סקרנות בלתי נדלית, ונדיבה

 

person watching through hole
Photo: Dmitry Ratushny

המקצועות הטיפוליים מתגמלים את העוסקים בהם בשלל אופנים. אין פלא שיש רשימות המתנה למסלולי הלימוד ותחרות עזה על כל מקום פנוי. הסיבות שמביאות אנשים להימשך למקצועות הטיפול מרובות, אולם ישנו מניע בסיסי אחד להפוך למטפל, שלמרבה הצער לרוב אינו נבחן בתהליך המיון הקפדני לכאורה. המניע הוא עניין עמוק בחייהם, מחשבותיהם, רגשותיהם של אנשים.

 

Image result for Sharpe, Ellaהאנליטיקאית הבריטית אלה שארפ (1947-1875) כתבה ב-1930 דברים שנותרו רעננים ונכונים עד היום: תחושת הדחיפות (urgency) לשנות, לתקן ולשפר מתאימה לתפקיד הרפורמטור או איש החינוך; הדחיפות לרפא מניעה את הרופא; במקרה של הפסיכואנליטיקאי עניין עמוק בחייהם של אנשים הוא שעובר התמרה לכלל סקרנות בלתי נדלית שחופשיה לנוע על פני כל תחום של החוויה והפעילות האנושית, ואשר מאחוריה יש דחיפות מסוג אחד בלבד – תשוקה לדעת יותר, ואז עוד יותר, על מנגנוני הנפש המעורבים.

"כאשר ישנם הרגל או מחשבה, סוג כלשהו של חוויה, שמולו אנו אומרים 'איני יכולה להבין כיצד אדם יכול לחשוב כך או להתנהג כך'", כתבה שארפ, "או אז אנחנו מפסיקים להיות מטפלים. הסקרנות הפסיקה להיות נדיבה (Curiosity has ceased to be benevolent)".

ואולי זהו אחד הפירות העיקריים של טיפול מוצלח: סקרנות בלתי נדלית, ונדיבה, שמבשילה אצל המטופלת כלפי עצמה. אז גם לעתים קרובות מתחולל, כמעט מאליו, שינוי, תיקון, ריפוי.

מודעות פרסומת

הערכה מחדש

Robert Baker.jpg
Photo: Robert Baker

אנחנו מאוד עסוקים בהערכה העצמית שלנו, של ילדינו. שנחשוב על עצמנו טוב. אבל אולי אנחנו לא מכוונים למקום המדויק.

מטא-אנליזה של 200 מחקרים שעסקו בהערכה עצמית הביאה למסקנה כי הערכה עצמית גבוהה לא משפרת ציונים או הישגים בקריירה, ואפילו לא מקטינה את הנטייה לשימוש באלימות. הערכה עצמית, מסתבר, אינה דבר חשוב כמו שבדרך כלל חושבים. הסבר אפשרי לממצא המפתיע אפשר למצוא במחקרים אחרים, שמראים שכאשר משבחים ילד על יכולותיו ('אתה חכם') הדבר מביא לירידה בהישגיו, לעומת ילד שמשבחים אותו על מאמציו. ההבדל הוא בין ייחוס ההצלחה לתכונה מולדת, שאינה ניתנת לשינוי, ובין ייחוסה להתנהגות שניתן להשפיע ולשלוט עליה. מה שכדאי להעריך אפוא אינו את 'עצמנו' – שהוא ממילא, כפי שמלמד הבודהיזם, מושג עמום שלא מצביע על שום דבר קבוע או עצמאי – אלא את יכולתנו, את הפוטנציאל שלנו, את האפשרות שנתונה לנו להשתנות, לפעול, ללמוד, לצמוח.

מה שההורים הינם

הורים. לכל אחד מאתנו יש כאלה. גם להורים, יש הורים. ואף להם – וכולי. נוכחותם היא בעלת חשיבות רבה לחיינו. ואם מי מהם אינו, הרי שההיעדר הוא לעתים בעל השפעה רבה אף יותר מהנוכחות.

בקריקטורה המקובלת של טיפול, עוסקים הרבה מאוד בהורים, כלומר בכשלים ובהזנחות ובפגיעות שגרמו. אבל טיפול הוא לא בית דין שדה סודי וחד צדדי שבו מועלים ההורים למשפט. האנליטיקאי היינץ קוהוט כתב כי תפקיד המטפל אינו למצוא אשמים, אלא לזהות רצפים סיבתיים: "הוא מראה למטופל שרגשותיו ותגובותיו מוסברים באמצעות חוויותיו בתקופה מוקדמת בחיים, והוא מצביע על כך שבסופו של דבר אי-אפשר להאשים את הוריו, מאחר שהם היו מה שהיו בשל הרקע שעיצב את אישיותם שלהם".

הימנעות מוחלטת מפגיעה מצד הורים אינה אפשרית. מייקל אייגן הצביע על כך שזהו אספקט אוניברסלי ובלתי נמנע של קשרים – שהם כוללים בתוכם חבלה. כמובן, הורים רבים, כמעט כולם, מנסים לצמצם את החבלה שהם גורמים – כמיטב יכולתם, אף אם במידת ה'מיטב' יש שונות רבה בין הורים.

