לזכרו של ג'יימס הילמן
העולם חולה. בימים אלה, בהם מתכנסים מנהיגי האומות בגלזגו מתוך ניסיון, מאוחר מאוד, להביא לריפוי, טוב להיזכר באחד הפסיכואנליטיקאים הראשונים שהתייחסו לקשר הבלתי ניתן לניתוק שבין האדם וסביבתו. אחד מהפרויקטים הגדולים של הפסיכואנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הילמן היה ניסיון לבטל את ההבחנה החדה בין פנים וחוץ שמאפיינת את תרבות המערב. שלווה פנימית אינה יכולה להתקיים בהעדר הרמוניה עם העולם ה'חיצוני', חזר ואמר.
אחרי 40 שנים בהן עבד כאנליטיקאי, הגיע הילמן למסקנה שהחוליים של אנשים רבים נעוצים במידה רבה בעולם, ולא רק בנפש האישית. "כדי להבין את חוליי הנשמה היום", כתב, "עלינו לפנות לחוליי העולם, לסבלו. … לפעמים אני תוהה כיצד הפסיכולוגיה התנתקה כל כך מהמציאות. … הפסיכולוגיה, המוקדשת לעירור התודעה האנושית, צריכה להתעורר בעצמה לאחת האמיתות האנושיות העתיקות ביותר: לא ניתן ללמוד אותנו או לרפא אותנו במנותק מהכוכב שעליו אנחנו חיים".
אחד המפעלים העיקריים של התרבות המערבית היה להכחיש את הסובייקטיביות של העולם. הילמן ביקש להשיב לו אותה. לעולם עצמו יש נשמה, טען, שנתונה בכל דבר ודבר, בין אם הוא 'טבעי' ובין אם מעשה ידי האדם. את כל התובנות של הפסיכואנליזה, ביחס ללא-מודע, לפסיכופתולוגיה ואפילו למושג האישיות עצמו הוא ביקש ליישם גם ביחס לעולם, "שכן אם העולם הוא בעל נשמה, הרי שהשפה שאותה פיתחה הפסיכואנליזה עבור הנפש מתאימה גם לעולם ולאובייקטים שלו".
לדבריו, ההפרדה בין הפנימי לחיצוני – שרואה את העולם כחומרי, מת, תפאורת רקע נטולת סובייקטיביות שכנגדה מופיעה הסובייקטיביות האנושית – הורגת את העולם, ובעקבות זאת, אותנו. "הניסיון הקליני שלי מורה לי שלא ניתן עוד להבדיל בין פסיכופתולוגיה של העצמי ופסיכופתולוגיה של העולם". משום כך טען הילמן שעל הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה לפעול לשינוי הפוליטיקה, הערים, הבניינים, מערכת החינוך והקשר שלנו עם הטבע, במקום להתמקד אך ורק בחיים הפנימיים של המטופלים.
כל עוד איננו מכירים בנשמתו של העולם, וממשיכים להתעלל בו, תהפוך הסביבה לרעילה יותר ויותר. המודל של עולם נטול נשמה מניב רווחים כלכליים עצומים לבני האדם, אולם כפי שחזה הילמן, אנו עומדים כיום נוכח התוצאות הרות האסון שלו. וכפי שצפה עוד, האסון הזה מעורר בקרב בני האדם, סוף סוף, הכרה מחודשת בנשמה הקיימת בעולם. אחרי שנים רבות של ניכור ואדישות, אנחנו מתחילים לאהוב את העולם, שוב אכפת לנו ממנו. "היכן שיש פתולוגיה, ישנה נפש", כתב, "והיכן שיש נפש, ישנו ארוס. הדברים בעולם הופכים מחדש ליקרי-ערך, לנחשקים ואפילו למעוררי-חמלה בסבלם המתמשך עקב הזלזול היהיר של האנושות המערבית בדברים החומריים".
במוסף 'הארץ' של היום התפרסמה כתבה שלי על הילמן, לרגל עשר שנים למותו ולרגל הוצאת תרגום ראשון של עבודתו לעברית.
השראה טיפולית 