויד הבין זה מכבר כי הציביליזציה כולה אינה אלא מעשה תחרים עדין אותו רוקמים בשקדנות דורות על גבי דורות, מתוך ניסיון מכמיר לב לכסות את התהומות העמוקים, האפלים של הנפש. פרויד זכה ללעג, ביקורת והשמצה, שכן בקפדנות ושיטתיות חקר את הקרעים באותה רקמה – חלומות, בדיחות, פליטות, פרצי פראות פתאומיים. המלחמה הגדולה היתה קרע רחב מספיק כדי לאשר את תובנותיו. עם סיומה, אנשים יבקשו לפטור אותה כחריג, שאינו מעיד על הכלל. פרויד ידע כי ההיפך נכון. רק מתוך החריג, ולא מתוך היומיומי, הנימוסי, המתורבת והמעושה, ניתן ללמוד מי אנו, בני האדם.

בזמן המלחמה הידלדלה מאוד הקליניקה של פרויד. למי יש פנאי לחיבוטי נפש כשהעולם קורס?  פרויד אף איבד את כל חסכונותיו, שהיו צמודים לאגרות חוב אוסטריות, ובקושי הצליח לקיים את בני משפחתו, שסבלו לא אחת מרעב. את הזמן שהתפנה הוא הקדיש בעיקר לכתיבה, שנעשתה לעתים קרובות באצבעות רועדות מקור בחדר עבודתו הלא מוסק. בין היתר כתב על המלחמה שני מאמרים נשכחים, אך עדיין נושכים.

במאמר "ההתפכחות של המלחמה", שנכתב כחצי שנה אחרי פרוץ הקרבות, חשף פרויד תחושות לא אופייניות של בלבול וחוסר-אונים לנוכח האירועים הקשים וחוסר היכולת להבינם. פרויד, שהיה בן 58 כשפרצה המלחמה, חי מרבית ימיו באירופה שנהנתה מתקופה ארוכה של שקט ושלווה יוצאי דופן. בעידן "הכפר הגלובלי הראשון" של תחילת המאה הקודמת יכלו בני אומות המערב להעתיק את מקום מגוריהם ממדינה למדינה או לתור ארצות אחרות גם בדחף של רגע, בלי צורך בסידורים קודמים או מסמכים כלשהם. כך נוצרה על פי פרויד "מולדת" (Vaterland) חדשה, אותה ראה כמין מוזיאון גדול, המורכב מהיופי, מהאמנות ומהיסטוריה של כל האומות.

אלא שאז פרצה המלחמה שהכול, כולל פרויד, סירבו להאמין באפשרותה. אין ספק שמלחמות ימשיכו להתקיים כל עוד אומות חיות בתנאים כה שונים, בהבדלים עמוקים ביחס לערך החיים, ובעוינות כה רבה זו לזו, כתב פרויד. אבל המלחמה הנוכחית, נזעק, מתקיימת בין מדינות שחולקות תרבות ואורח חיים דומה, בין אנשים בני אותו גזע. "ציפינו שהאומות הכבירות השולטות בעולם של בני הגזע הלבן, שהפגינו יצירתיות כה רבה במדע, באמנות – יצליחו לגלות דרך אחרת לפתור קונפליקטים ואי-הבנות", כתב.

לא רק שבני הגזע הלבן הרגו זה את זה, הם עשו זאת בשקדנות והצלחה חסרות תקדים. אפילו המדע, שעליו השליך פרויד יהבו כאדם נאור וליברלי, הכזיב – כל שהמדענים עשו היה לחפש כלי-נשק יעילים יותר ויותר. במכתב ללו אנדריאס-סלומה מאותם ימים כתב פרויד: "אין לי כל ספק שהאנושות תתגבר גם על מלחמה זו, אך אני יודע לבטח שאני ובני זמני לא נשוב עוד לראות את העולם בעיניים עולצות. הוא נתעב מדי".

