מי מבין את מי

אדם פיליפס

בספר Missing Out (שתורגם לאחרונה לעברית על ידי איילת רז) מתאר אדם פיליפס בצורה יפה את אחד הגורמים הנפוצים לסבל נפשי.

הורים רבים, כותב פיליפס, רוצים שהילד שלהם יהיה הכי יפה ומוצלח – על פי הסטנדרטים המקובלים של יופי ומוצלחות – ובמקביל לשמור על רגשותיהם כלפי הילד נעימים ויפים. אלא שלעתים הילד לא משתף פעולה עם המשאלה ההורית הזו. הדוגמה הקלאסית ביותר היא של כעס. ילד כועס מפר את האידיליה שההורים מבקשים, וזה מביא לא פעם לענישתו. ילד שנענש באופן קבוע על ביטויי כעס, אומר פיליפס, יתחיל לחוש מתח כל פעם שכעס עולה בו וילמד כיצד להימנע מביטוי הכעס. כך למשל הילד יכול להגיב בהימנעות או בפסיביות כאסטרטגיה לא לחוות ולא לבטא כעס, כדי לחסוך מעצמו ענישה וביקורת מצד הוריו. אם המצב נמשך לאורך זמן, הילד יתחיל להגיב בפסיביות או בהימנעות באופן אוטומטי, כך שהוא אפילו לא מודע לכך שהוא כועס. ההגנה מחליפה את הרגש עצמו. ומה קורה עם הכעס? הוא מתבטא בסופו של דבר בסימפטום, גופני או נפשי.

פיליפס מתמצת נפלא את הטרגדיה האנושית שחוזרת על עצמה מחדש בכל דור: "ילדים תמיד יצטרכו לנסות לגרום סיפוק להוריהם, להפוך להיות מה שהם משערים שההורים שלהם צריכים, ולגלות שהם גם לא רוצים וגם לא מסוגלים לעשות זאת". ועל כך הוסיף: "אף ילד לא מחלים מכך שלא הצליח לרפא את הוריו".

אבל אולי יש בכל זאת דרך להחלמה. אחד הקטעים היפים בספר הוא וינייטה קצרה מאוד של פגישה טיפולית ראשונה, שבסופה ציטט המטופל מספר, שהוא אחד האהובים על פיליפס – בלי שידע זאת. זה היה רגע מפתח בטיפול, שגרם לפיליפס לחוש חיבה גדולה – שכן הרגיש שהמטופל הבין אותו. פיליפס הזכיר בהקשר זה שאחרי מותו של ויניקוט, אחד הסופדים אמר עליו שזה לא שוויניקוט הבין ילדים, אלא שילדים הבינו אותו. מעניין מאוד לחשוב כך על המעשה הטיפולי. יש אמנם ערך להבנה של המטפל את המטופל, אבל אולי מה שמאפשר שינוי עמוק הוא במקרים רבים ההצלחה של המטופל להבין את המטפל – שמגיעה על בסיס של חוסר ציפייה ודרישה מצד המטפל, ושאינה מלווה באפשרות של כישלון בכך.

המיתוס השקוף של הפסיכותרפיה

הפסיכולוגיה שלנו היא בעיקרה התפתחותית: עיקרון היסוד שלה הוא שמה שקרה לאדם בעבר הוא הסיבה למה שקורה לו כעת. לכן גישה טיפולית נפוצה, אולי הנפוצה מכולן, היא לחזור לילדות כדי להבין את ההווה. אם יש סבל גדול, מצוקה נפשית, אנחנו מחפשים את הסיבה באמא, באבא, בילדות.   

זה דבר שאף תרבות אחרת אינה עושה.  

הפסיכולוג האמריקאי ג'יימס הילמן אמר כי בחברות אחרות, אם מישהו סובל ממצוקה נפשית כלשהי, אם הוא מדוכא, או שומע קולות, או סובל מביעותי לילה, יבדקו מה אכל, אם שבר מנהגי אבות, שמא הוטלה עליו קללה, או שהכעיס את האלים. יכולות להיות למצבו אלפי סיבות, אבל אף לא אחת מהן קשורה למה שקרה עם אמא או אבא לפני ארבעים שנה. רק התרבות שלנו לבדה משתמשת במודל הזה, במיתוס הזה. כמובן, המשיך הילמן, אנחנו בטוחים שזה אינו מיתוס, אלא האמת. מכאן שהמיתוס הפך שקוף לנו לחלוטין.   

הילמן הציע מיתוס אחר, לפיו לאדם יש איזה גרעין נפשי, שהוא שקובע את התפתחותו, ולא נסיבות משפחתיות בילדות. לגרעין נפשי זה יש גורל, שאותו הוא מממש לאורך חייו. לפי מיתוס כזה עלינו להבין את העבר מנקודת המבט של ההווה, ולא את ההווה מנקודת המבט של העבר. מי שהפכנו להיות הוא מי שנועדנו להיות, ולשם מימוש יעוד זה היינו צריכים לחוות את כל מה שקרה בעברנו. הילמן סיפר כדוגמה על אישה שהכיר, אחת הצ'לניות הידועות בעולם. כאשר היתה בת 5 היא שמעה צ'לו ברדיו ואמרה "אני רוצה את מה שעושה רעש כזה". על פי מיתוס הייעוד, כבר כילדה היתה מקופלת בתוכה הצ'לנית הגדולה, וכל מה שקרה בחייה, קרה כדי לאפשר לייעוד זה להתממש.   

