שנה לפני מותו כתב פרויד: "היחסים האנליטיים מבוססים על אהבת האמת – כלומר על הכרה במציאות – ואין בהם מקום להעמדת פנים ורמייה". וביון כתב כי חיפוש האמת הוא חיוני לצמיחה נפשית כפי שמזון הוא חיוני לצמיחה הביולוגית של האורגניזם. "בלי אמת, הנפש אינה מתפתחת, היא מתה מרעב".
אמת היא אחד הכלים החזקים שיש בידי המטפל. אם משכילים להחזיק במדיניות של אמירת אמת בלי לסטות ממנה, זה יכול להביא לשינוי ושחרור אצל המטופל. אך אין זה דבר פשוט. אינספור פעמים במהלך הטיפול יש פיתוי לא להגיד הכל, להסתיר, להתעלם, לצמצם חשיבות, לצבוע קצת בוורוד. אך בטווח הארוך המדיניות של דבקות באמת היא הטובה ביותר עבור המטופל.
יש לו, לאדם, שתי תשוקות מתנגשות: לדעת ולא לדעת. התשוקה לא לדעת, כתבה רחל בלאס, מוזנת על-ידי דחף המוות, והיא מובילה אותנו לכפות את עצמנו על המציאות ולעוות אותה. העולם הופך אז להיות כפי שהיינו רוצים שיהיה, ולא כפי שהינו באמת. עיוות כזה אמנם מפחית כאב וחרדה, אולם העולם נותר שקרי ושטוח, והחיים שלנו מוגבלים ולא אותנטיים.
לעומת התשוקה לא לדעת שמקורה בדחף המוות, התשוקה לדעת מקורה בדחף החיים. התשוקה הראשונה נובעת משנאה ומפחד, השנייה מבטאת אהבה.
אין זה קל לשאת אמת, אין זה קל לאהוב. הפרעות ביכולת לשאת אמת, והשלכותיהן, הן שמביאות אנשים לטיפול. מנקודת מבט זו, כתבה בלאס, "המטרה של הטיפול היא להציע אמת, שום דבר אחר. אמת אינה רק רלבנטית לאנליזה; חשיפתה, חווייתה, הפנמתה, הן מה שאנליזה הינה".
חשוב להדגיש כי הדבר העיקרי בטיפול אינו חיפוש וזיהוי אמת ספציפית זו או אחרת ביחס למטופל. פרויד הכיר כבר בשלב מוקדם של חשיבתו כי השגת ידע, כולל ידע על תשוקות וחרדות, אינה משנה את האדם באופן משמעותי. מה שאנו מחפשים, מה שיכול להביא לשינוי, הוא הגדלת מידת הפתיחות לאמת, הגדלת היכולת לדעת.
המטופל מגיע לקליניקה עם חשדנות כלפי האמת, שמתבטאת באידיאליזציה או דה-ולואציה או כל סוג אחר של התנגדות וביטוי בפעולה. על המטפל להתמיד בהתמקדותו באמת, גם לנוכח התעקשותו המתמדת של המטופל לא לדעת. זוהי אולי הדרך הטובה ביותר לבטא את אהבתנו למטופלים.
השראה טיפולית 