אורח חיים, לא מקצוע

לא כל כך הרגשנו אותם השנה. ובכל זאת, הם נגמרו, החגים. עכשיו נכנסים לשגרת ימים ארוכה ארוכה, שגם בסופה מי יודע אם אפשר יהיה לצאת לחופשה, להתאוורר. ובינתיים, אנשים חשים שהם נשחקים.

Impact-on-the-therapist

מייקל אייגן כתב בחשד על התופעה, הנפוצה למדי, של שחיקת אנשי טיפול (therapist burnout). איך דבר כזה בכלל קורה, השתומם אייגן. אולי מי שנשחק השתמש במודל לא נכון של טיפול? מודל "לא נכון" כזה, שמוביל לשחיקה, הוא מודל שבו יש דגש על החיצוני ולא על הפנימי, כנראה מתוך ניסיון להפוך את העבודה שלנו למין "מקצוע" (profession), כמו של עורכי דין אולי. אלא שחלק ממה שמאפיין את העבודה הטיפולית הוא שאינה בדיוק מקצוע, אלא אורח חיים. "מטפלים תמיד מטפלים" כתב אייגן, "מטפלים תמיד נמצאים בתהליך של לידה, כזה או אחר, או של התפתחות עמוקה, פנימית, בקשריהם עם אנשים אחרים".

זה נשמע מעורר השראה, אבל כמו שאנחנו יודעים, המציאות בפועל – בקליניקה, במרפאה, במחלקה – אינה כה פשוטה. רבים ממטופלינו מציבים בפנינו אתגרים קשים, לכודים בייסורים, נוקשות, התנגדות, משחזרים מולנו דפוסים תוקפניים, הרסניים, חשדניים. אחרת למה שיגיעו לטיפול? אך אייגן מתעקש שדווקא העבודה עם מטופלים שהם לכאורה "קשים" מעודדת ביתר שאת את הצמיחה וההתפתחות הפנימיות. הוא מעיד על עצמו: "אם יש אדם שאני לא יכול לעזור לו, שכל דבר שאני עושה איתו מפספס, אותו אדם מאלץ אותי, כדי שאצליח לעזור לו, למצוא דרך להיות איתו שמעולם לא התנסיתי בה". אם דרך כזו לא תימצא, הטיפול ייכשל, אך כאשר דרך כזו נמצאת, אחרי שבועות או חודשים של תקיעות ותסכול, זו תחושה נפלאה. לפתע פתאום, בגלל תנועה פנימית שלנו, הטיפול ממריא. וכל זה קורה מכיוון שאנו עצמנו, ישותנו ועצמיותנו, השתנינו, בתגובה לכך שהאיצו בנו, שהצליפו בנו, ש"ניקרו" בנו ודרבנו אותנו בצורה שלא חווינו בעבר. מהי חופשה ביוון לעומת זה?

להמיר חזרה בזיכרון

Remembering vs. Understanding

"בשביל מה צריך לחפור בסיפורים הישנים, המטושטשים האלה?", שואל מטופל שהוריו התגרשו כשהיה בן חמש. "זה היה כל כך מזמן! זה מרגיש כמו חיים של מישהו אחר".

"אני לא מבינה למה זה נראה לך חשוב", אומרת מטופלת כשאני מזכיר שבגיל צעיר אושפזה לכמה חודשים בעקבות מחלה קשה. "זה היה לפני כל כך הרבה שנים, החלמתי לגמרי. לא נראה לי שיש טעם להתעסק בפרשה הזו".

שיחות מסוג זה מופיעות לעתים קרובות בטיפולים. להיזכר פירושו לפתוח פצעים שכבר נסגרו, הגלידו, נשכחו. זה באמת כואב. אבל גם להדחקה ולהכחשה יש מחיר, יש כאב משלהן.