כמובן, לא צריכים להיות אמנים דגולים כדי להיות בעלי ייעוד. לכל ילד יש נטיות ייחודיות, אובססיות קטנות, משהו שדוחף אותו. במקום לעודדן, ההורים לעתים קרובות מתנגדים להן: "הוא צריך לצאת יותר, לראות יותר חברים"; "היא רצינית מדי"; "איך הוא יתפרנס אם ימשיך כל היום לצייר דינוזאורים?". אך אפשר גם אחרת, אפשר לסמוך על אותו דחף פנימי שידע לכוון. שיש הגיון בתשוקה ל"מה שעושה רעש כזה".

לא צריכים לבחור מיתוס זה על חשבון זה. מועיל להתבונן בחיינו כיום מנקודת מבט של הילדות, ולעתים מועיל לעשות דווקא את ההפך.  

הידד, טעיתי!

אנחנו עוסקים בדיני נפשות, לטיפול מגיעים אנשים סובלים. והרבה פעמים זה מצליח, הדבר המוזר הזה, לשבת ולדבר – עובד. המצוקה פוחתת, החיים משתנים. אבל אם יש לטיפול כוח כה גדול להועיל, הרי שהוא יכול כנראה גם להזיק. הכוונה כאן אינה לנזק שגורמות עברות אתיות, אלא לכך שאם פירוש מוצלח וקשר מדויק יכולים לתת תקווה ולשנות חיים, אזי פירוש לא מוצלח, התערבות שלא בעתה – כנראה יכולים לקלקל. תרופה שמצילה חיים תגרום נזק עצום אם תינתן בצורה לא נכונה.

מכאן שאפשר להבין את החשש הגדול מפני טעות. אלא שחשש זה עצמו הוא בעייתי. "פגם נפוץ מאוד בטכניקה של מטפלים צעירים או מתחילים הוא החשש המופרז לטעות", כתבה נינה קולטארט הנפלאה. היא התייחסה במיוחד לפחד להרגיז את המטופל כאשר המטפל מגייס את התוקפנות שלו ומשתמש בה בצורה יצירתית. פחד כזה, כתבה, מביא לכך שלא פעם למטפל החששן אין כל השפעה, הוא אינו מותיר שום רושם.

לא רק את התוקפנות שלנו אנחנו חוששים להראות. ארווין הופמן התייחס לנטייה של מטפלים רבים לבחור בדרכי ביטוי מרומזות (ביותר) כשהם באים להביע אישור, קבלה ואפילו אהבה. לטענתו סיבה עיקרית לכך היא החשש לקחת אחריות מלאה למחויבות לעשות כל שביכולתנו כדי לסייע להתפתחות המטופל. הסברה הרווחת, והמקובלת, היא שלא לפעול, לשמור על ניטרליות, זה דבר "נקי", שלא יכול לקלקל או לפגוע. אבל אי-פעולה היא בעצמה פעולה, מזכיר הופמן. החשש לטעות יכול להוביל לטעות שהיא לעתים הקשה מכולם – טעות ההימנעות.

ואולי הניסיונות הללו לא לטעות – בין אם בנוקשות יתר ובין אם ברכות יתר – הם שגויים מעיקרם. שנדור פרנצי חשב שטעויות הן מהכלים החשובים ביותר שיש בידינו כדי לעזור למטופלים. "כמעט אפשר לומר שכדאי מדי פעם ליזום טעויות", כתב, "אבל הרעיון הזה כמובן מיותר, גם כך אנו טועים דיינו". מדוע הטעויות של המטפלים כה חשובות? כי הן מאפשרות להודות בהן אחר כך בפני המטופל, וכי הן מובילות לניסיון להימנע מהן בעתיד, שני דברים שמאפשרים למטופל לפתח אמון במטפל, אמון שיוצר "את הניגוד בין ההווה ובין העבר הטראומתוגני, הבלתי נסבל".

היינץ קוהוט הדגיש אף הוא שטעויות הן בלתי נמנעות, "גם אם התיאוריות של האנליטיקאי נכונות והוא פתוח וגמיש ביישומן", והוא העריך שהן מתרחשות "מאות פעמים בכל אנליזה טובה". לטעויות שנעשות במסגרת אמפתית ומתוך לקיחת אחריות הוא קרא "כישלונות אופטימליים". אלה נחווים על-ידי המטופל כ"תסכולים אופטימליים", שהם שמביאים לבנייתו של מבנה העצמי. קוהוט לא היסס לקבוע כי "'תסכול אופטימלי' הוא המושג המכריע בתיאוריית פסיכולוגיית העצמי בכל הנוגע לריפוי". המכריע! אז לחיי התסכול, הכישלון, הטעות.

ילדות היא תקופה קשה

זו תהייה ששומעים לעתים מאוד קרובות בקליניקה: 'אבל ההורים שלי סבבה, הילדות היתה ממש בסדר, לא זוכר.ת שום טראומה או בעיה גדולה – אז למה הדיכאון/החרדה/הקושי החברתי (וכד') האלה?'. לפעמים אחרי כמה חודשים או שנים בטיפול מגלים שהילדות היתה שונה במאוד מהאופן בו זכרו אותה, והתשובה ל'למה?' הופכת ברורה. אבל לא תמיד זה מה שקורה.

