אופי ועומק הרוחניות הם הגורמים שמעצבים יותר מכל את חייו ומערכות יחסיו של האדם, כך טען הפסיכואנליטיקאי אריך פרום בשנות השישים של המאה שעברה. פרום ביקר בחריפות את הדגש הבלעדי כמעט ששמה הפסיכואנליזה בימיו על תכנים לא מודעים וזיכרונות ילדות, תוך החנקת הרוחני, והיה מראשוני הפסיכואנליטיקאים שפנו לחוכמת המזרח לשם העשרת העבודה הטיפולית.
האדם המערבי, כתב פרום, משלם "מס שפתיים" למטרות כמו אושר או אינדיבידואליזם, אך למעשה אין לו מושג בשביל מה הוא חי. אחדים אומרים שהם חיים למען המשפחה, אחרים "כדי ליהנות", ויש מי שטוענים שמטרתם היא להתעשר, אך למעשה האדם המערבי נעדר כל מטרה, למעט המשאלה להימלט מחוסר ביטחון ומבדידות. פרום הציע גישה חדשה לנפש האנושית, שתהיה מבוססת על עקרונות שהם בבסיסם רוחניים וטען כי "התפתחותו של האדם דורשת את יכולתו להתעלות מעל הכלא הצר של האגו שלו, החמדנות שלו, האנוכיות שלו, הנפרדות שלו מזולתו, כלומר, מכאן, מהבדידות הבסיסית שלו".
פרום, שהיה ממייסדי הזרם ה"ניאו-פרוידיאני" בפסיכואנליזה, זכה בימי חייו להצלחה אדירה בהפצת רעיונותיו בנוגע לנפש האדם ומטרת קיומו. חשיבתו תרמה רבות להתפתחותן של גישות טיפוליות עכשוויות כמו הפסיכואנליזה ההתייחסותית והאינטרפרסונלית, והיא עודה רלבנטית ומעוררת השראה גם למחפשי-דרך, בין המזרח למערב.
אריך זליגמן פרום נולד בפרנקפורט ב-1900 למשפחה אורתודוקסית, בן יחיד לאב חרדתי ואם נוטה לדיכאון, שתלו בו את כל תקוותיהם. הוא נמלט מתחושת החנק שחש בבית ללימודי תנ"ך עם מורים שנתנו לו השראה והנחייה ובין 1918 ל-1921 אף למד אצל רבי נחמיה נובל, יחד עם מרטין בובר, ליאו בק וגרשם שלום.
בגיל 26 פגש פרום את הפסיכואנליטיקאית פרידה רייכמן, שהייתה אז בת 36. הוא הפך למטופל שלה, אך במהלך האנליזה הם התאהבו והטיפול הופסק. מהספה עברו למיטה. הם התחתנו ונותרו נשואים חמש שנים, אם כי התגרשו בפועל רק כעבור 19 שנים. בהמשך נודעה פרום-רייכמן כמטפלת של ג'ואן גרינברג, שכתבה על סמך הטיפול איתה את הספר המצליח "לא הבטחתי לך גן של ורדים" (שעובד גם לסרט ולמחזה).
אשתו השנייה של פרום הייתה הצלמת הני גורלנד, שנמלטה יחד עם בנה ז'וזה ועם ההוגה ולטר בנימין מצרפת לספרד בימי מלחמת העולם השנייה. במהלך הבריחה הנועזת דרך הרי הפירנאים נתפסה הקבוצה הקטנה על-ידי המשמר הספרדי ובנימין שם קץ לחייו. בזכות שוחד, הצליחו גורלנד ובנה להימלט, אולם היא נפצעה קשה במסע המפרך. לבסוף הגיעו השניים לארה"ב, שם הכירה גורלנד את פרום ונישאה לו, אולם כעבור כמה שנים שמה אף היא קץ לחייה.
אשתו השלישית של פרום הייתה אניס פרימן, אלמנה שלוש פעמים, צעירה ממנו בשנתיים. היא הייתה אישה מבריקה ויפהפייה, שעסקה במדיטציה, אסטרולוגיה וטאי צ'י. בין השניים התפתח רומן לוהט ולאורך שנות חייהם יחד כתבו דברי אהבה זה לזה מדי יום ביומו. באחד מפתקיו כתב לה פרום: "אהובתי היפהפייה, אני אוהב אותך כל-כך שזה כואב, אך הכאב מתוק ונפלא. אני מקווה שאת חשה אותו בשנתך".
