האוצרות שבתוכי

היום לפני 75 שנה נרצחה אתי הילסוּם באושוויץ. היומנים שכתבה האישה הצעירה הזו, בסך הכל בת 29 במותה, הם מהטקסטים היפים שקראתי מעודי.

Etty2

בין היתר, כבדרך אגב, היא הציעה שם את אחד הדימויים הנפלאים ביותר לעבודה הפסיכולוגית:

הרבה ספינות נושאות אוצרות כסף טבעו באוקיינוס. והרבה ניסיונות נעשו לשלות את האוצרות מן הים. בלבי טבעו המון אוניות כאלה, וכל חיי אנסה להעלות אל פני השטח את האוצרות המונחים של קרקעיתו. עדיין אין לי הכלים הדרושים לכך. אצטרך ליצור אותם בעצמי, יש מאין." (השמים שבתוכי, עמ' 139)

אלה הם חיינו. בגאות ובשפל, בין שִרטונים, סערות, ספינות שודדים, אנו משייטים. הפגיעות והצלקות של החיים, אותן יוצרים קשרים מאכזבים, מזניחים, מטביעות את 'ספינות הלב'. אך האוצרות נשמרים תמיד על הקרקעית. האם נדע, כל אחת ואחד, לייצר את הכלים להעלותם לפני השטח? זו משימת חיינו.

– – –

היום אחר הצהריים אקיים בחיפה מפגש לזכרה של הילסום, פרטים כאן.

 

מודעות פרסומת

כולנו משתייכים לכנופיית מרצחים

מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה ב-11 בנובמבר לפני מאה שנה, חיזקה את זיגמונד פרויד בדעתו שהמלחמה אינה מעירה דחפים אלימים אלא רק מסירה את מעטה התרבות הדקיק ומעמידה אותנו אל מול הפרימיטיבי שבתוך כל אחד מאתנו

 

Image result for world war i compiegne forest
קרון הרכבת ביער קומפיין, 11.11.1918

ביום שני, 11.11 שנת 1918, בשעה 11:00, נחתם בקרון הרכבת שחנה ביער קומפיין בצרפת הסכם שביתת הנשק, שסימן את סיום מלחמת העולם הראשונה. זו הייתה המלחמה עליה נאמר ש"תסיים את כל המלחמות". לנוכח נהרות הדם, באותו רגע נדמה היה כי אכן כך יהיה.

כאלף קילומטרים משם, בברגאסה 19 בווינה, ישב יהודי נטול-אל וחיוך מריר על שפתיו. הוא היה מאומן היטב במבט שחודר דרך הריטואלים האובססיביים והאמונות התפלות שבאמצעותם מסממת התודעה האנושית את עצמה. מהם תאריך ושעה סמליים אל מול יצר לב האדם? זיגמונד פרויד הבין זה מכבר כי הציביליזציה כולה אינה אלא מעשה תחרים עדין אותו רוקמים בשקדנות דורות על גבי דורות, מתוך ניסיון מכמיר לב לכסות את התהומות העמוקים, האפלים של הנפש. פרויד זכה ללעג, ביקורת והשמצה, שכן בקפדנות ושיטתיות חקר את הקרעים באותה רקמה – חלומות, בדיחות, פליטות, פרצי פראות פתאומיים. המלחמה הגדולה היתה קרע רחב מספיק כדי לאשר את תובנותיו. עם סיומה, אנשים יבקשו לפטור אותה כחריג, שאינו מעיד על הכלל. פרויד ידע כי ההיפך נכון. רק מתוך החריג, ולא מתוך היומיומי, הנימוסי, המתורבת והמעושה, ניתן ללמוד מי אנו, בני האדם.

