שקט, מטפלים

הרגעים המביכים ביותר בטיפול בדרך כלל לא נוגעים לווידויים חושפניים מצד המטופל או להתפרצויות רגשיות עזות. הרגעים המביכים ביותר הם לרוב שקטים; רגעים שנדמים ארוכים לאין נשוא של שתיקה שנופלת כבדה על החדר.   

אך מן השתיקות ניתן ללמוד רבות. במאמר בשם "המשמעות הפסיכולוגית של השקט", משנת 1968, הזכיר תאודור רייק את אמירתו של בטהובן: "הדבר החשוב ביותר במוזיקה אינו התווים". גם בטיפול, הציע רייק, מה שנאמר אינו הדבר החשוב ביותר: "חשוב יותר, כך נראה, הוא להכיר במה שהדיבור מסתיר, ומה מסגירות השתיקות".  

תפיסה בסיסית, וצרה, של שתיקת המטופל רואה בה צורה של התנגדות – אולי לחומר לא-מודע שאנחנו מתקרבים אליו, אולי להיבט של הקשר הטיפולי. מטפלים חושבים לרוב שבשתיקתו, המטופל בורח או מתרחק מפני משהו. אבל לפעמים בשתיקתו המטופל דווקא מתקרב אל משהו, הציע מייקל בלינט, מתקרב אל מצב שבו הוא חש עצמו בטוח יחסית ושבו הוא יכול לעשות משהו בעניין הבעיה המטרידה או המייסרת אותו.   

כל השתיקות נשמעות זהות, אולם מבחינה נפשית הן מאוד מגוונות; לכל שתיקה משמעות משלה, כל שתיקה מזמינה אותנו להגיב אחרת. בלינט תיאר שלושה סוגי שתיקות: יש שתיקות שמשקפות ריקנות צחיחה ומאיימת, המחבלת בחיים ובצמיחה; יש שתיקות שמשקפות מרחב ידידותי מרַגש, המזמין את המטופל לצאת למסעות הרפתקניים במחוזות הלא-נודעים של חיי הפנטזיה שלו; סוג שלישי, מיוחד מאוד, הוא של שתיקות שמבטאות ניסיון לכונן מחדש עם המטפל את המצב ההרמוני הראשוני שהתקיים בין התינוק לסביבתו בטרם היות אובייקטים, בטרם היות שפה. בעוד שמהשתיקות מן הסוג הראשון בלינט ממליץ "לחלץ את המטופל מהר ככל האפשר", לשתי השתיקות האחרות יש לתת מרחב קיום פתוח, נטול כל התערבות מצדנו.   

לא רק מטופלים שותקים. הקריקטורה הידועה היא של מטפל שבקושי מוציא מפיו מילה לאורך שעות ארוכות של מפגשים. יש אף מטופלים שכבר בפגישה הראשונה אומרים שהם מחפשים "מטפל שמדבר". אבל לשתיקה שלנו יש ערך רב. כשאנחנו נשארים שקטים לאורך פרקי זמן ארוכים, כתב כריסטופר בולס, אנחנו מבטאים בכך את העניין העמוק שלנו בכל כובד המשקל של מילותיו של המטופל.     

השתיקה היא אדמה פורייה מאוד. כמטפלים אנחנו מחכים לרגעים של אינטואיציה, שכן היא שמובילה אותנו לעולמות הפנימיים העמוקים של המטופל. הרגעים בהם האינטואיציה מגיעה לשיאה, כתבה נינה קולטרט, הם אלה שבהם "נופלת שתיקה בין בני הזוג האנליטי". ברגעים האלה, המשיכה קולטרט, "אם זהו אחד מאותם ימים מוצלחים שבהם מנגנוני הנפש שלנו מתפקדים במיטבם, יתכן שנוכל לדבר כמעט מיד לתוך השקט הזה … אלה הן חוויות-שיא, ואי אפשר לזמן אותן בכוח הרצון בלבד; נוכל רק להמשיך לעשות נאמנה את עבודתנו כמיטב יכולתנו, ולהכשיר את הקרקע לקראת הופעתן המתרחשת מדי פעם. אבל כאשר הדבר קורה, הוא בלתי נשכח".    

