המוקד של השינוי התרפויטי תמיד מצוי בקליינט, כך טוען מאמר מ-1996 שפורסם ב-Journal of Humanistic Psychology. לכן, בסופו של דבר, "כל תרפיה היא עזרה עצמית" (“all therapy is self-help”). זה מסביר את הממצא החוזר על עצמו במטא-אנליזות רבות, לפיו כל שיטות הטיפול משיגות תוצאות דומות מאוד. למרות הבדלים תיאורטיים וטכניים גדולים מאוד בין טיפול דינמי, נרטיבי, קוגניטיבי, אקזיסטנציאליסטי או התנהגותי – בכל הגישות השיפור במצבם של המטופלים דומה למדי.
גיאורג גרודק (מי שטבע את המושג Id, שפירושו בפשטות 'זה') אמר דברים ברוח דומה שבעים שנה לפני שהממצאים האמפיריים הוכיחו דבריו: "משמצאתי כי כל הדרכים מובילות לרומא, אני לא מייחס חשיבות רבה לדרך שהאדם בוחר, כל עוד הוא מוכן להמשיך וללכת באטיות". התרומה העיקרית להחלמת הפציינט אינה מאמצי המטפל, אמר גרודק, אלא הרצון של הפציינט להחלים.
מאמצים מחקריים רבים מוקדשים לאיתור 'שיטת הטיפול הכי יעילה', אלא שמדובר כנראה בבזבוז זמן וכסף – שכן מתברר שלא השיטה היא הגורם המשמעותי בתוצאה הטיפולית. המילה 'טיפול' עצמה היא בעייתית. ברוח דבריו של גרודק אנחנו לא 'מטפלים' בבעיה של הלקוח, אלא רק עוזרים לו להמשיך וללכת באטיות, לכיוון של מימוש, החלמה, סיפוק, שמחה. במובן זה, התהליך הפסיכולוגי הוא במידה רבה תהליך של לימוד ולא של ריפוי. הקליינט לומד את בעייתו, ואז, באמצעות מה שלמד, אם הוא מוכן להשקיע מאמץ, פותר אותה. לא ה'מטפל' הוא שמוביל לפתרון, אלא מאמצי הקליינט.
אם מקבלים השקפה זו, מבינים שהדגש העיקרי של המטפל צריך להיות לא על הידע והתיאוריה (גם אם יש להם ערך), לא על טכניקה זו או אחרת (אף שחשוב לשלוט לפחות באחת), אלא על משהו אחר לגמרי: מה ב'זה' של המטופל חוסם את הריפוי העצמי.
השראה טיפולית 