בזמן המלחמה הידלדלה מאוד הקליניקה של פרויד. למי יש פנאי לחיבוטי נפש כשהעולם קורס?  פרויד אף איבד את כל חסכונותיו, שהיו צמודים לאגרות חוב אוסטריות, ובקושי הצליח לקיים את בני משפחתו, שסבלו לא אחת מרעב. את הזמן שהתפנה הוא הקדיש בעיקר לכתיבה, שנעשתה לעתים קרובות באצבעות רועדות מקור בחדר עבודתו הלא מוסק. בין היתר כתב על המלחמה שני מאמרים נשכחים, אך עדיין נושכים.

במאמר "ההתפכחות של המלחמה", שנכתב כחצי שנה אחרי פרוץ הקרבות, חשף פרויד תחושות לא אופייניות של בלבול וחוסר-אונים לנוכח האירועים הקשים וחוסר היכולת להבינם. פרויד, שהיה בן 58 כשפרצה המלחמה, חי מרבית ימיו באירופה שנהנתה מתקופה ארוכה של שקט ושלווה יוצאי דופן. בעידן "הכפר הגלובלי הראשון" של תחילת המאה הקודמת יכלו בני אומות המערב להעתיק את מקום מגוריהם ממדינה למדינה או לתור ארצות אחרות גם בדחף של רגע, בלי צורך בסידורים קודמים או מסמכים כלשהם. כך נוצרה על פי פרויד "מולדת" (Vaterland) חדשה, אותה ראה כמין מוזיאון גדול, המורכב מהיופי, מהאמנות ומהיסטוריה של כל האומות.

אלא שאז פרצה המלחמה שהכול, כולל פרויד, סירבו להאמין באפשרותה. אין ספק שמלחמות ימשיכו להתקיים כל עוד אומות חיות בתנאים כה שונים, בהבדלים עמוקים ביחס לערך החיים, ובעוינות כה רבה זו לזו, כתב פרויד. אבל המלחמה הנוכחית, נזעק, מתקיימת בין מדינות שחולקות תרבות ואורח חיים דומה, בין אנשים בני אותו גזע. "ציפינו שהאומות הכבירות השולטות בעולם של בני הגזע הלבן, שהפגינו יצירתיות כה רבה במדע, באמנות – יצליחו לגלות דרך אחרת לפתור קונפליקטים ואי-הבנות", כתב.

לא רק שבני הגזע הלבן הרגו זה את זה, הם עשו זאת בשקדנות והצלחה חסרות תקדים. אפילו המדע, שעליו השליך פרויד יהבו כאדם נאור וליברלי, הכזיב – כל שהמדענים עשו היה לחפש כלי-נשק יעילים יותר ויותר. במכתב ללו אנדריאס-סלומה מאותם ימים כתב פרויד: "אין לי כל ספק שהאנושות תתגבר גם על מלחמה זו, אך אני יודע לבטח שאני ובני זמני לא נשוב עוד לראות את העולם בעיניים עולצות. הוא נתעב מדי".

עצב עמוק נשקף מעיניו של פרויד, אך לא הפתעה. ניתן להבין את אכזבתם של תושבי הציביליזציה הגדולה שקרסה כמעט בן לילה, הוא כתב במאמרו, אלא שאכזבה זו אינה מוצדקת – שכן מה שנדמה שהרסה המלחמה אינו אלא אשליה. אנו נהנים מאשליות שכן הן חוסכות מאתנו רגשות לא נעימים, אולם אל לנו להתלונן כאשר שוב ושוב הן מתנגשות עם המציאות, ומתנפצות למולה. בני מיננו לא שקעו כה נמוך כפי שחששנו, ניחם פרויד את קוראיו, ואת עצמו, מכיוון שהם מעולם לא התרוממו גבוה כפי שחשבנו.

חקירה פסיכואנליטית מראה שהמהות העמוקה ביותר של טבע האדם מורכבת מדחפים שהם זהים אצל כל בני-האדם ומכוונים לסיפוקם של כמה צרכים ראשוניים. הדחפים האלה כשלעצמם אינם טובים או רעים – אולם החברה מסווגת אותם ככאלה על פי התאמתם לצרכיה שלה. את ביטויי הדחף שאינם מתיישבים עם דרישות הקהילה הרחבה דואגת זו באמצעות תהליכי חִבְרוּת (סוציאליזציה) לעכב, להדחיק או להפנות כלפי יעדים אחרים, ולעתים גם כלפי האדם עצמו. כך נדמה לנו כי אכן חל שינוי, כאילו אגואיזם הפך לאלטרואיזם, אכזריות לרחמים.