ועוד הערה לסיום. השתיקה עשויה, אכן, להיות תוצר של ניכור, של בדידות; אבל היא יכולה גם להיות אקט התייחסותי, ביטוי עז מאין כמותו לקשר, ואולי אפילו הבסיס לעצם קיום הקשר. כמו שכתב המשורר יעקב אורלנד:
"מן השתיקה נבראו השירים, החוכמה, העולם כולו,
ואני ואת."

– – –

(אפשר להמשיך עם הפוסט "בעניין ההנהון")

המיתוס השקוף של הפסיכותרפיה

הפסיכולוגיה שלנו היא בעיקרה התפתחותית: עיקרון היסוד שלה הוא שמה שקרה לאדם בעבר הוא הסיבה למה שקורה לו כעת. לכן גישה טיפולית נפוצה, אולי הנפוצה מכולן, היא לחזור לילדות כדי להבין את ההווה. אם יש סבל גדול, מצוקה נפשית, אנחנו מחפשים את הסיבה באמא, באבא, בילדות.   

זה דבר שאף תרבות אחרת אינה עושה.  

הפסיכולוג האמריקאי ג'יימס הילמן אמר כי בחברות אחרות, אם מישהו סובל ממצוקה נפשית כלשהי, אם הוא מדוכא, או שומע קולות, או סובל מביעותי לילה, יבדקו מה אכל, אם שבר מנהגי אבות, שמא הוטלה עליו קללה, או שהכעיס את האלים. יכולות להיות למצבו אלפי סיבות, אבל אף לא אחת מהן קשורה למה שקרה עם אמא או אבא לפני ארבעים שנה. רק התרבות שלנו לבדה משתמשת במודל הזה, במיתוס הזה. כמובן, המשיך הילמן, אנחנו בטוחים שזה אינו מיתוס, אלא האמת. מכאן שהמיתוס הפך שקוף לנו לחלוטין.   

הילמן הציע מיתוס אחר, לפיו לאדם יש איזה גרעין נפשי, שהוא שקובע את התפתחותו, ולא נסיבות משפחתיות בילדות. לגרעין נפשי זה יש גורל, שאותו הוא מממש לאורך חייו. לפי מיתוס כזה עלינו להבין את העבר מנקודת המבט של ההווה, ולא את ההווה מנקודת המבט של העבר. מי שהפכנו להיות הוא מי שנועדנו להיות, ולשם מימוש יעוד זה היינו צריכים לחוות את כל מה שקרה בעברנו. הילמן סיפר כדוגמה על אישה שהכיר, אחת הצ'לניות הידועות בעולם. כאשר היתה בת 5 היא שמעה צ'לו ברדיו ואמרה "אני רוצה את מה שעושה רעש כזה". על פי מיתוס הייעוד, כבר כילדה היתה מקופלת בתוכה הצ'לנית הגדולה, וכל מה שקרה בחייה, קרה כדי לאפשר לייעוד זה להתממש.   

כמובן, לא צריכים להיות אמנים דגולים כדי להיות בעלי ייעוד. לכל ילד יש נטיות ייחודיות, אובססיות קטנות, משהו שדוחף אותו. במקום לעודדן, ההורים לעתים קרובות מתנגדים להן: "הוא צריך לצאת יותר, לראות יותר חברים"; "היא רצינית מדי"; "איך הוא יתפרנס אם ימשיך כל היום לצייר דינוזאורים?". אך אפשר גם אחרת, אפשר לסמוך על אותו דחף פנימי שידע לכוון. שיש הגיון בתשוקה ל"מה שעושה רעש כזה".

לא צריכים לבחור מיתוס זה על חשבון זה. מועיל להתבונן בחיינו כיום מנקודת מבט של הילדות, ולעתים מועיל לעשות דווקא את ההפך.  

אהבת האמת

שנה לפני מותו כתב פרויד: "היחסים האנליטיים מבוססים על אהבת האמת – כלומר על הכרה במציאות – ואין בהם מקום להעמדת פנים ורמייה". וביון כתב כי חיפוש האמת הוא חיוני לצמיחה נפשית כפי שמזון הוא חיוני לצמיחה הביולוגית של האורגניזם. "בלי אמת, הנפש אינה מתפתחת, היא מתה מרעב".

