איך מרגיש להיות בטיפול? אם הייתם, יש לקוות שאתם יודעים, ואם לא – קשה מאוד להסביר.
את אחת התשובות המופלאות ביותר שנתקלתי בהן כתב ב-1920 ג'יימס סטרייצ'י, מי שלימים תרגם את כל כתבי פרויד לאנגלית. באותם ימים הוא היה סתם בחור אנגלי צעיר ומבריק שנמשך לפסיכואנליזה. הוא נרשם ללימודי רפואה אך כעבור שלושה שבועות באוניברסיטה בריטית יוקרתית נמאס לו, והוא החליט לחתור למקור. הוא נסע לווינה והתחיל אנליזה אצל זיגמונד פרויד (שנתן לו הנחת סטודנט – ליש"ט אחת לפגישה במקום שתיים). אחרי חודש בטיפול כתב ג'יימס לאחיו, ליטון (סופר ידוע בזכות עצמו):
"כל יום חוץ מיום ראשון אני מבלה שעה על הספה של הפרופסור וה'אנליזה' כאילו מספקת זרם תחתי שלם לכל החיים. לגבי השאלה מה בדיוק כל העניין, זה פחות ברור לי מאשר אי פעם; אבל בכל המקרים זה לפעמים משהו מלהיב ביותר ולפעמים לא נעים ביותר – לפיכך אני מעז לומר ש'יש בזה משהו' … במשך החלק הראשון של השעה הכל מעורפל – רמז אפל כאן, תעלומה שם – ואז נדמה שזה מתעבה בהדרגה; אתה מרגיש דברים נוראים מתרחשים בתוכך, ולא מצליח להבין מה הם בכלל יכולים להיות; ואז הוא מתחיל לתת לך הכוונה קלה; פתאום אתה מקבל מבט ברור על דבר אחד; ואז אתה רואה דבר אחר; ולבסוף סדרה שלמה של אורות פורצת פנימה בתוכך; הוא שואל אותך עוד שאלה אחת; אתה נותן תשובה אחרונה – ובזמן שהאמת השלמה נוחתת עליך הפרופסור קם, חוצה את החדר ומלווה אותך אל הדלת".
אגב, אין לצפות תמיד ורק לפרצי אור ונחיתות של אמת שלמה. במכתב אחר לאחיו כתב ג'יימס על פגישות בהן "אתה שוכב שעה שלמה עם משקל של טונה על הבטן ופשוט לא מסוגל להוציא מילה אחת".
השראה טיפולית 