כיצד מרפאת האנליזה

(לזכרו של היינץ קוהוט)

באוקטובר 1981 נפטר היינץ קוהוט, אחד מההוגים החשובים ביותר בתולדות הפסיכואנליזה. המושג המרכזי שלו היה זולתעצמי (selfobject). המושג נשמע אכן מוזר, ולא מעט מטפלים מסתבכים עם פירושו.      

הרעיון של קוהוט הוא שכדי שאדם יחוש את עצמו כיחידה אחת שלמה והרמונית, המחוברת לעבר ומכוונות בצורה משמעותית ויצירתית לעתיד, הוא זקוק, בכל שלב ושלב של חייו, לחוות אנשים מסוימים בסביבתו כמגיבים אליו בחדווה וכזמינים לו כמקורות לשלווה ולאידיאליזציה. בנוסף, על אנשים אלה להיחוות כדומים לאדם במהותם, וכמי שמסוגלים להבין את מה שקורה בתוכו במידה מדויקת דיה כך שיוכלו להגיב בצורה שמותאמת לצרכיו. אם יש לו לאדם קשרים עם אנשים כאלה לאורך חייו, יתפתח עצמי בריא, כלומר עצמי שאינו מועד להתפרקות, להיחלשות או לדיסהרמוניה בבגרות, לפחות לא באופן חמור או לתקופות ארוכות.

היחסים הבריאים של האדם עם זולתיעצמי מתרחשים בשני צעדים. ראשית, יש מכווננות (in-tuness) בסיסית בין העצמי לזולתעצמי שלו. שנית, מתרחשים כישלונות זולתעצמי ברמה לא טראומטית. כלומר, מדי פעם הזולתעצמי (שהוא לרוב אב או אם, אבל גם סבא או סבתא, אח או אחות גדולים, חבר או חברת נפש וכולי) מפספס, מאכזב, מגיב בצורה לא מדויקת. מכיוון שהכישלונות הללו אינם חריפים, אינם גורמים לטראומה, קוהוט כינה אותם "תסכולים אופטימליים".     שני הצעדים מתרחשים אינספור פעמים בילדות. השילוב בין המכווננות הבסיסית ובין התסכולים מביא להקמת מבנים עמידים בנפש, כך שבהדרגה העצמי כבר לא נשען על מצבים נרקיסיסטים של הינקות והוא הופך לעצמי שיכול להיות מוחזק על-ידי האמפתיה שאפשר להשיג מזולתיעצמי בחיים הבוגרים.     כאשר אין לו לאדם יחסים עם זולתיעצמי מהסוג שתואר, נוצרת הפרעה או פתולוגיה. באנליזה מוצלחת הופך המטפל לזולתעצמי בהעברה, והמטופל מפעיל מולו מחדש את צרכיו שסוכלו בילדות. או אז יכולים לבוא לידי מימוש שני הצעדים שתוארו לעיל. ראשית, מאמציו המתמשכים והעקביים של המטפל להבין את המטופל יוצרים מידה מספקת של מכווננות כלפיו וכך להכרה גוברת אצל המטופל, שבניגוד לחוויותיו בילדות, תהודה אמפתית מזינה ומקיימת היא אכן זמינה בעולם. מעבר לכך, כישלונותיו המזדמנים של המטפל – פירוש לא מדויק, היסח דעת, ביטול פגישה בגלל חופשה או מחלה וכולי – המהווים תסכולים אופטימליים, מביאים להקמת מבנה העצמי אצל המטופל. תהליך טיפולי זה מאפשר למטופל לזהות ולבקש לעצמו גם מחוץ לקליניקה זולתיעצמי הולמים במקום שישחזר את דפוסי היחסים הלקויים של ילדותו. אגב, המצב ה'בריא' הוא ייחודי לכל מטופל. לפי קוהוט אין 'בריאות' אחת, אוניברסלית: "כל אדם 'מתמכר' לסוג הבריאות הנפשית המסוים שלו".    

הטיפול לפי קוהוט משול לסולם, שאחרי שטיפסנו עליו, אפשר להשליכו. אין טעם להמשיך לסחוב אותו על הגב. זה נכון לכל שלב בתהליך הטיפולי. אנחנו מתמודדים בקליניקה עם איזה קושי, לפעמים במשך חודשים, וברגע שהוא נפתר, הוא מתפוגג כליל. עברנו לשלב הבא. בסיומו של טיפול מוצלח באמת המטופל לא יהיה לכן טרוד כלל בזיכרונות של ההתערבויות והתגובות הרבות של המטפל לאורך הדרך, שסייעו לו להגיע למצב של לכידות-עצמי. באותו אופן, מי שהיו לו הורים טובים דים לא יהיה עסוק במיוחד במה שקרה לו בילדותו.      

עם זאת, אנחנו תמיד זקוקים לזולתיעצמי, גם אם היתה לנו ילדות נהדרת או אם עברנו את הטיפול הכי מוצלח בעולם. חוויות אלה יביאו להתפתחות ביטחון עצמי יחד עם שאיפות, ערכים ומטרות פנימיים, אך לא די בכך. קוהוט ממשיל זאת למערכת הנשימה. "אנו זקוקים למנגנון ביולוגי כדי לנצל את החמצן הסובב אותנו", כתב, "אך איננו יכולים לחיות בלא חמצן". הביטחון העצמי, השאיפות והערכים הם המנגנון הנפשי שמאפשר נשימה, אבל אנחנו עדיין זקוקים, תמיד, ל'חמצן' – לאנשים (זולתיעצמי) שיהוו עבורנו מראָה, שהיענותם לנו תזין אותנו, ושהתלהבות שאנו חשים כלפיהם תמלא אותנו חיוּת.