אולם החלק האינסטינקטואלי נותר תמיד חזק. אנו טועים בהעריכנו בני-אדם כטובים ומוסריים מכפי שהנם באמת, שכן האינסטינקטים של הזולת תמיד נעלמים מעינינו. החברה התרבותית דורשת התנהגות "טובה", ולא אכפת לה אם מקורה של התנהגות זו בהפנמה אותנטית של ערכיה, או רק בחשש מסנקציה על חריגה מהכללים המקובלים. כך היא זוכה לצייתנות של רבים, שבצייתם נוהגים שלא על-פי טבעם. הם נתונים להדחקה מתמדת של האינסטינקט, והמתח הגדול שהדבר יוצר מתבטא בנוירוזות ופתולוגיות. כל מי שחי על-פי עקרונות זרים לטבעו חי, במונחים פסיכולוגיים, ברמת חיים שהוא לא יכול להרשות לעצמו. ולאף אחד אין שליטה על הרגע בו ידפקו על הדלת אנשי ההוצאה לפועל – שלובשים לא אחת מדי צבא.

וחץ נוסף שלח פרויד. "ישנו עוד סימפטום שאולי זעזע כמה", הוא כתב, מכוון להיעדר התובנה גם אצל האינטלקטואלים המזהירים ביותר, משני צדי המתרס, ששיתפו פעולה עם השלטון. תומס מאן למשל כתב באוגוסט 1914, "מלחמה! חשנו היטהרות, שחרור ותקווה אדירה". גם שטפן צווייג, הפציפיסט לימים, שירת את מכונת התעמולה האוסטרית ואפילו המשורר המיסטיקן ריינר מריה רילקה הילל בשיר את הופעתו של "אלוהי המלחמה המרוחק והבל-יאמן ביותר". תופעה זו, אמר פרויד, קלה להסבר. זו טעות להתייחס לאינטלקט ככוח עצמאי תוך התעלמות מהתלות שלו בחיי הרגש. האינטלקט יכול לפעול כראוי רק כשהוא מנותק מהשפעות של דחפֵי רגש חזקים, אולם כל אימת שאינו מנותק מהם הוא יתנהג כמכשיר של התשוקה, שמספק לה את ההצדקות שהיא תובעת. הפסיכואנליזה מראה שהאדם המבריק ביותר יתנהג כאימבציל ברגע שהתבונה מתעמתת עם התנגדות ריגשית.

החץ כוון, אולי שלא ביודעין, גם כלפי משלחו. עם הכרזת המלחמה לקה פרויד עצמו בהתקף פטריוטיזם. "בפעם הראשונה זה שלושים שנה אני חש עצמי אוסטרי", הוא אמר, וקידם בהתלהבות את העמדה הנוקשה שנקטה אוסטריה כנגד סרביה.

Related image
זיגמונד פרויד ובניו, ארנסט ומרטין, 1916

ילדיו של פרויד כנראה ספגו משהו מהפטריוטיות הזו. שלושת בניו, מרטין, אוליבר וארנסט, לא חויבו לשרת, אך התנדבו לעשות כן, נשלחו לחזית ואף זכו לעיטורים. פרויד האב החרֵד חלם באחד הלילות "חלום נבואי" שתוכנו הגלוי ציין לדעתו בבירור את מותם של בניו, וראשון להם מרטין. מאוחר יותר גילה פרויד שבאותו יום נפצע מרטין בחזית הרוסית, גילוי שעורר אותו בהמשך ליזום כמה מחקרים על תורת הנסתר וטלפתיה.