כריסטופר בולאס הציע תשובה מעניינת לתהייה. הילדות מטבעה, כך כתב, היא חוויה שאין לה שיעור (unfathomable), שלא ניתן לתארה במילים. גם ההורה הקשוב ביותר אינו יכול לקלוט את מאבקיו הפנימיים של ילדו. לעתים התינוק או הילד הקטן יכול לחוות משבר עמוק, שהוא פשוט מחוץ לטווח הקליטה של ההורה. נפשות הן תופעות עדינות ורגישות מאוד, ונפשות רכות הן פגיעות במיוחד לגחמות של החיים. יש אנשים שצרכיהם המוקדמים לא סופקו על-ידי ההורים או שספגו פגיעה קשה, אולם יש כאלה שפשוט "סבלו מהילדות עצמה". בין אם כך ובין כך, נוצרת טראומה מוקדמת, שממשיכה ללוות לחיים הבוגרים.

השבה ארוכת טווח (או: מה עושים בטיפול)

זוהי אחת ההבנות החשובות ביותר להורות (ולקשרים בכלל): עם אֵם טובה-דיה, כשהתינוק מסתכל בה הוא רואה את עצמו, שכן היא מביטה בו; עם אם טובה פחות, הוא רואה אותה, שכן היא עסוקה בעצמה, במצב-רוחה וכולי.

הבנה זו על אודות הנסיבות הראשונות בהן התינוק והילד יכולים לראות את העצמי שלהם, בפנים של אדם אחר (האֵם), מספקת דרך הסתכלות על מה שקורה בטיפול. דונלד ויניקוט כתב: "הפסיכותרפיה אינה נתינת פירושים מחוכמים והולמים; בעיקרה היא ההשבה ארוכת הטווח שאנחנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא. זוהי נגזרת מורכבת של הפנים המשקפים את מה שישנו שם להיראות. כך אני מעדיף לראות את עבודתי, ולהאמין שאם אעשה אותה מספיק טוב, ימצא המטופל את העצמי שלו, ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי".

ואם זה נראה לכם פשוט למדי, בסך הכל להשיב את מה שהמטופל מביא ומספר – משהו שאולי לא מחייב כל כך הרבה שנים של לימוד, ניסיון, התמחות, הדרכה, וכל יתר ההיבטים של חיינו כמטפלים – ויניקוט מוסיף הבהרה חיונית: "איני רוצה לעורר את הרושם שמשימה זו, של שיקוף מה שהמטופל מביא, היא קלה. היא לא קלה, והיא מתישה מבחינה רגשית, אבל יש גמול בצדה".

(צילום: קווין ליאנג, אנספלאש)

טיפול בהתנהגות

אחת התופעות המאתגרות ביותר להתמודדות עמן בקליניקה היא 'אקטינג אאוט': כאשר המטופל פועל, במקום לדבר. לרוב אפשר לראות בכך רגרסיה, שכן מילים הן צורת תקשורת בוגרת יותר מאשר התנהגויות, מה גם שההתנהגות המדוברת היא לרוב בלתי נעימה, לפעמים מאוד בלתי נעימה: המטופל מבריז מפגישות שוב ושוב, או מאחר אליהן, או מתעקש להישאר מעבר לזמן; הוא מתקשר בשעות מאוחרות, הופך תובעני, יוצא כמה פעמים לשירותים, אולי אפילו מלכלך אותם, וכולי. לפעמים נדמה שהמטופל פשוט רוצה לפגוע, או להכעיס, או לעצבן אותנו. ויניקוט כתב על כך בפשטות כי את האקטינג אאוט יש לשאת (to tolerate). אם נוכל לעשות זאת, נבין כי מדובר בחלק חשוב בתהליך הטיפולי, שממנו ניתן ללמוד רבות ובאמצעותו להשיג התפתחות שלא ניתן היה להשיגה בדרך אחרת.

מקורו של הכעס שמבוטא בפעולה מולנו נעוץ כמעט תמיד בכישלון שחווה המטופל בסביבה המוקדמת שלו, כעס שאולי זוכה איתנו לביטוי בפעם הראשונה. האפשרות לבטא את הכעס נובעת מהאמון שהתפתח בין המטופל למטפל, מהביטחון שחש המטופל בכך שהמטפל ימשיך לטפל בו, בחום, במסירות, באהבה, גם אם יחשוף את צדדיו הפחות נעימים. אולם אף אם מקורו של הכעס בסיטואציה מוקדמת, מדגיש ויניקוט, הוא תמיד עולה בגלל כישלון של המטפל בהווה.

מרגע שמבינים כל זאת, ניתן להיעזר באקטינג אאוט לצורך התפתחות המטופל, בדרך אותה מתווה ויניקוט בדקדקנות. ראשית, יש לנסח בבהירות מה קרה באקטינג אאוט. אחר יש לומר מה דרש האקט של המטופל מהמטפל. יש לשים לב: הפרשנות מופנית כאן לא כלפי המטופל אלא כלפי המטפל! חיוני להתייחס לכישלון של המטפל, לא לכישלון המוקדם של הסביבה ההורית – אותו בעצם שחזר הכישלון של המטפל. אם נצליח לזהות הן את הפעולה, הן את הצורך המקורי הלא-מסופק שהיא מקושרת אליו, והן את האופן בו אנחנו בעצמנו שחזרנו את הכישלון ההורי, ונכיר בכישלוננו, יזכה המטופל לתחושה חדשה, שלמה ועמוקה יותר, של מי שהוא. זהו, אגב, הגמול היחיד של המטפל. אין לצפות להכרת תודה מהמטופל על הסבל שנשאנו בעבורו.

