נשירה, צמיחה, פרידה

דחייה היא אחת החוויות הקשות ביותר עבור בני אדם. ומטפלים הם בני אדם. עזיבה מוקדמת של מטופל היא אתגר לכל מטפל.  

אולי יקל לדעת, שעל פי מחקרים כשליש מהמטופלים מחליטים להפסיק את הטיפול אחרי פגישה אחת או שתיים וכי רק עשרה אחוזים מהם נשארים בטיפול יותר מעשרים פגישות.  

טיפול הוא לא חוויה פשוטה. כמובן שכך הדבר כאשר הוא אינו מצליח; אבל הצלחה שלו הופכת את החוויה לעתים לקשה אף יותר. ג'יימס הילמן ציין נקודה חשובה מאוד, שאנחנו מעדיפים להדחיק: צמיחה היא תמיד אובדן. לא שצמיחה כרוכה באובדן, אלא שהיא עצמה, במהותה, אובדן. אם אנחנו צומחים, אנחנו בהכרח מאבדים משהו, מאבדים משהו שנצמדנו אליו עד עתה, ככל הנראה כי הוא נתן לנו תחושה של ביטחון.   

לרוב אנחנו מדמיינים צמיחה בטיפול כתהליך חיובי לחלוטין, שנעדר היבטים של אובדן ואימה, אולם אלה צדדים אמיתיים מאוד של צמיחה. אין פלא שמטופלים רבים כל כך מחליטים ש"זה לא בשבילי", לפעמים מהר מאוד.   

גם אם המטופל שורד את הפגישה הראשונה, והעשירית, לעתים מגיע רגע בו הצמיחה כואבת מאוד, לעתים מדי. אותם מחקרים מצאו כי בין 30% ל-57% מכל המטופלים נושרים מהטיפול מוקדם מהראוי. מה שמעלה את השאלה: מתי "ראוי" לסיים טיפול?    

Terminating Therapy, Part 3: The Not-Quite-Ideal Termination | Psychology  Today

פרויד היה הראשון, כמובן, שציין שאי-אפשר לסיים טיפול; כל תרפיה היא במהותה בלתי שלמה. סיום, גם כאשר מסכמים עליו בצוותא, אחרי שנים של עבודה, אינו אלא עניין פרקטי, ולא ציון של נקודת סיום כלשהי שבה נפתרו כל הקונפליקטים. איננו מסיימים טיפול שכן הוא הושלם, כתב פרויד, אלא שאנחנו מסיימים חוויה טיפולית בנקודה בזמן שבה המטפל והמטופל חשים שעבודה נפשית משמעותית בוצעה, ושהם כעת נמצאים בצומת שבו העבודה העיקרית שלפניהם היא זו של היפרדותם.   

ובכל זאת, איך נקבל אינדיקציה אם אנחנו מוכנים או לא, אם הגיעה העת? אריך פרום הציע נוסחה חכמה, שאולי תעזור: היעד של הטיפול, ולמעשה המטרה הנפשית שעל כל אדם להציב לעצמו, אינו להרגיש בטוח, אלא להיות מסוגל לשאת חוסר-ביטחון.

אפשר להשתנות

המחקר הפסיכולוגי מצא כי ניתן לתאר את אופיו של כל אדם על חמישה צירים, שהם המרכזיים ביותר להגדרת האישיות. מתוך צירים אלה הוגדרו "חמש התכונות הגדולות" (The Big Five): תכונת המוחצנות מתארת את מידת האנרגיה, האסרטיביות, החברותיות, הדברנות (talkativeness) והנטייה לחפש גירויים בחברת אחרים ונעה, בין אקסטרוברטיות אסרטיבית וחברותית לאינטרוברטיות זהירה וביישנית; נעימות מתארת את הנטייה להיות חומל ומשתף פעולה ולא חשדן ולעומתי (אנטגוניסטי) ביחס לאחרים, ונעה על הרצף שבין נועם הליכות לציניות וקרירות; קפדנות, או מצפוניות מתארת את הנטייה להפגין משמעת-עצמית, להתנהג בצורה אחראית ולכוון להישגים, לעומת נטייה להתנהגות ספונטנית, מפוזרת או קלילה יותר; נוירוטיות מתארת את עוצמת הנטייה לחוות רגשות לא נעימים כמו כעס, חרדה, דיכאון ופגיעות ונעה בין יציבות רגשית לבין חרדתיות ורגישות יתר; ולבסוף, פתיחות לחוויה מתארת את מידת הסקרנות, היצירתיות וההעדפה של חידוש ומגוון ונעה בין פתיחות מחשבתית וסקרנות לצרות אופקים וזהירות.

