לספר את המסתורין

אנשים יכולים להיות צפויים מאוד. כמעט כולנו קטנוניים, חמדניים, חששניים, לעתים גם נדיבים, אוהבים. דברים דומים מסעירים אותנו, מפחידים אותנו. אנחנו כמהים לביטחון וחיבה, נרתעים ממאמץ גדול ומדחייה. ובכל זאת, המשותף, אף אם רב, מסתיר הבדלים עצומים שיש בין אדם לאדם. כל אחד הוא ייחודי בהיותו, פתית שלג חד-פעמי לצד מיליארדי הפתותים המרחפים באוויר העולם לצדו.

הסופר צ'רלס דיקנס כתב בהתרגשות: "עובדה מופלאה להגות בה היא שכל יצור אנוש מכוּנן כסוד ומסתורין תהומי לכל אדם אחר. הרהור חגיגי שעולה בדעתי כל אימת שאכנס לעיר גדולה בשעת ליל, הוא שכל אחד מאותם בתים המקובצים בחשכה כומס בתוכו סוד; שכל חדר בכל אחד מהם צופן סוד; שכל לב פועם בכל אחד ממאות אלפי החזוֹת שם הנו, בחלק מחזיונותיו, סוד גמור ללב הקרוב אליו ביותר!".

עלינו לזכור את הסוד הזה, את המסתורין, התהומי, של כל נפש חיה, של כל מטופל ומטופל, גם זה שנדמה לנו מוכר וידוע אחרי ששמענו, לכאורה, את כל סיפוריו, הבנו מצוקותיו. אם לא נזכור את הסוד המהותי יהפוך הטיפול לטכני, משעמם, מרוחק, וכמובן – בלתי יעיל בעליל.

לעתים קרובות הסוד אינו רק ההוויה הייחודית, הבלתי ניתנת לתמלול ולתקשור של כל אדם. לעתים מדובר בסוד של ממש. קרל גוסטב יונג הזכיר לנו כי "במקרים רבים, לפציינט הבא אלינו יש סיפור שאינו מסופר, ושאיש עדיין לא שמע. לדעתי הטיפול מתחיל רק משעולה הסיפור הזה עד תום. זה סודו של הפציינט, הסלע שאליו הוא נחבט". חשוב לעתים לגבש אבחנה בנוגע למטופל, הכיר יונג, שכן זו נותנת למטפל כיוון פעולה. אבל האבחנה, בהיותה כללית, היא משנית, ואין היא עוזרת למטופל, החד-פעמי. "הדבר החשוב", כתב יונג, "הוא הסיפור".