לחזור לעצמי האמיתי

למורת הזֶן שרלוט ג'וקו בק תיאור יפה של המצב האנושי.

כולנו באים לעולם כיצורים תמימים, מלאי אהבה, אמון ותחושת ביטחון. בימינו הראשונים אנחנו מתקיימים במצב של פתיחות מלאה למה שקורה, מצב של 'עצמי אמיתי' כמו שהיה קורא לכך ויניקוט, או 'טבע הבודהא' כמו שזה מכונה בבודהיזם. אולם עד מהרה אנחנו נתקלים במצבים שמערערים את הביטחון הטבעי שלנו בעצמנו ובעולם הסובב אותנו. זה קורה לתינוקות במשפחות הכי טובות-דין. מספיק שכואבת הבטן וההורים לא מוצאים מענה מיידי, או שאמא עסוקה לרגע בדיוק כשממש צריכים אותה. המצבים הללו הם זמניים, אין בהם שום סכנה, אולם התינוק חסר הישע אינו יודע זאת. הוא חש אימה קיומית ונאלץ להגיב, להגן על עצמו.

החוויות הפעוטות אך מעוררות האימה הללו מצטברות, ועד גיל חמש, פחות או יותר, כולנו כבר מרוחקים מאוד מהמצב הבסיסי שלנו. מה שמכסה אותו הוא מערך מסועף של דרכי תגובה והתגוננות – כל ילד על פי אופיו וחוויות חייו. יש מי שמנסה להגן על עצמו באמצעות מאמץ להצטיין בכל דבר, אחר ישתדל להיות נחמד ולרַצות את כולם, שלישי יבחן בכל סיטואציה את כל האפשרויות, רביעי יעדיף אסטרטגיה של טמינת ראש בחול, או שאפשר לבחור להיות תמיד אמיץ, תמיד צודק, תמיד קורבן, וכן הלאה וכן הלאה. יש לנו שניים-שלושה מערכי תגובה מרכזיים, ועוד עשרות, אם לא מאות משניים. מכיוון שהתגובות הללו נלמדו בגיל צעיר מאוד, איננו זוכרים שנלמדו, ואומצו, ואנו ממשיכים לפעול על פיהן באופן לא-מודע. האוסף הכולל של מערכות התגובה הוא ה'אישיות' שלנו והוא מנהל אותנו לכל אורך חיינו – אנשים מבוגרים הפועלים על סמך אוסף החלטות שקיבל תינוק מבוהל.

אין אפשרות, וגם אין צורך, לבטל את כל מערכי התגובה. עם זאת, כדאי להחליש אותם. ג'וקו בק מציעה שתי דרכים לעשות זאת. הראשונה, החשובה יותר, היא פשוט לזהות אותם. זה מה שעושים במדיטציה, או בטיפול. פשוט מתבוננים בתגובות האוטומטיות שלנו. עצם המבט, יוצר שינוי. מכיוון שהתגובות מכסות על טבענו הטוב, הן תמיד גובות מחיר. כך ניתן לזהות פעולה המגיעה מן ה'אישיות' המתגוננת, ולא מן העצמי האמיתי – היא תמיד מלווה בחרדה, ייאוש, כעס, דיכאון, אף אם קלים מאוד ועדינים. אם אתם חווים רגש שלילי כזה – סימן שהופעל אצלכם מערך תגובתי. אפשר לתלות את האשם ברגש הלא-נעים באדם שמולנו או בנסיבות, אולם מועיל יותר לזהות את המערך הפנימי, ולנסות להבין – האם התגובה הזו חיונית? בק מדגישה: אין פירוש הדבר שעלינו לאפשר לאחרים לרמוס אותנו; נמשיך לשמור על עצמנו בצורה נאותה, אולם תוך זיהוי החלקים התגובתיים הלא-מודעים בפעולותינו.

הדרך השנייה להחליש המערך הכוזב היא ללכת נגדו, לעשות בדיוק את מה שהוא מנסה לחסוך מאתנו. כזכור, התינוקת נתקלה באינספור מצבים יומיומיים, שבשל חוסר ידיעה פירשה אותם כמסכנים את חייה ('אוי ואבוי, אני רוצה לאכול ואמא לא כאן! אני אגווע ברעב!!'). האימה הזו נחווית תמיד בצורת תחושה גופנית, מאוד לא נעימה, שכלפיה מפתחת התינוקת את מערך התגובות. מה שבק מציעה לעשות בבגרותנו הוא דווקא להחיות מחדש את תחושות האימה, במקום להרחיקן; לזהות פעולה אוטומטית – ולעשות את ההפך ממה שהיא מכתיבה לנו. ככל שנחווה מחדש את אותן תחושות גופניות בלתי נעימות, ונראה כי אנו שורדים אותן בלי צורך להגיב, נוכל להתקרב אל מה שמצוי מאחוריהן, אל מה שהן, יחד עם התגובות לשיכוכן, כיסו עם השנים – העצמי האמיתי.