את מה שעושים בטיפול אפשר לתמצת בשלוש מילים: ממירים חזרה בזיכרון. חוויות ילדות קשות גורמות להתנהגות שגורמת סבל, ושבכל זאת האדם לא מצליח להפסיקה. מטרתה של חזרה לא-מודעת זו היא לנסות לתקן את אותן חוויות ילדות קשות, לקשור מחדש קשרים חשובים שנפרמו. חזרה זו מתבטאת גם בטיפול. פרויד הבין את תופעת ההעברה (transference) כמעשה חזרתי, שמחליף את הזכירה. באמצעות זיהויה, ועבודה עליה, אפשר לזכור מה היה, במקום לפעול את העבר ולחיות אותו מחדש שוב ושוב.

התוצאה אינה אושר או התעלות. כל מה שמושג, כתב אוגדן, הוא אֵבל, שמחליף את הדיכאון. המטופל מכיר בכך שאירועי העבר אכן חלפו, אכן שייכים לעבר, וככאלה אינם ניתנים לתיקון. במקום לחוש דיכאון על כך שאין הוא מצליח לתקן אותם (בחזרה שלו), הוא מתאבל על מה שהיה ועל מה שלעולם לא יהיה.

זה אולי נשמע מעט, אבל זה המון. המשורר והמטפל גיא פרל, שכנראה נשאל גם הוא, חזור והישאל, "בשביל מה לחפור בעבר?", ניסח את אחת התשובות היפות ביותר שאני מכיר, בשירו "או שזוכרים". הרי הוא, מוקדש למתחבטות ולמתחבטים:

או שזוכרים
אוֹ שֶׁלֹּא זוֹכְרִים.

אִם זוֹכְרִים
נוֹשְׂאִים אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת עַל הַיָּדַיִם
כְּמִנְחָה,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים
נִשָּׂאִים
כְּמִנְחָה.

אִם זוֹכְרִים
הַזִּכָּרוֹן הוּא קֶשֶׁת הַנִּדְרֶכֶת בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וְחֵץ
הַמְפַלֵּחַ אֶת הַתּוֹדָעָה בַּצָּהֳרַיִם. אִם לֹא
זוֹכְרִים,
הַזִּכָּרוֹן הוּא זָר
הַנּוֹעֵץ בָּנוּ מַבָּט.

אִם זוֹכְרִים
מִתְאָרֶכֶת הַדֶּרֶךְ,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים, הַדֶּרֶךְ
קְצָרָה, מְהִירָה וּגְשָׁרֶיהָ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה.

אִם זוֹכְרִים
הָעוֹלָם עָגֹל.
אִם לֹא זוֹכְרִים, הָעוֹלָם שָׁטוּחַ
וְיֵשׁ לוֹ קָצֶה.

הידד, טעיתי!

אנחנו עוסקים בדיני נפשות, לטיפול מגיעים אנשים סובלים. והרבה פעמים זה מצליח, הדבר המוזר הזה, לשבת ולדבר – עובד. המצוקה פוחתת, החיים משתנים. אבל אם יש לטיפול כוח כה גדול להועיל, הרי שהוא יכול כנראה גם להזיק. הכוונה כאן אינה לנזק שגורמות עברות אתיות, אלא לכך שאם פירוש מוצלח וקשר מדויק יכולים לתת תקווה ולשנות חיים, אזי פירוש לא מוצלח, התערבות שלא בעתה – כנראה יכולים לקלקל. תרופה שמצילה חיים תגרום נזק עצום אם תינתן בצורה לא נכונה.

מכאן שאפשר להבין את החשש הגדול מפני טעות. אלא שחשש זה עצמו הוא בעייתי. "פגם נפוץ מאוד בטכניקה של מטפלים צעירים או מתחילים הוא החשש המופרז לטעות", כתבה נינה קולטארט הנפלאה. היא התייחסה במיוחד לפחד להרגיז את המטופל כאשר המטפל מגייס את התוקפנות שלו ומשתמש בה בצורה יצירתית. פחד כזה, כתבה, מביא לכך שלא פעם למטפל החששן אין כל השפעה, הוא אינו מותיר שום רושם.