בהשראת אהבתם כתב את הספר "אמנות האהבה", שתורגם ליותר מחמישים שפות ומכר מעל לשלושים מיליוני עותקים. הקשר עם פרימן הצליח ליצור בפרום אהבה עצמית, אולי לראשונה בחייו, ובספר הוא הדגיש את חשיבותה של זו, וההבדל בינה ובין אנוכיות: "אם אדם מסוגל לאהוב בצורה יצרנית ופורה, הוא אוהב גם את עצמו; אם הוא מסוגל לאהוב רק אחרים, אין בכוחו לאהוב כלל. … אנוכיות ואהבה עצמית, לא רק שאינן זהות, הן לאמיתו של דבר הפכים. האדם האנוכי אינו אוהב את עצמו יותר מדי אלא פחות מדי; למעשה הוא שונא את עצמו".
בני הזוג חיו במקסיקו סיטי במשך 20 שנה, שם הפכו לדמויות בולטות בחיי הרוח והחברה. באופיו נטה פרום לעליזוּת רבה והוא ערך מסיבות פאר שהפכו לשם דבר, בהן התנהלו שיחות מרתקות לצד אוכל גורמה ויין משובח. עם זאת, לעתים סבל מפרצי דיכאון – סביב ההתאבדות של אשתו השנייה וכן של כמה ממטופליו.
כדי להתמודד עם נטייתו לדיכאון שמר פרום על סדר יום קבוע. מדי בוקר הלך במשך 20 דקות, אז הקדיש ארבע שעות לכתיבה, שעה למדיטציה, ואחרי ארוחת הצהריים עסק בטיפול ובפרויקטים שונים שנטל על עצמו.
אך הדבר ששמר על פרום והצמיח אותו יותר מכל, כך לפי מחבר הביוגרפיה שלו, לורנס פרידמן, היה העיסוק הרוחני שלו, ששילב יהדות, מיסטיקה נוצרית וזן בודהיזם. את הממד הרוחני זיהה פרום ככזה המתקיים בתוך העצמי, אך משתרע גם מעבר לעצמי ואף לחברה. הרוחניות שלו הייתה נבואית באופייה, במסורת הנביאים התנ"כיים שמהם שאב השראה, אם כי היא לא דרשה כתנאי את קיומו של אל. קריאתו המתמדת היתה לחרות, צדק ואהבת החיים. זו הייתה רוחניות רגשית במהותה, שהצורה הבסיסית והאינטנסיבית ביותר שלה הייתה מבחינתו אהבת אם לתינוקה שאך זה נולד; מטרת החיים, סבר, היא לבסס יחס רוחני כזה בכל הקשרים שיש לו לאדם לאורך חייו. פרום עצמו לא הביא ילדים לעולם, ופעם אמר לאחד מחבריו כי נמנע מכך שכן הורות מאלצת את האדם להיצמד לתרבות הרווחת ולערכיה.
פרום ידע להעביר בשפה מובנת רעיונות מורכבים על נפש האדם ומטרת קיומו, אותם שאב מפסיכואנליזה, פילוסופיה ותאולוגיה. כל 20 ספריו (מלבד אחד) מכרו מעל מיליון עותקים, וברבות הימים הוא הפך לאינטלקטואל בעל השפעה בינלאומית. בין קוראיו היה ג'ון פ. קנדי, שעל פי דיווחים אף התקשר לפרום להתייעצות במהלך משבר הטילים בקובה. כוכבים כאליזבת טיילור שכבו על ספת הטיפולים של פרום, שבמקביל לכתיבה ולטיפול סייע להקים את ארגון אמנסטי ותרם כספים רבים למטרות הומניטריות.
ספרו האחרון של פרום, "בעלנות או מימוש עצמי", מכר מעל 10 מיליון עותקים, והפך אותו באופן סופי לגורו במעמד עולמי. האפיפיור ג'ון פול השני אמר על פרום שהוא מורה גדול של האנושות וכי הספר הנו "ספרות רוחנית נעלה". הוא אף הזמין לוותיקן את פרום, שהיה אז בן 76, לדון איתו בתפיסותיו הרוחניות.
לקראת מותו כתב פרום לאחד מידידיו: "ליהנות מכל רגע הוא הדבר החשוב ביותר שיש; החיוך על פניהם של אחרים, מחשבה, מראהו של עץ". הוא נפטר מהתקף לב, חמישה ימים לפני יום הולדתו ה-80.
