לפסיכואנליזה יש כלל יחיד. בכל פגישה טיפולית ראשונה, אחרי הסבר קצר על מבנה המפגש ועל סודיות, אני נותן אך הנחיה אחת: נסי או נסה להגיד כל דבר שעולה בדעתך, גם אם הוא נראה חסר קשר, לא רלבנטי או מביך. הכלל הפשוט הזה, שזכה לכינוי 'שיטת האסוציאציות החופשיות', הוא הכלי שבאמצעותו ביקש פרויד להגיע לאזורי נפש לא-מודעים, את החפירה היחיד שהותיר בידי המטפלים שבאו בעקבותיו.
אלא שפרויד כלל לא דיבר על "אסוציאציות חופשיות". על פי ברונו בטלהיים, שכתב ספרון נהדר על האופן בו תורגם פרויד לאנגלית, מה שהוא למעשה ביקש מהמטופלים היה לומר "כל רעיון/דבר/מחשבה/זיכרון שיצוצו לפתע בתודעתם". ההבדל משמעותי: כשמדברים על "אסוציאציה" חושבים על קשר הגיוני בין שני דברים (למשל, אסוציאציה ל"קור" תהיה "חורף"); בטכניקה של פרויד מחפשים דברים שאין ביניהם שום קשר, למעט קשר ששורשו בעולם הנפשי הלא-מודע, הלא-רציונלי, של המטופל – אותו יש לפענח. ב"אסוציאציה חופשית" הדומיננטיות היא של המחשבה, ב"משהו שצץ לפתע" יש ללב סיכוי גדול הרבה יותר לדבר.
אדם פיליפס כתב על הבקשה ל"משהו שצץ" שפירושה לקחת את הסיכון לא לדעת מה אנו עומדים לומר. בשונה מכל צורת שיח אחרת, בשיחה האנליטית אנחנו מפתיעים גם את עצמנו. ולומדים מכך רבות.
השראה טיפולית 