לא רק את התוקפנות שלנו אנחנו חוששים להראות. ארווין הופמן התייחס לנטייה של מטפלים רבים לבחור בדרכי ביטוי מרומזות (ביותר) כשהם באים להביע אישור, קבלה ואפילו אהבה. לטענתו סיבה עיקרית לכך היא החשש לקחת אחריות מלאה למחויבות לעשות כל שביכולתנו כדי לסייע להתפתחות המטופל. הסברה הרווחת, והמקובלת, היא שלא לפעול, לשמור על ניטרליות, זה דבר "נקי", שלא יכול לקלקל או לפגוע. אבל אי-פעולה היא בעצמה פעולה, מזכיר הופמן. החשש לטעות יכול להוביל לטעות שהיא לעתים הקשה מכולם – טעות ההימנעות.

ואולי הניסיונות הללו לא לטעות – בין אם בנוקשות יתר ובין אם ברכות יתר – הם שגויים מעיקרם. שנדור פרנצי חשב שטעויות הן מהכלים החשובים ביותר שיש בידינו כדי לעזור למטופלים. "כמעט אפשר לומר שכדאי מדי פעם ליזום טעויות", כתב, "אבל הרעיון הזה כמובן מיותר, גם כך אנו טועים דיינו". מדוע הטעויות של המטפלים כה חשובות? כי הן מאפשרות להודות בהן אחר כך בפני המטופל, וכי הן מובילות לניסיון להימנע מהן בעתיד, שני דברים שמאפשרים למטופל לפתח אמון במטפל, אמון שיוצר "את הניגוד בין ההווה ובין העבר הטראומתוגני, הבלתי נסבל".

Why are Mistakes Necessary? | Roger Osorio

היינץ קוהוט הדגיש אף הוא שטעויות הן בלתי נמנעות, "גם אם התיאוריות של האנליטיקאי נכונות והוא פתוח וגמיש ביישומן", והוא העריך שהן מתרחשות "מאות פעמים בכל אנליזה טובה". לטעויות שנעשות במסגרת אמפתית ומתוך לקיחת אחריות הוא קרא "כישלונות אופטימליים". אלה נחווים על-ידי המטופל כ"תסכולים אופטימליים", שהם שמביאים לבנייתו של מבנה העצמי. קוהוט לא היסס לקבוע כי "'תסכול אופטימלי' הוא המושג המכריע בתיאוריית פסיכולוגיית העצמי בכל הנוגע לריפוי". המכריע! אז לחיי התסכול, הכישלון, הטעות.

ילדות היא תקופה קשה

זו תהייה ששומעים לעתים מאוד קרובות בקליניקה: 'אבל ההורים שלי סבבה, הילדות היתה ממש בסדר, לא זוכר.ת שום טראומה או בעיה גדולה – אז למה הדיכאון/החרדה/הקושי החברתי (וכד') האלה?'. לפעמים אחרי כמה חודשים או שנים בטיפול מגלים שהילדות היתה שונה במאוד מהאופן בו זכרו אותה, והתשובה ל'למה?' הופכת ברורה. אבל לא תמיד זה מה שקורה.

Bio - Christopher Bollas

כריסטופר בולאס הציע תשובה מעניינת לתהייה. הילדות מטבעה, כך כתב, היא חוויה שאין לה שיעור (unfathomable), שלא ניתן לתארה במילים. גם ההורה הקשוב ביותר אינו יכול לקלוט את מאבקיו הפנימיים של ילדו. לעתים התינוק או הילד הקטן יכול לחוות משבר עמוק, שהוא פשוט מחוץ לטווח הקליטה של ההורה. נפשות הן תופעות עדינות ורגישות מאוד, ונפשות רכות הן פגיעות במיוחד לגחמות של החיים. יש אנשים שצרכיהם המוקדמים לא סופקו על-ידי ההורים או שספגו פגיעה קשה, אולם יש כאלה שפשוט "סבלו מהילדות עצמה". בין אם כך ובין כך, נוצרת טראומה מוקדמת, שממשיכה ללוות לחיים הבוגרים.