אמת היא אחד הכלים החזקים שיש בידי המטפל. אם משכילים להחזיק במדיניות של אמירת אמת בלי לסטות ממנה, זה יכול להביא לשינוי ושחרור אצל המטופל. אך אין זה דבר פשוט. אינספור פעמים במהלך הטיפול יש פיתוי לא להגיד הכל, להסתיר, להתעלם, לצמצם חשיבות, לצבוע קצת בוורוד. אך בטווח הארוך המדיניות של דבקות באמת היא הטובה ביותר עבור המטופל.

יש לו, לאדם, שתי תשוקות מתנגשות: לדעת ולא לדעת. התשוקה לא לדעת, כתבה רחל בלאס, מוזנת על-ידי דחף המוות, והיא מובילה אותנו לכפות את עצמנו על המציאות ולעוות אותה. העולם הופך אז להיות כפי שהיינו רוצים שיהיה, ולא כפי שהינו באמת. עיוות כזה אמנם מפחית כאב וחרדה, אולם העולם נותר שקרי ושטוח, והחיים שלנו מוגבלים ולא אותנטיים.

לעומת התשוקה לא לדעת שמקורה בדחף המוות, התשוקה לדעת מקורה בדחף החיים. התשוקה הראשונה נובעת משנאה ומפחד, השנייה מבטאת אהבה.

אין זה קל לשאת אמת, אין זה קל לאהוב. הפרעות ביכולת לשאת אמת, והשלכותיהן, הן שמביאות אנשים לטיפול. מנקודת מבט זו, כתבה בלאס, "המטרה של הטיפול היא להציע אמת, שום דבר אחר. אמת אינה רק רלבנטית לאנליזה; חשיפתה, חווייתה, הפנמתה, הן מה שאנליזה הינה".

חשוב להדגיש כי הדבר העיקרי בטיפול אינו חיפוש וזיהוי אמת ספציפית זו או אחרת ביחס למטופל. פרויד הכיר כבר בשלב מוקדם של חשיבתו כי השגת ידע, כולל ידע על תשוקות וחרדות, אינה משנה את האדם באופן משמעותי. מה שאנו מחפשים, מה שיכול להביא לשינוי, הוא הגדלת מידת הפתיחות לאמת, הגדלת היכולת לדעת.

המטופל מגיע לקליניקה עם חשדנות כלפי האמת, שמתבטאת באידיאליזציה או דה-ולואציה או כל סוג אחר של התנגדות וביטוי בפעולה. על המטפל להתמיד בהתמקדותו באמת, גם לנוכח התעקשותו המתמדת של המטופל לא לדעת. זוהי אולי הדרך הטובה ביותר לבטא את אהבתנו למטופלים.

להתחיל כל פעם מחדש

i.pinimg.com/600x315/67/4b/36/674b362cfdddbe8ab...
הסימנית shoshin

המורה היפני הגדול שונריו סוזוקי אמר שמטרת אימון הזֶן היא תמיד לשמור על ‘shoshin’, כלומר תודעה של מתחיל (beginner's mind). התודעה של המתחיל מלאת פליאה וסקרנות, ויש בה הרבה אפשרויות; לעומתה, תודעת המומחה כוללת אפשרויות מעטות, שהרי הוא כבר ראה ולמד הכל, הוא יודע מה נכון, איך דברים אמורים להתנהל. הדבר נכון לא רק לגבי תרגול הזֶן. לפי סוזוקי זהו הסוד האמיתי של כל האמנויות: להיות תמיד מתחיל.

