חלק גדול מהסבל בעולם הוא תוצרת בית. נכון, ישנם גם מקורות חיצוניים לסבל – אסונות, אובדנים, פגיעות; אבל לכל סבל שמטופל בקליניקה יש גם מרכיב פנימי, מעבר להתרחשות הקשה עצמה. את הקשיים שהחיים מזמנים, אנחנו 'מגדילים ומכפילים', באמצעות שחזור אובססיבי, העצמה, האשמה עצמית, דמיון שלילי. זהו עיקר העבודה הטיפולית – לנסות לצמצם את התוספות מעשה נפשנו לקושי ולכאב שממילא ישנם, להקטין את המכשולים שאנו עצמנו מציבים בדרך לקיום יותר רגוע, מספק, מאושר.
ומה עם הקשיים האובייקטיביים? אלה, לכאורה, מצויים מחוץ לטווח המעשה הטיפולי, אין לנו מה לעשות בנוגע אליהם. כאשר קורה משהו קשה – הכאב, הצער, האבל, הם תגובות מתבקשות, אפילו חשובות. לא יהיה זה נכון לצמצמן או לטשטשן.
ובכל זאת, מה עושים בקליניקה עם הקשיים של החיים? מטופל מגיע אחרי שפוטר מעבודתו לא בגלל שבאופן לא-מודע קלקל את היחסים עם הבוס, אלא בגלל שהמפעל פשט את הרגל. מה יש לומר על כך מבחינה פסיכודינמית? כלום. את הקשיים הללו, האובייקטיביים, אפשר פשוט לחוות יחד, ואם מצליחים – לתת להם הקשר.
את אחד ההקשרים היפים והעמוקים ביותר לתלאובות החיים הציע המשורר ג'ון קיטס. הוא אמר "אפשר לקרוא לעולם 'גיא יצירת הנשמה'" (‘the vale of Soul-making’). מי שמצליח לעשות זאת, הוסיף, "מבין את מטרת העולם".
הפסיכואנליטיקאי היונגיאני ג'יימס הילמן סיפר כי המשפט הזה של קיטס היה המוטו שלו לתרפיה במשך יותר מ-15 שנים. לדבריו, הוא עזר לו לראות במצוקות החיים, שלו ושל מטופליו – תרומות חשובות לנפש.
יצירת נשמה, ופיתוחה, אינן עניין של מה בכך. העולם הוא כמו בית ספר, כתב קיטס, שמלמד את הנשמה באמצעות הרגשות העזים שהוא מפתח בקרבה, לרוב נוכח קושי.
נכון, ישנם אהבה, יופי, שירה. וטוב שכך. אך מי שמעצבים לרוב יותר מכל את הנפש הם הקשיים שהיא צריכה לשאת במסעה בעולם. אם זוכרים זאת, הקשיים לא בהכרח פוחתים, העצב לא הופך לשמחה, הכאב לא מותמר לעונג – אבל ניתן למצוא בהם משמעות, ובכך לפתח עוד קצת את הנשמה.
אגב, היום קיבלתי הןדעה על צאתו לאור של הספר "מחשבת הלב ונשמת העולם" (בבל). תרגום ראשון ככל הידוע לי של הילמן לעברית.
השראה טיפולית 