פירוש או קשר? הם לא נפרדים!

Emmanuel Ghent | Historical figures, Historical, Ghentהמחלוקת הגדולה ביותר אולי בהיסטוריה של הפסיכואנליזה נוגעת לגורם העיקרי שמביא לשינוי אצל מטופלים: האם מדובר בהבנה חדשה, אותה מעביר המטפל באמצעות פירוש, או שמא הגורם הטרנספורמטיבי הוא יצירת קשר מסוג חדש? עמנואל גנט הוציא את האוויר מבלון המחלוקת הזה. "אין דבר כזה פירוש ללא קשר", כתב. יש אינטראקציה פרשנית וזו יכולה לקבל שלל איכויות: מזינה או רעילה, נדיבה או בנאלית, נוקשה או מלאת חיים, אמפתית או תוקפנית. "המעטפה של הפירוש יכולה להיות חשובה יותר מהתוכן", הוסיף גנט, "אבל שניהם נמצאים שם באופן בלתי נמנע – לטוב ולרע!".

ממצא אמפירי התומך בתפיסה זו נמצא במחקר שערכו הוגלנד (Høglend) ועמיתיו, שבדק את השימוש בפירושי העברה, כלומר פירושים הנוגעים ישירות ליחסו של המטופל אל המטפל, בהתחשב באיכות יחסי האובייקט של המטופל ואיכות הקשר הטיפולי. נמצא כי ההשפעה של פירושי העברה היתה החזקה ביותר עבור מטופלים עם איכות יחסי אובייקט נמוכה וכאשר איכות הברית הטיפולית היתה נמוכה. עבור מטופלים עם יחסי אובייקט באיכות גבוהה שהברית הטיפולית עמם חזקה ההשפעה של פירושי העברה היתה לרוב שלילית.

יש לזכור: אין פירוש "נקי", שניתן במנותק מהקשר, בדיוק כפי שאין קשר ש"נקי" מהאמירות הפרשניות שלנו. 

 

 

השבה ארוכת טווח (או: מה עושים בטיפול)

woman and baby lying on bedזוהי אחת ההבנות החשובות ביותר להורות (ולקשרים בכלל): עם אֵם טובה-דיה, כשהתינוק מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו; עם אם טובה פחות, הוא רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכולי.

הבנה זו על אודות הנסיבות הראשונות בהן התינוק והילד יכולים לראות את העצמי שלהם, בפנים של אדם אחר (האֵם), מספקת דרך הסתכלות על מה שקורה בטיפול. דונלד ויניקוט כתב: "הפסיכותרפיה אינה נתינת פירושים מחוכמים והולמים; בעיקרה היא ההשבה ארוכת הטווח שאנחנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא. זוהי נגזרת מורכבת של הפנים המשקפים את מה שישנו שם להיראות. כך אני מעדיף לראות את עבודתי, ולהאמין שאם אעשה אותה מספיק טוב, ימצא המטופל את העצמי שלו, ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי".

ואם זה נראה לכם פשוט למדי, בסך הכל להשיב את מה שהמטופל מביא ומספר – משהו שאולי לא מחייב כל כך הרבה שנים של לימוד, ניסיון, התמחות, הדרכה, וכל יתר ההיבטים של חיינו כמטפלים – ויניקוט מוסיף הבהרה חיונית: "איני רוצה לעורר את הרושם שמשימה זו, של שיקוף מה שהמטופל מביא, היא קלה. היא לא קלה, והיא מתישה מבחינה רגשית, אבל יש גמול בצדה".