כך גם בטיפול. אם אנחנו רוצים שהרעיונות והטכניקות הטיפוליים ישמרו על חיוניותם, עלינו לגלות אותם שוב ושוב מחדש. שוב ושוב להשתאות אל מול נפלאות הנפש האנושית, אל מול הגנותיה המתוחכמות. הפסיכואנליטיקאי תומס אוגדן כתב ברוח הזֶן כי עלינו להתיר לעצמנו להיות מופתעים מכל רעיון ותופעה שלכאורה ניתן להתייחס אליהם כמובנים מאליהם. כך, "על המטפל להתיר לעצמו להיתפס בלתי מוכן על-ידי עומק השפעתו של הלא-מודע, על-ידי עוצמת ההעברה ועל ידי העיקשות של ההתנגדות, ורק בדיעבד לייחס את השמות המוכרים לתופעות הללו שהתגלו לו עתה במלוא רעננותן".

העברה היא אכן תופעה נפוצה מאוד, אבל אם נביט בה כך, בצורה טכנית, נפספס את ההעברה כפי שהיא מתבטאת בטיפול הזה, עם המטופל הזה, בפגישה הזו – ביטוי שהוא חד פעמי וחסר תקדים.

האנליטיקאי המנוח נוויל סימינגטון אמר בהרצאה ששמעתי לפני שנים שהוא משוכנע שכאשר מטפלים עושים משהו שלא באמת עוזר למטופל, הם עוטפים את אין-אונם במונחים מרשימים כמו "חומר קליני", "העברה נגדית", "הזדהות", "דיכאון", "אגו", "אידיאליזציה", "תגובה טיפולית שלילית", ועוד שלל מונחים מפוצצים, שממלאים את כתבי העת והכנסים המקצועיים.

המונחים האלה הם כמו פרפרים על לוח שעם. רק אם נזנח את הידע המרשים אך המת, רק אם נאפשר לעצמנו כל פגישה להיות שוב טירונים, כפי שאנו אכן למעשה, לא משנה כמה שנות ניסיון יש מאחורינו, נוכל לעתים ללמוד על אודות אותו דבר שחשבנו שאנחנו כבר מכירים. להפוך אותו מקונספט לממשות חיה, ברגע הנוכחי, במפגש.

– – –

(כאן יש פוסט קצר על תודעת המתחיל בזוגיות)

אורח חיים, לא מקצוע

לא כל כך הרגשנו אותם השנה. ובכל זאת, הם נגמרו, החגים. עכשיו נכנסים לשגרת ימים ארוכה ארוכה, שגם בסופה מי יודע אם אפשר יהיה לצאת לחופשה, להתאוורר. ובינתיים, אנשים חשים שהם נשחקים.

Impact-on-the-therapist

מייקל אייגן כתב בחשד על התופעה, הנפוצה למדי, של שחיקת אנשי טיפול (therapist burnout). איך דבר כזה בכלל קורה, השתומם אייגן. אולי מי שנשחק השתמש במודל לא נכון של טיפול? מודל "לא נכון" כזה, שמוביל לשחיקה, הוא מודל שבו יש דגש על החיצוני ולא על הפנימי, כנראה מתוך ניסיון להפוך את העבודה שלנו למין "מקצוע" (profession), כמו של עורכי דין אולי. אלא שחלק ממה שמאפיין את העבודה הטיפולית הוא שאינה בדיוק מקצוע, אלא אורח חיים. "מטפלים תמיד מטפלים" כתב אייגן, "מטפלים תמיד נמצאים בתהליך של לידה, כזה או אחר, או של התפתחות עמוקה, פנימית, בקשריהם עם אנשים אחרים".

זה נשמע מעורר השראה, אבל כמו שאנחנו יודעים, המציאות בפועל – בקליניקה, במרפאה, במחלקה – אינה כה פשוטה. רבים ממטופלינו מציבים בפנינו אתגרים קשים, לכודים בייסורים, נוקשות, התנגדות, משחזרים מולנו דפוסים תוקפניים, הרסניים, חשדניים. אחרת למה שיגיעו לטיפול? אך אייגן מתעקש שדווקא העבודה עם מטופלים שהם לכאורה "קשים" מעודדת ביתר שאת את הצמיחה וההתפתחות הפנימיות. הוא מעיד על עצמו: "אם יש אדם שאני לא יכול לעזור לו, שכל דבר שאני עושה איתו מפספס, אותו אדם מאלץ אותי, כדי שאצליח לעזור לו, למצוא דרך להיות איתו שמעולם לא התנסיתי בה". אם דרך כזו לא תימצא, הטיפול ייכשל, אך כאשר דרך כזו נמצאת, אחרי שבועות או חודשים של תקיעות ותסכול, זו תחושה נפלאה. לפתע פתאום, בגלל תנועה פנימית שלנו, הטיפול ממריא. וכל זה קורה מכיוון שאנו עצמנו, ישותנו ועצמיותנו, השתנינו, בתגובה לכך שהאיצו בנו, שהצליפו בנו, ש"ניקרו" בנו ודרבנו אותנו בצורה שלא חווינו בעבר. מהי חופשה ביוון לעומת זה?