ואולי זה גם מה שעושים בסוכות. אנחנו רגילים כל כך לביתנו, לגג שמעל ראשינו, לקירות שמגנים עלינו. אך למשך שבעה ימים אנחנו חוזרים למצב לא מוגן. בלי גג, בלי קיר. אם ירד גשם, נירטב, אם יגיעו יתושים – ניעקץ. בלילה הראשון קשה להירדם, תחושות חרדה עולות. אולם אם נעמוד בהן, נזכה להזדמנות לשוב להיות מי שהיינו – הן ברמה האישית, הן ברמה הקולקטיבית של המין האנושי. הרי במשך מאות אלפי שנים חיינו בעולמנו היפה בלי איטונג, בלי חומות, כי אם בתמימות, בביטחון, באהבה.

– – –

כאן אפשר לשמוע את השיחה של ג'וקו בק (כדאי!)

 

Photo: Valeria Zoncoll

באים מאהבה

יצר לו, ללב האדם. לא תמיד נעים להתבונן בו. מבט על ההיסטוריה, על הפלנטה, אפילו סתם על הכביש ליד הבית מראה כי הומו סאפיינס הוא מין קנאי, חמדן, אנוכי. אם רק יתנו לו (לנו) להשתולל, כמו שמאפשרת כעת הטכנולוגיה שפיתחנו, נחריב הכל.

אולם האם זו התמונה המלאה? האם זו בכלל התמונה? האם היצר רע מנעורינו, או שהוא הפך כזה, התעוות, תוצר של חינוך, סוציאליזציה, טראומה? פסיכואנליטיקאים כמו זיגמונד פרויד ומלאני קליין סברו כי דחפים הרסניים הם בילט-אין באדם. אמנם ישנם גם דחפים אחרים, אולם התינוק מגיע לעולם מצויד באגרסיביות דומיננטית שהיא חיונית להישרדותו.

אל מול הגישה הזו יצא מייקל באלינט, עוד פסיכואנליטיקאי יהודי, יוצא הונגריה. "אין בכוונתי לומר שניתן להתעלם מנוכחותם של הסדיזם או השנאה בחיי אנוש, או להמעיט בחשיבותם", הוא כתב. "עם זאת, אני סבור בהחלט שמדובר בתופעות משניות – תוצאה של תסכולים בלתי נמנעים".

למצב הקדום ביותר של האדם קרא באלינט "התערבבות הדדית הרמונית". זהו מצב נטול גבולות ברורים, בו הסביבה והסובייקט חודרים זה לתחומו של זה, מתקיימים יחדיו. כמו הדג באגם: המים פשוט נמצאים שם עבורו, וכל עוד הם נמצאים הוא מתייחס לעובדת קיומם כאל מובנת מאליה, הם לא משהו נפרד ממנו. כך גם מתפתח העובר, במצב של התערבבות מלאה – פיזיולוגית, רגשית, חושנית – עם סביבתו, אין הוא נפרד ממנה, אין היא נפרדת ממנו.

הלידה היא אירוע חד, חריף, שמחולל שינוי קיצוני בסביבה, מפֵר את האיזון ההרמוני. ניתן לשער שהתינוק חש ברגעים אלה אימה גדולה, איום ממשי בכיליון. מרגע זה של הכניסה לעולם, הוא נאלץ ללמוד צורת הסתגלות חדשה ומתחיל תהליך של היפרדות בינו ובין סביבתו.

מתוך ההרמוניה הנקטעת של מרחבים נטולי גבולות מתחילים להגיח אובייקטים, ביניהם האני. התינוקת מתחילה להבחין בין היבטים שונים של מה שהיה עד כה ערבוב ממוזג, מזהה את 'עצמה' כנבדלת ממה ש'אינו היא', ומתחילה לכוון כלפי עצמה בלבד חלק מן העוצמה הרגשית ומן האחיזה האנרגטית, שעד כה היו מכוונות בו-זמנית אליה ואל הסביבה, שהרי היא וסביבתה היו בלתי נפרדות. התוצאה היא המצב הנרקיסיסטי השגור של דאגה לעצמי בראש ובראשונה, שמוביל לעתים כה קרובות לאותן אנוכיות, חמדנות, קנאה. אלא  שהנרקיסיזם הזה הוא תמיד מִשני ליחסים המקוריים, למצב הבסיסי, האוהב, הממוזג, של ההתערבבות ההדדית ההרמונית.

משעה שהתינוק לומד שהוא קיים בנפרד מכל יתר האנשים, החפצים, הדברים, הוא פועל בהתאם. והסביבה, המתרחקת, מחזקת בו נטייה זו. הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא שמנו, המיוחד, השונה משמותיהם של כל היתר. אולם בבסיס לא היו שמות, כי לא היתה הפרדה. היה תוהו ובוהו, ואהבה על פני היקום. לשם אנו כמהים לחזור. המילה היפנית הפשוטה והיומיומית, "אַמַאֵרוּ" (amaeru), פירושה "לרצות או לצַפות להיות נאהב" במשמעות של אותה הרמוניה ראשונית. המילה הזו כה שכיחה בשפתם, עד כי היפנים מתקשים להאמין שבשפות האירופאיות לא קיימת מילה מקבילה. עד כדי כך שכחנו מי אנו, מאין באנו.