(צילום: קווין ליאנג, אנספלאש)

כל מה שאפשר לבקש

ספרון חדש ומקסים שיצא באחרונה בהוצאת "נהר" מביא ראיון שהתקיים עם זיגמונד פרויד ופורסם ב-28 ביולי 1927 ב-London Weekly Review. תענוג גדול לקרוא שיחה עם האיש החכם, ממש כאילו היה חי עמנו כיום, והתראיין לאיילת שני ב"מוסף הארץ".

פרויד דיבר על חייו ועל מותו הקרב. הוא אמר "חייתי יותר משבעים שנה. היה לי מה לאכול. נהניתי מדברים רבים: מחברותם של אשתי, של ילדיי, משקיעות השמש, התבוננתי בצמחים שצמחו באביב. פעם אחת או פעמיים פגשתי בן אנוש שכמעט הבין אותי. מה עוד אני יכול לבקש?". פרויד לא התעניין באפשרות של קיום אחרי המוות. כמו חכם זֶן אמר למראיין, ג'ורג' סילבסטר פיראִק: "השיח הפורה הזה מעניין אותי הרבה יותר מאשר כל מה שיקרה לי אחרי מותי". וכחכם סטואי: "חיינו הם בהכרח סדרה של פשרות, מאבק בלתי פוסק בין ה'אני' והסביבה שלו. הרצון להאריך את החיים בצורה מוגזמת נראה בעיניי אבסורד".

על השיטה שייסד אמר: "החיים משתנים. הפסיכואנליזה משתנה גם היא. אנחנו נמצאים רק בתחילתו של מדע חדש". לידיעת הטהרנים הפסיכואנליטיים.

ועוד משפט אחד בלט לי. "להבין אין פירושו לסלוח על הכל", אמר למראיין (שהוסיף שבעת שאמר את הדברים, קיבלו פניו של פרויד "הבעת זעם עז של נביא עברי"). זוהי טעות נפוצה בהבנת השיטה האנליטית שיש השוגים לחשוב שמטיפה לעמדה פסיבית ביחס למציאות. "הפסיכואנליזה מלמדת אותנו לא רק מה אנחנו יכולים לשאת, אלא גם מורה לנו ממה להימנע. היא מראה לנו את מה שעלינו לחסל. סובלנות כלפי הרוע אינה נובעת בשום פנים מיֶדַע".

– – –

בחציו השני של הספרון מובא ראיון נוסף שקיים פיראק – עם אלברט איינשטיין. המדען הדגול אמר לו כך: "בהיותי אב וגם מורה אני יודע שאיננו יכולים ללמד את ילדינו שום דבר. איננו יכולים להעביר להם לא את ידע החיים שלנו ולא ידיעת מתמטיקה. כל אחד צריך ללמוד את השיעור שלו מחדש". זה נכון כמובן גם עבור מטופלינו. עליהם ללמוד את שיעוריהם בעצמם. אך לעתים קרובות הלימוד הזה יכול להתרחש רק בנוכחות של אדם נוסף, מתעניין וקשוב.

QUANDO EINSTEIN CHIESE A FREUD: PERCHé LA GUERRA? - GLI STATI GENERALI

איור: פדריקו מונצאני

פירוש הפירוש

כמטפלים, יש באמתחתנו מספר מוגבל של ההתערבויות: שיקוף, כלומר חזרה על משהו שהפציינט אמר; עימות, בו אנו מחברים שתי אמירות ומצביעים על כך שאינן מתיישבות זו עם זו; ופירוש. סֶה טוּ. הפירוש הוא ההתערבות היחידה שמוסיפה משהו חדש לדברי המטופל, משום כך הוא נחשב להתערבות הכי מתקדמת, אך גם זו שיכולה לעורר תגובות הגנתיות חזקות.