אדם בעל נפש בריאה ויצירתית, כותב קוהוט, יהיה בעל מעט מבנים הגנתיים, אבל יהיו אצלו הרבה מבנים מפצים, כלומר – תפקודים שנוצרו כתוצאה מטראומה, פגיעה או יחס לקוי של ההורים או דמויות משמעותיות אחרות. כאן יש לקוהוט אבחנה חשובה: "הרושם שלי הוא שהחיים היצירתיים והיצרנים ביותר נחיו על-ידי אלה, אשר למרות דרגות גבוהות של טראומטיזציה בילדות מסוגלים לרכוש מבנים חדשים על-ידי מציאת נתיבים חדשים אל עבר שלמות פנימית". כלומר מה שקובע את איכות החיים תלוי – על פי רוב – במידה רבה יותר במה שאנו עושים עם החבלות שספגנו, מאשר בעצמת החבלות.

ועוד אמירה אחת של קוהוט, שהורים יכולים לשאוב ממנה עצה חינוכית חשובה מאין כמותה: "פחות חשוב לקבוע מה עושים ההורים מאשר מה שההורים הנם".

daniel-cheung-554585-unsplash.jpg
Photo by Daniel Cheung

הרסתי אותך! אני אוהב אותך!!

Photo: Chris Sabor

אף שהדבר נשמע בלתי סביר, נצלני אפילו, לפי דונלד ויניקוט אהבה תלויה ביכולת להשתמש בזולת. ננסה להבין.

ויניקוט תיאר שתי אפשרויות מבחינת קשר עם אחר: שליטה או שימוש. מצב של שליטה הוא כזה שבו העולם נתון למרותי, אין הוא אלא השלכה שלי; אני לא רואה אחרים, אלא רואה את השפעתי עליהם, רואה אותם מבעד למנגנוני ההגנה שלי, מבעד לצרכים שלי בלבד. מצב של שימוש הוא שונה: מבחינת ויניקוט, משמעו הכרה בכך שהעולם אינו אני, שיש לו קיום, ולכן הוא יכול להעניק לי. רק אם הזולת מצוי מחוץ לתחום השפעתי האומניפוטנטית, הוא יכול לאהוב אותי, שכן אם הוא רק פרוייקציה שלי אז האהבה שלו אינה אמיתית, אלא זה בעצם אני אוהב את עצמי.

בראשית החיים התינוק משוכנע שהוא שולט בכל הסובב אותו, שהוא כל יכול. היכולת להשתמש מסמנת התפתחות משמעותית. כדי להשיג התפתחות זו, על התינוק להפעיל את כל כוחותיו, כולל, ובמיוחד, את אלה ההרסניים. לא מדובר בהרסנות מתוך עוינות, אולם בכל זאת זוהי פעולה שמערבת אלימות, בדומה לזו שמפעיל האפרוח הבוקע מתוך הביצה.

Image result for ‫ויניקוט‬‎תהליך ההתפתחות כפי שתיאר אותו ויניקוט הוא כזה: "הסובייקט אומר לאובייקט [כלומר, למטפל, בדרך כלל האֵם]: 'הרסתי אותך', והאובייקט נמצא שם כדי לקלוט את המסר. מכאן ואילך הסובייקט אומר: 'שלום אובייקט!' 'הרסתי אותך'. אני אוהב אותך'. 'יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכך שהרסתי אותך'. 'בעוד אני אוהב אותך, אני הורס אותך בלי הרף בפנטזיה (לא מודעת)'. כאן ראשיתה של הפנטזיה אצל האדם. עכשיו הסובייקט יכול להשתמש באובייקט ששרד".

התהליך הזה מתקיים בתוכנו ללא הרף, גם כבוגרים. כאשר ניפגש באדם משמעותי, נוכל לאהוב אותו, ולהיאהב על ידו, כלומר לראות בו מישהו אחר, ממשי, שמחוץ לנו, רק אם באופן זה או אחר ניסינו להרוס אותו, ונכשלנו, כלומר הוא שרד את האלימות שטמונה בנו, ונותר קשור וקשוב אלינו.

מה פירוש הדבר לשרוד? אמת המידה לפי ויניקוט ברורה: הימנעות מתגובה נקמנית על הניסיון ההרסני. זה בדיוק מה שהיה חסר לאנשים רבים המגיעים לטיפול – אובייקט שישרוד את הרסנותם, שיראה אותם על כל צדדיהם, המתוקים והלא מתוקים, ויקבל אותם, כפי שהם, במלואם.

אנשים רבים שנתקלו בינקות בתגובות נקמניות למדו לרסן או להדחיק את הרסנותם, והדבר מגביל את יכולתם לקשר. אחרים לא ויתרו והמשיכו לנסות לבקוע, אל מול התנגדות עזה, שרק העצימה את הרסנותם. אלה גם אלה זקוקים לאחר שעמו יוכלו לנהל את השיח הנפלא הזה, הטיפולי מאין כמותו, השירי ממש:

'שלום אובייקט!'
'הרסתי אותך'
אני אוהב אותך'