עצב עמוק נשקף מעיניו של פרויד, אך לא הפתעה. ניתן להבין את אכזבתם של תושבי הציביליזציה הגדולה שקרסה כמעט בן לילה, הוא כתב במאמרו, אלא שאכזבה זו אינה מוצדקת – שכן מה שנדמה שהרסה המלחמה אינו אלא אשליה. אנו נהנים מאשליות שכן הן חוסכות מאתנו רגשות לא נעימים, אולם אל לנו להתלונן כאשר שוב ושוב הן מתנגשות עם המציאות, ומתנפצות למולה. בני מיננו לא שקעו כה נמוך כפי שחששנו, ניחם פרויד את קוראיו, ואת עצמו, מכיוון שהם מעולם לא התרוממו גבוה כפי שחשבנו.

חקירה פסיכואנליטית מראה שהמהות העמוקה ביותר של טבע האדם מורכבת מדחפים שהם זהים אצל כל בני-האדם ומכוונים לסיפוקם של כמה צרכים ראשוניים. הדחפים האלה כשלעצמם אינם טובים או רעים – אולם החברה מסווגת אותם ככאלה על פי התאמתם לצרכיה שלה. את ביטויי הדחף שאינם מתיישבים עם דרישות הקהילה הרחבה דואגת זו באמצעות תהליכי חִבְרוּת (סוציאליזציה) לעכב, להדחיק או להפנות כלפי יעדים אחרים, ולעתים גם כלפי האדם עצמו. כך נדמה לנו כי אכן חל שינוי, כאילו אגואיזם הפך לאלטרואיזם, אכזריות לרחמים.

אולם החלק האינסטינקטואלי נותר תמיד חזק. אנו טועים בהעריכנו בני-אדם כטובים ומוסריים מכפי שהנם באמת, שכן האינסטינקטים של הזולת תמיד נעלמים מעינינו. החברה התרבותית דורשת התנהגות "טובה", ולא אכפת לה אם מקורה של התנהגות זו בהפנמה אותנטית של ערכיה, או רק בחשש מסנקציה על חריגה מהכללים המקובלים. כך היא זוכה לצייתנות של רבים, שבצייתם נוהגים שלא על-פי טבעם. הם נתונים להדחקה מתמדת של האינסטינקט, והמתח הגדול שהדבר יוצר מתבטא בנוירוזות ופתולוגיות. כל מי שחי על-פי עקרונות זרים לטבעו חי, במונחים פסיכולוגיים, ברמת חיים שהוא לא יכול להרשות לעצמו. ולאף אחד אין שליטה על הרגע בו ידפקו על הדלת אנשי ההוצאה לפועל – שלובשים לא אחת מדי צבא.

וחץ נוסף שלח פרויד. "ישנו עוד סימפטום שאולי זעזע כמה", הוא כתב, מכוון להיעדר התובנה גם אצל האינטלקטואלים המזהירים ביותר, משני צדי המתרס, ששיתפו פעולה עם השלטון. תומס מאן למשל כתב באוגוסט 1914, "מלחמה! חשנו היטהרות, שחרור ותקווה אדירה". גם שטפן צווייג, הפציפיסט לימים, שירת את מכונת התעמולה האוסטרית ואפילו המשורר המיסטיקן ריינר מריה רילקה הילל בשיר את הופעתו של "אלוהי המלחמה המרוחק והבל-יאמן ביותר". תופעה זו, אמר פרויד, קלה להסבר. זו טעות להתייחס לאינטלקט ככוח עצמאי תוך התעלמות מהתלות שלו בחיי הרגש. האינטלקט יכול לפעול כראוי רק כשהוא מנותק מהשפעות של דחפֵי רגש חזקים, אולם כל אימת שאינו מנותק מהם הוא יתנהג כמכשיר של התשוקה, שמספק לה את ההצדקות שהיא תובעת. הפסיכואנליזה מראה שהאדם המבריק ביותר יתנהג כאימבציל ברגע שהתבונה מתעמתת עם התנגדות ריגשית.