נוכחותו הקבועה של המוות במחשבותיו בימי המלחמה הובילה את פרויד לעוד כמה מסקנות מרהיבות ומדכאות על טבע האדם, אותן חלק בהרצאה במועדון בני ברית בווינה ב-15 בפברואר 1915. על בסיס הרצאה זו כתב פרויד את המאמר "גישתנו למוות", בו טען שיחסם של אבות אבותינו הרחוקים למוות התאפיין בחוסר עקביות. לאדם הקדמון לא הייתה שום בעיה עם מותו של הזר, שנתפס כאירוע חסר כל חשיבות, והוא אף לא היסס לגרום למוות זה באכזריות הרבה ביותר הקיימת בעולם הטבע. את תוצאת עמדה זו אפשר לראות בספרי ההיסטוריה, שמורכבים בעיקרם משורת רציחות.

היחס למותם של אנשים קרובים היה מורכב יותר. כאשר האדם הקדמון ראה מישהו קרוב לו נהרג כל ישותו מחתה, שכן הכיר במוות זה כאירוע מחריד, קץ החיים. אולם חוק האמביוולנטיות הרגשית, ששולט עד היום ביחסינו עם אלה שאנו אוהבים יותר מכל, יצק קורטוב של שמחה לאיד וסיפוק גם ביחס למות אדם אהוב. אהבה ושנאה מופיעות תמיד יחד, כתב פרויד, שכן אהבה אינה אלא תגובה לדחפים העוינים שאנו חשים בתוכנו כלפי אדם קרוב וחשוב לנו; שהרי גם האדם הקרוב ביותר, הוא תמיד גם זר.

הקונפליקט ברגש ביחס למוות של אנשים אהובים הוא שהוליד לפי פרויד את הפסיכולוגיה ואת הדת. מעל קברו של האדם האהוב נוצרו דוקטרינות הנשמה והאמונה באלמוות, ושם גם התעוררה לראשונה תחושת האשמה, שהולידה את הצווים המוסריים הראשונים.

האיסור החשוב ביותר שיצר המצפון המתעורר היה "לא תרצח". הוא הושג מלכתחילה כתגובה לשנאה החבויה מאחורי האבל כלפי אהובים שמתו, ובהמשך הורחב כך שהופנה גם כלפי זרים ולבסוף אפילו אויבים.

יש מי שיראו בכוחו של הציווי הוכחה לעוצמתם של הדחפים המוסריים באדם. אין זה כך. איסור כה חזק יכול להיות מופנה רק כלפי דחף חזק במידה דומה; עצם הדגש האדיר על "לא תרצח" מעיד על כך שאנחנו תוצר של אינספור דורות של אנשים שתאוות-ההרג זרמה בדמם.

בדיוק כמו האדם הקדמון, המשיך פרויד, אנו מחסלים בדחפינו הלא-מודעים מדי יום ומדי שעה את כל מי שניצב בדרכנו, שפגע בנו או שהעליב אותנו. הלא-מודע שלנו יהרוג גם עבור עניינים של מה בכך – זהו העונש היחיד שהוא יודע להטיל. אם לשפוט לפי הדחפים הלא-מודעים שלנו, הרי שכולנו, כמו האדם הקדמון, משתייכים לכנופיית מרצחים; הדבר היחיד שהשתנה הוא יחסנו התרבותי והנורמטיבי ביחס למוות. מה שעושה המלחמה אינו הערת דחפים אלימים, אלא רק הסרת מעטה התרבות הדקיק והעמדתנו אל מול הפרימיטיבי שבתוך כל אחד מאתנו.

לנצח נאכל חרב, מסכם פרויד. עלינו אפוא להכיר בכך שביחסנו המתורבת כלפי מוות אנו מתעלמים מהמציאות ומהמציאות הנפשית. יש לבטל את הדחקת היחס הלא-מודע כלפי מוות ולתת לו את המקום, במציאות ובמחשבותינו, אשר לו הוא ראוי. אמנם אין פה התקדמות, אלא רגרסיה, אולם זו נסיגה שלוקחת בחשבון את האמת, ולכן תאפשר לנו לשאת את החיים. את הממרה "החפץ בשלום, ייכון למלחמה", הציע פרויד, מפוכח וצלול מתמיד, כדאי להחליף בנוסחה הבאה: "החפץ בחיים, ייכון למוות".