לפי מייקל באלינט ישנם שלושה סוגי פירושים: פירושי תוכן, פירושי הגנות ופירושי העברה. חלוקה אחרת היא לפירושים אינטגרטיביים ולא אינטגרטיביים. בחיים לכל דבר יש שני צדדים, יש יתרון וחיסרון, תועלת ומחיר. גם להגנה נוקשה יש ערך, אחרת לא היתה מאומצת. פירוש אינטגרטיבי מציג את שני הצדדים ועל כן הוא תמיד עדיף.

לפירוש כוח רב. אם מצליחים לתת פירוש נכון, כתב היינץ קוהוט, זיכרון שהיה "תקוע", יפסיק להופיע. זאת משום שהפירוש מעביר אותו מהעבר הטראומתי אל ההווה הטיפולי, דבר המכריע לדברי קוהוט מעצורים התפתחותיים.

עם זאת, יש לנקוט זהירות, שכן לפירוש יש גם כוח להזיק – למשל אם הוא שגוי, או אם ניתן בעיתוי לא מדויק. אך הפירושים המזיקים ביותר הם כנראה אלה שאנו כמטפלים דבקים בהם כאמת יחידה שאין עליה עוררין.

Adam Phillips (psychologist) - Alchetron, the free social encyclopediaכל דבר בעל ערך, יהא הוא חלום, סימפטום או יצירת אמנות – ניתן להבין רק על-ידי פירוש מרובד ומרובה (overinterpretation), כלומר פירוש שמבין אותו מכיוונים שונים כתוצר של מגוון דחפים ומקורות. מתוך כך ברור כי תמיד יש לחשוד בפירוש בודד, לא משנה כמה משכנע יראה. בפירוש יחיד, האני-העליון הוא השולט, קובע עבורנו מה נתפס כאמת ביחס לעצמנו, ועל כן אמת זו היא לרוב ביקורתית או צינית. יתר על כן, הדגיש אדם פיליפס, ככל שהפירוש הבודד יותר משכנע, יותר סמכותי, הוא ככל הנראה פחות מהימן. הפירוש האבסולוטי הוא לעתים קרובות ניסיון אלים להציב גבול, במחוזות בהם שום גבול אינו יכול להיות מוצב – מחוזות הנפש.

וילפרד ביון – ויקיפדיהעמדה מעניינת לגבי השאלה מה הופך פירוש ל"טוב", הציג ביון. לדבריו, האופן לפיו יש להעריך כל אמירה של המטפל היא על פי מידת החיוניות של מי שהוא למחשבות שהוא מבטא, בניגוד לחשיבותם של הניסיון, ההשכלה או האוריינטציה התיאורטית שלו. ככל שאלה האחרונים חשובים יותר למה שאמר, כך הערך האנליטי של הפירוש שהציג נמוך יותר, כלומר זר יותר לאזור של O, שבו ממוקדת תשומת לבנו כמטפלים. לרעיון אמיתי אין צורך להישען על מערכת מושגית מורכבת, ואין לו צורך להתבסס על אישיות, כריזמה, ניסיון חיים וכו'. הוא אמיתי בפני עצמו. כל פרשנות שאינה יכולה להתקיים בנפרד מהאופי, הידע, האמונות, הניסיון של המטפל היא לא מדויקת ולא מועילה.

Learning & Development: Early Years Pioneers - D W Winnicott ...אפשר לומר שאם נצליח להגיע לעמדה הטיפולית ה'נקייה' ביותר, נקייה מאופי, מאישיות, מידע, מניסיון – נוכל רק לשתוק. פירוש 'טהור' אינו אפשרי, המילים תמיד מוגבלות. אכן, לקראת סוף ימיו הכיר ויניקוט בחוסר הערך של מתן פירושים. הוא כתב: "רק בשנים האחרונות נעשיתי מסוגל להמתין ולהמתין להתפתחותה הטבעית של ההעברה, הצומחת מתוך אמונו הגדל של המטופל בטכניקה ובסיטואציה הפסיכואנליטיות, ולהימנע מלקטוע תהליך טבעי זה על-ידי נתינת פירושים … אם רק נמתין, יבוא המטופל לכלל הבנה מתוך יצירתיות ובחדווה עצומה, והיום אני נהנה מן החדווה הזאת יותר משנהניתי אז מן התחושה שאני פיקח". אם כבר נתן ויניקוט פירוש, הרי שהדבר נועד לדבריו "בעיקר כדי להביא לידיעת המטופל את גבולות הבנתי. העיקרון הוא שהמטופל – והוא בלבד – הוא בעל התשובות".