להמיר חזרה בזיכרון

Remembering vs. Understanding

"בשביל מה צריך לחפור בסיפורים הישנים, המטושטשים האלה?", שואל מטופל שהוריו התגרשו כשהיה בן חמש. "זה היה כל כך מזמן! זה מרגיש כמו חיים של מישהו אחר".

"אני לא מבינה למה זה נראה לך חשוב", אומרת מטופלת כשאני מזכיר שבגיל צעיר אושפזה לכמה חודשים בעקבות מחלה קשה. "זה היה לפני כל כך הרבה שנים, החלמתי לגמרי. לא נראה לי שיש טעם להתעסק בפרשה הזו".

שיחות מסוג זה מופיעות לעתים קרובות בטיפולים. להיזכר פירושו לפתוח פצעים שכבר נסגרו, הגלידו, נשכחו. זה באמת כואב. אבל גם להדחקה ולהכחשה יש מחיר, יש כאב משלהן.

את מה שעושים בטיפול אפשר לתמצת בשלוש מילים: ממירים חזרה בזיכרון. חוויות ילדות קשות גורמות להתנהגות שגורמת סבל, ושבכל זאת האדם לא מצליח להפסיקה. מטרתה של חזרה לא-מודעת זו היא לנסות לתקן את אותן חוויות ילדות קשות, לקשור מחדש קשרים חשובים שנפרמו. חזרה זו מתבטאת גם בטיפול. פרויד הבין את תופעת ההעברה (transference) כמעשה חזרתי, שמחליף את הזכירה. באמצעות זיהויה, ועבודה עליה, אפשר לזכור מה היה, במקום לפעול את העבר ולחיות אותו מחדש שוב ושוב.

התוצאה אינה אושר או התעלות. כל מה שמושג, כתב אוגדן, הוא אֵבל, שמחליף את הדיכאון. המטופל מכיר בכך שאירועי העבר אכן חלפו, אכן שייכים לעבר, וככאלה אינם ניתנים לתיקון. במקום לחוש דיכאון על כך שאין הוא מצליח לתקן אותם (בחזרה שלו), הוא מתאבל על מה שהיה ועל מה שלעולם לא יהיה.

זה אולי נשמע מעט, אבל זה המון. המשורר והמטפל גיא פרל, שכנראה נשאל גם הוא, חזור והישאל, "בשביל מה לחפור בעבר?", ניסח את אחת התשובות היפות ביותר שאני מכיר, בשירו "או שזוכרים". הרי הוא, מוקדש למתחבטות ולמתחבטים:

או שזוכרים
אוֹ שֶׁלֹּא זוֹכְרִים.

אִם זוֹכְרִים
נוֹשְׂאִים אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת עַל הַיָּדַיִם
כְּמִנְחָה,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים
נִשָּׂאִים
כְּמִנְחָה.

אִם זוֹכְרִים
הַזִּכָּרוֹן הוּא קֶשֶׁת הַנִּדְרֶכֶת בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וְחֵץ
הַמְפַלֵּחַ אֶת הַתּוֹדָעָה בַּצָּהֳרַיִם. אִם לֹא
זוֹכְרִים,
הַזִּכָּרוֹן הוּא זָר
הַנּוֹעֵץ בָּנוּ מַבָּט.

אִם זוֹכְרִים
מִתְאָרֶכֶת הַדֶּרֶךְ,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים, הַדֶּרֶךְ
קְצָרָה, מְהִירָה וּגְשָׁרֶיהָ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה.

