"נֶהֱגָה בחשכה: שיחות עם ילדים" הוא ספר יוצא דופן, מהרבה בחינות. הסופרת והמחזאית הליטאית וָנדה יוּקנַייטֶה פשוט שוחחה עם ילדים החיים במוסדות והעלתה את השיחות על הכתב. הדברים מעוררי השראה.
לורטה, ילדה עיוורת בת 13, שאביה ואחותה נפטרו ואמה הפכה אלכוהוליסטית, אמרה ליוקנייטה כך: "הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאוד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. לא יודעת, אני רוצה לחיות. ממש רצון מאוד חזק כזה". יוקנייטה שאלה אותה: מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים? ולורטה השיבה: "אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר" (מליטאית: סיון בסקין).
בשיחה עם ילד עיוור אחר, תלמיד כיתה ו' בשם יאנושס, הוא אמר ליוקנייטה כך: "בכל זאת לא יכול להיות ששום דבר אף פעם לגמרי לא יצליח. קורה לפעמים שלא מצליח מהפעם הראשונה, השנייה, העשירית, אבל בכל זאת מתישהו בחיים, אם סימנת את המטרה הזאת ומין כוח נורא ענק כזה מושך אותך אליה, אתה רוצה לעשות את זה, אז תמיד בטוח תצליח". ועל האושר אמר יאנושס החכם כך: "האושר, מנקודת המבט שלי, הוא שמחה. אתה שמח מהכל, אתה שמח ממה שיש לך. אתה ממש שמח. אתה משרה את השמחה הזאת לא רק על רוחך, אלא גם על האנשים הקרובים אליך. מהשראת האושר על אחרים אתה נעשה עוד יותר מאושר. אני חושב שהאושר קיים בעולם משום שהאנשים מעבירים אושר אחד לשני".
אנשי טיפול הם מומחים לסבל על גווניו וסיבותיו. תילי תילים של מאמרים אנחנו כותבים וקוראים עליו. לורטה ויאנושס מזכירים שגם זה חלק מהטיפול, חלק מרכזי וחיוני, אף אם לרוב שקט וביישני – עזרה לראות את הטוב שבחיים, את גדולתם וחד-פעמיותם, החזקת התקווה, בימים ובשבועות שהמטופל לא מסוגל לכך בכוחותיו, העברה של קצת אושר, מאחד לשני.
השראה טיפולית 