מה שעומד בבסיס כל פעולה אנושית, אומר באלינט, הוא הרצון להיות נאהב ואוהב, שקט ושליו, כלומר למעשה הרצון להיות במצב בו אין סובייקט אוהב הנפרד מן האובייקט הנאהב, הרצון לכונן-מחדש את אותה תחושה ראשונית של הרמוניה עם הסביבה. זוהי משאת נפשה של האנושות כולה. נכון, לעתים קרובות מאוד, כמעט תמיד אפילו, הפעולות שלנו מובילות בדיוק לכיוון ההפוך. משום כך פילוסופיה, משום כך תיאולוגיה, משום כך פסיכואנליזה, משום כך ההיסטוריה האנושית כולה, המופרעת, המגוחכת, המרתקת. אבל מה שאנחנו רוצים, יצר לבנו הכמוס, העמוק ביותר, הוא ההתמזגות.

כל חיינו נרדוף אחרי ההתמזגות, לעתים אף נשיגנה. נחוש אותה ברגעי החסד הגדולים של חיינו, בהתעלות המיסטית, באורגזמה, בפסגות אמנותיות, לעתים במפגש הטיפולי. וכמובן, ביחסים הרומנטיים. לכל המצבים הללו יש מאפיין משותף, אומר באלינט: בכולם דבר אינו פוגם בהתערבבות ההרמונית, ההדדית. "באותם רגעים חטופים יכול האדם לחוש באמת ובתמים כי יושרו כל ההדורים, הוא ועולמו מאוחדים".

את האפשרות לחוש תחושה זו, האמיתית, התמימה, אנו חוגגים היום. שיהיה ט"ו באב שמח, מעורבב, הרמוני, הדדי.

Photo: Daiga Ellaby, Unsplash

לגדל ילדים שמחים

הורים עושים הכל למען ילדיהם כדי שיהיו בריאים, מצליחים, מחונכים וחרוצים – אבל לא תמיד זוכרים לעשות את הדברים הפשוטים שיכולים להפוך את הילדים לאנשים שמחים. הנה כמה עצות שעל פי המחקר הפסיכולוגי העדכני יסייעו לילדיכם להיות, בפשטות, יותר מאושרים

למדו אותם ליצור קשרים. הדבר שתורם יותר מכל לתחושת הרווחה והשמחה של ילדים הוא תחושה של קשר – אליכם, לבני משפחה אחרים, לחברים, למורים וגננות, לשכנים, אפילו לבעלי חיים. לא רק איכות הקשרים חשובה, אלא גם הכמות. במחקר על 90 אלף בני נוער נמצא כי תחושה של היות נאהבים, מובנים ורצויים היא המשתנה החשוב ביותר במניעת קשיים רגשיים, מחשבות אובדניות והתנהגויות מסוכנות (כמו עישון, שתיית אלכוהול ושימוש בסמים). אף שכולנו יודעים שקשרים הם חשובים, לא כל ההורים מוצאים זמן כדי ללמד את ילדיהם כיצד ליצור קשרים. התחילו בעידוד הילדים לבצע מעשים קטנים של נדיבות לאחרים – מחקרים מצאו שהדבר יוצר יכולות חברתיות בסיסיות, ובטווח הארוך הופך אותם מאושרים יותר.

קִראו, שירו, לימדו, בשלו. ארבע פעולות פשוטות שאתם יכולים לעשות יחד, שיחזקו את הקשר שלכם עם הילדים, ויעשה אותם, וגם אתכם, יותר שמחים. קִראו להם סיפורים – זה מזרז את ההתפתחות השכלית; שירו יחד – זה מפתח שמחה ומגדיל אוצר מילים; הקדישו מדי שבוע זמן ללמוד משהו חדש עם הילד שלכם – זה יטפח את סקרנותו ויכולת הלמידה שלו; וגם בשלו יחד – דרך נהדרת לבלות זמן איכות טעים ומשמח.

אל תנסו לעשות את ילדכם שמח. כדי שהילד שלכם יגדל להיות אדם שמח בטווח הארוך, עליכם להפסיק לנסות להפוך אותו שמח בטווח הקצר. הורים שדואגים כל העת לשמח ולרַצות את ילדיהם, לא מאפשרים להם ללמוד כיצד להתמודד עם רגשות שליליים – דבר שבבגרות יקשה עליהם מאוד. חשוב להבין: אינכם יכולים לשלוט במצב הרוח של ילדיכם – וטוב שכך.

דאגו לעשות את עצמכם שמחים. אינכם שולטים במצב הרוח של הילדים, אבל אתם כן אחראיים על זה שלכם. ילדים סופגים המון מההורים, ולכן מצב רוחם של ההורים קריטי. ילדים להורים מדוכאים הם בעלי סיכון גבוה פי שניים מהממוצע ללקות בדיכאון בעצמם. דיכאון גם מקשה עלינו לתפקד כהורים. לכן, ולו למען ילדיכם, חשוב מאוד שתדאגו למצב רוחכם – מִצאו זמן, לנוח, להירגע, והכי חשוב – לשמור על הרומנטיקה והאינטימיות בקשר עם בן או בת הזוג.

