לחזור לעצמי האמיתי

baby lying on inflatable ring

למורת הזֶן שרלוט ג'וקו בק תיאור יפה של המצב האנושי.

כולנו באים לעולם כיצורים תמימים, מלאי אהבה, אמון ותחושת ביטחון. בימינו הראשונים אנחנו מתקיימים במצב של פתיחות מלאה למה שקורה, מצב של 'עצמי אמיתי' כמו שהיה קורא לכך ויניקוט, או 'טבע הבודהא' כמו שזה מכונה בבודהיזם. אולם עד מהרה אנחנו נתקלים במצבים שמערערים את הביטחון הטבעי שלנו בעצמנו ובעולם הסובב אותנו. זה קורה לתינוקות במשפחות הכי טובות-דין. מספיק שכואבת הבטן וההורים לא מוצאים מענה מיידי, או שאמא עסוקה לרגע בדיוק כשממש צריכים אותה. המצבים הללו הם זמניים, אין בהם שום סכנה, אולם התינוק חסר הישע אינו יודע זאת. הוא חש אימה קיומית ונאלץ להגיב, להגן על עצמו.

החוויות הפעוטות אך מעוררות האימה הללו מצטברות, ועד גיל חמש, פחות או יותר, כולנו כבר מרוחקים מאוד מהמצב הבסיסי שלנו. מה שמכסה אותו הוא מערך מסועף של דרכי תגובה והתגוננות – כל ילד על פי אופיו וחוויות חייו. יש מי שמנסה להגן על עצמו באמצעות מאמץ להצטיין בכל דבר, אחר ישתדל להיות נחמד ולרַצות את כולם, שלישי יבחן בכל סיטואציה את כל האפשרויות, רביעי יעדיף אסטרטגיה של טמינת ראש בחול, או שאפשר לבחור להיות תמיד אמיץ, תמיד צודק, תמיד קורבן, וכן הלאה וכן הלאה. יש לנו שניים-שלושה מערכי תגובה מרכזיים, ועוד עשרות, אם לא מאות משניים. מכיוון שהתגובות הללו נלמדו בגיל צעיר מאוד, איננו זוכרים שנלמדו, ואומצו, ואנו ממשיכים לפעול על פיהן באופן לא-מודע. האוסף הכולל של מערכות התגובה הוא ה'אישיות' שלנו והוא מנהל אותנו לכל אורך חיינו – אנשים מבוגרים הפועלים על סמך אוסף החלטות שקיבל תינוק מבוהל.

אין אפשרות, וגם אין צורך, לבטל את כל מערכי התגובה. עם זאת, כדאי להחליש אותם. ג'וקו בק מציעה שתי דרכים לעשות זאת. הראשונה, החשובה יותר, היא פשוט לזהות אותם. זה מה שעושים במדיטציה, או בטיפול. פשוט מתבוננים בתגובות האוטומטיות שלנו. עצם המבט, יוצר שינוי. מכיוון שהתגובות מכסות על טבענו הטוב, הן תמיד גובות מחיר. כך ניתן לזהות פעולה המגיעה מן ה'אישיות' המתגוננת, ולא מן העצמי האמיתי – היא תמיד מלווה בחרדה, ייאוש, כעס, דיכאון, אף אם קלים מאוד ועדינים. אם אתם חווים רגש שלילי כזה – סימן שהופעל אצלכם מערך תגובתי. אפשר לתלות את האשם ברגש הלא-נעים באדם שמולנו או בנסיבות, אולם מועיל יותר לזהות את המערך הפנימי, ולנסות להבין – האם התגובה הזו חיונית? בק מדגישה: אין פירוש הדבר שעלינו לאפשר לאחרים לרמוס אותנו; נמשיך לשמור על עצמנו בצורה נאותה, אולם תוך זיהוי החלקים התגובתיים הלא-מודעים בפעולותינו.

הדרך השנייה להחליש המערך הכוזב היא ללכת נגדו, לעשות בדיוק את מה שהוא מנסה לחסוך מאתנו. כזכור, התינוקת נתקלה באינספור מצבים יומיומיים, שבשל חוסר ידיעה פירשה אותם כמסכנים את חייה ('אוי ואבוי, אני רוצה לאכול ואמא לא כאן! אני אגווע ברעב!!'). האימה הזו נחווית תמיד בצורת תחושה גופנית, מאוד לא נעימה, שכלפיה מפתחת התינוקת את מערך התגובות. מה שבק מציעה לעשות בבגרותנו הוא דווקא להחיות מחדש את תחושות האימה, במקום להרחיקן; לזהות פעולה אוטומטית – ולעשות את ההפך ממה שהיא מכתיבה לנו. ככל שנחווה מחדש את אותן תחושות גופניות בלתי נעימות, ונראה כי אנו שורדים אותן בלי צורך להגיב, נוכל להתקרב אל מה שמצוי מאחוריהן, אל מה שהן, יחד עם התגובות לשיכוכן, כיסו עם השנים – העצמי האמיתי.

ואולי זה גם מה שעושים בסוכות. אנחנו רגילים כל כך לביתנו, לגג שמעל ראשינו, לקירות שמגנים עלינו. אך למשך שבעה ימים אנחנו חוזרים למצב לא מוגן. בלי גג, בלי קיר. אם ירד גשם, נירטב, אם יגיעו יתושים – ניעקץ. בלילה הראשון קשה להירדם, תחושות חרדה עולות. אולם אם נעמוד בהן, נזכה להזדמנות לשוב להיות מי שהיינו – הן ברמה האישית, הן ברמה הקולקטיבית של המין האנושי. הרי במשך מאות אלפי שנים חיינו בעולמנו היפה בלי איטונג, בלי חומות, כי אם בתמימות, בביטחון, באהבה.

– – –

כאן אפשר לשמוע את השיחה של ג'וקו בק (כדאי!)

 

Photo: Valeria Zoncoll

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s