על פי תפיסת האדם של פרום, המהות האנושית היא של סתירה, זאת שכן האדם הוא חלק מהטבע (נתון לתכתיביו ותקריותיו) אולם מצוי גם מעבר לו, בן-חורין במחשבותיו. מהות האדם, כתב, מעוגנת בשאלה שהסתירה מעוררת – מה יכול האדם לעשות כדי להיחלץ מהחרדה ומייסורי הבדידות, כך שירגיש בבית בתוך העולם; ובצורך לתת תשובה.
לפי פרום, הפתרון הנכון לבעיה בפניה ניצב האדם הוא מימוש העצמי באופן חופשי וספונטני. האדם יוצר ילדים, חפצים, יצירות אמנות, שיטות מחשבה, אבל התוצר החשוב ביותר של עשייתו, כתב פרום, "הוא האדם עצמו".
יצירת העצמי אינה דבר מובן מאליו. בניגוד לצמיחת הגוף, המתרחשת מאליה כל עוד קיימים התנאים הדרושים, צמיחת הרוח כרוכה במאמץ רב, ורבים אינם מממשים אותה. וכך כתב פרום:
בן-דורנו יסכים, כי קריאה וכתיבה הן אמנויות שיש ללמדן; שאין אדם יכול, בלא ללמוד, להיות אדריכל או מהנדס או אומן מיומן. אבל לחיות – הרי זאת יודע כל אחד, ואין כאן מה להתאמץ וללמוד. הרי כל אדם 'חי' איכשהו – משמע, כל אחד מומחה לדבר. … [אולם] מיעוט חדוות-החיים והאושר שמסביבנו סותר הנחה זו. עם כל החשיבות שחברת האדם מייחסת בימינו לאושר, לטיפוח העצמות, לסיפוקם של אינטרסים אישיים, היא מוסיפה לבצר בלב האדם את ההכרה, כי לא אושרו (או, בלשון חכמי הדת, גאולתו) היא תכלית חייו, כי אם מילוי חובתו בעבודה או הצלחתו. הממון, היוקרה והכוח היו למניעי מעשיו ולמשאות-נפשו. הוא פועל מתוך אשליה, כי פעולותיו משרתות את ענייני עצמו אף-על-פי שלאמיתו של דבר הוא משרת הכול מלבד האינטרסים של עצמותו האמיתית. (אדם לעצמו, עמ' 20-19)
כדי ליצור את עצמו באופן ספונטני ואותנטי בתוך הקונטקסט החברתי, נדרש האדם לבחור בשביל הנכון במגוון צמתים שמזמנים לו החיים, הציע פרום. הצומת הראשון שתיאר הוא של בחירה בין כניעה לתכתיבים חברתיים ובין פעולה המעוגנת באני האמיתי. לכאורה נראה כי כל אדם יעדיף לפעול באופן חופשי על פי נטיותיו, אולם בפועל אין זה כך. בימי מלחמת העולם השנייה התברר כי מיליוני גרמנים ויתרו על החופש שלהם באותה מידה של התלהבות שבה נלחמו אבותיהם להשיגו: "במקום לשאוף לחופש ביקשו דרכים לנוס ממנו". תוצאותיה המחרידות של תופעה זו הביאו את פרום לניסיון להבין את מקורותיה.
החופש הרב של האדם המודרני הושג במחיר ניתוק קשרים חברתיים, ולכן הוא מופיע לרוב מלווה בתחושה של בדידות, שהיא, לפי פרום, הדבר המאיים ביותר על האדם. פרום מנה שלושה מנגנוני מנע שהיחיד מפעיל כנגד תחושת הבדידות: התבטלות והתכחשות לעצמי (זהו המזוכיזם), נסיגה מהעולם (סכיזופרניה) והמנגנון הנפוץ ביותר – התעלמות מהעצמי ובחירה להיות "כמו כולם". כאשר האדם הופך להיות "כמו כולם" מיטשטש ההבדל בין האני והאחרים, ועמו גם אימת הבדידות וחוסר-הישע, אולם המחיר גבוה ביותר: "זהו איבוד כל העצמי שבאדם".