ללמוד לנשום

הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן כתב שלא מעט אנשים נולדים וגדלים בתוך אטמוספרה שהיא רעילה. בבגרותם, הם עשויים לשנוא את האווירה בה גדלו, אלא שהציוד הפסיכו-ביולוגי שלהם, עצם זהותם, כבר מותאמים בצורה הדוקה לאטמוספרה הזו. כמה שלא ירצו להשתחרר ממנה, היא כבר בתוכם, חלחלה לכל תא. גם אחרי עזיבת התא המשפחתי ההורי, חיישנים לא-מודעים בתוכם תרים אחר סיטואציות רעילות, והחיים הנפשיים ממשיכים להתנהל בתוך ערפיח מציק. המשך ההזנה הרעילה כרוך בסבל עבור אנשים אלה, אולם מעבר לחיים בריאים יותר אינו אפשרי, שכן הם חסרים את היכולת להשתמש בחומרים מזינים טובים.

אייגן סיפר על מרצה לפילוסופיה שהכיר בניו יורק, אדם מרשים ורב קסם, שחלה במחלת הנשימה הכרונית אמפיזמה (נַפַּחַת). בסמסטר הראשון מיד אחרי פרישתו לגמלאות, החליט המרצה לעבור לשווייץ וללמד שם. הוא נפטר זמן קצר אחרי הגעתו לשווייץ. "שיערתי שריאותיו לא יכלו לספוג אוויר צח, אחרי שנים בהן הסתגלו לזיהום האוויר הניו-יורקי", כתב אייגן.

הטיפול מלמד את המטופל לחוות קשר מסוג חדש – מקבל, מכבד, אוהב. זה רק נשמע פשוט. מי שהתרגל למזון קלוקל, למשקאות קלים עתירי סוכר – יירתע מירקות וממים צלולים. המעבר דורש הסתגלות. הטיפול הוא מרחבהּ.

junk-food-vs-healthy-food

– – –

אלמד את אייגן, ועוד, בקורס שנתי במסגרת תוכנית הכשרה תלת-שנתית חדשה וחדשנית לפסיכותרפיה, השמה דגש על כל מופעי החיים – הנפשיים, כמובן, אך גם הגופניים והרוחניים. מוזמנות ומוזמנים לקרוא עוד על התוכנית כאן.

 

שינוי ויציבות (לזכרו של פיליפ ברומברג)

Adolf the Cat: A Story About Trauma - Mindsplain.com | Therapist NYCפיליפ ברומברג, מאבות הפסיכואנליזה ההתייחסותית, נפטר ביום שני השבוע. במאמרו "צל ומהות: השקפה התייחסותית על התהליך הקליני" (מופיע בתרגום לעברית בספר פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת) הוא נגע באחת הנקודות המהותיות של הטיפול: היציבות של תחושת הזהות האישית היא בעלת ערך גבוה מאוד; מדוע אם כן שמישהו ישתנה? התשובה של ברומברג היא שלאישיות האנושית "יכולת יוצאת דופן לעסוק ביציבות ובשינוי בעת ובעונה אחת והיא תעשה כן תחת התנאים המתאימים". יכולת זו היא למעשה הבסיס המאפשר את הטיפול הנפשי.