פורסם בשינויים קלים במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", 9.11.2018

עובדת החיים

פגישה טיפולית אורכת בדרך כלל חמישים דקות. לפעמים זה נראה מעט מאוד, בהתחשב בקשיים העיקשים, רבי השנים, מולם אנו ניצבים. אולם גם בפרק זמן קצר זה עולה לרוב כמות עצומה של חומר מנטלי.

וילפרד ביון העלה את השאלה האקוטית – כיצד נדע, מתוך כל המידע המתגלה במהלך פגישה, אל מה יש לכוון את תשומת לבנו? איך נזהה במה עלינו להתמקד? הוא טבע את המונח "העובדה הנבחרת" (“selected fact”) – שהיא כעין מפתח לפענוח צופן סודי. מרגע שמזהים את ה'עובדה', מה שנראה עד עתה כמו גיבוב לא מאורגן של מילים, רעיונות, רגשות ורשמים מקבל פתאום משמעות קוהרנטית, כמו תמונה מטושטשת שבאמצעות סיבוב העדשה נכנסת לפוקוס וכל פרטיה מתבהרים.

בכל פגישה יש עובדה נסתרת שכזו. כדי לחשוף אותה, אמר ביון, אין לו למטפל אלא את האינטואיציה שלו. אך אינטואיציה אינה רק עניין של מזל, או כישרון. חלק מהותי מהטכניקה הפסיכואנליטית נועד לאפשר את התנאים הטובים ביותר להבלחת האינטואיציה. העמדה הטיפולית עליה המליץ פרויד היא של תשומת לב 'מרחפת' (“evenly hovering attention”), המקדישה אותה חשיבות לכל מה שנאמר. לכך הוסיף ביון את ההצעה להקשיב בלי זיכרון ובלי תשוקה, כלומר בלי הנחות מוקדמות ובלי ציפיות. אם נצליח להשעות את מה שאנו יודעים, על המטופל, ועל טיפול, את מחשבותינו על מה רצוי, ומה לא, ולהיות קשובים באותו מידה לכל מה שמופיע – הרי שכפי שכתב פרויד, נוכל להישאר לזמן מה בחשכה, ואז אולי נצליח לזהות איזה נצנוץ של אור, שיובילנו.

Image result for Intuition

ב-18.10 יתקיים בתל אביב ערב השקה לספרי "אמת אהבה אמונה: מבט פסיכואנליטי והיסטורי על משמעות החיים". אפשר לכתוב לי בפרטי לפרטים.

כוכבים ביום

annie-spratt.jpg

חלומות הם אחת ההתרחשויות, או הפעולות, המסתוריות ביותר שאנו חווים/מבצעים. פרויד הדגיש את חשיבותם העצומה לטיפול, והגדירם כ"דרך המלך ללא-מודע". וילפרד ביון טען שהם חשובים אפילו עוד יותר מכפי ששיער פרויד, שכן הם אינם תופעה המתקיימת רק במהלך השינה אלא כל העת.

חלומות הנחלמים במהלך השינה קשה לזכור, שכן איננו במצב מודע. אבל את חלומות הערות קשה אף יותר לזהות ולזכור. מדוע? הפסיכואנליטיקאית אנני ריינר השוותה זאת למבט בשמיים. רק בשמי הלילה נוכל לראות כוכבים – לא מכיוון שהם נעלמים במהלך היום, אלא בשל זוהר השמש שמעוור אותנו לנוכחותם. באותו אופן, עוצמת הגירויים החושיים בזמן ערות מעוורת אותנו לתמונות ולסיפורים שהתודעה שלנו מייצרת בלא הרף.