החץ כוון, אולי שלא ביודעין, גם כלפי משלחו. עם הכרזת המלחמה לקה פרויד עצמו בהתקף פטריוטיזם. "בפעם הראשונה זה שלושים שנה אני חש עצמי אוסטרי", הוא אמר, וקידם בהתלהבות את העמדה הנוקשה שנקטה אוסטריה כנגד סרביה.

Related image
זיגמונד פרויד ובניו, ארנסט ומרטין, 1916

ילדיו של פרויד כנראה ספגו משהו מהפטריוטיות הזו. שלושת בניו, מרטין, אוליבר וארנסט, לא חויבו לשרת, אך התנדבו לעשות כן, נשלחו לחזית ואף זכו לעיטורים. פרויד האב החרֵד חלם באחד הלילות "חלום נבואי" שתוכנו הגלוי ציין לדעתו בבירור את מותם של בניו, וראשון להם מרטין. מאוחר יותר גילה פרויד שבאותו יום נפצע מרטין בחזית הרוסית, גילוי שעורר אותו בהמשך ליזום כמה מחקרים על תורת הנסתר וטלפתיה.

נוכחותו הקבועה של המוות במחשבותיו בימי המלחמה הובילה את פרויד לעוד כמה מסקנות מרהיבות ומדכאות על טבע האדם, אותן חלק בהרצאה במועדון בני ברית בווינה ב-15 בפברואר 1915. על בסיס הרצאה זו כתב פרויד את המאמר "גישתנו למוות", בו טען שיחסם של אבות אבותינו הרחוקים למוות התאפיין בחוסר עקביות. לאדם הקדמון לא הייתה שום בעיה עם מותו של הזר, שנתפס כאירוע חסר כל חשיבות, והוא אף לא היסס לגרום למוות זה באכזריות הרבה ביותר הקיימת בעולם הטבע. את תוצאת עמדה זו אפשר לראות בספרי ההיסטוריה, שמורכבים בעיקרם משורת רציחות.

היחס למותם של אנשים קרובים היה מורכב יותר. כאשר האדם הקדמון ראה מישהו קרוב לו נהרג כל ישותו מחתה, שכן הכיר במוות זה כאירוע מחריד, קץ החיים. אולם חוק האמביוולנטיות הרגשית, ששולט עד היום ביחסינו עם אלה שאנו אוהבים יותר מכל, יצק קורטוב של שמחה לאיד וסיפוק גם ביחס למות אדם אהוב. אהבה ושנאה מופיעות תמיד יחד, כתב פרויד, שכן אהבה אינה אלא תגובה לדחפים העוינים שאנו חשים בתוכנו כלפי אדם קרוב וחשוב לנו; שהרי גם האדם הקרוב ביותר, הוא תמיד גם זר.

הקונפליקט ברגש ביחס למוות של אנשים אהובים הוא שהוליד לפי פרויד את הפסיכולוגיה ואת הדת. מעל קברו של האדם האהוב נוצרו דוקטרינות הנשמה והאמונה באלמוות, ושם גם התעוררה לראשונה תחושת האשמה, שהולידה את הצווים המוסריים הראשונים.

האיסור החשוב ביותר שיצר המצפון המתעורר היה "לא תרצח". הוא הושג מלכתחילה כתגובה לשנאה החבויה מאחורי האבל כלפי אהובים שמתו, ובהמשך הורחב כך שהופנה גם כלפי זרים ולבסוף אפילו אויבים.

יש מי שיראו בכוחו של הציווי הוכחה לעוצמתם של הדחפים המוסריים באדם. אין זה כך. איסור כה חזק יכול להיות מופנה רק כלפי דחף חזק במידה דומה; עצם הדגש האדיר על "לא תרצח" מעיד על כך שאנחנו תוצר של אינספור דורות של אנשים שתאוות-ההרג זרמה בדמם.