כל מטופל נכנס לטיפול עם אותה משאלה "לא הגיונית", כתב ברומברג – "המשאלה להישאר כפי שהוא בעת שהוא משתנה". באופן מסורתי תוארה משאלה זו כמשקפת "התנגדות" (מונח המתאר את מאמציו ההגנתיים של מטופל להימנע מידיעה עצמית). ברומברג ראה זאת אחרת – ה"התנגדות" לשיטתו היא חלק הכרחי מהמרחב המעברי שבין הרצון לשמור על יציבות ובין בקשת השינוי.

המשימה הראשונה במעלה בתפקידו הטיפולי של האנליטיקאי, כתב ברומברג בהקשר זה, "היא לסייע לקיים את אשליית המטופל שהוא יכול להישאר כפי שהוא בזמן שהוא משתנה". כדי לעשות זאת, על המטפל להימנע מתפיסה פרשנית, שגלומה בה מידה של שיפוטיות, של רמות שונות בתפקודו של המטופל. תפקיד המטפל אינו לתקן את אשליות המטופל, כלומר עיוותים שונים בתפיסת העצמי והמציאות שלו, אלא להכיר אותן עם המטופל, כך שהמטופל יוכל להשתמש בהן באופן יצירתי ככל שניתן. אם ישנן תובנות בטיפול, הן צריכות לעלות מהמטופל, ולא מהאנליטיקאי. תובנות אלה, המשקפות שינוי בפני עצמו, הן מה שאנו מבקשים ומאפשרים, ולא את תוצאותיהן (קרי הפחתה בסימפטום, שינוי התנהגותי וכולי). ברומברג ציטט את פרידמן שכתב: "תובנה היא היצירה המוזיקלית שהמטופל לומד כאשר הוא מתאמן על אנליטיקאי מכוון-היטב".

בעניין ההנהון

מי שפותח את פיו, אוזניו נאטמות (רוברט זטאהלר)

דמיינו קריקטורה של מטפל. סביר להניח שהוא (או היא) יראו שם תומכים בסנטרם, שולחים במטופלת (או במטופל) מבט מהורהר, אמפתי, שקט. לא פעם נתקלתי בתוכחה מצד מטופלים על השתיקה, על ההקשבה שנדמית פסיבית ומרוחקת. כמה ממטופליי אף אמרו שעזבו טיפול קודם בגלל שהמטפל כמעט לא אמר דבר במהלך הפגישות והם לא יכלו לשאת את הדממה.

אז למה לשתוק?

כתינוקות, כל אחד מאתנו למד להשתמש בפיו, בלשונו, במיתרי הקול שלו, כדי לשדר למי שטיפל בו על תחושת רעב, על חום או על קור, על מחסור בתשומת לב. חלק לא קטן מכאבי הינקות נבע מכך שלא תמיד המטפלים הצליחו לפרש נכונה את המסרים שנשלחו לעברם באין אונים. אנחנו לומדים לדבר בראש ובראשונה כדי לבטא את צרכינו בצורה שתהיה ברורה יותר עבור מי שאליהם אנו פונים, ועד סוף חיינו כל דיבור הוא בקשה או דרישה לקבל משהו שחסר לנו, או לפחות רצון להכרה בכך שמשהו חסר, בקשה להישמע. בחשבון אחרון, כתב האנליטיקאי הצרפתי ז'ק לאקאן, כל דיבור הוא דרישה לאהבה.Modern Psychoanalysis

זו הסיבה שמומלץ לדבר מעט בפגישות, ולחשוף כמה שפחות על עצמנו; שכן בעשותנו כך, אנחנו בעצם מבקשים להיות נאהבים על-ידי המטופלים שלנו, במקום לשמש להם כמצע אוהב להתפתחותם שלהם.

כמובן, לעתים חשוב שנדבר. זה חלק מהותי מהטיפול. כאשר אנחנו עושים זאת, כדאי לבטא את הערותינו או פירושינו עד כמה שניתן כך שלא היצירתיות או המקוריות שלנו תהיה במרכז, אלא הדברים עצמם הם שיהיו נוכחים בחדר.