הבנה זו על אודות הנסיבות הראשונות בהן התינוק והילד יכולים לראות את העצמי שלהם, בפנים של אדם אחר (האֵם), מספקת דרך הסתכלות על מה שקורה בטיפול. דונלד ויניקוט כתב: "הפסיכותרפיה אינה נתינת פירושים מחוכמים והולמים; בעיקרה היא ההשבה ארוכת הטווח שאנחנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא. זוהי נגזרת מורכבת של הפנים המשקפים את מה שישנו שם להיראות. כך אני מעדיף לראות את עבודתי, ולהאמין שאם אעשה אותה מספיק טוב, ימצא המטופל את העצמי שלו, ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי".
ואם זה נראה לכם פשוט למדי, בסך הכל להשיב את מה שהמטופל מביא ומספר – משהו שאולי לא מחייב כל כך הרבה שנים של לימוד, ניסיון, התמחות, הדרכה, וכל יתר ההיבטים של חיינו כמטפלים – ויניקוט מוסיף הבהרה חיונית: "איני רוצה לעורר את הרושם שמשימה זו, של שיקוף מה שהמטופל מביא, היא קלה. היא לא קלה, והיא מתישה מבחינה רגשית, אבל יש גמול בצדה".
(צילום: קווין ליאנג, אנספלאש)
השראה טיפולית 