בדיוק כמו האדם הקדמון, המשיך פרויד, אנו מחסלים בדחפינו הלא-מודעים מדי יום ומדי שעה את כל מי שניצב בדרכנו, שפגע בנו או שהעליב אותנו. הלא-מודע שלנו יהרוג גם עבור עניינים של מה בכך – זהו העונש היחיד שהוא יודע להטיל. אם לשפוט לפי הדחפים הלא-מודעים שלנו, הרי שכולנו, כמו האדם הקדמון, משתייכים לכנופיית מרצחים; הדבר היחיד שהשתנה הוא יחסנו התרבותי והנורמטיבי ביחס למוות. מה שעושה המלחמה אינו הערת דחפים אלימים, אלא רק הסרת מעטה התרבות הדקיק והעמדתנו אל מול הפרימיטיבי שבתוך כל אחד מאתנו.

לנצח נאכל חרב, מסכם פרויד. עלינו אפוא להכיר בכך שביחסנו המתורבת כלפי מוות אנו מתעלמים מהמציאות ומהמציאות הנפשית. יש לבטל את הדחקת היחס הלא-מודע כלפי מוות ולתת לו את המקום, במציאות ובמחשבותינו, אשר לו הוא ראוי. אמנם אין פה התקדמות, אלא רגרסיה, אולם זו נסיגה שלוקחת בחשבון את האמת, ולכן תאפשר לנו לשאת את החיים. את הממרה "החפץ בשלום, ייכון למלחמה", הציע פרויד, מפוכח וצלול מתמיד, כדאי להחליף בנוסחה הבאה: "החפץ בחיים, ייכון למוות".

פורסם בשינויים קלים במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", 9.11.2018

עובדת החיים

פגישה טיפולית אורכת בדרך כלל חמישים דקות. לפעמים זה נראה מעט מאוד, בהתחשב בקשיים העיקשים, רבי השנים, מולם אנו ניצבים. אולם גם בפרק זמן קצר זה עולה לרוב כמות עצומה של חומר מנטלי.

וילפרד ביון העלה את השאלה האקוטית – כיצד נדע, מתוך כל המידע המתגלה במהלך פגישה, אל מה יש לכוון את תשומת לבנו? איך נזהה במה עלינו להתמקד? הוא טבע את המונח "העובדה הנבחרת" (“selected fact”) – שהיא כעין מפתח לפענוח צופן סודי. מרגע שמזהים את ה'עובדה', מה שנראה עד עתה כמו גיבוב לא מאורגן של מילים, רעיונות, רגשות ורשמים מקבל פתאום משמעות קוהרנטית, כמו תמונה מטושטשת שבאמצעות סיבוב העדשה נכנסת לפוקוס וכל פרטיה מתבהרים.

בכל פגישה יש עובדה נסתרת שכזו. כדי לחשוף אותה, אמר ביון, אין לו למטפל אלא את האינטואיציה שלו. אך אינטואיציה אינה רק עניין של מזל, או כישרון. חלק מהותי מהטכניקה הפסיכואנליטית נועד לאפשר את התנאים הטובים ביותר להבלחת האינטואיציה. העמדה הטיפולית עליה המליץ פרויד היא של תשומת לב 'מרחפת' (“evenly hovering attention”), המקדישה אותה חשיבות לכל מה שנאמר. לכך הוסיף ביון את ההצעה להקשיב בלי זיכרון ובלי תשוקה, כלומר בלי הנחות מוקדמות ובלי ציפיות. אם נצליח להשעות את מה שאנו יודעים, על המטופל, ועל טיפול, את מחשבותינו על מה רצוי, ומה לא, ולהיות קשובים באותו מידה לכל מה שמופיע – הרי שכפי שכתב פרויד, נוכל להישאר לזמן מה בחשכה, ואז אולי נצליח לזהות איזה נצנוץ של אור, שיובילנו.

Image result for Intuition

ב-18.10 יתקיים בתל אביב ערב השקה לספרי "אמת אהבה אמונה: מבט פסיכואנליטי והיסטורי על משמעות החיים". אפשר לכתוב לי בפרטי לפרטים.