מחקרים מצאו שמתוך כלל הגורמים בחיי האדם המשפיעים על תחושות של רווחה אישית ושמחה בחיים, חמש תכונות האישיות הן הגורם הבודד המשמעותי ביותר – הן אחראיות ל-35 אחוז מההבדלים בין אנשים בשביעות-רצון מהחיים. התכונות נתפסות לרוב כקבועות ויציבות, מעין שיקוף של האופי של האדם שהוא נולד איתו. אם זה היה כך, הרי ששביעות הרצון שלנו מחיינו היתה נתונה וקבועה מראש. אולם מתברר שעבודה אישית יכולה להביא לשינוי בחמש התכונות. שלל מחקרים גילו כי תכונות האישיות הן דינמיות בהחלט, וששינויים בהן הם בעלי השפעה עצומה על תחושת הרווחה וההנאה מהחיים.

במחקר שפורסם בכתב-העת Social Indicators Research נבדקו חמש תכונות האישיות אצל 8,625 אנשים בגילאי 15 עד 93, ואז נבדקו שוב, כעבור ארבע שנים. לאורך ארבע השנים הללו עקבו החוקרים אחר שינויים במצבם החיצוני של הנבדקים, כמו למשל שינויים במצב המשפחתי, התעסוקתי והכלכלי. הנתונים הראו כי לאורך השנים חלו שינויים באופיים של הנבדקים, וכי השינויים הללו, אף אם היו קטנים, היו קשורים באופן הדוק יותר למידת שביעות הרצון מהחיים מאשר האינדיקטורים החיצוניים. כך, מי שהפכו פתוחים יותר הרגישו סיפוק רב יותר בחייהם, מי שהפכו פחות נעימים הרגישו רע יותר – ולשינויים אישיותיים אלה היתה השפעה רבה יותר משינויים במצב הכלכלי, למשל.

ואולי אפשר לומר שזו יכולה להיחשב לאחת ממטרות הטיפול הנפשי, או העבודה האישית שאדם עושה עם עצמו – השגת שינוי באישיות.

חיסון נגד דיכאון

מה מלמד המחקר העדכני על יעילות הטיפול הנפשי? האם יש שיטות טיפוליות יעילות מאחרות? וכמה חשוב הניסיון שיש למטפל?

לצורך שיעור בקורס מבוא בפסיכותרפיה שאני מלמד השנה לראשונה, התעדכנתי במחקר בנוגע ליעילות הטיפול הפסיכולוגי. לאורך עשרות שנים נערכו אלפי מחקרים שבדקו את העניין, תוך השוואת מצבם של אנשים שקיבלו טיפול לכאלה שלא קיבלו טיפול. מחקרים אלה נותחו במאות מטה-אנליזות, וישנן אפילו מטה-אנליזות של מטה-אנליזות (ליפסי ווילסון למשל ניתחו ב-1993 את ממצאיהן של 302 מטה-אנליזות!).

הסטטיסטיקות מסובכות, אך התוצאות ברורות: טיפול נפשי מסייע לאנשים הסובלים ממצוקה. הממצאים חוזרים על עצמם, מחקר אחרי מחקר, עשור אחרי עשור, הפרעה לצד הפרעה.