שבחו נכון. מחקרים רבים מצאו קשר בין ביטחון עצמי ואושר. הורים רבים חשים זאת באופן אינטואיטיבי, ומספקים כל העת חיזוקים חיוביים לילדיהם – כל קשקוש שלהם נחשב ליצירת מופת, ואם הצליחו להשלים לגו או פאזל הם מוכרזים מיד גאונים עם קבלות. אולם השבחים הללו לרוב גורמים יותר נזק מתועלת, במיוחד אם הם ניתנים לתכונה שאינה בשליטת הילד, כמו יופי, חוכמה, או אתלטיות. מחקרים מראים שילדים שקיבלו שבחים רבים על תבונתם הפכו לעצורים מבחינה אינטלקטואלית – מתוך חשש שאם ייכשלו לא יעריכו אותם. הפתרון אינו לא לשבח, אלא לכוון את השבחים למקום מתאים: יש לבטא הערכה למאמץ ולא לתוצאה, לשבח את היצירתיות ואת הנחישות שבדרך להשגת המטרה – ולא את עצם השגתה. ילד שגדל עם תחושה שהישגים תלויים בכישרון יהיה מאושר פחות מילד שגדל עם אמונה שהישגים תלויים בעבודה קשה ואימון. כדי לעודד אמונה כזו פשוט אִמרו 'עשית זאת יפה מאוד; בטח עבדת על כך ממש קשה'.

תנו מקום גם לכישלון. אחת הטעויות הגדולות ביותר של הורים טובים היא עשיית יתר עבור הילדים שלהם. תנו להם להתנסות, וגם להיכשל. אם לא ילמדו להתמודד בכוחות עצמם עם אתגרים שבתחילה הם גדולים מיכולותיהם, לא יוכלו לפתח ביטחון אמיתי בכוחותיהם.

דאגו לסביבה שמכוונת לאושר. הסביבה בה אנו חיים משפיעה באופן עמוק על מצב רוחנו, ויש אלמנט סביבתי אחד שפוגע יותר מכל במאמציכם לגדל ילד מאושר. רוצים לנחש? יש הרבה פעילויות שיכולות לעזור לילדיכם להיות שמחים בטווח הארוך, ובהייה במסכים פשוט לא נמצאת ברשימה, גם אם הם חושבים שכן, ומנסים לשכנע אתכם בכך. כמובן, אם אתם עצמכם מבלים שעות רבות מול מסכים, יהיה קשה הרבה יותר לשכנע אותם (מה גם שבכך אתם לא מקיימים את כלל מס' 4 – 'דאגו לעשות את עצמכם שמחים').

תנו להם אחריות. בני אדם הם יצורים חברתיים בעליל, ולכן יש לנו צורך אדיר שיזדקקו לנו. אם מה שאנו עושים אינו משמעותי לאחרים – אנו עלולים להפוך מיותרים מבחינה חברתית, ואין דבר שמאיים על בני אדם יותר מכך. ככל שתתנו לילד שלכם תחושה שיש לו תרומה ייחודית למשפחה, כבר מגיל צעיר, כך יגדלו תחושת הערך העצמי שלו, ואושרו. גם בגיל 3 הילד יכול לעשות דברים משמעותיים – כמו לשים מפיות על השולחן או אוכל בקערה של החתול.

חנכו לאופטימיות. ילדים בני 10 שחונכו להסתכל על העולם בצורה חיובית הם בעלי סיכוי נמוך פי שניים ללכות בדיכאון בגיל ההתבגרות. אופטימיות כל כך קרובה לאושר, אומרים חוקרים, שאפשר כמעט לומר שמדובר בשני צדדים של אותו העניין.

טפחו אינטליגנציה רגשית. לא מדובר בתכונת אופי אלא ביכולת שניתן לפתח. אל תצפו שהילד שלכם ידע מעצמו להבין את רגשותיו או את רגשותיהם של אחרים אלא עזרו לו בכך. בכל פעם שהילד מתמודד עם רגש קשה, כמו כעס או תסכול, ראשית בטאו אמפתיה לרגש, ואז עזרו לו לתת שם לרגש שהוא חווה, ותנו לו תחושה שהרגש הוא לגיטימי ובעל תוקף (הרגש, לא התנהגות פוגעת שיכולה לנבוע ממנו).

תנו להם לשחק. כשילדים משחקים הם נהנים מהרגע הנוכחי, הם נמצאים בו בכל הווייתם. אפשר לומר שהמשחק הוא סוג של מדיטציית קשיבות (מיינדפולנס) המותאמת לגילם ומפתחת יכולות קוגניטיביות, רגשיות, גופניות וחברתיות. והכוונה היא למשחק חופשי וספונטני (ולא מוּבנה), שהוא המשחק הטוב ביותר לרווחתם ואושרם של ילדים. אלא שילדים בימינו משחקים שמונה שעות פחות בשבוע מכפי ששיחקו הוריהם. צניחה דרמטית זו תורמת ככל הנראה לירידה עליה מצביעים מחקרים ביכולות הקוגניטיביות והרגשיות של ילדים בימינו בהשוואה לעבר. אז תנו לילדים יותר זמן להיות בחוץ ופשוט לשחק.

