ספרון חדש ומקסים שיצא באחרונה בהוצאת "נהר" מביא ראיון שהתקיים עם זיגמונד פרויד ופורסם ב-28 ביולי 1927 ב-London Weekly Review. תענוג גדול לקרוא שיחה עם האיש החכם, ממש כאילו היה חי עמנו כיום, והתראיין לאיילת שני ב"מוסף הארץ".
פרויד דיבר על חייו ועל מותו הקרב. הוא אמר "חייתי יותר משבעים שנה. היה לי מה לאכול. נהניתי מדברים רבים: מחברותם של אשתי, של ילדיי, משקיעות השמש, התבוננתי בצמחים שצמחו באביב. פעם אחת או פעמיים פגשתי בן אנוש שכמעט הבין אותי. מה עוד אני יכול לבקש?". פרויד לא התעניין באפשרות של קיום אחרי המוות. כמו חכם זֶן אמר למראיין, ג'ורג' סילבסטר פיראִק: "השיח הפורה הזה מעניין אותי הרבה יותר מאשר כל מה שיקרה לי אחרי מותי". וכחכם סטואי: "חיינו הם בהכרח סדרה של פשרות, מאבק בלתי פוסק בין ה'אני' והסביבה שלו. הרצון להאריך את החיים בצורה מוגזמת נראה בעיניי אבסורד".
על השיטה שייסד אמר: "החיים משתנים. הפסיכואנליזה משתנה גם היא. אנחנו נמצאים רק בתחילתו של מדע חדש". לידיעת הטהרנים הפסיכואנליטיים.
ועוד משפט אחד בלט לי. "להבין אין פירושו לסלוח על הכל", אמר למראיין (שהוסיף שבעת שאמר את הדברים, קיבלו פניו של פרויד "הבעת זעם עז של נביא עברי"). זוהי טעות נפוצה בהבנת השיטה האנליטית שיש השוגים לחשוב שמטיפה לעמדה פסיבית ביחס למציאות. "הפסיכואנליזה מלמדת אותנו לא רק מה אנחנו יכולים לשאת, אלא גם מורה לנו ממה להימנע. היא מראה לנו את מה שעלינו לחסל. סובלנות כלפי הרוע אינה נובעת בשום פנים מיֶדַע".
– – –
בחציו השני של הספרון מובא ראיון נוסף שקיים פיראק – עם אלברט איינשטיין. המדען הדגול אמר לו כך: "בהיותי אב וגם מורה אני יודע שאיננו יכולים ללמד את ילדינו שום דבר. איננו יכולים להעביר להם לא את ידע החיים שלנו ולא ידיעת מתמטיקה. כל אחד צריך ללמוד את השיעור שלו מחדש". זה נכון כמובן גם עבור מטופלינו. עליהם ללמוד את שיעוריהם בעצמם. אך לעתים קרובות הלימוד הזה יכול להתרחש רק בנוכחות של אדם נוסף, מתעניין וקשוב.
איור: פדריקו מונצאני
השראה טיפולית 