אִם זוֹכְרִים
הָעוֹלָם עָגֹל.
אִם לֹא זוֹכְרִים, הָעוֹלָם שָׁטוּחַ
וְיֵשׁ לוֹ קָצֶה.

הידד, טעיתי!

אנחנו עוסקים בדיני נפשות, לטיפול מגיעים אנשים סובלים. והרבה פעמים זה מצליח, הדבר המוזר הזה, לשבת ולדבר – עובד. המצוקה פוחתת, החיים משתנים. אבל אם יש לטיפול כוח כה גדול להועיל, הרי שהוא יכול כנראה גם להזיק. הכוונה כאן אינה לנזק שגורמות עברות אתיות, אלא לכך שאם פירוש מוצלח וקשר מדויק יכולים לתת תקווה ולשנות חיים, אזי פירוש לא מוצלח, התערבות שלא בעתה – כנראה יכולים לקלקל. תרופה שמצילה חיים תגרום נזק עצום אם תינתן בצורה לא נכונה.

מכאן שאפשר להבין את החשש הגדול מפני טעות. אלא שחשש זה עצמו הוא בעייתי. "פגם נפוץ מאוד בטכניקה של מטפלים צעירים או מתחילים הוא החשש המופרז לטעות", כתבה נינה קולטארט הנפלאה. היא התייחסה במיוחד לפחד להרגיז את המטופל כאשר המטפל מגייס את התוקפנות שלו ומשתמש בה בצורה יצירתית. פחד כזה, כתבה, מביא לכך שלא פעם למטפל החששן אין כל השפעה, הוא אינו מותיר שום רושם.

לא רק את התוקפנות שלנו אנחנו חוששים להראות. ארווין הופמן התייחס לנטייה של מטפלים רבים לבחור בדרכי ביטוי מרומזות (ביותר) כשהם באים להביע אישור, קבלה ואפילו אהבה. לטענתו סיבה עיקרית לכך היא החשש לקחת אחריות מלאה למחויבות לעשות כל שביכולתנו כדי לסייע להתפתחות המטופל. הסברה הרווחת, והמקובלת, היא שלא לפעול, לשמור על ניטרליות, זה דבר "נקי", שלא יכול לקלקל או לפגוע. אבל אי-פעולה היא בעצמה פעולה, מזכיר הופמן. החשש לטעות יכול להוביל לטעות שהיא לעתים הקשה מכולם – טעות ההימנעות.

ואולי הניסיונות הללו לא לטעות – בין אם בנוקשות יתר ובין אם ברכות יתר – הם שגויים מעיקרם. שנדור פרנצי חשב שטעויות הן מהכלים החשובים ביותר שיש בידינו כדי לעזור למטופלים. "כמעט אפשר לומר שכדאי מדי פעם ליזום טעויות", כתב, "אבל הרעיון הזה כמובן מיותר, גם כך אנו טועים דיינו". מדוע הטעויות של המטפלים כה חשובות? כי הן מאפשרות להודות בהן אחר כך בפני המטופל, וכי הן מובילות לניסיון להימנע מהן בעתיד, שני דברים שמאפשרים למטופל לפתח אמון במטפל, אמון שיוצר "את הניגוד בין ההווה ובין העבר הטראומתוגני, הבלתי נסבל".

Why are Mistakes Necessary? | Roger Osorio

היינץ קוהוט הדגיש אף הוא שטעויות הן בלתי נמנעות, "גם אם התיאוריות של האנליטיקאי נכונות והוא פתוח וגמיש ביישומן", והוא העריך שהן מתרחשות "מאות פעמים בכל אנליזה טובה". לטעויות שנעשות במסגרת אמפתית ומתוך לקיחת אחריות הוא קרא "כישלונות אופטימליים". אלה נחווים על-ידי המטופל כ"תסכולים אופטימליים", שהם שמביאים לבנייתו של מבנה העצמי. קוהוט לא היסס לקבוע כי "'תסכול אופטימלי' הוא המושג המכריע בתיאוריית פסיכולוגיית העצמי בכל הנוגע לריפוי". המכריע! אז לחיי התסכול, הכישלון, הטעות.