חלומות הם סוג מיוחד של חשיבה, "חשיבה לא-מודעת", שמתקיימת כל העת – אך בשפה שונה לגמרי משפת היומיום שלנו. לכן גם אם נזכור אותם – לרוב לא נוכל להבינם. במקום במילים, שפה זו משתמשת בדימויים סמליים כדי לתאר את מה שמצוי בתודעה בלי שנדע שהוא מצוי שם.

אולם המסתורין של החלומות אינו גזרת גורל. האנתרופולוג הנודע קלוד לוי-שטראוס סיפר כי במהלך אחד ממחקריו, נתקל בבעיה שנראתה לו חסרת פשר לחלוטין. הוא איתר עדויות על פיהן בעבר התקיים שבט שחבריו היו מסוגלים לראות את כוכב ונוס (נֺגה) באור יום מלא, דבר שמבחינתו היה בלתי מתקבל על הדעת. הוא הציג את העניין לכמה אסטרונומים, שאמרו לו שבהתחשב בכמות האור שפולט הכוכב, ראייתו ביום, אף אם מאוד לא סבירה, היא בגדר האפשר. מאוחר יותר מצא לוי-שטראוס ספר מחקר ישן על ניווט ימי, ממנו עלה כי בימי קדם היו מלחים שביכולתם היה לראות את ונוס, כוכב האהבה, באור היום. "כנראה נוכל עדיין לעשות זאת", כתב לוי-שטראוס, "אם נאמן את עינינו".

 

Photo by Annie Spratt

כל התורה במילה אחת

Daiga Ellaby on Unsplash.jpg

פסיכואנליזה אינה רק שיטת טיפול, אלא דרך הבנה את האדם. יש היום מי שלועגים לה, אבל נדמה כי לא ניתן לקחת ממנה את מקומה המרכזי בתרבות. בין אם נעריך אותה כיעילה או ככושלת בהקלת סבל נפשי, האופן בו אנו תופסים את עצמנו השתנה כליל בעקבות הופעת הפסיכואנליזה לפני כמאה שנים.

פרויד עצמו קישר את הפסיכואנליזה – ונדמה לי שלא מדובר בהפרזה – למהפכות של קופרניקוס ושל דארווין. בדומה לרעיונות של קודמיו, גם אלה של פרויד הנחיתו מכה קשה על ההיבריס האנושי. קופרניקוס כזכור הראה שאיננו מרכז היקום, ודארווין לימד שאיננו מרכז עולם החי. פרויד ייצר שיטת שיח שהוכיחה את המופרכות הבלתי מעורערת של האמונה שלנו בדבר שליטתנו בחיינו המנטליים. כלומר 'אנו' איננו אפילו במרכז חיינו שלנו. המסר המהפכני הזה הוא תוצאת הדגש הפרוידיאני על הלא-מודע, ממנו עולה כי כל החשיבה וכל הדיבור שלנו, כל החוויה הנפשית שלנו, הם במהותם רבי משמעויות ומלאים בסתירות; באופן בלתי נמנע, אנחנו תמיד מתכוונים ליותר ממה שאנו מודעים לו, תוך שאנו חותרים בעצמנו תחת מה שנדמה לנו שאנו מכוונים אליו.

ההוגה נורמן או. בראון אמר שישנה מילה אחת שהיא המפתח להבנת החשיבה הפסיכואנליטית כולה. מילה זו היא 'הדחקה' (repression). זיגמונד פרויד עצמו כתב שכל המפעל הפסיכואנליטי מבוסס על תיאוריית ההדחקה.* בתמצית, אפשר לומר שמהות החברה היא הדחקת הפרט, והמהות של הפרט היא הדחקת עצמו.

הפסיכואנליזה הנחיתה מכה קשה על האדם, בהראותה עד כמה חלש הינו, בובה על שני חוטים שקופים, שאחד מהם, למרבה המבוכה, יוצא מתוך תוכו. מאידך, גילויים אלה, ההבנות הדרמטיות הללו בדבר טבע האדם, גם אִפשרו לה לפתח שיטה מורכבת לעילא לחיזוקו של הסובייקט, להעצמת אותו 'אני' חלוש, להשבתו אל עצמו, אל מול הכוחות העצומים, מבפנים ומבחוץ, שבאים לצמצמו.