באופן ממוצע, מצבם של 65% מהאנשים שהיו בטיפול השתפר, לעומת 35% מהאנשים שהיו בקבוצת ביקורת. זה אולי לא נשמע מרשים, אבל פסיכותרפיה היא יותר יעילה מפרוצדורות רפואיות סטנדרטיות רבות שיעילותן נמצאה מובהקת, אף שרבות מפרוצדורות אלה הן יקרות מאוד, וגם גורמות לתופעות לוואי. על הפרוצדורות הרפואיות הללו נמנים חיסון נגד שפעת, ניתוח קטרקט וכן כמעט כל ההתערבויות בקרדיולוגיה, ברפואה גריאטרית ובטיפול באסתמה.

אם נתבונן באופן ספציפי בדיכאון, נמצא שעל פי יותר מ-40 מטה-אנלזיות שבוצעו בעשורים האחרונים, טיפול נפשי בדיכאון מביא לתוצאות מובהקות הן מבחינת הפחתת סימפטומים והן מבחינת שיפור הרווחה הנפשית של המטופל. התוצאות אליהן מביא טיפול נפשי מקבילות ולעתים אף טובות יותר מאלה שמשיג טיפול תרופתי, לפחות במקרים קלים או בינוניים של דיכאון, והן עמידות יותר לאורך זמן. בין 35% ל-70% מהסובלים מדיכאון (תלוי בסוגו ובמשכו) יכולים לצפות לרמיסיה מלאה של הדיכאון בעקבות פסיכותרפיה.

אחת השאלות המעניינות שבחן המחקר על יעילות הטיפול היא כמה פגישות נחוצות לשם השגת שיפור במצב הנפשי. נמצא כי יש יחס ברור בין מספר הפגישות ומידת השיפור: ככל שיש יותר פגישות, הסיכוי לשיפור גדל, אם כי מידת הגדילה של השיפור פוחתת ככל שמתקיימות יותר פגישות (תוספת של ארבע פגישות לשמונה פגישות שכבר התקיימו היא בעלת אפקט גדול יותר מאשר תוספת של ארבע פגישות לארבעים פגישות). לפי אחת המטה-אנליזות, 53% מהמטופלים הראו שיפור ניכר במצבם אחרי 8 פגישות, 75% אחרי 26 פגישות, ו-83% אחרי 52 פגישות.

יש מקום גם לדבר על מה שכונה "אפקט שלילי". חלק מהמטופלים – בין 5% ל-10% מקרב המבוגרים ובין 14% ל-24% מקרב הילדים – היו בסוף הטיפול במצב גרוע יותר מאשר זה שבו התחילו את הטיפול. בדרך כלל אנשים שלא הגיבו לטיפול אופיינו במוטיבציה נמוכה, בעיות מורכבות במיוחד והתנגדות לקבל את הצעות המטפל.

האם ייתכן ששיטת הטיפול היא זו שמביאה לתוצאות טובות יותר או פחות? כנראה שלא. המחקר מצביע על קיומו של "אפקט דוֹדוֹ" הקרוי על שם הכרזתו של הדודו ב"אליס בארץ הפלאות": "כולם ניצחו ולכן כולם צריכים לקבל פרס!". מטה-אנליזות מראות שיש הבדל קטן מאוד, אם בכלל, בין שיטות טיפול שונות בכל הנוגע לתוצאות הטיפולים. ההשערה היא שמי שתורמים יותר מכל להצלחת הטיפול הם ה"גורמים המשותפים" (Common factors) – אותם היבטים של הטיפול שאינם ייחודיים לגישה טיפולית מסוימת – כמו למשל אמונתו של המטפל ביעילות הטיפול, ציפיות המטופל לשיפור במצבו, החיסיון הטיפולי, החום ותשומת הלב שמעניק המטפל, ומעל הכל, הקשר הטיפולי עצמו.

מטפלים רבים מסרבים להכיר בחשיבות העצומה של הגורמים המשותפים ומתעקשים שהשיטה שלמדו בעמל רב ושהם מאמינים בה בכל ליבם אכן נעלה על אחרות. המחקר מראה אחרת.