ילדות היא תקופה קשה

זו תהייה ששומעים לעתים מאוד קרובות בקליניקה: 'אבל ההורים שלי סבבה, הילדות היתה ממש בסדר, לא זוכר.ת שום טראומה או בעיה גדולה – אז למה הדיכאון/החרדה/הקושי החברתי (וכד') האלה?'. לפעמים אחרי כמה חודשים או שנים בטיפול מגלים שהילדות היתה שונה במאוד מהאופן בו זכרו אותה, והתשובה ל'למה?' הופכת ברורה. אבל לא תמיד זה מה שקורה.

Bio - Christopher Bollas

כריסטופר בולאס הציע תשובה מעניינת לתהייה. הילדות מטבעה, כך כתב, היא חוויה שאין לה שיעור (unfathomable), שלא ניתן לתארה במילים. גם ההורה הקשוב ביותר אינו יכול לקלוט את מאבקיו הפנימיים של ילדו. לעתים התינוק או הילד הקטן יכול לחוות משבר עמוק, שהוא פשוט מחוץ לטווח הקליטה של ההורה. נפשות הן תופעות עדינות ורגישות מאוד, ונפשות רכות הן פגיעות במיוחד לגחמות של החיים. יש אנשים שצרכיהם המוקדמים לא סופקו על-ידי ההורים או שספגו פגיעה קשה, אולם יש כאלה שפשוט "סבלו מהילדות עצמה". בין אם כך ובין כך, נוצרת טראומה מוקדמת, שממשיכה ללוות לחיים הבוגרים.

פירוש או קשר? הם לא נפרדים!

Emmanuel Ghent | Historical figures, Historical, Ghentהמחלוקת הגדולה ביותר אולי בהיסטוריה של הפסיכואנליזה נוגעת לגורם העיקרי שמביא לשינוי אצל מטופלים: האם מדובר בהבנה חדשה, אותה מעביר המטפל באמצעות פירוש, או שמא הגורם הטרנספורמטיבי הוא יצירת קשר מסוג חדש? עמנואל גנט הוציא את האוויר מבלון המחלוקת הזה. "אין דבר כזה פירוש ללא קשר", כתב. יש אינטראקציה פרשנית וזו יכולה לקבל שלל איכויות: מזינה או רעילה, נדיבה או בנאלית, נוקשה או מלאת חיים, אמפתית או תוקפנית. "המעטפה של הפירוש יכולה להיות חשובה יותר מהתוכן", הוסיף גנט, "אבל שניהם נמצאים שם באופן בלתי נמנע – לטוב ולרע!".

ממצא אמפירי התומך בתפיסה זו נמצא במחקר שערכו הוגלנד (Høglend) ועמיתיו, שבדק את השימוש בפירושי העברה, כלומר פירושים הנוגעים ישירות ליחסו של המטופל אל המטפל, בהתחשב באיכות יחסי האובייקט של המטופל ואיכות הקשר הטיפולי. נמצא כי ההשפעה של פירושי העברה היתה החזקה ביותר עבור מטופלים עם איכות יחסי אובייקט נמוכה וכאשר איכות הברית הטיפולית היתה נמוכה. עבור מטופלים עם יחסי אובייקט באיכות גבוהה שהברית הטיפולית עמם חזקה ההשפעה של פירושי העברה היתה לרוב שלילית.

יש לזכור: אין פירוש "נקי", שניתן במנותק מהקשר, בדיוק כפי שאין קשר ש"נקי" מהאמירות הפרשניות שלנו. 

 

 

השבה ארוכת טווח (או: מה עושים בטיפול)

woman and baby lying on bedזוהי אחת ההבנות החשובות ביותר להורות (ולקשרים בכלל): עם אֵם טובה-דיה, כשהתינוק מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו; עם אם טובה פחות, הוא רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכולי.

