הפסיכואנליטיקאי מיכאל באלינט תיאר שתי "תבניות עולם" הנוצרות בגיל צעיר מאוד. כאשר המפגש עם המציאות מעורר בתינוק חשש או מתח, הוא מפתח אחד משני מנגנוני הגנה: אם החשש עולה נוכח מרחבים נטולי נוכחות אנושית, יתפתח מנגנון "אוקנופילי" של היצמדות לדמויות המטפלות; אם המתח נובע דווקא מנוכחותם של בני אדם, התינוק מפתח מנגנון שבאלינט כינה בשם "פילובטי" – המושך אותו למרחבים שקטים ובודדים ומוצא שלווה בהם.
האוקנופיל נוטה לאחיזת-יתר ביחסי האובייקט שלו, בעוד הפילובט נוטה לאחיזת-יתר בפונקציות האגו שלו.
באלינט לא צפה את החיים במאה ה-21, אך מהתיאוריה שלו עולות שתי דרכי שימוש שונות בטכנולוגיה המודרנית. האוקנופיל הבוגר יהיה פעיל ברשתות חברתיות, מחובר תמיד לטלפון הנייד – כדי להרגיש קרוב לאנשים היקרים לו; לעומתו, הפילובט ייהנה מריחוק החברתי שהטכנולוגיה מאפשרת, מההזדמנות לקיים קשר בזמן ובתנאים המתאימים לו. גם את התגובה למצב הנוכחי אפשר להבין על רקע החוויות המוקדמות ביותר. בעוד הפילובט ירגיש נינוח במצב של סגר וריחוק חברתי, האוקנופיל יחפש נואשות אחר דרכים לשמור על קרבה רבה ככל הניתן לאובייקטים שלו.
שתי דרכי ההתמודדות יכולות להוביל לסבל. כדי להביא לריכוך שלהן, כתב באלינט, על המטפל להיות גמיש ביחסי האובייקט שהוא מאפשר. אל לו לדבוק בצורה מסוימת של יחסי אובייקט, גם אם הועילה בשלבים קודמים של הטיפול הנוכחי, "אלא עליו להיות מוכן כל הזמן לנוע עם המטופל בין שני העולמות הפרימיטביים", ואפילו להרחיק מעבר להם, אל היחסים הראשוניים, שקדמו לתחושות החשש, יחסים בהם חווה התינוק התערבבות הדדית הרמונית עם האובייקט הראשוני שלו.
השראה טיפולית 