המיתוס השקוף של הפסיכותרפיה

הפסיכולוגיה שלנו היא בעיקרה התפתחותית: עיקרון היסוד שלה הוא שמה שקרה לאדם בעבר הוא הסיבה למה שקורה לו כעת. לכן גישה טיפולית נפוצה, אולי הנפוצה מכולן, היא לחזור לילדות כדי להבין את ההווה. אם יש סבל גדול, מצוקה נפשית, אנחנו מחפשים את הסיבה באמא, באבא, בילדות.   

זה דבר שאף תרבות אחרת אינה עושה.  

הפסיכולוג האמריקאי ג'יימס הילמן אמר כי בחברות אחרות, אם מישהו סובל ממצוקה נפשית כלשהי, אם הוא מדוכא, או שומע קולות, או סובל מביעותי לילה, יבדקו מה אכל, אם שבר מנהגי אבות, שמא הוטלה עליו קללה, או שהכעיס את האלים. יכולות להיות למצבו אלפי סיבות, אבל אף לא אחת מהן קשורה למה שקרה עם אמא או אבא לפני ארבעים שנה. רק התרבות שלנו לבדה משתמשת במודל הזה, במיתוס הזה. כמובן, המשיך הילמן, אנחנו בטוחים שזה אינו מיתוס, אלא האמת. מכאן שהמיתוס הפך שקוף לנו לחלוטין.   

הילמן הציע מיתוס אחר, לפיו לאדם יש איזה גרעין נפשי, שהוא שקובע את התפתחותו, ולא נסיבות משפחתיות בילדות. לגרעין נפשי זה יש גורל, שאותו הוא מממש לאורך חייו. לפי מיתוס כזה עלינו להבין את העבר מנקודת המבט של ההווה, ולא את ההווה מנקודת המבט של העבר. מי שהפכנו להיות הוא מי שנועדנו להיות, ולשם מימוש יעוד זה היינו צריכים לחוות את כל מה שקרה בעברנו. הילמן סיפר כדוגמה על אישה שהכיר, אחת הצ'לניות הידועות בעולם. כאשר היתה בת 5 היא שמעה צ'לו ברדיו ואמרה "אני רוצה את מה שעושה רעש כזה". על פי מיתוס הייעוד, כבר כילדה היתה מקופלת בתוכה הצ'לנית הגדולה, וכל מה שקרה בחייה, קרה כדי לאפשר לייעוד זה להתממש.   

כמובן, לא צריכים להיות אמנים דגולים כדי להיות בעלי ייעוד. לכל ילד יש נטיות ייחודיות, אובססיות קטנות, משהו שדוחף אותו. במקום לעודדן, ההורים לעתים קרובות מתנגדים להן: "הוא צריך לצאת יותר, לראות יותר חברים"; "היא רצינית מדי"; "איך הוא יתפרנס אם ימשיך כל היום לצייר דינוזאורים?". אך אפשר גם אחרת, אפשר לסמוך על אותו דחף פנימי שידע לכוון. שיש הגיון בתשוקה ל"מה שעושה רעש כזה".

לא צריכים לבחור מיתוס זה על חשבון זה. מועיל להתבונן בחיינו כיום מנקודת מבט של הילדות, ולעתים מועיל לעשות דווקא את ההפך.