הבנה זו על אודות הנסיבות הראשונות בהן התינוק והילד יכולים לראות את העצמי שלהם, בפנים של אדם אחר (האֵם), מספקת דרך הסתכלות על מה שקורה בטיפול. דונלד ויניקוט כתב: "הפסיכותרפיה אינה נתינת פירושים מחוכמים והולמים; בעיקרה היא ההשבה ארוכת הטווח שאנחנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא. זוהי נגזרת מורכבת של הפנים המשקפים את מה שישנו שם להיראות. כך אני מעדיף לראות את עבודתי, ולהאמין שאם אעשה אותה מספיק טוב, ימצא המטופל את העצמי שלו, ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי".

ואם זה נראה לכם פשוט למדי, בסך הכל להשיב את מה שהמטופל מביא ומספר – משהו שאולי לא מחייב כל כך הרבה שנים של לימוד, ניסיון, התמחות, הדרכה, וכל יתר ההיבטים של חיינו כמטפלים – ויניקוט מוסיף הבהרה חיונית: "איני רוצה לעורר את הרושם שמשימה זו, של שיקוף מה שהמטופל מביא, היא קלה. היא לא קלה, והיא מתישה מבחינה רגשית, אבל יש גמול בצדה".

(צילום: קווין ליאנג, אנספלאש)

כל מה שאפשר לבקש

ספרון חדש ומקסים שיצא באחרונה בהוצאת "נהר" מביא ראיון שהתקיים עם זיגמונד פרויד ופורסם ב-28 ביולי 1927 ב-London Weekly Review. תענוג גדול לקרוא שיחה עם האיש החכם, ממש כאילו היה חי עמנו כיום, והתראיין לאיילת שני ב"מוסף הארץ".

פרויד דיבר על חייו ועל מותו הקרב. הוא אמר "חייתי יותר משבעים שנה. היה לי מה לאכול. נהניתי מדברים רבים: מחברותם של אשתי, של ילדיי, משקיעות השמש, התבוננתי בצמחים שצמחו באביב. פעם אחת או פעמיים פגשתי בן אנוש שכמעט הבין אותי. מה עוד אני יכול לבקש?". פרויד לא התעניין באפשרות של קיום אחרי המוות. כמו חכם זֶן אמר למראיין, ג'ורג' סילבסטר פיראִק: "השיח הפורה הזה מעניין אותי הרבה יותר מאשר כל מה שיקרה לי אחרי מותי". וכחכם סטואי: "חיינו הם בהכרח סדרה של פשרות, מאבק בלתי פוסק בין ה'אני' והסביבה שלו. הרצון להאריך את החיים בצורה מוגזמת נראה בעיניי אבסורד".

על השיטה שייסד אמר: "החיים משתנים. הפסיכואנליזה משתנה גם היא. אנחנו נמצאים רק בתחילתו של מדע חדש". לידיעת הטהרנים הפסיכואנליטיים.

ועוד משפט אחד בלט לי. "להבין אין פירושו לסלוח על הכל", אמר למראיין (שהוסיף שבעת שאמר את הדברים, קיבלו פניו של פרויד "הבעת זעם עז של נביא עברי"). זוהי טעות נפוצה בהבנת השיטה האנליטית שיש השוגים לחשוב שמטיפה לעמדה פסיבית ביחס למציאות. "הפסיכואנליזה מלמדת אותנו לא רק מה אנחנו יכולים לשאת, אלא גם מורה לנו ממה להימנע. היא מראה לנו את מה שעלינו לחסל. סובלנות כלפי הרוע אינה נובעת בשום פנים מיֶדַע".

– – –

בחציו השני של הספרון מובא ראיון נוסף שקיים פיראק – עם אלברט איינשטיין. המדען הדגול אמר לו כך: "בהיותי אב וגם מורה אני יודע שאיננו יכולים ללמד את ילדינו שום דבר. איננו יכולים להעביר להם לא את ידע החיים שלנו ולא ידיעת מתמטיקה. כל אחד צריך ללמוד את השיעור שלו מחדש". זה נכון כמובן גם עבור מטופלינו. עליהם ללמוד את שיעוריהם בעצמם. אך לעתים קרובות הלימוד הזה יכול להתרחש רק בנוכחות של אדם נוסף, מתעניין וקשוב.

QUANDO EINSTEIN CHIESE A FREUD: PERCHé LA GUERRA? - GLI STATI GENERALI

איור: פדריקו מונצאני