האדם שמוותר על עצמיותו האינדיבידואלית פועל בשמו של "אני חברתי", כלומר "אני" המורכב בתמציתו מהתפקידים שעל הפרט למלא. גם התמקדות נרקיסיסטית בעצמי אינה אלא טיפוח האני החברתי. אדם יכול למלא תפקידים רבים, ולשכנע את עצמו כי זהו "הוא" בכל אחד מהם, אולם בשביל אנשים רבים העצמי המקורי שלהם חנוק לגמרי על ידי זה המוכתב. כך גם רוב המחשבות והרגשות של האדם המודרני אינם 'שלו', אף כי הם מרגישים לו כאלה – הוא סופג אותם מסביבתו, בעיקר בתוך מערכת החינוך הדכאנית, ומאמץ כאילו היו שלו. לאדם המודרני החש אוטונומי זה נשמע אולי חריג, אבל לטענת פרום אין זה מצב נדיר. תוכן המחשבות, הרגשות והאיוויים שלנו מושפע לדעתו הרבה יותר מהחוץ מאשר מהפעולות הנפשיות העצמיות האותנטיות.
צומת שני שציין פרום הוא זה שבו בוחר האדם בין "התנוונות" ל"צמיחה". שתי אלה הן למעשה קונפיגורציות העצמי הבסיסיות, ולפי תורתו ההבחנה בין אוהבי-מוות לאוהבי-חיים היא ההבחנה העמוקה והיסודית ביותר בין בני-אדם, מבחינה פסיכולוגית ואתית כאחד. רוב האנשים נמצאים אי-שם בתווך, רק מעטים מצויים באחד מקצות הסקלה, אך כל אדם מתקדם על פי מידת הבחירה שלו בכל כיוון: החיים או המוות, הטוב או הרע.
"האתיקה הביופילית" (אוהבת החיים) של פרום קובעת כי הטוב פירושו הוקרת החיים, העלאת ערכם, עידוד של צמיחה והתפתחות ואילו הרע משתקף בכל מה שמחניק את החיים, מצר אותם, מפורר אותם. "השמחה היא מידה טובה והעצבות – חטא". מכאן שהתמסרות מלאה לחיים היא מימוש התכלית הגבוהה ביותר שמסוגל אדם להגיע אליה.
המתח ביופיליה/נקרופיליה קשור כמובן הדוקות בזה שבין חופש למנוס-מחופש. פרום הדגיש כי החופש, שדורש מהפרט להיות פעיל ואחראי, לא עבד או בורג משומן-היטב במכונה, הוא התנאי להתפתחותה של ביופיליה.
צומת שלישי שבו בוחר האדם את צורת הקיום של העצמי הוא זה שבין פנייה לבעלנות (having) ובין פנייה להיוֹת (being). "הבחנה זו", כתב פרום, "יחד עם ההבחנה בין אהבת החיים לאהבת המוות, מייצגת את בעיית הקיום הנוקבת ביותר".
כמו ביתר הצמתים, גם כאן בוחרים רוב בני-האדם בשביל ביניים, נמשכים לשני הקצוות במידות משתנות. מצד אחד קיימת בנו הנטייה לרכוש, לשלוט, שמקור כוחה בצורך הביולוגי לשרוד, ומן הצד השני נוכחת הנטייה להיות, לממש את עצמנו, לשתף, להעניק, להקריב – שמקור כוחה בצורך האנושי הטבוע מלידה להתגבר על הבדידות על ידי אחדות עם אחרים. מי שקובע איזו משתי המגמות תשלוטנה, הוא במידה רבה הסדר החברתי, ערכיו והנורמות שלו: תרבויות שמעודדות את התאווה לרכוש, וכך את צורת הקיום הבעלנית, יסודן בפוטנציאל אנושי אחד, ואילו תרבויות שמעודדות מימוש עצמי ושיתוף יסודן בפוטנציאל האחר. לא נדרש מאמץ כדי להבין באיזה מהסדרים החברתיים אנו מתקיימים כיום.
פרום הדגים כיצד מתבטא ההבדל בין שתי צורות הקיום במגוון פעולות וחוויות. כך למשל קיים פער עמוק בין "להיות בעל ידע" ובין "לדעת". בתחום הדתי כתב פרום כי אמונה בעלנית "אינה אלא בעלות על תשובה חסרת ביסוס רציונלי. היא כוללת ניסוחים פרי יצירתם של אחרים, שאדם מקבלם משום שהשתעבד לאחרים". אמונה כזו נוסכת על האדם ביטחון, שכן היא מתיימרת להביע ידיעה סופית, שאין עליה עוררין. לעומתה, האמונה בצורת של ההיוֹת אינה בהכרח ברעיונות מסוימים, אלא מדובר באוריינטציה פנימית, עמדה. "מוטב לומר שאדם שרוי באמונה מאשר שלאדם יש אמונה".