סיבה אחרת לסירוב להכיר בחשיבות הגורמים המשותפים היא חשש שזו מצביעה על כך שלא היה צורך בהשקעת השנים הרבות של לימוד לשם רכישת המקצוע. אולם מחקרים שהשוו מטופלים אצל מטפלים מוסמכים למטופלים שקיבלו טיפול 'פלסבו' אצל פסאודו-מטפלים (טיפול שכלל חיסיון, חום, הקשבה ועידוד), מצאו שהמטפלים ה'אמיתיים' הובילו להטבה גדולה יותר. פסיכותרפיה היא הרבה מעבר להענקת חום; יצירת קשר טיפולי טוב היא לא עניין של מה בכך.

זהו המקום לדבר על תרומתו האישית של המטפל. אף אם סוג הטיפול הנבחר אינו בעל השפעה רבה על תוצאות הטיפול (כל עוד מדובר באחת השיטות המקובלות – טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול דינמי, טיפול אינטגרטיבי, טיפול הומניסטי), הרי שאישיותו של המטפל היא בעלת חשיבות עצומה. המחקר מצא שיש הבדלים גדולים בין מטפלים, בלי קשר לשיטת הטיפול שלהם וגם – וזה מרתק – בלי קשר למידת הניסיון שיש להם. יש מטפלים שיעילים בצורה יוצאת דופן מבחינה סטטיסטית, לעומת מטפלים שמצבם של רוב המטופלים שלהם אינו משתפר. ייתכן שאנחנו מקדישים הרבה יותר מדי מאמץ לבחינת היעילות של שיטות טיפול שונות ולוויכוחים בין אסכולות, ופחות מדי מאמץ לבחינת היעילות של המטפל הבודד.

– – –

הנתונים מתוך

Bergin and Garfield's Handbook of Psychotherapy and Behavior Change. John Wiley & Sons (2013)

קריעות קטנות

להתפתחות הקשר הטיפולי יש כמה מהלכים אפשריים, כך גילו מחקרים. דפוס אופייני אחד הוא של קשר יציב לאורך הטיפול; דפוס שני הוא של שיפור מתמיד באיכות הקשר; ודפוס שלישי, שכונה U-shaped, הוא כזה שבו אחרי זמן מה ניכרת ירידה באיכות הקשר, שמובילה לתקופה של קושי והתנגדות, שבסופה יש שיפור ועלייה חוזרת באיכות הקשר. על פי מחקר שנעשה בשנת 2000 על 79 טיפולים (קצרים מאוד) הדפוס השלישי ניבא את התוצאות הטיפוליות הטובות ביותר.

כעבור ארבע שנים נעשה ניסיון לשחזר את ממצאי המחקר. הניסיון נכשל, אולם צוות החוקרים זיהה תופעה מרתקת אחרת. במקום לבחון את איכות הקשר לאורך הקשר, בדקו החוקרים את עוצמת הקשר בתוך כל פגישה טיפולית. הם מצאו כי בכ-20% מן הקשרים הטיפוליים היו אפיזודות של קרעים או בקעים (ruptures) ואז תיקון שלהם במהלך הפגישה עצמה. דפוס זה כונה V-shaped. המקרים שאופיינו בדפוס זה השיגו את התוצאות הטיפוליות הטובות ביותר.

אם יש בטיפול רגעים קשים, של התנגדות, ריחוק, ייאוש, מיאוס, חוסר אמון – יש לדעת כי אלה ההזדמנויות הגדולות ביותר בפנינו לעידוד שינוי, להשגת 'פריצת דרך'. אם מטופל מאחר, 'שוכח' לשלם, מביע התנגדות ואפילו תוקפנות – אין להיבהל, בטח לא להתעלם, אלא לראות בכך הזמנה-הזדמנות להשגת תיקון, שהוא אחת המתנות הגדולות שטיפול יכול לתת.

וכמובן, כל זה נכון לא רק לקשרים טיפוליים בקליניקה. היכולת לריב, ולצאת מהריב, היא חיונית ומצמיחה בכל קשר אנושי. כישלון להכיר בתוקפנותנו ולבטאה, אמר הפסיכואנליטיקאי אוטו קרנברג, הוא הגורם העיקרי לכך שיחסי אהבה עמוקים נסוגים והופכים לקרירים או מנוכרים.