להמיר חזרה בזיכרון

"בשביל מה צריך לחפור בסיפורים הישנים, המטושטשים האלה?", שואל מטופל שהוריו התגרשו כשהיה בן חמש. "זה היה כל כך מזמן! זה מרגיש כמו חיים של מישהו אחר".

"אני לא מבינה למה זה נראה לך חשוב", אומרת מטופלת כשאני מזכיר שבגיל צעיר אושפזה לכמה חודשים בעקבות מחלה קשה. "זה היה לפני כל כך הרבה שנים, החלמתי לגמרי. לא נראה לי שיש טעם להתעסק בפרשה הזו".

שיחות מסוג זה מופיעות לעתים קרובות בטיפולים. להיזכר פירושו לפתוח פצעים שכבר נסגרו, הגלידו, נשכחו. זה באמת כואב. אבל גם להדחקה ולהכחשה יש מחיר, יש כאב משלהן.

את מה שעושים בטיפול אפשר לתמצת בשלוש מילים: ממירים חזרה בזיכרון. חוויות ילדות קשות גורמות להתנהגות שגורמת סבל, ושבכל זאת האדם לא מצליח להפסיקה. מטרתה של חזרה לא-מודעת זו היא לנסות לתקן את אותן חוויות ילדות קשות, לקשור מחדש קשרים חשובים שנפרמו. חזרה זו מתבטאת גם בטיפול. פרויד הבין את תופעת ההעברה (transference) כמעשה חזרתי, שמחליף את הזכירה. באמצעות זיהויה, ועבודה עליה, אפשר לזכור מה היה, במקום לפעול את העבר ולחיות אותו מחדש שוב ושוב.

התוצאה אינה אושר או התעלות. כל מה שמושג, כתב אוגדן, הוא אֵבל, שמחליף את הדיכאון. המטופל מכיר בכך שאירועי העבר אכן חלפו, אכן שייכים לעבר, וככאלה אינם ניתנים לתיקון. במקום לחוש דיכאון על כך שאין הוא מצליח לתקן אותם (בחזרה שלו), הוא מתאבל על מה שהיה ועל מה שלעולם לא יהיה.

זה אולי נשמע מעט, אבל זה המון. המשורר והמטפל גיא פרל, שכנראה נשאל גם הוא, חזור והישאל, "בשביל מה לחפור בעבר?", ניסח את אחת התשובות היפות ביותר שאני מכיר, בשירו "או שזוכרים". הרי הוא, מוקדש למתחבטות ולמתחבטים:

או שזוכרים
אוֹ שֶׁלֹּא זוֹכְרִים.

אִם זוֹכְרִים
נוֹשְׂאִים אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת עַל הַיָּדַיִם
כְּמִנְחָה,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים
נִשָּׂאִים
כְּמִנְחָה.

אִם זוֹכְרִים
הַזִּכָּרוֹן הוּא קֶשֶׁת הַנִּדְרֶכֶת בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה וְחֵץ
הַמְפַלֵּחַ אֶת הַתּוֹדָעָה בַּצָּהֳרַיִם. אִם לֹא
זוֹכְרִים,
הַזִּכָּרוֹן הוּא זָר
הַנּוֹעֵץ בָּנוּ מַבָּט.

אִם זוֹכְרִים
מִתְאָרֶכֶת הַדֶּרֶךְ,
וְאִם לֹא זוֹכְרִים, הַדֶּרֶךְ
קְצָרָה, מְהִירָה וּגְשָׁרֶיהָ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה.

אִם זוֹכְרִים
הָעוֹלָם עָגֹל.
אִם לֹא זוֹכְרִים, הָעוֹלָם שָׁטוּחַ
וְיֵשׁ לוֹ קָצֶה.