הדבר העיקרי שהאדם מרגיש "בעליו" הוא האני שלו עצמו. 'אני' (אגו) זה כולל מרכיבים כמו גופנו, שמנו, מעמדנו החברתי, רכושנו (לרבות הידע שלנו), הדימוי העצמי שלנו. בצורת הקיום הבעלנית, "העיקר אינו בתוכן האגו, אלא בהתנסות בו כב'דבר' שבבעלותנו, ו'דבר' זה הוא יסוד תחושת זהותנו".
דרך טובה לזהות את צורת הקיום הדומיננטית שלנו היא לבדוק את תוצאות מעשינו. מה שהאדם הוא בעליו הולך וקטן עם השימוש בו, בעוד שמה שהאדם הינו דווקא גדל עם ההתנסות. "כוחות התבונה, האהבה, היצירה האמנותית והאינטלקטואלית, כל הכשרים העיקריים מתפתחים כשהם באים לכלל הבעה. מה שמעניקים איננו יורד לטמיון, נהפוך הוא, מה שמחזיקים בו אובד". פרום ציין תובנה זו מופיעה בתנ"ך בצורה מרומזת בסיפור הסנה הבוער, שאיננו אוכל.
פרום אהב לספר מעשייה חסידית, שמסכמת יפה את תמונת-האדם שלו. תלמיד ראה את רבו כשהוא שרוי בעצב ושאל אותו, "רבי, מדוע עצוב הנך? האם אתה עצוב כיוון שלא השגת את הידע הגבוה ביותר? או שמא כי אין לך את המידות הטובות הנעלות ביותר?". הרב השיב: "לא, אינני עצוב בשל כך. עצוב אני על שלא הפכתי להיות עצמי באופן מלא".
בראיון שהתקיים ב-1979, זמן קצר לפני מותו, העיר פרום: "בכל אדם יש מקסימום שהוא יכול להפוך לו, ויש דברים שלעולם לא יוכל להיות. אנשים כה רבים מבזבזים את חייהם בניסיון להפוך למה שלעולם לא יוכלו להיות, תוך הזנחת מה שיכלו להפוך לו".
"בזבוז החיים" הוא הבחירה בהמוני, במנוון, בבעלני. אל מול אלה הציב פרום אפשרות אחרת, את אפשרות הפיכת האדם למי שהוא – ישות אותנטית, צומחת, חופשית.
* * *
המאמר מסתמך על הביוגרפיה מאת לורנס פרידמן, The Lives of Erich Fromm: Love's Prophet (Columbia University Press, 2013) וכן על ספריו ומאמריו הבאים של אריך פרום:
מנוס מחופש. תרגום: גרץ, א. תל אביב: דביר (1941).
אדם לעצמו: עיון בפסיכולוגיה של המוסר. תרגום: בן-חיים, מ. ד. תל אביב: אוצר המורה (1947).
אמנות האהבה. תרגום: לוי, ד. לוד: הוצאת מחברות לספרות (1956).
לב האדם. תרגום: רוזלר, י. ירושלים: אלחנן רובינשטין (1964).
בעלנות או מימוש עצמי. תרגום: צינגל, ש. ירושלים: אלחנן רובינשטין (1976).
Zen Buddhism and Psychoanalysis. With Suzuki, D. T. & de Martino, R. London: Souvenir Press (1960).
You shall be as Gods: A radical interpretation of the Old Testament and its tradition. New York: Holt, Rinehart and Winston (1966).
The Revolution of Hope: Toward a Humanized TechnologyHope. New York: Harper & Row. (1968)
Autobiographical Sidelights by Erich Fromm. International. Forum of Psychoanalysis, 9: 251-253 (2000).
* * *
התפרסם לראשונה במגזין "חיים אחרים" גיליון 262, יולי 2018, תחת הכותרת "הרוח של הרגש"
"הדברים הקיימים נחלקים לשני סוגים: אלה הנמצאים בשליטתנו ואלה שלא", כך
השראה טיפולית 