זו תהייה ששומעים לעתים מאוד קרובות בקליניקה: 'אבל ההורים שלי סבבה, הילדות היתה ממש בסדר, לא זוכר.ת שום טראומה או בעיה גדולה – אז למה הדיכאון/החרדה/הקושי החברתי (וכד') האלה?'. לפעמים אחרי כמה חודשים או שנים בטיפול מגלים שהילדות היתה שונה במאוד מהאופן בו זכרו אותה, והתשובה ל'למה?' הופכת ברורה. אבל לא תמיד זה מה שקורה.
כריסטופר בולאס הציע תשובה מעניינת לתהייה. הילדות מטבעה, כך כתב, היא חוויה שאין לה שיעור (unfathomable), שלא ניתן לתארה במילים. גם ההורה הקשוב ביותר אינו יכול לקלוט את מאבקיו הפנימיים של ילדו. לעתים התינוק או הילד הקטן יכול לחוות משבר עמוק, שהוא פשוט מחוץ לטווח הקליטה של ההורה. נפשות הן תופעות עדינות ורגישות מאוד, ונפשות רכות הן פגיעות במיוחד לגחמות של החיים. יש אנשים שצרכיהם המוקדמים לא סופקו על-ידי ההורים או שספגו פגיעה קשה, אולם יש כאלה שפשוט "סבלו מהילדות עצמה". בין אם כך ובין כך, נוצרת טראומה מוקדמת, שממשיכה ללוות לחיים הבוגרים.
השראה טיפולית 