עודדו משמעת עצמית. לצד הספונטניות המשחקית, חשוב מאוד גם לעזור לילדים לפתח משמעת עצמית, שהיא התכונה שמנבאת יותר מכל הצלחה עתידית (מבחן המרשמלו, מישהו?). ילדים שמצליחים להימנע מפיתוי גדלים להיות מבוגרים מאושרים יותר שחייהם טובים יותר. כדי ללמד את הילד משמעת עצמית, עזרו לו למצוא דרכים להסיח את דעתו מפיתוי – למשל על-ידי הסתרה פיזית של מה שמפתה אותו (דבר שמקטין את הפיתוי במידה דרמטית עבור 75 אחוז מהילדים).

אִכלו ארוחת ערב יחד. כן, גם המדע ממליץ על כך. לפי מחקרים, ילדים שאוכלים ארוחת ערב עם כל בני משפחתם על בסיס קבוע הם יציבים יותר מבחינה רגשית, ובבגרותם נוטים פחות לצרוך סמים ואלכוהול. יש להם גם ציונים גבוהים יותר, סיכוי נמוך יותר לפתח הפרעת אכילה ופחות תסמינים של דיכאון (ממצא זה נכון במיוחד עבור בנות בגיל ההתבגרות). וכל הממצאים האלה נכונים גם אחרי שהחוקרים נטרלו את עוצמת הקשרים בתוך המשפחות. אז שיהיה בתיאבון, ובשמחה.

– – –

המאמר התפרסם לראשונה במגזין "נשים"

צילום: Caleb Jonnes, Unsplash

המידע מבוסס על מאמרים מאת אריק בארקר ("טיים מגזין"), מרגריט לאמב ("פארנטס") ופאם אלין ("פסייכולוג'י טודיי").

סקרנות בלתי נדלית, ונדיבה

 

Photo: Dmitry Ratushny

המקצועות הטיפוליים מתגמלים את העוסקים בהם בשלל אופנים. אין פלא שיש רשימות המתנה למסלולי הלימוד ותחרות עזה על כל מקום פנוי. הסיבות שמביאות אנשים להימשך למקצועות הטיפול מרובות, אולם ישנו מניע בסיסי אחד להפוך למטפל, שלמרבה הצער לרוב אינו נבחן בתהליך המיון הקפדני לכאורה. המניע הוא עניין עמוק בחייהם, מחשבותיהם, רגשותיהם של אנשים.

 

האנליטיקאית הבריטית אלה שארפ (1947-1875) כתבה ב-1930 דברים שנותרו רעננים ונכונים עד היום: תחושת הדחיפות (urgency) לשנות, לתקן ולשפר מתאימה לתפקיד הרפורמטור או איש החינוך; הדחיפות לרפא מניעה את הרופא; במקרה של הפסיכואנליטיקאי עניין עמוק בחייהם של אנשים הוא שעובר התמרה לכלל סקרנות בלתי נדלית שחופשיה לנוע על פני כל תחום של החוויה והפעילות האנושית, ואשר מאחוריה יש דחיפות מסוג אחד בלבד – תשוקה לדעת יותר, ואז עוד יותר, על מנגנוני הנפש המעורבים.

"כאשר ישנם הרגל או מחשבה, סוג כלשהו של חוויה, שמולו אנו אומרים 'איני יכולה להבין כיצד אדם יכול לחשוב כך או להתנהג כך'", כתבה שארפ, "או אז אנחנו מפסיקים להיות מטפלים. הסקרנות הפסיקה להיות נדיבה (Curiosity has ceased to be benevolent)".

ואולי זהו אחד הפירות העיקריים של טיפול מוצלח: סקרנות בלתי נדלית, ונדיבה, שמבשילה אצל המטופלת כלפי עצמה. אז גם לעתים קרובות מתחולל, כמעט מאליו, שינוי, תיקון, ריפוי.

הערכה מחדש

Photo: Robert Baker

אנחנו מאוד עסוקים בהערכה העצמית שלנו, של ילדינו. שנחשוב על עצמנו טוב. אבל אולי אנחנו לא מכוונים למקום המדויק.

מטא-אנליזה של 200 מחקרים שעסקו בהערכה עצמית הביאה למסקנה כי הערכה עצמית גבוהה לא משפרת ציונים או הישגים בקריירה, ואפילו לא מקטינה את הנטייה לשימוש באלימות. הערכה עצמית, מסתבר, אינה דבר חשוב כמו שבדרך כלל חושבים. הסבר אפשרי לממצא המפתיע אפשר למצוא במחקרים אחרים, שמראים שכאשר משבחים ילד על יכולותיו ('אתה חכם') הדבר מביא לירידה בהישגיו, לעומת ילד שמשבחים אותו על מאמציו. ההבדל הוא בין ייחוס ההצלחה לתכונה מולדת, שאינה ניתנת לשינוי, ובין ייחוסה להתנהגות שניתן להשפיע ולשלוט עליה. מה שכדאי להעריך אפוא אינו את 'עצמנו' – שהוא ממילא, כפי שמלמד הבודהיזם, מושג עמום שלא מצביע על שום דבר קבוע או עצמאי – אלא את יכולתנו, את הפוטנציאל שלנו, את האפשרות שנתונה לנו להשתנות, לפעול, ללמוד, לצמוח.