* אגב, תרגום מדויק של המושג הגרמני בו השתמש פרויד אינו "הדחקה" אלא "דחייה" או "הדיפה" ("repulsion" ולא "repression").

(Photo: Daiga Ellaby)

המצאת הטיפול

בני אדם תמיד היו צריכים אנשים אחרים שיוכלו לחשוף בפניהם את נבכי נפשם, לפרוק מתחים וקשיים, אנשים שיהיו מעט רחוקים, אך גם קרובים. בכל תרבות התפתח תפקיד של שאמאן, רב, כומר מוודה. לתרבות המערבית המודרנית יש את הפסיכולוג. לתפקיד הזה, המובנה והמוסדר מבחינה כלכלית-מקצועית, יש חסרונות לעומת המקבילות החברתיות האורגניות יותר, אבל יש גם כמה אלמנטים שהופכים את הסיטואציה הטיפולית בת ימינו לאחת המפעימות והמצמיחות שאי-פעם נוצרו בהיסטוריה האנושית.

הפסיכואנליטיקאי מסעוד חאן תמצת את הדברים בחן. הוא כתב: "המצאתו הגדולה ביותר של פרויד היא פיתוחה של סיטואציה אנושית ייחודית שבה יכולים איש או אישה לחקור את המשמעות של חייהם ואת המציאות החווייתית של חיים אלה באמצעות קשר עם אחר, כל זאת בלא הפרעה ובלי שיתמרנו אותם בכל דרך שאינה תואמת לעצמיותם ולערכיהם".

חקר בקשר, בלי מניפולציה או חדירה. מאוד פשוט – רק לכאורה.

סקרנות בלתי נדלית, ונדיבה

 

person watching through hole
Photo: Dmitry Ratushny

המקצועות הטיפוליים מתגמלים את העוסקים בהם בשלל אופנים. אין פלא שיש רשימות המתנה למסלולי הלימוד ותחרות עזה על כל מקום פנוי. הסיבות שמביאות אנשים להימשך למקצועות הטיפול מרובות, אולם ישנו מניע בסיסי אחד להפוך למטפל, שלמרבה הצער לרוב אינו נבחן בתהליך המיון הקפדני לכאורה. המניע הוא עניין עמוק בחייהם, מחשבותיהם, רגשותיהם של אנשים.

 

Image result for Sharpe, Ellaהאנליטיקאית הבריטית אלה שארפ (1947-1875) כתבה ב-1930 דברים שנותרו רעננים ונכונים עד היום: תחושת הדחיפות (urgency) לשנות, לתקן ולשפר מתאימה לתפקיד הרפורמטור או איש החינוך; הדחיפות לרפא מניעה את הרופא; במקרה של הפסיכואנליטיקאי עניין עמוק בחייהם של אנשים הוא שעובר התמרה לכלל סקרנות בלתי נדלית שחופשיה לנוע על פני כל תחום של החוויה והפעילות האנושית, ואשר מאחוריה יש דחיפות מסוג אחד בלבד – תשוקה לדעת יותר, ואז עוד יותר, על מנגנוני הנפש המעורבים.

"כאשר ישנם הרגל או מחשבה, סוג כלשהו של חוויה, שמולו אנו אומרים 'איני יכולה להבין כיצד אדם יכול לחשוב כך או להתנהג כך'", כתבה שארפ, "או אז אנחנו מפסיקים להיות מטפלים. הסקרנות הפסיקה להיות נדיבה (Curiosity has ceased to be benevolent)".

ואולי זהו אחד הפירות העיקריים של טיפול מוצלח: סקרנות בלתי נדלית, ונדיבה, שמבשילה אצל המטופלת כלפי עצמה. אז גם לעתים קרובות מתחולל, כמעט מאליו, שינוי, תיקון, ריפוי.