הידד, טעיתי!

אנחנו עוסקים בדיני נפשות, לטיפול מגיעים אנשים סובלים. והרבה פעמים זה מצליח, הדבר המוזר הזה, לשבת ולדבר – עובד. המצוקה פוחתת, החיים משתנים. אבל אם יש לטיפול כוח כה גדול להועיל, הרי שהוא יכול כנראה גם להזיק. הכוונה כאן אינה לנזק שגורמות עברות אתיות, אלא לכך שאם פירוש מוצלח וקשר מדויק יכולים לתת תקווה ולשנות חיים, אזי פירוש לא מוצלח, התערבות שלא בעתה – כנראה יכולים לקלקל. תרופה שמצילה חיים תגרום נזק עצום אם תינתן בצורה לא נכונה.

מכאן שאפשר להבין את החשש הגדול מפני טעות. אלא שחשש זה עצמו הוא בעייתי. "פגם נפוץ מאוד בטכניקה של מטפלים צעירים או מתחילים הוא החשש המופרז לטעות", כתבה נינה קולטארט הנפלאה. היא התייחסה במיוחד לפחד להרגיז את המטופל כאשר המטפל מגייס את התוקפנות שלו ומשתמש בה בצורה יצירתית. פחד כזה, כתבה, מביא לכך שלא פעם למטפל החששן אין כל השפעה, הוא אינו מותיר שום רושם.

לא רק את התוקפנות שלנו אנחנו חוששים להראות. ארווין הופמן התייחס לנטייה של מטפלים רבים לבחור בדרכי ביטוי מרומזות (ביותר) כשהם באים להביע אישור, קבלה ואפילו אהבה. לטענתו סיבה עיקרית לכך היא החשש לקחת אחריות מלאה למחויבות לעשות כל שביכולתנו כדי לסייע להתפתחות המטופל. הסברה הרווחת, והמקובלת, היא שלא לפעול, לשמור על ניטרליות, זה דבר "נקי", שלא יכול לקלקל או לפגוע. אבל אי-פעולה היא בעצמה פעולה, מזכיר הופמן. החשש לטעות יכול להוביל לטעות שהיא לעתים הקשה מכולם – טעות ההימנעות.

ואולי הניסיונות הללו לא לטעות – בין אם בנוקשות יתר ובין אם ברכות יתר – הם שגויים מעיקרם. שנדור פרנצי חשב שטעויות הן מהכלים החשובים ביותר שיש בידינו כדי לעזור למטופלים. "כמעט אפשר לומר שכדאי מדי פעם ליזום טעויות", כתב, "אבל הרעיון הזה כמובן מיותר, גם כך אנו טועים דיינו". מדוע הטעויות של המטפלים כה חשובות? כי הן מאפשרות להודות בהן אחר כך בפני המטופל, וכי הן מובילות לניסיון להימנע מהן בעתיד, שני דברים שמאפשרים למטופל לפתח אמון במטפל, אמון שיוצר "את הניגוד בין ההווה ובין העבר הטראומתוגני, הבלתי נסבל".

Why are Mistakes Necessary? | Roger Osorio

היינץ קוהוט הדגיש אף הוא שטעויות הן בלתי נמנעות, "גם אם התיאוריות של האנליטיקאי נכונות והוא פתוח וגמיש ביישומן", והוא העריך שהן מתרחשות "מאות פעמים בכל אנליזה טובה". לטעויות שנעשות במסגרת אמפתית ומתוך לקיחת אחריות הוא קרא "כישלונות אופטימליים". אלה נחווים על-ידי המטופל כ"תסכולים אופטימליים", שהם שמביאים לבנייתו של מבנה העצמי. קוהוט לא היסס לקבוע כי "'תסכול אופטימלי' הוא המושג המכריע בתיאוריית פסיכולוגיית העצמי בכל הנוגע לריפוי". המכריע! אז לחיי התסכול, הכישלון, הטעות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s